אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן לז
בהוציאו ס"ת שאינה גלולה למקום הקריאה אם רשאין להחזירה וליקח אחרת הגלולה כ"ג אדר שני תשי"ט. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יוסף תאומים שליט"א בעהמ"ס נחמת יוסף.
הנה בדבר שאחד הוציא הס"ת שלא הוגללה למקום הקריאה והיה זה טרחא דצבורא להמתין עד שיגללו, ציוה השמש שיחזיר ס"ת זו לארון הקדש ויקח את הס"ת שהכין בעש"ק והיתה גלולה למקום הקריאה וערערו ע"ז, וכתר"ה העלה להיתר דכיון דעדיין לא התחילו בהמצוה שהיא הקריאה יכולין להניח זו וליקח אחרת, כדסובר החכ"צ בהכין נרות שעוה להדלקת נר חנוכה ונזדמן לו שמן זית שיש לו להניח נרות השעוה ולהדליק למצוה בהשמן זית וכ"כ הכא. הנה לע"ד ל"ד לשם אף אם נימא כסברת כתר"ה דבס"ת הם כבשמנים לנר חנוכה, דגם התם רק משום דשמן זית מצוה מן המובחר מתיר החכ"צ כמפורש בדבריו אבל כשאין השני מובחר למצוה גם החכ"צ מודה כגון משמן זית לשמן זית אחר שצריך לברך בשמן הראשון, והכא אין שום מעלה להמצוה בקריאה דס"ת אחר הרי גם להחכ"צ יש לאסור. ואף שאיכא צורך יותר בס"ת האחרת מצד כבוד וטרחא דצבורא אין זה חשיבות ומעלה בהמצוה אלא ענין אחר, וא"כ אולי מה שהוא כמבזה הראשונה עדיף מטרחא דצבורא. ול"ד למה שצריך לעשות המצוה במובחר, שהאמת כן דהשניה עדיפא מהראשונה למצוה, ויהיה ראיה רק באיכא שני ספרי תורות אחת כשרה ע"פ הדחק ואחת מהודרת והוציא את הכשרה רק ע"פ הדחק שיהיה רשאי להחכ"צ להניח זו וליקח המהודרת אבל היכא דתרוייהו שוות להמצוה ומה שרוצין בשניה הוא משום ענין אחר דכבוד וטרחא דצבורא אולי אסור גם להחכ"צ.
וגם יש לומר לאידך גיסא דאף להשבות יעקב דמשום מצוה מן המובחר אין לבזות הראשונה אפשר דכבוד וטרחא דצבורא עדיף ממעלת קיום מצוה מן המובחר שהרי מצינו שהתירו לכ"ג ביוה"כ לקרא פרשה דובעשור בע"פ מפני כבוד הצבור שלא יצטרך לגלול בצבור, ויש שסוברין שהוא איסור ורק שמפני כבוד צבור החשיבו כלא אפשר שהתירו, ובתו"י יומא דף ע' סובר רבי דהוא רק מצוה מן המובחר ולכן משום כבוד צבור אינו גולל משום דכבוד צבור עדיף ממעלת מצוה מן המובחר. וא"כ אף שלמצוה מן המובחר סובר השבות יעקב דאסור להניח הראשונה מ"מ משום כבוד וטרחא דצבורא דעדיף ממצוה מן המובחר אפשר גם להשבות יעקב צריך להניח הראשונה וליקח השניה. ונמצא שדין זה אין ללמד מהתם לא לכאן ולא לכאן, אף אם הנידון בס"ת יהיה מאותו הנידון דשעוה ושמן זית לנר חנוכה כסברת כתר"ה.
אבל בעצם בספר תורה הוא נידון אחר דהא מצינו בספר תורה ביומא דף ע' שאסור לאחד לקרא בתרי ספרי משום פגמו של ראשון ופרש"י בסוטה דף מ"א שלא יאמרו מצא בו פסול, ומזה שמעינן שגם מה שפרש"י ביומא שלא יאמרו חסר הוא אין כוונתו על פרשה זו דובעשור שבשביל זה הא יש להועיל מה שאמר הכ"ג יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן כמו שמועיל כשקורא פרשה זו בע"פ, אלא כוונתו שלא יאמרו חסר הוא איזה אות דלכן היא ס"ת פסולה. דחסרון אות אף שהוא פסול אין בזה משום לעז דאמר מתחלה, וכדמוכרח דמתחלה אמר לשון שלא להוציא לעז וכאן א"ר הונא בר יהודה לשון משום פגמו של ראשון, וגם מתחלה הא כו"ע מודו טעם דלעז וכאן פליג ריש לקיש אטעם פגמא, אלא דטעם לעז אינו ממה שיאמרו דס"ת זו פסולה דטעם זה אינו לעז דכי לא מצוי שיהיו ס"ת פסולות אלא כשחסר פרשה שלימה דובעשור לא יאמרו שאיזה טעות אירע להסופר שהשמיט פרשה זו שלא מצוי כלל שיטעו להשמיט פרשה שלימה אלא יאמרו דבכוונה עשה זה הסופר משום דאותו סופר סובר דאין פרשה זו כלל בתורה וגם הכ"ג סובר דהרי אינו לוקח ס"ת אחרת מסתמא יודע שא"צ להיות פרשה זו בתורה ויוציאו לעז על עצם ספרי תורה כולם שהוא על עצם תורה שבכתב לומר שח"ו אין המסורה שבידנו אמת, וחשש זה ליכא כשיקח ס"ת אחרת לקרא פרשה זו דהרי רואין שאיכא פרשה זו בתורה וממילא יבינו שגם בראשונה ודאי איכא הפרשה רק שלא רצה לגלול ולקח אחרת המוכנת, וגם אף אם יטעו איזה אנשים לומר שליכא הפרשה בראשונה הרי עכ"פ רואין שהכ"ג סובר שפרשה זו ישנה בתורה ולא ישגיחו על מה שהסופר היה סבור דאינו כלום לגבי כ"ג. אבל איכא חשש אחר שיאמרו שס"ת הראשונה היא פסולה דגם זה סובר ר' הונא בר יהודה דהוא אסור ונפסק כותיה.
