אגרות משה אורח חיים ג· הרב משה פיינשטיין
סימן יד
בענין המרגלים לתרץ דברי באגרות משה חאו"ח סימן כ"ג ד' תמוז תש"ל. מע"כ ידידי הנכבד מאד הרה"ג מהר"ר מאיר הכהן שליט"א, הרב בקה"י בית אהרן דפלעטבוש.
הנה חטא המרגלים הרי מפורש בגמרא בערכין דף ט"ו אר"ח בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו כביכול בעה"ב אין יכול להוציא כליו משם, וכן מפורש ברש"י בפירוש החומש על פסוק זה שכתב כלפי מעלה אמרו, ואין לך פרהסיא גדולה מזו שאמרו זה לכל ישראל וגם בפני משה ואהרן. וגם לא רק שכפרו בעצמן ביכולת הקב"ה שהוא מינות וכפירה בתורה, אלא גם הסיתו והדיחו את ישראל לכפור ביכולת הקב"ה. וגם בלא הא דרחב"פ שליכא שום חולק עליו לא בערכין [דף טו] ולא בסוטה דף ל"ה, ובערכין עוד הקשה הגמרא מרחב"פ לדחות ק"ו דר"א בן פרטא לחומר עון לשון הרע ממרגלים, והוצרך להביא מקרא דדריש רבה אמר ר"ל שמיתתן היה על דיבת הארץ שהוציאו עיי"ש. אלמא דברור לגמרא כרחב"פ עד שדחו בדבריו דברי ר"א בן פרטא בברייתא שהיה תנא, ולא שהקשו מהברייתא בשם ר"א בן פרטא עליו כדרך הגמרא בכל מקום, הא ודאי בלא כפירה ביכולת השי"ת לא היה שייך כלל לומר מה שאמרו לא נוכל לעלות אל העם, דאף אם היו כולם ענקים וגבורים משונים הרי אינם כלום נגד יכולת השי"ת, ומתחלת ההבטחה לא אמר השי"ת שיכבשו את הארץ בדרך הטבע אלא שלא כדרך הטבע אף בפ' תשא אחר חטא העגל, וא"כ בהכרח שכפרו ביכולת השי"ת ובהבטחתו, ולכפירה הסיתו והדיחו את ישראל בחוצפא כזו נגד משה ואהרן, וכי יש כופרים גדולים מהם.
ונמצא שודאי היו רשעים גמורים בכפירה ביכולת השי"ת ובהבטחתו, וגם בהסתה והדחה שאין ללמד עליהם זכות כדין מסית ומדיח על חטאם, ורק שיש לדון אלהבא שאחר ששבו כל ישראל ואמרו חטאנו אולי גם הם שבו, שזה אינו נוגע למה שכתבתי באגרות משה חאו"ח סימן כ"ג, דהא הקרא דעד מתי לעדה הרעה שהוא על המרגלים שמזה לומדים מג"ש דתוך תוך שאין אומרים קדושה אלא בעשרה נאמר קודם שעשו תשובה שהיו כופרים בלא ספק.
ובעצם אין כוונת הבית יוסף שנחשבו בתשובתם צדיקים שלכן מתענין על מיתתם, דהא מאחר דלא קבל השי"ת את תשובתם הרי פסק השי"ת הרוצה והמקבל תשובה דאין תשובתם כלום, וממילא הם רשעים אף אחר ששבו, ואין להצטער על מיתתם מצד החיוב להצטער במיתת צדיקים. ופשוט שאין התענית ביום שמתו מצד תענית על מיתת צדיקים כי אף אם היו שבים בתשובה גמורה והיה השי"ת מקבל תשובתם נמי לא היו בכלל צדיקים להתענות ביום מיתתן, דאף בעלי תשובה מאהבה שזדונותיהן נעשו להם כזכיות כדאמר ר"ל ביומא דף פ"ו, נמי לא שייך להתענות על מיתתן שאף על צדיקים גמורים אין מתענין אלא על שנמנו בסימן תק"פ מבה"ג שאין דוגמתן וגם מעוד טעמים, ובפרט על בעלי תשובה מע"ז ומכפירה וחלול ה' ברבים שמד' חלוקי כפרה שאר"ח בן עזריה משום ר' ישמעאל ביומא שם [דף פ"ו] אין כח בתשובה לרצות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנמצא שהמיתה הוא טובתן שלא שייך להתענות, אלא התענית היא על שלא נתקבלה תשובתם כמפורש בלשון הב"י שכתב ושמא מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן, היינו שנדע שאיכא חטאים גדולים שהתשובה אינה מתקבלת ונדע גודל עונשי החוטאים.
וגם פשוט שאין כוונת הב"י דמצטערינן על מה שלא נתקבלה תשובתם שלא ימותו, דהא לא מצילה בתשובה בעבירות אלו שלא ימות אלא כוונתו שלא נתקבלה תשובתם שיהיה להם חלק לעוה"ב כדאיתא בסנהדרין דף ק"ט. ומה שתשובת מנשה הועילה שלא ימות היה זה רק חסד מיוחד שעשה הקב"ה עמו מטעמים שלא ידוע לנו, ואולי משום שבא בעלילה, ואולי כדי שיולד יאשיהו, אבל כפי הדין שנקבע לא מתכפר אלא במיתה, וגם הא קבלת תשובת מנשה משונה ממה שנאמר בבעלי תשובה שאף כששבין מיראה נתכפרו הרבה שהזדונות נעשו כשגגות ושוגגין יש להם חלק לעולם הבא, שלא נתקבלה אלא לחיותו ל"ג שנים בעוה"ז וגם למלכותו אבל לא נתכפר על חטאיו כלל שלכן אין לו חלק לעוה"ב לרבנן, ואין להקשות ממנו.
ועיין בע"ז דף י"ז שהפורש ממינות ע"י תשובה ממש מיית, ופרש"י שם כל המומרים אחר שנאבקו במינות אינן שבין ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם, וההיא דאתאי לקמיה דר"ח שמינות נמי הויא בה ולא מתה מתרץ בגמרא דלא הדרא בה שפיר, וא"כ ראיה ממה שהמרגלים לא מתו מצד תשובתם אלא מעונש המיוחד להם, שלא היתה תשובתם שלימה, ולכן פשוט במה שלא נתקבלה תשובתם להיות להם חלק לעוה"ב, וקשה לפ"ז דלמה מצטערין ע"ז שלא נתקבלה תשובתם דהא לא שבו ממש, ואולי זהו טעם הב"ח שכתב שתירוץ הב"י אינו מתקבל.
אבל כוונת הב"י אולי הוא שמצטערינן על מה שלא נקל כל כך לשוב בתשובה שלימה שהרי אנשים גדולים כמוהם לא זכו שתתקבל תשובתם משום שלא היתה תשובתם שלימה, ויש לנו לדאוג על עצמנו שנזכה לתשובה שלימה.
ובעצם משמע מלשון קושית הב"י שכתב למה התקינו להתענות ביום שמתו מוציאי דבת הארץ שמחה מבעיא באותו יום דבאבוד רשעים רנה, שלא היה סבור כלל שהתענית הוא על מיתתן, דהיה לו להקשות לא רק משום דבאבוד רשעים רנה, דאף אם היו צדיקים היה קשה, ואף שזה שהיו רשעים ושמחה מבעיא באותו יום הוא יותר קשה, אבל עכ"פ לא הי"ל לכתוב בלשון זה שמשמע שכל הקושיא היא רק ממה דהיו רשעים, שהוא כעין טעות דאיכא קושיא גדולה אף אם לא היו רשעים דהא רק על אלו לבד מתענין, והי"ל לכתוב למה התקינו להתענות ביום שמתו מוציאי דבת הארץ דהא אין מתענים אף על כל הצדיקים, ועוד שרשעים היו ושמחה מבעיא באותו יום. שלכן צריך לומר דידע הב"י גם בהקושיא שמתענים בשביל טעם אחר, ואולי ידע שיש לומר הטעם כהב"ח שביום זה נזכרין שכל ישראל חטאו על ידם ונגזרה הגזירה שימותו במדבר שלכן מתענין לשום אל לבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה הרשעים, אבל הוקשה לו דאף שאיכא טעם להתענות מ"מ לא היה להם לתקן להתענות ביום זה שמתו המרגלים שהיו רשעים דבאבוד רשעים רנה, וע"ז שפיר תירץ דמסתמא שבו בתשובה שלכן אף שלא נתקבלה תשובתם אין בהן משום דבאבוד רשעים רנה, ויכלו לתקן להתענות בשביל הצורך שראו לתקן. ונמצא שתירוץ זה צריכים אף לטעם הב"ח, אבל מאחר שהוצרך הב"י לומר דשבו ולא נתקבלו אמר שזה עצמו הוא גם טעם על התענית שמצטערין על שאיכא חוטאים כאלו שהתשובה אינה מתקבלת כדלעיל. והב"ח סובר דאין לחוש לבאבוד רשעים רנה למנוע מלהתענות כשיש צורך. ומסתבר שצורך התענית הוא כהב"ח, ומ"מ צריכין לתירוץ הב"י ששבו בתשובה מצד קושית הב"י דלא הי"ל עכ"פ לתקן להתענות מאחר דיש להיות אדרבה באותו יום שמחה.
ומש"כ המג"א בסק"ב בשם השל"ה שהיו צדיקים, לא מובן כלל דהא אף אם הוא כן לא מתורץ טעם התענית, ולא היה לו לדחוק נגד פשטות דברי חז"ל שלא הוזכר ששבו בתשובה, וכדהוכחתי שא"א לומר ששבו בתשובה גמורה. אבל אף אם נימא כדבריו לא נסתלקה ראייתי כדלעיל. והנני ידידו, משה פיינשטיין.