אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין

סימן לד

סימן לג

בפירות חדשים בזמננו במדינתנו שמקיימין אותן כל השנה איך הם לענין ברכת שהחיינו י"ח אלול תשכ"ד. מע"כ ידידי מהר"ר משה יצחק פארקאש שליט"א.

בדבר פירות חדשים בזמננו במדינתנו איך הוא לענין ברכת שהחיינו באשר שכל הפירות מקיימין כל השנה ע"י מכונות שנתחדשו בעזה"י וישנם הרבה כל השנה, שלפשטות לשון המג"א סימן רכ"ה ס"ק י"ד והביאו במ"ב ס"ק י"ח שמחמת שהטמנת פירות הוא רק מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן להו ומברכין משמע לכתר"ה שאין לברך כיון שבזמננו הם הרבה מאד. והנה באשר שדברי הרמ"א לפי פי' המג"א הוא מוקשה לכאורה אבאר דברי הרמ"א והמג"א ומזה יתבאר ההלכה בעובדא זו.

הנה באור דברי הרמ"א [או"ח] בסימן רכ"ה סעיף ו' שכתב שאין מברכין שהחיינו על ירק חדש דעומד כל השנה בקרקע, שפי' המג"א מחמת שליכא במדינה זו שהיא המדינה שהיה בה גם הרמ"א ירק שגדל כל השנה, שכוונת הרמ"א הוא על ירקות שעומדין בקרקע כהלשון שכתב שהוא שמטמינים אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה והמ"ב הביאו לפירוש שני, לכאורה תמוה איזה שייכות הוא להדין שכתב תחלה דפרי שאין לו זמן קבוע לגידולו אין מברכין עליו שכתב על זה לכן אין מברכין על ירק חדש דעומד כל השנה בקרקע, הא התם ליכא זמן לגידולו שגדל כל השנה ואינו דבר הבא מזמן לזמן, אבל הירקות שגדלין רק פעם אחת בשנה שהוא בא מזמן לזמן מנלן מזה שיפטר משום דמתקיים כל השנה, שאם פטור הוא מטעם אחר שאין לו שמחה והנאה מזה ולענין ברכת שהחיינו בעינן נמי שיהיה לבו שמח מזה.

ועיין במ"ב [או"ח סי' רכ"ה] סק"י על מה שמברך אפילו רואהו ביד חברו דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש, וכן פי' בס"ק י"ד בבירך על שירזאש שחוזר ומברך כשיאכל גינדאש דאף שכולן מין אחד, מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן, וגם במג"א [או"ח סי' רכ"ה] ס"ק י"א איתא על מה שכתב המחבר שאם בירך על ענבים אינו חוזר לברך כשישתה יין חדש שהוא מטעם שהכל שמחה אחד הוא, ואף שבעצם לא חסר לן טעם על מה שאינו חוזר ומברך דהא הוא יוצא מן הענבים שכבר בירך עליו הוצרך המג"א לזה, מפני שיש סוברין דכיון דעל היין יש בו שמחה יתירה חוזר ומברך לכן כתב דהכל שמחה אחד דכשראה הענבים שמח כבר מזה שיכולים לעשות מהם יין חדש, ואם השמחה אינו מעיקר המחייב בברכה לא היה שייך כלל לידון בזה דודאי לא היה שייך לברך עוד הפעם על היין. אבל מזה שנהגו לברך בשעת אכילה מטעם דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו, ליכא ראיה משום שאפשר שהוא רק חשיבות להברכה כשאפשר לו גם ליהנות בשעת הברכה, וכדמצינו כעין זה בברכת הלבנה שמחכין עד שיהנו לאורה, עיין בסימן תכ"ו במג"א ס"ק י"ג ובמחצה"ש שם.

