אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן לו
בענין שותפות עם ישראל מומר לחלל שבת כשיש לו צורך כדי שלא להיות פועל אצל אחרים ח' שבט תשכ"ט. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"י נפתלי עהרענבערג, שליט"א.
הנה בדבר בן תורה אחד אשר פרנסתו הוא ממה שעובד אצל פירמעס שונות במלאכת ראיית חשבונות שקורין סערטיפייד פאבליק אקונטאנט, והציע לו אחד שאינו שומר שבת אשר יש לו פירמע בעצמו שיקח אותו לשותף, ובעוד איזה זמן רוצה להתפטר מעסקיו מצד זקנתו וישאר הפירמע עם כל הלקוחות שיש שם לבן תורה זה. וכתר"ה ראה מה שכתבתי באגרות משה או"ח סימן צ"א שהתרתי לשומר שבת לעשות שותפות עם אינו שומר שבת רק לימות החול וימי שבת ויו"ט לא יהיו שייכים לו כלל, וגם דוקא כשהאינו שומר שבת א"צ להשומר שבת כלל דיכול לנהל העסק בעצמו או שיש הרבה שירצו להיות עמו שותפים, כדי שהוא לא יגרום להשותף לחלל שבת, ותנאי זה הוא גם בעובדא זו אבל ספיקת כתר"ה הוא משום ששם התרתי למי שדחיקא ליה שעתה ובעובדא זו יש לו פרנסה.
והנה מה שעתה פרנסתו ע"י שהוא שכיר ופועל להפירמעס ומעתה יעבוד לעצמו נראה שהוא צורך גדול להאדם, שהרי בגמרא נחשב עובד אצל אחרים כמו עבד, ומטעם זה אמר רב שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, ומשמע מתוספות ב"מ דף י' שאם לא היה יכול לחזור בו היה אסור להשכיר עצמו אף לחד יומא, דהא כתבו לחדוש שמותר להשכיר עצמו מטעם זה דיכול לחזור בו. ועיין במרדכי פ' האומנין סימן שמ"ו שלא כתב בטעם ע"ע שאסור משום שאינו יכול לחזור בו אלא דדוקא ע"ע שאינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור, שלפ"ז אפשר דאף שלא היה יכול לחזור בו נמי לא היה אסור להשכיר עצמו לפועל כיון שא"צ שטר שחרור משום שאין גופו קנוי והרב יכול למחול, ונמצא שפליג על התוס' ואף שגם התוספות כתבו גם הא דאינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר, הוא דק לעוד טעם לאיסור בע"ע דבחד טעם סגי לאיסור, דאם אף היה יכול לחזור בו אם לא היה יוצא קודם זמנו אלא בשטר אף שהיה יכול לכופו בב"ד להוציאו בשטר היה נמי אסור להשכיר עצמו, אבל המרדכי שכתב רק הטעם דע"ע אינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר משמע דבזה לבד תלוי דאם לא היה צריך שטר שחרור אף שלא היה יכול לחזור בו נמי היה מותר, דמאחר דאין גופו קנוי אינו בחשיבות עבד אלא בחשיבות שכיר, ולדידיה ליכא איסור אף ליותר מג' שנים דהא עבד הוא לשש שנים ומ"מ הוצרך למינקט הטעם דאסור למכור עצמו מטעם דאינו יוצא בלא שטר שחרור. ומה שפועל יכול לחזור בו לדידיה הוא מק"ו דע"ע דעבד איסורא כדכתב שם וכל קולי דע"ע יש לשכיר מק"ו דע"ע דעבד איסורא, וביותר באור הוא בתשובות מיימוניות לספר קנין סימן ל"א עיי"ש, משום דבשביל להתיר להשכיר עצמו גם כשלא היה יכול לחזור בו נמי לא היה עובר. ועיין בהגמ"ר סימן תנ"ט שתירץ בענין אחר לגמרי דתלוי בשמא דלמכור עצמו לעבד אסור ולהשכיר עצמו לפועל שהוא בשם שכיר מותר, וכתב שם דעד ג' שנים הוא בשם שכיר כדכתיב בקרא דע"ע, כי משנה שכר שכיר ובישעיה שלש שנים כימי שכיר, ובטעם שיכול לחזור בו נמי כתב דילפינן בק"ו מעבד עיי"ש. ואית לן בפועל ג' שיטות, שיטת התוספות דאף ליום אחד היה אסור להשכיר עצמו אם לא היה יכול לחזור בו, ואף אם היה יכול לחזור בו אם היה צריך שטר שחרור היה אסור, ושיטת המרדכי דכיון שא"צ שטר שחרור מותר להשכיר עצמו אפילו לכמה שנים וטעם שיכול לחזור בו אינו כלום, ולתרווייהו אין חלוק בין זמן קצר לזמן גדול, ושיטת הגמ"ר דאינו תלוי לא בחזרה ולא במה שצריך שטר אלא דלעבד שהוא ליותר משלש אסור ולשכיר שהוא לא יותר מג' שנים מותר אף אם לא יוכל לחזור בו. והרמ"א פסק בסימן של"ג סעיף ג' כהגמ"ר.
