אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן מח
אם מותרת אשה לחבר במחט מוך לכסותה שתצטרך לבדיקה במקום שהולכת שמה ער"ח אדר תשכ"ט. מע"כ ידידי מהר"ר בנימין מיכל קאגאן שליט"א.
בדבר אשה שרוצה לילך מביתה בשבת למקום שלא יהיה לה במה לעשות בדיקה אם יכולה לתחוב מוך במחט לבגדה כדי שיהיה לה שם במה לעשות בדיקה והוא מחמת שראה מע"כ בחו"י סימן קמ"ג במחבר בית צואר פשתן במלבוש צמר במחט אסור משום שעטנז שלכן אולי גם לשבת הוא חבור להתירה לילך דרך רה"ר ובכרמלית. הנה פשוט שאסור דהמוך שחברה לכסותה אינו בחשיבות בגד אף שמחובר לבגד והוא הוצאת משוי ממש, אך שאפשר הוא שלא כדרך הוצאה ולא יהיה בחיוב חטאת מ"מ איסורא הוא ואסורה אף לכרמלית דגם שלא כדרך הוצאה אסרו בכרמלית ובחצר שלא עירבו.
ועיין [או"ח] בסימן ש"א סעיף כ"ג שכתב הרמ"א דלא מהני מחובר לכסות בדבר שאין דרכו בכך, אף שאיירי בחבור גמור ע"י תפירה, והמ"ב ס"ק פ"ב הביא שהמרדכי סובר דהוא גם משאוי לחייב ברה"ר, והוא במרדכי פ' במה אשה סימן ש"נ בשם הר"מ, וכנראה שמחשיב זה גם דרך הוצאה. ומש"כ הרמ"א שם דמותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף אם מחובר לכסות. והטעם כתב הט"ז [או"ח סי' ש"א] ס"ק י"ד מש"ג בשם הסמ"ג דאע"ג דהני פצוליט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון שאינו חשוב בטל לגבי כסות, ומטעם זה היה מקום להתיר אף במוך לבדיקה דג"כ אינו חשוב שיש לו ליבטל. אבל נראה דלא שייך זה אלא באם תוכל לעשות הבדיקה אף כשהוא מחובר לכסות, דאם תצטרך להסירו מהכסות בשעת הבדיקה לא שייך שיתבטל להכסות, והא דפצוליט היו יכולין לקנח האף אף כשהוא מחובר להכסות. והמ"ב [סי' ש"א] בס"ק פ"ד הביא דיש שכתבו דמה שלא חשיב כמשאוי הוא רק בזמניהם דהיה הדרך לתפור כן להכסות הלכך בטל הוא לגבי בגד, והוא אליבא דפי' הגר"א שם שכתב וכן מותר כאן בתפור היטב וכמו זוג שם כיון דהדרך להיות מחובר עיי"ש, ומצוין בשעה"צ להגר"א שלפ"ז בזמנינו שאין הדרך לתפור הפצוליט להכסות אסור, שלכן יש לאסור מכ"ש להבדיקה שליכא זה אלא לפעמים רחוקות בנשים שודאי לא שייך לומר שהדרך כן שודאי אסור. וגם הדרך כן הוא דוקא כשגם בחול עושין כן ולא כשרק בשבת עושין בשביל היתר היציאה.
ובהא דבמגילה דף כ"ח הושמטו תיבות בכל יום מתנדב"א אלא נאמר השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב, הנה מלשון הרמב"ם בסוף ספר אהבה בתחלת סדר תפלות שכתב שנהגו לומר הא דאר"ז בנות ישראל הן החמירו על עצמן מטעם דצריך לעמוד להתפלל מתוך הלכה פסוקה שבברכות דף ל"א אמר אביי שיאמרו זה ונקט אח"ז שנהגו לומר הא דתנדב"א, שמשמע לי שהוא מהא דמגילה משום דבמגילה נקטם הגמרא בהדדי שאמר זה ר"ל לאגמוריה לההוא גברא דארכביה אכתפיה, ועוד שיותר משמע דלא גריס לה בסוף נדה דהתוספות כתבו בסוף נדה דאית ספרים דלא גרסי ליה מיהו רש"י ור"ת גרסי שלכן משמע דהלא גרסי הוא בספרי ספרד, ובגירסת הרמב"ם איתא נמי תיבות בכל יום הרי דגם במגילה צריך להיות זה וט"ס הוא מה שהושמטו לכאורה. אבל אני בחדושי בסוף נדה בארתי שר"ל השמיע בזה שאמר לההוא גברא שיגמור מיניה הא מילתא שהוא הא דאר"ז והא דתנדב"א שזה אינו חדושא דר"ל שיתחשב בשביל זה רבו שיהיה רשאי להשתמש בו, אלא משום דהוכיח מזה שהלכות אחד עשר נאמרו שפליג עם ר' יוחנן בסוף נדה, לכן בכוונה השמיט ר"ל משום שלמה שנוגע לחדושו שמפרש דקאי תנדב"א על הלכות אחד עשר אין נוגע מה שאמר תנדב"א גם בכל יום ניחא ומדויק. אבל הוא ענין עמוק ואין לי הפנאי להאריך בזה עתה. ידידו מברכו בהצלחה בתורה וכ"ד, משה פיינשטיין.