אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן קיג

סימן קיב

בטעם גרים לחיוב עליה לרגל, ולתרץ שיטת הרמב"ם שגרים קורין בבכורים מע"כ ידידי תלמידי אהובי הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

מה שהקשת דלר' אמי בפסחים דף ח' דאמר שכל מי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל, היה לו לפטור את הכהנים והלוים מלעלות לרגל וזה ברור שחייבין דהא בשביל שכולן עולין ברגל כל המשמרות שוין ברגל עיין בסוכה דף נ"ה, הנה בכהנים ולוים לא קשה כ"כ דהא היו להם ערי מגרש ובפ"ה ממע"ש מי"ד לענין וידוי מעשר א"ר יוסי דמתודין כהנים ולוים בשביל שהיו להם ערי מגרש, ויקשה רק לר"מ דאף שהלכה כר' יוסי מ"מ מדר"מ נשמע שחייב אף מי שאין לו קרקע גם לכו"ע דבהא לא פליגי. אבל מסתבר שגם ר"מ לא פליג אלא בוידוי מעשר דעיקר מה שניתן להם ערי מגרש הוא לדירה שאין שייך זה למעשרות ואף שניתן להם אלפים אמה לשדות ולכרמים הוא כעין טפל לדירתם, אבל לחיוב עליה לרגל שתלוי בקרקע מדכתיב את ארצך אף קרקע דדירה הוא בכלל ארצך.

אבל הא יש להקשות מגרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ כלל אף לא לדירה, וגם הם חייבים בראיה כמפורש בריש חגיגה דממעט רק עבדים שאינם משוחררים אבל משוחררים חייבים והא אין להם קרקע. ולע"ד לא קשה כלל דלעליה לרגל לא תלוי באם יש לו חלק בארץ, דהא ר"י בן בתירא היה לו חלק בארץ ומ"מ כתבו התוס' פסחים דף ג' שהיה פטור מראיה משום דלא היה לו קרקע. אלא צריך לומר דלעליה לרגל תלוי במציאות שנה זו דאם אין לו קרקע שיחמדו אותו פטור, וכיון שריב"ב מכר את שדהו הרי אין לו קרקע שיחמדו אותו, וממילא גר ומשוחרר שלקחו קרקע חייבין שהרי יש להם קרקע שיחמדו אותו. ול"ד לוידוי מעשר דאין מתודין דהתם תלוי באם יש להם חלק בארץ מדכתיב אשר נתת לנו.

והנה למה שכתבתי דגם דירה היא בכלל ארצך ומסתבר זה בפשיטות נצטרך לומר ששכירות לאו בכלל ארצך הוא, דהא לתירוץ ראשון סברי התוס' דנציבין היא מא"י וריב"ב היה פטור משום שלא היה לו קרקע, והא ודאי היה לו לכה"פ דירה שכורה, דודאי דוחק לומר שלא היה לו אף דירה שכורה רק שהיה דר אצל אחרים בטובתם בעלמא, אלא הוא משום דשכירות לאו בכלל ארצך הוא. וא"כ יקשה דאף בקנה הגר קרקע הא כיון שחוזרת ביובל ולר"ל דהלכה כמותו דלאו כקנין הגוף דמי אין להחשיב זה כארצך כמו בשכירות. ודוחק לומר דדין גר ומשוחרר לעלות לרגל הוא רק בזמן שאין היובל נוהג או ביובל ראשון.

אבל נראה פשוט שקנין בזמן שהיובל נוהג שהוא בדין קנין פירות עדיף משכירות, דהא בשכירות לכו"ע לא הוי כקה"ג ובקנין פירות הוא לר' יוחנן כקה"ג, וא"כ אף לר"ל שלאו כקה"ג דמי מ"מ נחשב זה קנין של הלוקח, ושכירות הא מסיק בע"ז דף ט"ו שלא קניא. וגם בחדושי בארתי ששכירות אין בה להשוכר שום קנין בגופה אף לא לתשמיש ששכרה אלא הוא משתמש בשל חברו, מכמה ענינים שמוכרח לומר כן. וכ"ש בקנין בזמן שהיובל נוהג שעדיף, כדחזינן שלא הוצרכו להחזיר כשחרב הבית שבטלו היובלות ונשארה של הלוקח, ואם היה זה רק כמכר על מ"ט שנה במה נעשית של הלוקח כשנגמרו המ"ט שנה דאף שבטלו היובלות הא לא לקח על יותר ממ"ט. ולכן ודאי הוא קנין ממש רק שהפקיעה התורה מהלוקח והחזירה להמוכר כשהגיע היובל וכשבטלו היובלות הרי לא הפקיעה תורה ממנו ונשארה שלו, אבל מ"מ כיון שידוע שיוחזר ביובל להמוכר הוא ממילא כהשאיר המוכר לעצמו קנין גוף הקרקע לדין החזרה שאמרה תורה ולכן כשנבטלו היובלות וליכא דין החזרה דהתורה נשאר בקנינו גם על הגוף כיון דעצם הקנין היה גם על הגוף רק שסמיכות דעתם על דין התורה הפקיע ממנו גם עתה קנין הגוף ולכן לא הפקיע על יותר מהדין. עכ"פ אף לר"ל קנין פירות נחשב קנין בהקרקע ולכן נחשב ארצך להלוקח לחייבו בעליה לרגל.

ומסתבר דבקנין פירות לעכו"ם בא"י יעבור אף לר"ל בלאו דלא תחנם מדאורייתא אף שלהשכיר לעכו"ם אסור רק מדרבנן כדאיתא בע"ז דף כ"א. ולמכור בית בחו"ל לעכו"ם אף רק קנין פירות לא יהיה אסור מדין ולא תביא תועבה אל ביתך אף שלהשכיר אסור מדאורייתא כדאיתא התם.

ואגב אכתוב לידידי הפלא שקא חזינא ברמב"ם פ"ד מבכורים ה"ג שכתב הגר מביא וקורא, שכוונתו בכל גר אף שלא מבני קיני חותן משה מדסתם שהוא ברוב גרים, ובכהנים ולוים כתב שם שמביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש, ונשאר המל"מ בצ"ע דהא גרים לא נטלו חלק בארץ וכדכתב הרמב"ם בעצמו לענין וידוי מעשר בסוף הלכות מע"ש שאין גרים מתודין. והמגיה הביא ממהר"מ חביב דבבכורים כתיב לתת לנו שהוא לשון עתיד ובקרא איתא דיטלו הגרים חלק בארץ לעתיד לבא ובוידוי מעשר כתיב נתת לנו לשון עבר לכן אין מתודין עיי"ש, והוא תמוה דא"כ למה הוצרך הרמב"ם לומר בכהנים ולוים מפני שיש להם ערי מגרש שהוא רק לר' יוסי, שנמצא דלר"מ אין קורין כהנים ולוים, הא גם כהנים ולוים יקחו חלק בארץ לעתיד לבא דכתיב שער לוי אחד כדאיתא בב"ב דף קכ"ב, ועיין במל"מ פי"ג משמיטה ויובל ה"י שהביא זה בשם הסמ"ג, וא"כ אף שלא מטעם ערי מגרש כגון לר"מ יש להם לקרות. ואולי פליג הרמב"ם על הסמ"ג וסובר דגם לעתיד לא יטלו הלוים נחלה דלא כדמשמע בגמ'. וראיה קצת דלענין שמלך המשיח יקח חלק י"ג לעתיד לבא שג"כ הוא נאמר שם בגמ' הזכיר הרמב"ם בפ"ד ממלכים ה"ח, וזה שלעתיד יטלו שבט לוי נחלה לא הזכיר בשום מקום. והטעם אולי משום דכיון דסובר דהוא לאו שלא יטלו שבט לוי נחלה בארץ כנען הוא גם אלעתיד ככל לאוין שבתורה, ומה שמלך המשיח יקח חלק י"ג לא נחשב כבטול על דין התורה דלאלה תחלק הארץ אולי הוא משום שמדיני המלך שיכול ליקח מה שירצה משל העם ונתחדש במלך המשיח שיקח משל ישראל חלק י"ג ולא יותר כמפורש בקרא, וכדמשמע מהא שנקט הרמב"ם זה בתוך הדינים שיש למלך רשות ליקח. ולפ"ז אין לתרץ על הא דנענש אחאב על שדה נבות כהלח"מ שם בשם הרד"ק שרק הפירות יכול ליקח לעבדיו כשצריך להם ולא גוף הקרקע אלא כאחד מתירוצי הגמ"יי, ואף תירוץ הר' ורדימס שם דאין מותר אלא בשדות לקוחים ולא בנחלת אבותיו יכול לתרץ משום דבטלה ע"י כבוש העכו"ם מעלת נחלת אבות. אבל הוא דוחק לומר שבשביל העתיד יוכלו עתה לומר לתת לנו, וגם דוחק לחלק שיפסוק כגמ' דב"ב [דף קכ"ב] לענין מלך המשיח ולא לענין כהנים ולוים, ומלשון המל"מ משמע שלא פליג הרמב"ם על הסמ"ג.

ולכן הנכון לע"ד דהרמב"ם מדייק מלשון אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר ולא אמר סתם אין קנין להפקיע ממעשר, שרק לעכו"ם אין קנין אבל אם היה מציאות לאחד שאינו עכו"ם שבקנינו יפקיע ממעשר היה לו קנין אף שהיה נפקע ממעשר ע"י קנינו, ואף שדריש רבה זה שאין קנין מקרא דכי לי הארץ לי קדושת הארץ בגיטין דף מ"ז שזה שייך לדרוש על כל הפקעה מקדושת הארץ יהיה מאיזה שיהיה מ"מ למד רבה מזה רק לעכו"ם מאיזה טעם, אך שאין זה במציאות לדינא דאלו שאינם עכו"ם דהם גרים ומשוחררים הרי יש להם קדושת ישראל לכל המצות וחייבין בתו"מ וא"כ נקדש הקרקע ונתחייב במעשר מצדם. אבל נמצא שכשקנה גר שדה נפקע החיוב מעשרות מצד שנתחייבה תחלה אצל הישראל אלא היא נעשית מחוייבת מחדש מצד הגר. ואף שבלא המשכה מהבטחה להאבות לא היתה הקדושה על א"י אבל גם הגרים נחשבו מזרע אברהם ונמצא שאף כשהוא קנוי להגר הרי מחזיקים זרעו בו ושייכת להתקדש להתחייב בתו"מ גם מצד בעלות הגר. וגם כיון דעכו"ם אין לו קנין וגר יש לו קנין הרי רק משום שהוא מזרע אברהם יש לו לכה"פ חלק לענין שיהיה לו קנין וממילא ישנה הקדושה גם בשביל קנינו. וניחא עתה מה שמקרא דלי הארץ לי קדושת הארץ יליף רבה רק שאין קנין לעכו"ם להפקיע ממעשר משום דכשהוא יפקיע בקנינו לא תתקדש והרי נאמר לי קדושת הארץ אבל לגר אף שיש קנין להפקיע מקדושה דבעלות הראשון הרי תיכף תתקדש מצד בעלות השני ועדיין יש לקרא כי לי הארץ לי קדושת הארץ אין למילף מזה וא"כ יש לו קנין כדהיינו אומרים בלא קרא אף להפקיע מקדושה דמצד בעלות הראשון.

ונוגע זה לענין קריאה דבכורים דאם החיוב דבכורים שעל הגר היה מצד שלא נפקע חיוב הראשון משום דאין קנין להפקיע הקדושה שנעשה על הארץ מטעם כי לי קדושת הארץ, היה הגר רק מביא אבל לא קורא דהרי אין יכול לומר לתת לנו דמצד חלוקת הארץ לא היה לו חלק ואף בקנייתו אין לו חלק לענין הקדושה דהרי הוא מצד בעלות הראשון. אבל מכיון שיש קנין לגר להפקיע הקדושה שמצד בעלות הראשון ורק שנעשה קדושה מחדש מצדו משום שהוא ג"כ מזרע אברהם שניתנה לכל זרעו שבעצם היה צריך להיות מצד זה גם לו ולכן נשאר החלק להגרים מצד שהוא זרע אברהם לכה"פ שיהיה לו קנין דכשקונה מפקיע גם הקדושה שהיה מצד הראשון ונעשה מחדש מצדו שהוא ג"כ זרע אברהם, ולכן הוא ג"כ קורא דגם על זה דיש לו קנין מצד הבטחה להאבות שייך לומר לתת לנו.

וניחא מה שמסיק הרמב"ם שם ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, ופי' הכ"מ דהוא טעם על מה שלא נטלו הגרים חלק בארץ כיון שכתב שהוא אב אף לגרים, דהוא משום דהשבועה היתה קודם שנאמר לו אב המון גוים נמצא שלא זכו אלא בניו ממש עיי"ש, דלכאורה אם הוא לתרץ הקושיא שיש להקשות ע"מ שכתב שהוא אב אף לגרים, הרי היה נמצא שסובר הרמב"ם שהוא חדוש גדול כיון שיש קושיות על זה, והי"ל למינקט בהלכות תפלה הדין שיכול לומר אלקי אבותינו ולהקשות שם ולתרץ, אלמא דאין סובר זה לחדוש גדול רק משום שאיכא מחלוקת הוצרך להשמיענו פסק הדין, ונקט זה בהלכות בכורים במקום מחלקותם. וגם שבבכורים יש עוד חסרון דלא נטלו חלק ולא היו יודעין זה מהלכות תפלה, אבל אם סובר זה לחדוש גדול עד שמקשה ע"ז וחדוש זה הוא בדבר שנוגע להלכות תפלה הי"ל למינקט הדין גם בהלכות תפלה שהוא תחלה ולא לסמוך בחדוש כזה על מה שיכתוב בהלכות בכורים וגם אין מדרך הרמב"ם לכתוב תירוצים על מה שיש להקשות על דבריו. אבל הוא לטעם על מה שקורין אף שאין להם חלק אלא רק מה שיש קנין להם, דהוא משום שבעצם כיון שהם נחשבו זרע אברהם הרי יש ליתן גם להם את הארץ ורק משום שהיתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ כבר זכו בה בניו כסברת הכ"מ, וממילא אין להגרים שם חלק דא"א לגזול מבניו ממש וליתן להם, ולכן בקנה הגר מהם כיון שאינו גזל ויש לו קנין אף שלעכו"ם אין קנין דהוא משום דרק לזרע אברהם ניתנה וא"א שתהיה שלא לבניו לענין הקדושה אבל הגרים שהם נחשבו זרע אברהם יש להם קנין. וכיון שהקנין שלו הוא משום שהוא זרע אברהם שנשבע לתת לזרעו הוא גם קורא ככל ישראל.

אבל הוא שייך רק על לשון לתת לנו שהוא רק על השבועה שהוי זה גם על מה שיש דין קנין לגר בא"י אבל לשון אשר נתת לנו כאשר נשבעת שלשון זה הוא על הנתינה ממש הוא שייך רק על נתינה שניכרת שהוא על כל ישראל שבא להם ע"י החלוקה ולא על מה שלא ניכר דהוא על קנין דהגר כיון דהוצרך לקנותה וגם להחזירה ביובל ולכן אין מתודין והוי ג"כ כהחלוק של מהר"מ חביב אבל לא מטעמיה.

וטעם זה לא שייך בכהנים ולוים אם ערי מגרש לא נחשבו נתינה לענין בכורים, דלישראל מישראל לא שייך קנין להפקיע את א"י משום דבר דהא גם אצל השני הוא מאותה הקדושה דשל הראשון ממש ולא נתחדש בקנינו כלום. וגם הכהנים והלוים הרי היו בכלל השבועה ליתן לבניו ממש ככל ישראל, ורק כדי שיהיו מובדלין לעבודת ה' נלקח מהם חלקם בארץ וניתן לכל ישראל כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות שמיטה, ונמצא דכשיקנו מישראל הרי נמי לא יפקיעו אף מהמתנה לבניו ממש שהרי גם הם בניו ממש, ויהיה החיוב בכורים רק מצד הראשון לכן לא היה להן לקרות מצד קנינם. וכמו שאין קוראות נשים שקנו מאנשים משום שג"כ היא מבניו ואינה מפקעת מכלום, ורק ישראל לוקח היה קורא מצד חלק של עצמו שיש לו בא"י. ולכן הוצרך בכהנים ולוים שקורין לזה שיש להן ערי מגרש. אך לפ"ז היה לו לגיורת שקנתה שדה לקרות אף שנשי ישראל אין קורין, ובשלמא לתירוץ מהר"מ חביב שהוא בשביל העתיד ניחא דגם לעתיד לא יתנו לנשים וא"כ לא יתנו גם להגיורות אבל למה שבארתי יקשה. ואולי כיון שנשי ישראל אינן קוראות נמצא דנשים לא נצטוו ממילא במצות קריאה לכן אף גיורת שאין בה הטעם שלא לקרות לא עדיפא מנשי ישראל שהתורה לא אמרה לגיורת מצות יתירות על בנות ישראל וזהו לכאורה דרך נכון בשיטת הרמב"ם.

ומה שתירצת מה שהקשה בספר אומר השכחה מה שבטור וש"ע לא הוזכר הדין דאסור לרקוק בזה"ז בהר הבית, משום שלא יצוייר למעשה דאסור ליכנס טמאי מתים לשם וכולנו טמאי מתים, הנה הא יש מקום בהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס לשם אף מדרבנן שהוא עד החיל שהיה לפנים מהסורג. ולמה דאיתא ברמב"ם פ"ה מביה"ב ה"ג שהסורג היה מקיף סביב אפשר גם החיל היה סביב ובתי"ט מדות פ"ב מ"ג מפורש כן בשם הראבי"ה, הרי מותר מכל צד אף במערבי ליכנס טמאי מתים עד הסורג שהיה רוחב איזה אמות, ולא מצאתי השיעור, ולפי' הרא"ש במדות שם שהסורג היה רק לצד המזרח מצפון לדרום אפשר גם החיל היה רק שם, וא"כ אפשר שבצדדים האחרים אחר העשר אמות של החיל אחורי העזרת נשים וכן מצד מערב היה מותר לטמאי מתים. ומשאר טומאות הא אפשר לטבול, ואם יחוש לזיבה יספור שבעה נקיים ויטבול במים חיים ויעריב שמשו, ואף שהוא מחוסר כפרה הא מותר מחו"כ אף בעזרת נשים וכ"ש בשאר הר הבית כדאיתא ברמב"ם פ"ג מביה"מ ה"ה. ונמצא שנוגע הדין שאסור לרקוק באותו המקום מהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס ומקשה שפיר. ואולי אינו ברור כ"כ איזה כותל היא אם היה קבלה ברורה שהוא כותל מערבי של הר הבית או כותל העזרה שאחורי בית הכפורת שלכן אסור לשם טמאי מתים כתירוצך וגם אפשר שהוא כותל התא שאף להרא"ש אסור. וכמדומני שבס' שאילת דוד להגאון ר"ד מקרלין מסתפק בהכותל איזה הוא. ואולי זהו טעם הגאון רי"ז מבריסק זצ"ל שאמרו עליו שלא הלך אל כותל המערבי מחשש טומאה. אבל אני תמה כי מקום שמתפללין שם הוא ודאי קבלה מדורות רבותינו הראשונים שמותר לילך לשם ואיך שייך לחלוק עליהם. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

סוף הספר

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה