אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן מז
אם מותרת האשה לצאת לרה"ר במוך דחוק שבגופה להפסק טהרה י"ח שבט תשכ"ג. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג מוה"ר משה ראם שליט"א מנהל ישיבה במעקסיקא [במכסיקו].
בדבר המוך דחוק שנותנת האשה בגופה להחזיק שם מקודם השקיעה עד אחר בין השמשות להפסק טהרה לידע שנפסק הדם להתחיל למנות השבעה נקיים אם מותרת לצאת בו לרה"ר בשבת, הנה לכאורה יש לאסור כיון שכבר אינה חוששת לנפילת דם על בשרה שתצטער מזה שזהו ההיתר לצאת במוך שהתקינה לנדתה שכתבו התוס' בשבת דף ס"ד, ואף לרש"י שם שמתיר במוך שנבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, הוא משום דגם צורך זה מחשיב למלבוש דהוא כמו יפוי הלבישה בהבגדים שהיא לבושה באותו זמן ששופעת הדם. והחלוק מהצלת טינוף דכיס הזב שאסור בדף י"א [שבת] עיין בחדושי הגרא"מ הורוויץ שכתב דזב כיון שאינו שופע תמיד הרי בשעה שאינו צריך הוא משוי, וטעמו תמוה דאם הצורך לרש"י מחשיב ליפוי לבישה והדרך דזבים הוא להניח הכיס כל היום בשביל הספק דשמא יראה זיבה ויטנף דבשביל שהדרך כן מחשיב המקשה לדרך הוצאה בכך לחייבו חטאת הרי אדרבה הי"ל להקשות דלכן יהיה מותר לגמרי כמלבושיו ואיך יועיל סברא זו להחשיב שהוא משאוי ושמוציא כדרכה לחייבו חטאת, וא"כ משמע כתוס' דלצורך אצולי טינוף אין לזה חשיבות לבישה אף שהוא צורך גדול ולכן שפיר עושה הצורך שהוא דרך הוצאה לחייבו חטאת כדהקשה. ואולי כיון שלא שהצורך לזה יחשיב זה למלבוש אלא שההיתר לרש"י הוא בשביל יפוי הלבישה דשאר בגדיה שלבושה אז, לכן הרי בשעה שאינו רואה זיבה הא ליכא יפוי לבישה בעצם, ורק שלבש הכיס מצד חשש שמא יראה ויהיה אח"כ יפוי לבישה נמצא שהוא עתה צורך בלא יפוי לבישה שהוא משאוי ועוד חמור שהוי מצד הצורך דרך הוצאה בכך לסברת המקשה. עכ"פ בזמן שמניחה המוך להפסק טהרה כבר אינה שופעת דם ואין לה צורך לאצולי מטינוף רק לידע לענין ספירת הנקיים שהוא משאוי ואם היה זה חיוב ממש היה לן גם לחייבו חטאת באם הוא לרה"ר כמו בכיס של זב כשצריך ספירה גם לרש"י.
אבל מאחר דהנחת מוך דחוק אינו מדינא אלא לחומרא בעלמא והרבה פעמים אין צורך אף להחמיר כלל והיא הוצאה בעלמא אין להחשיבה כדרך הוצאה והוא שייך לאסור רק מדרבנן, ולכן יש טעם גדול דבהוצאה כזו שהוא בבית הסתרים דמטה שאין דרך להוציא כלל דרך שם, הוא מלתא דלא שכיחא של"ג בו רבנן אף בשבת וכ"ש בין השמשות שעל הרבה עניני שבותים לא גזרו ביה"ש. אבל מ"מ כיון שלא מצינו זה בפירוש להיתר מן הראוי להחמיר כל זמן שאין לנו ראיה ברורה להיתר. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.