אך יש להביא ראיה גם מדין זה, דאם נימא שאין ההנאה עיקר בהחיוב הרי אף מי שלא נהנה בראיה נתחייב תיכף בראייתו ואם יברך יצא, א"כ להר"מ וסמ"ק שהביא המג"א [או"ח סי' רכ"ה] בסק"ט שסברי דאם לא בירך בראיה ראשונה אינו יכול שוב לברך לא יוכל לחכות עד האכילה, ומה שאנו מחכים עד האכילה הוא משום דנהגינן כהרמ"א בשם האגור שיכול לברך בראיה שניה, א"כ גם כשלא בירך בשעת אכילה ראשונה יש לו לברך באכילה שניה, ובמג"א משמע שאין לברך על אכילה שניה וכמפורש כן במ"ב ס"ק י"ג. ולכן צריך לומר דכשלא שמח בראיה אינו יוצא כלל כשבירך אז שלכן לאיש כזה אף להר"מ וסמ"ק אינו כלום מה שראה קודם כי פעם הראשון שחייב הוא האכילה שלדידהו אם לא בירך בשעת אכילה לא יוכל שוב לברך, וחושש המג"א לשיטתם.

אבל יקשה שהרי אף אלו שנהנים בראיה נוהגים לברך רק בשעת אכילה מטעם לא פלוג כדכתב במחצית השקל, ואיך מחכים על אכילה הא להר"מ וסמ"ק שחושש להו המג"א לא יוכלו לברך, ועיין [סי' רכה] במ"ב ס"ק י"ג שמזה מוכיח כהרמ"א שיכול לברך בראיה שניה דלא כהר"מ וסמ"ק, וציין בשעה"צ שהוא ראיית הגר"א בשם מהרי"ל, וא"כ הרי מוכרח מזה דאף כשאכל ולא בירך דיוכל לברך על אכילה שניה כדהביא באמת כן בשעה"צ אות ט"ו בשם מהרי"ל, ויקשה איך כתב המ"ב בעצמו שאין לברך באכילה שניה. ויותר תימה שבשעה"צ כ' לכאורה משמע מזה דלענין אכילה לכו"ע אם לא בירך פעם ראשונה אינו מברך בשניה, והא אדרבה מוכרח מזה להיפוך שצריך לברך גם באכילה שניה כדסובר מהרי"ל. וצריך לומר דכיון שהנאה הוא ג"כ עיקר בהחיוב לכן אף שנהנה קצת גם מהראיה יודו הר"מ וסמ"ק שיכול לחכות עד האכילה כיון דיתרון השמחה הוא ג"כ מצד שאוכל פרי חדש, וכדחזינן שמצד יתרון שמחה יש שסברי שלא יצא על מה שבירך על הענבים כשישתה היין החדש, והחולקים שאין חוזר ומברך הוא מטעם שכתב המג"א שנחשב כהיתה לו שמחה זו בעת שראה הענבים, ולכן אף שלענין ראיה ואכילה כשנהנה גם בראיה ובירך לכו"ע אינו חוזר ומברך באכילה, הוא משום דעכ"פ הוא אותו הפרי עצמו בלא שום שינוי ולא שייך לברך שני פעמים על אותו הפרי עצמו, אבל כשלא בירך בראיה משום שרצה לחכות על שמחה הגדולה אצלו אין לפוטרו אף להר"מ וסמ"ק שאין להחשיב ככבר אזלא ממנו עיקר שמחתו כיון דעיקר שמחתו יהיה מזה בעת שיאכל. וא"כ אפשר שרק אם יכול לברך על ראיה שניה ג"כ בלא אכילה פליגי דלהר"מ וסמ"ק אינו מברך כיון ששמחה זו דראיה מפרי חדש כבר אזלא, והרמ"א בשם האגור סובר דכיון דעדיין לא אכל שיהיה לו עוד שמחה מזה לא אזלא לגמרי אף שמחה זו דראיה וגם הראיה מזכירהו שיהיה עוד שמחה מזה שלכן יכול לברך גם על ראיה שניה בלא אכילה. וזה אולי סובר המג"א ולכן בלא בירך גם באכילה ראשונה סובר שמודה הרמ"א שלא יברך שוב באכילה שניה דכבר אזלא ממנו גם שמחה דאכילה.

