אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן לה
מה שנוהגין באיזה בתי כנסיות שקורין התוכחות בלא ברכות אם הוא מנהג ראוי ערב חג הסוכות תשכ"ג. מע"כ ידידי הנכבד מר ר' מרדכי בצלאל טעלעם שליט"א.
בדבר שבאיזה מקומות נוהגין שקורין את התוכחות שבפ' בחקתי ובפ' תבוא בלא ברכות היינו שהקודמו גומר עד התוכחה ממש ומברך ברכה דלאחריה ואח"כ קורא ש"צ הקורא את התוכחה בלא ברכות, הוא מנהג טעות ואסור להתנהג כן כי אסור לקרות בתורה בצבור אף פסוק אחד בלא ברכה. והרבה ברכות יתירות בעצם תיקנו בזה משום גזירה דחשש רחוק שמא יאמרו שאין ברכה בתורה מלפניה. דהא מעצם הדין היה צריך לברך רק הראשון הפותח לקרא בתורה הברכה דלפניה והאחרון החותם לקרא ברכה דלאחריה כדאיתא במתני' דמגילה דף כ"א ורק משום גזירה משום הנכנסין שמא יכנס אחד אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה תיקנו שכל אחד מהקרואים יברכו לפניה, ומשום היוצאין קודם גמר הקריאה, ולא שמעו את החותם מברך לאחריה יאמרו אין ברכה לאחריה תיקנו שיברכו כל אחד גם לאחריה כדאיתא בגמ' שם [מגילה דף כ"א] ועיין בפרש"י, אף שהוא חשש רחוק מאד דהא ודאי כל מי שנכנס פעם אחד אחר שהתחילו לקרות יהיה עוד הרבה פעמים גם בתחלת הקריאה וישמע איך שמברכין לפניה, וכל מי שיצא פעם קודם שגמרו עוד יותר ודאי שיהיה ברוב הפעמים גם בגמר הקריאה דהא לא שכיחי דמנחי ס"ת ונפקי, דהא אסור לצאת כדאר"ה בר יהודה א"ר מנחם א"ר אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא ואף בין גברא לגברא שמותר הוא דוקא לצורך גדול כדאיתא במג"א סק"ב וזהו מה שאמר במגילה דף כ"ב דל"ש דנפקי משום דלצורך גדול לא שכיח, וגם בלא זה הא כל אחד חייב לשמע קה"ת ולא יהיה שום אדם פושע תמיד שלא להיות בכל זמן הקריאה ואונס ודאי ליכא תמיד, ומ"מ גזרו שמא ישכח מפעמים הרבות שראה איך שמברכי הראשון והאחרון ויטעה לומר שאין ברכה לפניה או שאין ברכה לאחריה.
וגם אפשר שטעותו יהיה שרשאין לעשות כמו שרוצים ואינו חיוב ותיקנו בשביל חשש רחוק לברך הרבה ברכות שבעצם אינם לצורך. חזינן מזה גודל האיסור מלקרא בתורה בלא ברכה דלפניה ואחריה. ואף שכבר בירך בה"ת בבקר שלכן אף להסוברין דבה"ת לפניה הוא מן התורה נמי ברכות אלו שצריכים לברך כשעולים לתורה בצבור הוא רק מדרבנן וברכה דלאחריה לכו"ע הוא רק מדרבנן מ"מ גזרו דמשום כבוד התורה החמירו לחוש כל כך אף שהוא רק מדרבנן. וא"כ איך אפשר שיקראו פרשיות דהתוכחות בלא ברכות כלל, דהא אין יכול לסמוך על ברכות הקודמים לו כמו שהיה מתחלה עצם הדין דאחרי שהקודם לו בירך ברכה דלאחריה כבר הויא קריאתו כמתחלת הקריאה דגם מעצם הדין שהיה מתחלה היה צריך לברך כה"ג. ומפורש בגמ' במגילה דף ל"א לטעם ר"ל דזה שאין מפסיקין בקללות הוא משום שאין אומרים ברכה על פורענות דהקשה אלא היכי עביד פי' אף הראשון ומשני תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם, ואיפסק כן ברמב"ם וש"ע וכל הפוסקים. וכן צריך לעשות בכל מקום ואין להשגיח על מנהג כשהוא נגד דין המפורש בגמ' ובפוסקים אף אם יאמרו שאדם גדול הנהיג זה, וצריך לשנות ולעשות כדין.
וחזינן עוד יותר דאף אם הקודמו לא היה מברך לאחריה כמו שהיה הדין מתחלה שהיה סומך הקורא אחריו על ברכת הקודמו נמי לא היה יכול להתחיל בפורענות מטעם זה דר"ל לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, דהא מתני' נשנית קודם תקנה שיברכו כולם דהא תנן [מגילה דף כ"א] הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה ומ"מ תנן [מגילה דף ל"א] אין מפסיקין בקללות שהוא מטעם הברכה לר"ל, ועיין בהגהות חו"י על הרי"ף שהקשה הא בימיהם לא היה מברך על התורה רק ראשון ואחרון. אבל לא קשה זה משום דמה שאינו מברך האמצעי הוא משום שיצא בברכת הראשון ונחשב כברך בעצמו ואם הוא לא היה מתחיל בפסוקים שלפניהם אלא רק מהפורענות כמו השני באם היו מפסיקין הקללות היה נמצא שברך על הפורענות לכן תנן שפיר אף לדין המשנה אין מפסיקין בקללות והוצרך לתרץ שגם כשאחד קורא את כולן צריך להתחיל בפסוק שלפניהם ולסיים בפסוק שלאחריהם. אבל לבד זה אנו אין יכולין לסמוך על ברכת הראשון והאחרון אחר שתיקנו שכל אחד יברך בעצמו לפניו ולאחריו.