אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן לח

סימן לז

כשהבעל קבל שבת מבעוד יום איך הוא דין האשה כ"ה שבט תשכ"ג. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר דוד הכהן דייטשער, שליט"א.

הנה כשהבעל קבל עליו שבת מבעוד יום אם האשה נמי נאסרה במלאכה, לכאורה פשוט שאינה נגררת אחריו דכמו שאינו יכול לחייבה בנדרים שנדר אף שהוא למיגדר מילתא, ואף באמר בפירוש שאף היא תאסר ותתחייב, כמו כן אינו יכול לאוסרה במלאכה בדין תוספת שבת בקבלתו עליו לא רק בסתמא אלא אף בפירוש שהוא מקבל שבת גם לאסור את אשתו אינו כלום. ואף שקבלת שבת אינו מדין נדר דהא אין על זה לאו ועשה דנדרים, אלא עשה דתוספת שבת להסוברים שהוא מדאורייתא משום דכן הוא דין התוספות שאין לזה שיעור אלא מאחר פלג המנחה מעת שקבל עליו השבת היינו שקראו בשם שבת הוא איסור התוספת, ועיין בשע"ת [או"ח] סימן רס"א שכתב בשם חכ"צ שמאחר הקבלה הוא בעשה, מ"מ הא רק בקבל עליו נאסר בדין תוספת ולא שייך לחייב את אשתו בקבלתו.

אך אולי יש מקום לאוסרה במלאכה דלצורך הבעל כגון לבשל עבורו מהדין דוינפש בן אמתך דאיתא ביבמות דף מ"ח דאיירי בעבד ערל שעדיין אין העבד מחוייב במצות מצד עצמו ומותר לו לעשות מלאכה לעצמו אבל במלאכת רבו אסור דהוא דין שעל הרב שלא יעשה מלאכה שלו אף העבד ערל שקנוי לו לעשות מלאכתו. ודין זה אינו מדין אמירה לעכו"ם שבות, דהא אמירה לעכו"ם הוא רק איסור דרבנן ואיסור דוינפש בן אמתך הוא איסור דאורייתא, וא"כ מסתבר שאף שבקבלת שבת קודם שחשכה ליכא איסור שבות דאמירה כדאיתא בש"ע [או"ח] סימן רס"ג סעיף י"ז דמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה, ופשוט שכ"ש שלומר לעכו"ם מותר ומפורש כן ברמ"א [או"ח] סימן רס"א סעיף א', מ"מ העבד ערל הקנוי לו יהיה אסור לעשות מלאכתו אחר שקבל שבת, דרק אמירה למי שלא קנוי לו לעשות מלאכתו שהוא רק מדרבנן מדין אמירה שבות לא גזרו רבנן באיסור תוספת שבת שהוא רק איסור עשה. ואף אם אסור אמירה לעכו"ם גם בכל איסורין דבעיא שלא איפשיטא היא בב"מ דף צ' ולהרא"ש שם איפשיטא לאיסורא, מ"מ אולי כיון שהוא רק זמן קצר או מטעם אחר לא אסרו דהא הקלו גם בביה"ש אף שהוא גם ספק שבת לדבר מצוה או דוחק כדאיתא [או"ח] בסימן שמ"ב, לכן לא קשה מה שבתוספת שבת קודם ביה"ש לא אסרו אמירה לעכו"ם.

ואולי בתוספת שבת המוכרח שהוא משהו קודם חיוב שבת יהיה איסור אמירה לעכו"ם אף שהוא רק איסור עשה, ורק היותר מתוספת המוכרח שאין כל אדם שוה בזה לא אסרו אף לזה שקבל עליו דכיון שלאחרים ליכא איסור אף לעצמן לא ראו חכמים צורך לאסור לאלו שקבלו עליהם שבת גם באמירה, ובבין השמשות אף שמדין תוספת המוכרח הוא ספק דשמא הוא עדיין יום והוי התוספת רק המשהו האחרון של סוף ביה"ש והיה לנו לדון באיסור אמירה לעכו"ם שהוא מדרבנן כדין ספק דרבנן לקולא, אבל כיון שכבר קבלו כל ישראל עלייהו כיון דאסירי משום הספק אפשר יש לגזור כיון דעכ"פ עתה שכבר קבלו כל ישראל בהכרח מצד איסור הספק נאסר ממילא לכולהו גם מאיסור ודאי דתוספת שבת דהרי הוכרחו לקבלה ואף שלא קבלו בפה הוא כקבלו בהכרח שלכן יש לאסור גם אמירה לעכו"ם כמו בתוספת המוכרח, לכן חלקו דלדבר הרשות ואינו דבר דוחק אסור ולדבר מצוה או דוחק מותר.

עכ"פ מה שלא אסור מי שקבל שבת לומר לחברו או לעכו"ם שיעשה מלאכתו, הוא משום שהוא רק איסור דרבנן, ולכן עבד ערל הקנוי לו שאסור מדאורייתא מקרא דוינפש בן אמתך יש לאסור שיעשה לו מלאכתו אחר שקבל שבת אף קודם שחשכה. וא"כ גם אשתו שהיא קנויה לו למלאכתו שהאשה עושה לבעלה אף אם הוא מדרבנן עכ"פ כיון שהיא קנויה לו יש לאוסרה לעשות מלאכת צורך הבעל כשקבל הוא שבת אף שהיא לא קבלה עדיין שבת דלא גרעה מעבד הקנוי לו. ואף שיש לחלק דבאשה שבידה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא נחשבה קנויה לו לענין זה, אלא כעושה מעצמה בלא שום חיוב שאין לאוסרה יותר מאחרים שלא נאסרו אף לעשות לצורכו, מ"מ כל זמן שלא אמרה הרי היא קנויה לבעלה להמלאכות שאמרו מתק"ח ורק כשאמרה היא מפקעת התקנה דמכיון שהוא לטובתה יכולה לומר א"א בתקנת חכמים, ולכן יש לחוש לזה.