ומש"כ המ"ב [סי' רכה] על מה שיכול לברך בראיה שניה דהרי נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם, צריך לפרש שאינו לראיה על הדין ממש דא"כ גם על אכילה שניה יתחייב, אלא הוא להוכיח דעדיין לא אזלא השמחה לכו"ע אף להר"מ וסמ"ק, שהרי לא היו נוהגין כן שהוא רק למעלה כדי שיהיה לו יותר הנאה בשעת הברכה או משום לא פלוג אם היה זה שלא כהר"מ וסמ"ק, ולכן כיון שלא אזלא השמחה סובר הרמ"א בשם האגור מסברא שלכן יכול לברך גם בראיה שניה שלא בשעת אכילה. ולפי זה שפיר משמע דאחר שאכל ולא בירך שוב אינו מברך כדכתב המ"ב בשעה"צ, ומהרי"ל סובר שמזה שמחכין עד אכילה ראיה שנוהגין העולם דלא כהר"מ וסמ"ק ולא אמרינן כלל שאזלא השמחה ולכן מחייב אף באכילה שניה.

והנה להמג"א אפשר לומר דסובר דהוא דבר קשה לאמוד אם יש להאדם שמחה בראיה על שישנם בעולם פירות החדשים, או ששמחתו בהראיה הוא רק מחמת שיאכל מזה אף אם יאכל אחר זמן ששמחה כזו דראיה הוא שמחת האכילה שיהיה לו ע"י שישנם הפירות בעולם ואם היה יודע שלא יזדמן לו לאכול מהם לא היה שמח מזה, ומטעם זה נהגו לחכות עד שיאכלו ממש כיון שזהו ההנאה וליכא שוב שום ספק, ולפי זה הוא רק למעלה בעלמא לכתחלה כי שמחת האכילה אית לו גם בהראיה ולא מצוי שלא יאכל מהם שיחוש לזה. ודין דהר"מ וסמ"ק דלא יברך בראיה שניה הוא ג"כ ספק דהרי הרמ"א בשם האגור חולק עליהם. ולכן בלא בירך בראיה ראשונה שאיכא תרי ספקי לחיוב דאף להר"מ וסמ"ק אם שמחתו בהראיה הוא בשביל שיאכל מהם אחר זמן יכול לברך גם בראיה שניה דשמחה דאכילה לא אזלא כל זמן שלא אכל, ואף אם שמחתו בהראיה הוא על הראיה בעצמה שיש הפירות בעולם שלהר"מ וסמ"ק אין לברך בראיה שניה שאזלא כבר שמחה זו, איכא ספק שמא הלכה כהרמ"א בשם האגור שליכא דין זה, לכן חייב לברך בזה כהרמ"א בשם האגור אף בראיה שניה בלא אכילה כשרוצה, ורק שנהגו בשעת אכילה. ובאם כבר אכל ולא בירך שליכא אלא חד ספק דמחלוקת הר"מ והסמ"ק עם הרמ"א והאגור הכריע מספק שלא לברך שוב דספק ברכות להקל. אבל להמ"ב א"א לומר כן דלא היה שייך להביא ראיה להרמ"א מהא דנהגו בשעת אכילה ולא היה שייך לומר דמשמע דלכו"ע אינו מברך על אכילה שניה, ולכן אליבא דהמ"ב צריך לפרש כדלעיל.

עכ"פ חזינן דהשמחה הוא עיקר בהחיוב דברכה, דאם הוא רק משום דהוא בא מזמן לזמן לא היה שייך לפוטרו בשביל שראה פעם אחת. ואפילו בשביל אכילה פעם אחת, דכל זמן שנחשב עדיין פרי חדש לא היה שייך לפוטרו כמו ברגל דמברך כל היום כשלא בירך בתחלת הלילה דיו"ט. ונמצא שאיכא טעם על מה שאין מברכין על הירקות שמתקיימין כל השנה ע"י הטמנה בבורות, אבל לא שייך זה להא דאין לו זמן קבוע לגידולו שהוא משום שלא בא מזמן לזמן. ובדוחק אפשר לפרש דפרי שאין לו זמן קבוע לגידולו אינו שגדל תמיד כהא דגינות שבבית השלחין במקומות החמים שעושין פירות תדיר כדאיתא בב"ב דף כ"ח, אלא שאינו גדל יותר מפעם אחת בשנה, אבל אין קבוע הזמן, שיש שזורעין אותו בימות החמה ויש שזורעין אותו בימות הגשמים, ופרי כזה יש להחשיבו בא מזמן לזמן ומה שאין מברכין עליו הוא משום דמצוי הוא בכל השנה משום דאין זמן קבוע לגידולו שלכן הרבה זורעין אותו בימה"ח והרבה ביה"ג ואיכא ממילא כל השנה והוי פטורו משום שאינו שמח בהם, ושפיר כתב ע"ז הרמ"א לכן אין מברכין גם על ירק חדש שמטמינים אותו בבורות וישנו ג"כ כל השנה ואינו שמח, אבל לא משמע כן דהא המג"א הביא לשון הב"י בשם הר' מנוח שהוא דין זה שנקט הרמ"א בלשון אין לו זמן קבוע ומפורש שהוא עשב ופרי שיכולין להתקיים לפעמים כל השנה וכן הביא ממהרי"ו, וא"כ לא שייך לזה דין ירק שמטמינים אותו בבורות כדהקשתי.

ולכן הנכון לע"ד דאין הטעם משום שליכא שמחה מכיון שאיכא כל השנה מהם, דודאי שמחה גדולה ביותר הוא בזה שהשי"ת עשה שנצמחו פירות חדשים שבשביל זה יהיו פירות בעולם גם בשנה הבאה. וראיה גדולה לזה ממה שהביא המג"א שם [סי' רכ"ה] דשל"ה כתב דאין מברכין על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן, ופי' במ"ב שם דלכן יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה, ומהאי טעמא כתב המג"א דמברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים, שתמוה מאד הא לחם וריפות איתא כל השנה ולמה סובר השל"ה שמדינא היו מברכין רק מצד גזירת טעות אין מברכין שלכן בריפות פוסק המג"א שמברכין, ובשלמא על השל"ה יש לתרץ דפליג על הרמ"א במה שפוטר בשביל שמטמינים בבורות כל השנה ולכן גם בירק חדש כתב טעם זה דאין ניכר ויבואו לטעות, אבל במג"א משמע שלא פליג על הרמ"א, וא"כ איך סובר דמברכין על הריפות הא איתנהו כל השנה וליכא שמחה, ואין לומר משום דטעם ריפות חדשים הוא חביב לאינשי יותר דהא מפורש במ"ב שבמור וקציעה חולק משום דלא מינכר בטעמו אין יתרון להם, ולא שייך שהמג"א יסבור דניכרין בהטעם ושהוא טעם חביב יותר דלא שייך לפלוגי בזה. ולכן צריך לומר דסובר המג"א דחסרון שמחה ליכא בזה שישנם כל השנה כיון דאם לא היו נצמחים פירות החדשים לא יהיו שאין לך שמחה גדולה מזו, ולכן בלא חשש טעות כתב שפיר השל"ה דצריך לברך על לחם חדש אף שישנו כל השנה ומהאי טעמא פוסק המג"א לברך על הריפות אף שאין להם טעם אחר משאר לחם וריפות משום דאף באותו טעם עצמו איכא שמחה גדולה שהשי"ת נתן פירות חדשים, וכיון שהוא דבר הבא מזמן לזמן מברך.