ועין בהגר"א ס"ק י"ב שכתב על הרמ"א ובמרדכי חולק ע"ז, וכן כתבו בתוד"ה כי בדף י' [ב"מ] שמשמע לכאורה ששוין לדינא, ופשוט שהמרדכי והתוספות דף י' פליגי כדלעיל אך שתרוייהו חולקין על הרמ"א, אבל לתוספות אסור כשאין יכול לחזור אף ליום אחד ומותר כשיכול לחזור אף לכמה שנים ולהמרדכי ליכא שום איסור לפועל אף לכמה שנים אף כשלא יכול לחזור בו כדלעיל. ואולי גם כוונת הגר"א הוא רק לענין שתרווייהו פליגי על הרמ"א דלא מחלקי בזמן שני השכירות אף שפליגי בגווני אחריני כל אחד בשיטה אחרת.
עכ"פ לתוספות שמחשבי לעבד אף בזמן קצר כשנשכר לאופן שלא יוכל לחזור שלכן אם נשכר בקאנטראקט לאיזה זמן שבדיני המדינה אינו יכול לחזור הרי הוא בחשיבות עבד שודאי הוא צורך גדול כשישיג להיות בעלים לעצמו, ואף אם נשכר באופן שיכול לחזור בו שליכא האיסור, מ"מ זה גופא שהוא ענין עבדות בעצם ולהגמ"ר והרמ"א כשיהיה נשכר לג' שנים יהיה גם אסור שנמצא שאיכא עכ"פ נידון בענין חשיבות עבדות שודאי הוא ניחא לכל אדם שיהיה בעלים לעצמו. ואף שלא יהיה לבדו אלא עם שותף שלדעת הב"י בחו"מ סימן קע"ו סעיף כ"ג נמי יש לכל אחד מהם דין פועל מצד השעבוד לחברו, מ"מ באלו השותפין ששניהם מתעסקין בהעסק רבו החולקין עליו, עיין בב"ח ובסמ"ע ס"ק מ"ד, ואף להב"י ודאי מודה שעדיף מפועל, ובפרט בעובדא זו שרק לעת עתה הוא שותף אבל אחרי זמן קצר יעשה ע"י זה בעלים בעצמו בכל הפירמא שודאי הוא צורך גדול.
ולכן יש גם בשביל צורך זה להקל להכנס בשותפות עם האינו שומר שבת באופן שכתבתי במי שדחיקא ליה שעתא. והטעם שלא רציתי להתיר בכל אופן אף שבאופן זה הרי אין שייך לו כלל מה שהאינו שומר שבת יעבוד גם בשבת, ואיסור דלפנ"ע ואף רק סיוע שאסור מדרבנן ליכא כיון שהאינו שומר שבת אין צריך לו והוא צריך להאינו שומר שבת, הוא מטעם שלא ילמוד ממעשיו דע"י שותפין הדרך להיות מקורבין ביותר. ועיין ברמב"ם פ"ב מדעות ה"ב, שכתב מ"ע להדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשי' כענין שנאמר ובו תדבק שפירשו חכמים הדבק בחכמים ותלמידיהם, ומסיק לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח, הרי מפרש שאין הכוונה בזה להנות ת"ח אלא שהוא על עצם ההתחברות אף בעניני החול שהוא אכילה ושתי' ועשיית פרקמטיא לפרנסתו יהיה זה עם ת"ח ודלא כפרש"י בכתובות דף קי"א שהוא להתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויים לעסוק בתורה ע"י אלו, שהרמב"ם אינו רוצה לפרש כן דלא שייך זה לענין המצוה דובו תדבק אלא למצוה אחרת דהחזקת לומדי תורה, אבל המצוה דובו תדבק הוא אף שהת"ח א"צ ליהנות משל אחרים והוא עושה פרקמטיא בעצמו, נאמר במצוה זו שישתדל לעשות מסחר עם ת"ח וכשירצה להשתתף ישתתף עם ת"ח, ומזה משמע שהרחוק מן הרשעים שכתב בה"א הוא שלא לעשות פרקמטיא עמהם וכ"ש הוא שאין לעשות שותפות עמהם דכמו שעם ת"ח מביא זה ללמוד ממעשיהם הרי כשהוא עם רשעים נמי יש לחוש שיביא זה ללמוד ממעשיהם. אבל איסור ממש עכ"פ לא נאמר בזה ובפרט בזה"ז ששרויין אנחנו בין האומות שלכן כשיש לו צורך גדול כמו מי שדחיקא ליה שעתה וכעובדא זו וכדומה יש להתיר לו.
ולחוש שמא האינו שומר שבת יעבוד גם לאלו האנשים שהוא הביא ויהיה גורם ומסייע לחלול שבת, יפה כתב כתר"ה שאין לו לחוש אם התנה שלא יעבוד להם. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.