אבל הוא רק להסוברים דתוספת שבת הוא מדאורייתא, דלהסוברים דתוספת שבת הוא רק מדרבנן מסתבר שלא יאסר אף עבד הקנוי לו, דכיון שלא מצינו יש לנו לומר שלא אסרו אלא לו בעצמו ולא את העבדים כשאין חייבין בעצמן, וכ"ש שאין לאסור לאשתו. ועיין [או"ח] בסימן רס"א סעיף ב' שפליגי בזה ולהפמ"ג הובא בבאור הלכה ד"ה מפלג שהתוספת שבת שקבל קודם שקיעה הוא רק מדרבנן אף להסוברים שהוא מדאורייתא, ואף שדבריו שייך רק להסוברים שהג' מילין ורביע אחר שקיעה הוא יום והם זמן התוספת אבל להסוברים דאחר השקיעה הוא אסור כבר מצד שהוא ספק שבת והתוספת הוא קודם השקיעה הוא דאורייתא, מ"מ הא איכא דסברי דדין התוספת הוא רק מדרבנן. ולכן כיון שהוא לדינא שלהסוברים דתוספת הוא מדרבנן אין לאוסרה, ואף להסוברים שתוספת דאורייתא נמי לא ברור האיסור באשתו שהא יש סברא לחלק מעבד כדלעיל, אין לנו לאוסרה בברור, אבל מן הראוי להחמיר שלא תעשה מלאכה לצורך בעלה, משום דרוב ראשונים הא סברי דהתוספות הוא מדאורייתא כדאיתא בבאור הלכה ד"ה י"א, ויותר נוטה שלא לחלק מעבד. אבל מלאכות שלא שייכי להבעל אין לאוסרה מצד קבלתו.

והנה כל זה הוא בקבלת הבעל עצמו אבל בקבלת כל הקהל נאסרו כולם אף אם יש מיעוט שלא קבלו שהמיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם, כדאיתא [או"ח] בסימן רס"ג סעיף י"ב, וליכא נידון כלל דאז נאסרה האשה מצד עצמה. אבל יש לידון באם יש בעיר בתי כנסיות הרבה שאין אחת נמשכת אחר חברתה כדאיתא במ"ב שם ס"ק נ"א, והאשה הולכת לביהכ"נ אחר או אינה הולכת כלל לשום ביהכ"נ איך הוא דין האשה כשהבעל קבל שבת בביהכ"נ שמתפלל בעוד היום גדול ובבית הכנסת האחר לא קבלו שבת. והנכון לע"ד דאם מה שקבלו שבת בבית הכנסת שמתפלל הבעל הוא לכוונת מצוה לקדושת השבת שיהיה תוספת יותר גדול או בשביל חשש שלא יבואו להתאחר במלאכה והוא מנהג קבוע שם, הוא בדין מנהג שעל האשה להתנהג במנהגי הבעל כשיש חלוקים בין מקום האשה למקום הבעל, כדבארתי בתשובה שהאשה שנעשית ברשות הבעל היא בדין מי שהלך ממקום אחד למקום אחר ודעתו שלא לחזור שהוא בדיני המקום שבא לשם בין לחומרא בין לקולא, שהרי מקומה קבוע להיות אצל הבעל, וממילא מוכרחת לקבל שבת כמנהג מקום בעלה, ואף שלא קבלה היא נמשכת גם בע"כ ואסור לה לעשות אפילו מלאכת עצמה. ואם רק נזדמן שבשבת זו החמירו מאיזה טעם לקבל שבת קודם אין זה בדיני מנהג ולא נמשכת אחר הבעל ומותרת במלאכת עצמה בפשיטות, ובמלאכת הבעל אף שאין לאוסרה בברור מן הראוי להחמיר כדלעיל. ואם אינו לכוונת קדושת השבת אלא משום שאין רוצים לשנות זמן האכילה מהרגלם בימי החול כמו שהוא בהרבה בתי כנסיות במדינה זו, וכדחזינן שרק בימות הקיץ שהימים ארוכים עושין כן ולא בימות החורף שהימים קצרים, אין זה כלל בדיני מנהג ולא נאסר אלא הבעל שקבל כבר שבת שמ"מ היא קבלה אף שאינה לשם מצוה, אבל האשה לא נאסרה ומותרת במלאכת עצמה בפשיטות, ובמלאכת הבעל שעכ"פ חלה קבלתו עליו מן הראוי להחמיר, כדלעיל.

גם מסופקני בקבלה כזו שאינה לכוונת מצוה, שאפשר שהמיעוט לא ימשך אחר הרבים דהא לא מצינו אלא בעובדא דהריב"ם במרדכי ספ"ב דשבת שהיה זה בקהל שאמרו ברכו שבסתם היה זה בקהל שנתכוונו למצוה לקדושת שבת והראיה שלו מגמרא היה שם למצוה, ולא כשהכוונה אינה למצוה כלל ואף באין שם אלא ביהכ"נ אחד אלו שלא היו שם ולא קבלו שבת אולי אין נמשכים אחריהם וצ"ע לדינא. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה