אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן צא
לבאר התועלת דמכירת חמץ של חנונים חשודים ער"ח אייר תש"כ. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר דוד ראקמאן שליט"א.
הנה בדבר הערתו על מה שכתבתי בספרי אגרות משה או"ח בסי' קמ"ט שהחנונים המוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והחנוני חשוד שימכור מזה החמץ בפסח שמ"מ לא נבטלה המכירה אלא על מה שלקח עבר על ב"י שהוא כקונה מחדש או כגוזל שהערה כתר"ה דמה נרויח מזה שנזדקק לו, הנה לאלו שלוקחים ממנו אחר הפסח שלא יכשלו באיסור חמץ שעבר עליו הפסח ודאי הוא ריוח. וגם הוא ירויח שלא יעבור על בל יראה עד שיקח מהם ורק עד שיאכלם הקונה, כי מכירתו כיון שנאסר בהנאה כשלקח לא חלה והיא שלו אף אחר שלקח הקונה לביתו, אבל על הנשארים לא יעבור. ובלא זה הא יעבור על כל כזית בלאו וכשמכר לא יעבור אלא על הכזיתים שקנה ולכן גם בשבילו מכיון שהוא רק מומר לתיאבון הא איכא תנאי דלא סברי הלעיטהו לרשע וימות בב"ק דף ס"ט, ואף לרשב"ג מסתבר דהוא רק שאינו מחוייב להטריח לציין שהוא ערלה בשביל הרשע אבל אם הרשע רוצה לתקן שלא יעבור איסורין הרבה אף שיודעין שיעבור על האיסורין במעט מהן גם רשב"ג יודה שכיון שהוא לתיאבון שחייבין להחיותו כדאיתא בגיטין דף מ"ז צריכין להזדקק לו.
ואף שלענין מה שיחזור ויקח בתוך הפסח יהיה האיסור במעשה שיתחייב מלקות ובאם לא ימכור קודם הפסח לנכרי יהיה בלא מעשה ונמצא שלענין המעט שיקח יותר היה טוב שלא ימכור כדי שתהיה עבירתו בלא מעשה שלא מתחייב מלקות, אינו כלום חדא דהא יעבור על הרבה שיעורים יותר ממה שיקנה, וריבוי הלאוין דבלא מעשה נגד המיעוט דבמעשה חמור אלו המרובין. ועיין בר"ן יומא דף פ"ג שלכן לגבי חולה חמור נבלה משבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית ושבת לא עבר אלא חד לאו, וכ"כ הוא הכא לענין חומר לאו שיש בו מעשה מאין בו מעשה שהוא רק בשיעורין שוין ולא כשהלאו שאין בו מעשה הוא בהרבה שיעורין יותר וגם בהרבה זמן יותר, שריבוי הלאוין ע"י ריבוי השיעורים והזמן חמור אף שאין בו מעשה מהמיעוט שבמעשה. וגם לא ברור לי שנחשב לאו שאין בו מעשה קיל מיש בו מעשה אלא לאו הניתק לעשה נחשב קלין ביומא דף פ"ו אך אולי גם לאו שאין בו מעשה יש לדמות לניתק לעשה משום שג"כ אינו לוקה עליו אבל אפשר יש לחלק. ונמצא שגם לו יש ריוח בזה שימכור חמצו.
אבל העיקר שצריך להזדקק לזה הוא להציל אחרים שיקנו ממנו מאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מרוב הדברים שיקנו ממנו. אבל אין ליתן לו כתב איך שמכר החמץ דהרי עכ"פ אסור לקנות ממנו שמא יתן לו מהדברים שקנה בתוך הפסח. וממילא לא יטעה שמותר לו גם למכור חמץ וגם הרב צריך לומר לו שאסור לקנות ולמכור חמץ בפסח.
ומצד הקנין לא חסר קנין חצר דהא משכירים המקומות שמונח שם החמץ והחמץ הוא סימן על המקום שקנה ולא מתבטל השכירות בזה שמשתמש בהמקום גם הוא כי כן הותנה עם הנכרי בשטר המכירה שאח"כ יכול הישראל להשתמש שם כשצריך לילך לשם לדברים שאינם חמץ שמונחים ג"כ שם שאותן הדברים לא נמכרו, וגם יש עוד הרבה קנינים. אך אם חושב הרב שיותר טוב שלא ימכור מצד איזה טעם ודאי הרשות ביד הרב לעשות כפי הבנתו בזה לשם שמים. ידידו משה פיינשטיין.