וחשש זה אפשר ישנו גם בהוציאו הס"ת לקרות בה ונמלכו להחזירה ולא לקרות בה. ואף שלגברא אחרינא ליכא חשש פגם כשאינו קורא בס"ת שקרא הראשון כמפורש בגמ' שם, מ"מ אולי הוא כשקרא עכ"פ אחד בראשונה אבל כשעדין לא קראו כלל יש פגם שהרי לכה"פ לאחד שיקרא בה הוציאוה אף שלא היה ידוע מי הוא האחד והוי כמו בהתחיל כבר לקרא ואף בגמר קריאתו בראשונה שאסור לו לקרא בשניה מטעם פגמא שלחד גברא בתרי ס"ת איכא פגמא. ויש גם מקום לומר דכיון שלגברא אחרינא ליכא פגמא במה שלא קרא בראשונה ולקח ס"ת אחרת לקרא בה נחשב בהוצאה לבד שעדיין לא נקרא שום איש כל אחד מהנמצאים בביהכ"נ כגברא אחרינא שלא נחשב פגמא שמותר. ומצינו בסדור הגר"י יעבץ בתחלת הלכות קה"ת בסוף סעיף א' שיש בזה מחלוקת שכתב ואם הוציא ס"ת ובהיותה ביד הנושאה להוליכה לתורה נזכר שאינה מוכנת לקריאה ויש באה"ק ס"ת מוכנת יחזירוה להיכל ויקח המוכנת וי"א שיגללה למקום הקריאה עיי"ש, וטעם מחלקותם הוא כדבארתי שני הצדדין. ואין שייך זה למחלוקת השבות יעקב והחכ"צ וראיה מדלא כתב דעת אביו החכ"צ בזה אלמא דגם החכ"צ יכול לסבור כב' השיטות. ולכן לדינא כיון שאיכא ב' שיטות ויש טעם נכון לכל אחד מהשיטות דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואם הקהל אינם מקפידין על כבודם וטרחתם ודאי אין להחזירה כדסברי הי"א ורוב קהלות אינן מקפידין בזמננו במקומותינו. ואם הורה אחד להחזירה ויש לחוש למחלוקת ולבזיון הוא כמו במקפידין שרשאין להחזירה.
ומש"כ כתר"ה לדחות ראיית החכ"צ ממנחות דף ס"ד ממה שאומרים אף אחר שחיטה הבא שמינה, משום דכחושה אינה ראויה כלל משום הקריבהו לפחתך, הנה איירי באופן שגם הכחושה היא ראויה וכשרה ואין בה חסרון דהקריבהו לפחתך, דבאופן שהיא פסולה לא היה שייך לפלוגי על רבה, וגם אף אחר זריקה היה צריך להביא אחרת, וגם אדרבה השוחט הכחושה אם בשוגג היה חייב חטאת ובמזיד היה חייב סקילה כיון ששחט בהמה שאינה ראויה להקרבן. אלא ודאי איירי שגם הכחושה היתה כשרה להקרבן אך שאחר השחיטה מצא שמינה ממנה שמן המובחר הוא ליקח השמינה יותר ומ"מ מניח השחוטה הכחושה ושוחט השמינה ומוכיח החכ"צ שפיר. ולי משמע שאינו מביא ממנחות ראיה לדין נר חנוכה דהא במנחות הרי אף שהתחיל המצוה בהכחושה מניחה ובנר חנוכה כתב משום שלא התחיל עדין במצוה, ואף שכתב שם בסוף בלשון כ"ש מפרה שנפדית ע"ג מערכתה שהתחיל במצוה כ"ש בנר חנוכה שלא התחיל במצוה, מ"מ משמע שלא היה פליג אשבות יעקב אם היה שייך בנרות התחיל במצוה ממש, והטעם משום דבקרבנות ופרה שאין זה רק מצוה דידיה אלא של כל ישראל אין התחלת הכהן נחשב כהתחיל לגבי כו"ע שהם רוצים רק במובחר והוי כאינו שלוחם ולא שלוחא דרחמנא באם יזדמן שמינה ומובחר על התחלתו וא"כ הוא כלא התחיל אך כ"ש מיהא הויא לנר חנוכה שלא התחיל כלל.
ומה שהביא החכ"צ מספר חסידים דביריעה כתובה בס"ת בכתיבה שאינה יפה ומצא אח"כ סופר אומן שמצוה להחליף היריעה בנאה הימנה. לכאורה תמוה דהא הוא הורדה מקדושה כשנוטלה מס"ת כשרה שזהו דבר איסור, ולא מסתבר שאיירי שעדין לא היתה ס"ת שלימה וצריך לומר דאולי כיון שהוא מצוה אחת לכל ימי חייו מכריע העדיפות שלא לחוש אף לההורדה וא"כ אין ראיה להא דנר חנוכה ולכן צ"ע ראיית החכ"צ מזה. ידידו, משה פיינשטיין.