אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן לה
בקבלנות לבנין בית ט' סיון תשכ"ח. מע"כ הנכבד מו"ה ר' נסים משען שליט"א.
הנה בדבר מע"כ שהוא שותף יחד עם עוד ששה אנשים לבנות בית דירה לשבעתם ומסרו לקבלן יהודי והתנו עמו שבשבת לא יבנו אבל סמכו עליו שיקיים מה שהתנו עמו אף רק בעל פה שלכן לא כתבו תנאי זה בהקאָנטראַקט [בחוזה] והקבלן הוא רשע ובונה בשבת ע"י פועלים נכרים שכירי יום ומיחו בו ולא ציית מה לו לעשות, כי לשלם להקבלן בעד יום השבת בעד כל הפועלים אף שלא יעבדו דבזה היה מתרצה, אי אפשר לפניו כי רק עוד אחד יש שומר שבת וחמשה מהשותפין לא ירצו להפסיד אפילו פרוטה אחת כי לא איכפת להו בהאיסור, ולמכור חלקו לנכרי א"א בלא הפסד גדול משום דנכרים לא ירצו לדור בבית שכל השכנים יהודים.
והנה אם היה גם הקבלן נכרי איתא מחלוקת בין רבותינו הראשונים במקום שנוהגין לבנות רק בקבלנות אף להחולקין [על] ר"ת דתוספות ע"ז דף כ"א משום דיש לחוש שיאמרו דעושה בשכירי יום, דלהר' יצחק בתוספות שכתב בטעם החלוק משדה משום שבבנין בית רגילין לשכור מדי יום ביומו יש להתיר, ואף לפירוש הט"ז [או"ח] סימן רמ"ד סק"ב דכוונת חלוקם דבשדה איכא ב' דרכים להתיר אריסות וקבלנות ובבנין בית איכא רק חד צד להיתר נמי הוא מטעם שאיכא רובא להתירא, כדפי' בלב"ש ולכן הוא רק במקומות שעושין באופן שני הדרכים אבל במקום שידוע שכמעט כל הבונים הוא ע"י קבלן יש להתיר, וכ"ש להרא"ש שם שכתב דהאיסור בבתים הוא משום דרוב בנין בתים ע"י שכירי יום נינהו שיש להתיר במקום שהרוב הוא ע"י קבלן, אבל הר"ן שם כתב דכל קבולת אסור דכיון דהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום ואסור אף שדה וכ"ש בבית שלדידיה יש לאסור אף כשכל בני העיר בונין ע"י קבלן, ולשון המחבר שכתב שהאיסור הוא מפני שהרואין אין יודעין שקצץ ויאמרו שפלוני שכר הנכרי לעשות בו מלאכה בשבת משמע שהוא כהר"י בתוספות והרא"ש שבמקום שכולם ואולי גם רובם בונים ע"י קבלן מותר וכיון שהרמ"א לא הגיה כלום משמע שגם הוא פסק כן והטעם פשוט, מאחר שהרמב"ם והתוספות והרא"ש מתירין יש לפסוק כמוהם נגד הר"ן אף באיסור תורה וכ"ש שהוא מחלוקת באיסור דרבנן. וזה נראה בטעם הנוב"ק או"ח סימן י"ב שמתיר במקום שכולן ואף רובן בונין ע"י קבלן ולא חש לשיטת הר"ן, ומה שלא התיר אלא בחוה"מ הוא משום חשש דאורחים הבאים לשם שאין יודעין מנהג העיר ובמקומם הדרך לבנות בשכירי יום שבשבת ויו"ט חוששין גם לחשדא דאורחים ובחוה"מ שאין איסורו חמור אין חוששין לאורחים כדכתב המג"א בסק"ג דבשביעית הקלו שלא לחוש לעוברים ושבים שהוא מטעם שאיסורו לא חמור כשבת ויו"ט עיי"ש, וזה לא שייך במדינות אלו שבכל מדינתנו וכל מדינות הסמוכות בונין רק ע"י קבלן, שלכן לא שייך במדינות אלו גם חשש אורחים, וגם בנוב"י שם מפורש שהחשש דאורחים הוא שברוב העולם דרך לבנות בשכירי יום שמשמע שאם רוב העולם ג"כ הוא בקבלנות לא היה אוסר אף בשבת ויו"ט בשביל חשש אורחים ממיעוט מקומות שבונין ע"י שכירי יום, ובדור זה כמדומה שגם ביוראפ ובכרכים דכל העולם שנמצאים שם רובא דרובא של היהודים בונין ע"י קבלן, ואף אם אינו כן הא בכל מדינות אמעריקא שמשם באים רובא דרובא דאורחים בונין כמעט כולם ע"י קבלן ובשביל אולי יש מיעוט אורחים גם ממקומות שבונים ע"י שכירי יום הרי אין לחוש כמו שאינו חושש הנוב"י באם היה דרך רוב מקומות ע"י קבלן לאורחים ממיעוט המקומות שע"י שכירי יום, וא"כ היה שייך להתיר להנוב"י ע"י קבלן במדינות אלו אף בשבת ויו"ט.
ופלא על המ"ב בבאור הלכה [סי' רמ"ד] שתמה על הנו"ב שלא חש לשיטת הר"ן והביא עוד חמש שיטות שסוברין כהר"ן, שלא קשה כלום דהא הוא ספק דרבנן שהוא לקולא ובפרט שבמספר השיטות שהביא בבאור הלכה שם אף בלא דעת המחבר והרמ"א הם שוין והמתירין הם הפוסקים המכריעין ביותר להוראה כדבריהם שהם הרמב"ם והתוספות והרא"ש והתו"י והרמב"ן והריטב"א שאף בדיני התורה היה לן להכריע כמותם וכ"ש בדרבנן ונוסף לזה הרי המחבר והרמ"א הכריעו כן להלכה ודאי אין שייך אף להחמיר נגד הכרעתם בדינא דרבנן. ובכלל השיטות שכתב המ"ב שסוברין לאיסור אינם ברורים דהג"א בספ"א דשבת הרי כתב זה בשם הר"י אשר בתוספות מפורש שהוא מחמת שרגילות בשכירי יום ולא מסתבר שיכתוב בשם הר"י דלא כדכתבו התוספות בשמו ומוכרחין לומר דלא נקט כל דבריו ואף שהזכיר היתר דאריסות אין הכרח לומר דרק היתר זה אלא משום דהיתר דאריסות הוא בכל מקום והיתר דקבלנות הוא רק במקום שנוהגין ע"י קבלן לא נקט זה, ואף התוספות בשבת לא הזכירו כל דבריו דהוא הטעם שיש לחוש שיאמרו שכירי יום נינהו שהוא דוקא משום הרגילות בשכירי יום ולכן גם בהג"א שם לא הזכיר זה. וכן שיטת בעה"מ מו"ק ג"כ לא ברור איך הוא סובר ולעומת זה המרדכי בע"ז והאו"ז כתבו כהר"י.
אבל ודאי דלכתחלה יש להחמיר במדינותינו שבעוה"ר מזלזלין באיסורי שבת שלא לבנות אף ע"י קבלן עכו"ם כשיטת הר"ן ודעימיה, אבל בדיעבד שמע"כ התנה שלא יבנה בשבת ואף שהתנה רק בע"פ מכיון שחשבו שיש להאמינו מסתמא היה לכם טעם שיש להאמינו ואח"כ אינו רוצה לקיים אין מע"כ מחוייב להפסיד ממון ויהיה רשאי לדור בו אבל אחרי שיעברו ימי חול נגדם שיהיה בכדי שיעשו. ובאמת שיטת הט"ז [סי' רמ"ד] סק"ד בסופו שאף בלא התנו שעבר ממש על האיסור דקבלנות מותר לדור שם בשביל שיטת ר"ת שמתיר בקבלנות בכל מקום וכן הוא במג"א סק"י בשם הב"ח, וא"כ כל שכן במדינותינו לרוב הראשונים ובעלי הש"ע שמותר שאין להחמיר בדיעבד ובפרט שגם התנה שלא יבנה בשבת. זהו בקבלן נכרי ואף שהפועלים הם שכירי יום אינו כלום מאחר דבעל הבית אין לו עסק עמהם כדאיתא בבאור הלכה שם בסופו.
אבל בעובדא זו הרי הקבלן הוא ישראל שאסור לכו"ע ליתן לקבלן ישראל חשוד לבנות ע"י שכירי יום בשבת, אבל מסתבר דמצד איסור שבת שעליו הרי גם בקבלן ישראל חשוד לא עבר בעה"ב כיון שאין הפועלים שכורים לו ואין המלאכה שלו ואין יודע כלל מעסק הפועלים, ורק החומר בישראל הוא מדין לפני עור, ובהתנה והבטיח שלא יבנה בשבת אפשר לא עבר שוב אלפנ"ע מאחר דלא היה להו לחשוב שיעבור על תנאו כפי שהחזיקוהו שיש להאמינו שהיה ודאי טעם להאמינו וכהא דלפני דלפני לא מפקדינן שבע"ז דף כ"א שפירושו לכולי האי לא חיישינן עיי"ש ברש"י ותוספות ואף אם נימא שעבר אלפנ"ע שהו"ל לאסוקי אדעתיה שיעבור על תנאו נמי לא מצינו שאסור בדיעבד מלדור שם בשביל לפנ"ע, ואם היה נשכר אצל אחרים שגם בלא בית שלהם היה עושה האיסור הרי ליכא לפנ"ע ממש אלא האיסור שכתבו התוספות שבת ריש דף ג' שמדרבנן אסור משום שחייב להפרישו מאיסור שהש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו סובר שבישראל מומר במזיד ליכא איסור זה והדגמ"ר הסכים לו ולהמג"א סימן שמ"ז סק"ד אסור ולכן למעשה נראה ברור שאין חיוב למע"כ ולהשני השומר שבת למכור ורשאין לדור שם כי אף שהוא עבד בשכירי יום הרי רק לו אסור ולאחרים מותר בכדי שיעשו.
והנני ידידו מוקירו ובזכות שמירת שבת יתברך מן השמים בכל הטוב והשלום. משה פיינשטיין.