אבל חידש הרמ"א שכמו שפרי הגדל בכל השנה אין מברכין עליו משום דלא נתקן אלא בדבר הבא מזמן לזמן, כמו כן אף שהגידול הוא רק במקצת השנה אבל דרך כל העולם הוא להטמינם בבורות ומתקיימין כל ימות השנה נחשב מעשה האדם שמטמינים בבורות ג"כ מהגידול דעל אופן זה נגדלו מהקרקע עבור כל השנה שהקיום יגמר ע"י מעשה הטמנה בבורות שעושין בנ"א. וכדמצינו שאיכא פירות שלא מתבשלין על האילן ונגמרה בשולן ע"י מעשה בנ"א כהא דחותלות של תמרים בשבת דף קמ"ו ומצד זה נחשבו כקליפות אגוזים שנעשו בידי שמים שליכא איסור בקריעתן ושבירתן וחתיכתן כדאיתא [או"ח] בסימן שי"ד סעיף ח', וכעין זה הוא הטמנת בנ"א בבורות לקיימם לכל השנה אשר נצמחו לצורך זה אשר בנ"א משלימין מה שהאילן והארץ היו צריכין לעשות בפרי זו מאחר שהוא פרי שמטרת גדולו הוא שיהיה לכל השנה, ולכן יש לפרי זו החשיבות כפרי שגדל כל השנה שאין מברכין עליו משום שאינו מזמן לזמן. ומטעם זה ליכא בלחם וריפות שלקיומם אין צורך לעשות שום דבר, שלא שייך לומר שהם כגדלים בכל השנה כיון דאין מתקלקלין ומתקיימים בלא שום מעשה לכן שפיר נחשב בא מזמן לזמן שיש להצריך לברך ורק משום גזירה אין מברכין דשמא יבואו לטעות משום שלא ניכר בין חדש לישן שגזירה זו ליכא בריפות שניכרין היטב שהם חדשים לכן סובר המג"א שמברכין אף שבפרי שמטמינין אותו בבורות סובר שאין מברכין וליכא סתירה בדבריו ולא בדברי המ"ב. והריעב"ץ במור וקציעה שחולק על השל"ה ומג"א וסובר דאחרי שאין מינכר בטעמן אין יתרון להם ואין מברכין עליהם סובר דבעי שיהיה לו שמחה מההתחדשות שזה ליכא.

ולכן אמינא שלהרמ"א והמג"א שייך לפטור רק פרי כזה דערד עפל [תפוחי אדמה] שכתב במשנה ברורה שהוא המין הנקרא בכאן פאטייטאס שהוא מעיקרי מיני מזון, ובמדינות שבאנו משם היה ממש עיקר המזון לרובא דרובא, שלכן ודאי תכלית והכרח גידולו שעשה השי"ת הוא שיהיה מזון לכל השנה ובראו באופן שבנ"א ישלימו הקיום וכן הוא הירק של הרמ"א, שלכן היה קל לכל אדם ובכל הדורות לקיימם באופן פשוט דהטמנה בבורות, שייך להחשיבו שההטמנה הוא נמי מן הגידול ונחשב פרי שגדל כל השנה אבל אותן הפירות כתפוחים וכדומה שאינם מעיקרי מזון ונבראו להתענג בהם ולהרבה דברים מועילים אבל אינם הכרחיים כדפי' הטור [או"ח] בסימן ר"ז בבאור ברכת בורא נפשות הובא בט"ז ובמ"ב שם, שלכן אין לנו הכרח לומר שתכלית והכרח גידולו הוא שיהיה לכל השנה, וכדחזינן שלא נקל הדבר אף עתה לסתם בנ"א שיוכלו לקיימם, וכל הדורות עד עתה בזמננו לא יכלו לקיימם והיו הפירות רק לזמן קצר, וא"כ אף עתה הוא כן מעצם הבריאה, ולכן אף שהשי"ת נתן חכמה בזמננו שידעו עצה לקיים גם פירות אלו אין להחשיב מעשה האדם אלו שיתחשבו נמי מן הגידול, ולכן הוא פרי הבא מזמן לזמן שיש לברך להרמ"א והמג"א. ומש"כ המג"א בטעם פירות שרק מיעוטא דמיעוטא מטמינין אותן כוונתו בהטמנה פשוטה שנקל לכל אדם שאם היו כולן מטמינים היה נחשב שהוא מן הגידול ותכליתו היה לכך, אבל כיון שרק מיעוטא דמיעוטא הטמינו או יכלו להטמין שלא יתקלקלו חזינן שאין תכליתו לכל השנה.

אך לסברת המור וקציעה שאם אין יתרון להאדם בההתחדשות אין לברך, גם בפירות אלו אין לברך. אבל יותר מסתבר היה לברך כפ"מ שבארתי והמו"ק לא נחית לדעתם לכן פליג. מ"מ למעשה אולי יש למעט בברכות כדכתב המ"ב ובפרט בברכת שהחיינו על פרי חדש שהוא רשות כדאיתא במג"א סק"ו. אבל מ"מ כיון שיותר נוטה לברך לכן בליל ב' דר"ה יכול ליקח פרי שלא טעם עדיין מהחדשים ולברך זמן. ידידו מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה