אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן פא
בנפלו שינים התותבות ממנו בשבת אם יכול להכניסם בעצמו שהוא בלא קביעות ב' דר"ח אלול תשכ"א. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר אהרן הכהן קאהן שליט"א.
בדבר שינים תותבות שנקבעו באופן שלא יוכל להוציאם ולהכניסם ונתרחש שנפלו בשבת אם מותר להכניסם כדי שיהיה נקל לו לאכול דלכתר"ה מסתבר שיש בזה משום מתקן גברא שנמי אסור כדאיתא בביצה דף י"ח דאי לאו דאדם נראה כמיקר היה גם אדם אסור לטבול והרי הוא תקון בגברא שיוכל בזה ללעוס המאכל בקל. הנה אף אם נימא שנחשב מתקן תלוי זה בשימת צירים בכלי באופן שליכא משום שמא יתקע, שלהט"ז סימן שי"ד סק"ח ליכא בזה משום מתקן כיון דאינו תקון גמור להיש מתירין להסיר הצירים אך במג"א שם סק"י סובר שאסור לקבוע הצירים במסמרים דמתקן מנא וכתב במחצה"ש שפליג על הט"ז וסובר דאף שהוא בנין גרוע אסור וכן כתב בלב"ש שפליג על הט"ז אבל במ"ב בשער הציון אות ל"ג כתב דהמג"א לא פליג על הט"ז דלא איירי בזה כלל אלא מיירי בקביעת הציר להכלי וזה אף להט"ז אסור, והצדק אתו דכן משמע בלשונם דבט"ז איתא ה"נ מתיר בשימת צירים ובמג"א איתא אסור לקבוע הצירים במסמרים דמתקן מנא והם שני דברים ולא פליגי. ואף האוסרים איתא בט"ז סק"ז שהוא רק בצירים אבל בלא צירים גם הוא מודה שנוטלין וממילא לא היה אסור גם החזרה ורק משום שמא ישים צירים אסור שלא שייך לאסור בדבר שלא שייך שימת צירים כהא דשניים שבעצמו א"א לקבוע שצריך ע"ז אחר ושיהיה אומן. ורק למחצה"ש ולב"ש שגם השימה דצירים לבד אסור להמג"א לכו"ע, ומה שנוטלין דלתות של שידה תיבה ומגדל נצ"ל להאוסרים הסרת צירים שהוא עוד גרוע יותר שלא נחשב כלל כתקון בלא צירים ולא סתירה בהסרתם, ולכן אפשר שבהעמדת שניים הוא תקון כשימת צירים שאסור. והיה נמצא שאף שנוטה יותר להיתר כהמ"ב מ"מ יש קצת חשש איסור להמג"א אליבא דמחצה"ש ולב"ש.
אבל מסתבר שלא נחשב דברים כאלו תקונים בהגברא. ל"מ לר' ששת [שבת] בדף קכ"ג שאסובי ינוקא שרי ואין בזה איסור מתקן, וכן באפיקטויזין שאין עושין שלכאורה לפרש"י התם הוי האיסור משום מתקן גברא שיוכל לאכול וגם ר' ששת מודה כיון שלאו אורחיה, הא איתא [שבת] בדף קמ"ז ארבב"ח א"ר יוחנן ל"ש אלא בסם אבל ביד מותר ופרש"י דבסם אסור משום דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנים, וזה מוכרח דאם בשביל תקוני גברא גם ביד יש לאסור וא"כ צריך לומר דלאו אורחיה פירושו דלכן שייך לגזור משום שחיקת סמנים כמו רפואה, וכדחזינן מראיית ר' ששת מליטול את הקוץ שפרש"י אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא משום שחיקת סמנים שרי, הרי מפורש דפליג ר' ששת על עיקר סברת ר"נ דאיכא משום מתקן גברא וסובר שליכא. ובכל אופן איך שנימא לר' ששת הא לרבב"ח אר"י ודאי אין בזה איסור מתקן גברא ואיפסק כן בסימן שכ"ח סעיף ל"ט. ועיין בתוס' [שבת] דף קכ"ג ד"ה אסובי שר"ת מפרש דהקושיא אינו מאפיקטויזין אלא מאין מעצבין את הקטן שהתירוץ הוא בחומרי שדרה דמיחזי כבונה כדאיתא בדף קמ"ז וא"כ מפרש זה בתירוץ דלאו אורחיה שיצטרכו בידים ולכן הוא בונה אבל לפופי בבגדים אף שהוא ג"כ מעין בנין הוא אורחיה ולכן אינו כבונה, עכ"פ באפיקטויזין לא נאסר מצד מתקן וכן בכל רפואות, וא"כ כ"ש דלהחזיר את השניים התותבות שהגוף בעצמו לא ניתקן בזה שאין בזה משום מתקן.
אלא אף לר"נ דסובר דאסובי ינוקא וכן באפיקטויזין שאסור הוא משום תקון גברא נמי הוא כשהוא תקון בהגוף ואפיקטויזין שמריק את המעים נמי הוא תקון בגוף לשעה זו אבל לא במה שמחבר לגופו דבר אחר שבזה גם ר"נ יודה שאין בזה משום מתקן כיון שהגוף לא נתקן. ומה"ט לא מצינו שצביעת נשים ליופי יהיה אסור משום תקון גברא והוצרך לומר טעמים אחרים [שבת] בדף צ"ה, ואף בגודלת שהוא משום בונה הוצרך להביא מקרא שנקרא זה בנין. ועיין ברש"י דף קמ"ז שאף על חזרת שבר למאן דאוסר פי' במתני' שכל רפואה אסורה משום שחיקת סמנים ולא משום מתקן וכ"ש חזרת שניים תותבות שאינו מן הגוף שאין בזה משום מתקן. אך במג"א סימן שכ"ח ס"ק נ"א סובר ביצא עצם ממקומו שהוא כבונה כמו חומרי שדרה, אולי מחלק משבר או שהוא דלא כרש"י אבל אף לדידיה אין חזרת שניים תותבות תקון גברא. ורק אם היה חשש שיקבעם בקביעות שהוא במלאכות היה אסור, אבל כיון דלעצמו אף אם הוא אומן לא אפשר שיוכל לקבעם ולגזור דאם נתיר לו להחזיר בעצמו שהוא רק לזמן קצר ילך אצל האומן לא מצינו חשש כזה. ואדרבה מצינו בתוס' ביצה דף ל' לענין איסור דהשמעת קול דדוקא משום שהיו בקיאין לעשות כלי שיר גזרו, אף שודאי גם בזמננו איכא הרבה בקיאין, וכ"ש שאין לגזור בשביל שאיכא יחידים הרופאי שניים שיכולין לתקן. ולכן איני רואה בזה שום איסור.