אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן לד

סימן לג

בענין קריאה דישראל במקום כהן במחילה בשני ובחמישי, ובענין דמהרי"ק במקום שקונה ישראל להתחיל בראשית כ"ו אלול תשכ"ג. מע"כ ידידי הנכבד מאד הר"ר ד"ר מאיר ראזנער שליט"א.

הנה בדבר מה שבהרבה בתי כנסיות קורים לישראל במקום כהן כשיש צורך כגון שני חיובים אם שפיר עבדי, עיין בגיטין דף נ"ט דא"ר מתנה הא דאמרת בבהכ"נ אינו יכול לחלוק כבוד לרבו ולמי שגדול ממנו אלא בשבתות וי"ט דשכיחי רבים אבל בשני וחמישי לא, ואיתא בתוס' בשם ר"ח ה"מ לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי אבל לדידן שכיחי בשני ובחמישי כמו בי"ט, וא"כ בהרבה בתי כנסיות במדינתנו שלא שכיחי בשני ובחמישי כמו שהיה בזמן הגמ' יש להקל גם עתה שיוכל הכהן למחול שיקראו את הישראל ראשון.

ואף שמסתבר דבשבתות וי"ט שאינו יכול למחול הוא אף כשלא שכיחי רבים, דהא לא חלקו בגמ' בין עיר קטנה לעיר גדולה לומר דבעיר קטנה שאין שם אלא מעט אנשים שאף בשבתות וי"ט אין שם רבים שיוכל למחול, וצריך לומר שלא פלוג, דכיון דבעיירות גדולות שכיחי רבים בשבתות וי"ט ותקנו שלא יוכל למחול תקנו גם בכל מקום, ורק בשני ובחמישי שאף בעיירות גדולות לא שכיחי רבים לא תקנו ולא חששו לגזור גם בבו"ה אטו שבתות וי"ט דמימי חול לימי קודש לא יבואו לטעות. אבל הוא רק בדינא דגמ' שכן תקנו ולא בחדוש ר"ח בתוס' דבזמננו ששכיחי רבים גם בבו"ה אינו יכול למחול גם בבו"ה, משום דזה אינה תקנה שתיקן ר"ח להנהיג כן שנימא שלא פלוג ואסר אף במקומות שלא שכיחי רבים אטו המקומות ששכיחי רבים, שכן צריך לומר להרא"ש בגיטין שם [דף נ"ט] ולהטור סימן קל"ה דהם כתבו דבבו"ה הרשות בידו למחול ולא כתבו הא דר"ח הרי שפסקו אף בזמנם ששכיחי רבים דיכול למחול, והוא משום דכיון דעכ"פ לא תקנו חכמי הגמ' משום דלא היו שכיחי אז רבים בבתי כנסיות בבו"ה אין לאסור אף כשנעשה שכיחי רבים דאנן לא גזרינן שוב, ע"ז חידש הר"ח דבשכיחי רבים שיש לחוש לדרכי שלום הוא עצם התקנה שתקנו חכמי הגמ', שהוא שבכל מקום שיהיה חשש דרכי שלום אסרו ולכן אף שבזמנם לא היה חשש דרכי שלום בבו"ה כיון שאח"כ נעשה החשש גם בבו"ה אסור. אבל מה שאסרו חכמי הגמ' אף במקומות דלא שכיחי רבים דליכא חשש דדרכי שלום אטו המקומות דשכיחי רבים, דזהו תקנה חדשה בעלמא מודה הר"ח שבתוס' שכיון שהם לא גזרו בבו"ה מחמת שבזמנם בכל המקומות לא היו שכיחי רבים לא נגזור אנן שוב אף שבזמננו איכא הרבה מקומות דשכיחי רבים שבאופן זה הא אסרו בשבתות וי"ט, מ"מ בבו"ה שלא אסרו לא נאסור אנן.

דהא לא מסתבר לומר שהר"ח סובר דגם לנו יש לגזור גם בכל המקומות בבו"ה בשביל המקומות שיש הטעם לאסור, דמהרא"ש שמתיר אף בזמנו שהיו שכיחי רבים שאף שהיה הטעם לא אסר שהוא מטעם שאנן לא גזרינן לאסור מה שהם לא אסרו שמעינן זה לכו"ע שבזה לא יפלגו. אלא דפליגי בתקנתם מה תקנו, שהרא"ש סובר שהתקנה לא נאמרה סתמא על כל אופן שיש לחוש לדרכי שלום שלא יוכל למחול אלא על הדבר שהיה בזמנם לבד שבשבתות וי"ט לא יוכל למחול ודרכי שלום היה הטעם לתקן בשביל זה, ולכן אחר זמן רב שגם בבו"ה נעשה חשש דרכי שלום צריכים לתקן מחדש ואנן לא מתקנינן, והר"ח סובר שהתקנה נאמרה על כל קריאה שיש לחוש לדרכי שלום שלא יוכל למחול ולכן אף בבו"ה אח"כ שנעשה חשש דרכי שלום אף שהוא אחר זמן טובא נמי הוא בכלל תקנתם ממש. וממילא שייך זה רק במקום דאיכא חשש דרכי שלום אבל במקומות דלא שכיחי רבים שליכא חשש דרכי שלום אך שמ"מ אסרו אטו המקומות דשכיחי בזה ודאי לא היה בכלל לשון תקנתם שאמרו אז שאוסרין בשבתות וי"ט בכל מקום גם כשיזדמן בבו"ה שיהיו שכיחי רבים באיזה מקומות לאסור בשבילם כל המקומות וצריכין גם להר"ח לתקן מחדש על בו"ה במקומות דלא שכיחי רבים ואנן לא מתקנינן.

אבל הוא רק במחילת הכהן דכן מפורש בלשון הרא"ש שהביא הטור שכתב ואם בא כהן לחלוק כבוד למי שגדול ממנו שיקרא ראשון בבו"ה הרשות בידו, הרי מפורש דרק במחילתו הוא. וברא"ש שלנו חסר תיבות בבו"ה הרשות בידו אלא גרסינן אם בא הכהן לחלוק כבוד בשבתות וי"ט דשכיחי רבים אין הרשות בידו, שלגירסא זו היה מקום לומר דבבו"ה אין צורך כלל לקרות לכהן תחלה אף בלא מחילתו, אבל נאמן עלינו בנו הטור שהגירסא צריך להיות בבו"ה הרשות בידו וכמו שהגיה מהרש"ל ואף לגירסתנו משמע יותר דדוקא במחילה הוא. ובשבתות וי"ט אינו יכול למחול אף במקומות דלא שכיחי רבים גם בשבתות וי"ט.

ואף שבגמ' והרא"ש איתא אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, פשוט דלצורך אחר נמי יכול למחול כמו לצורך חיוב דיארצייט וחיובים אחרים שאיתא במג"א סוף סימן רפ"ב. ואולי עוד כ"ש דלצורך החיובים הוא לעצם הקריאה והכבוד לרבו ולגדול הימנו הא הוא ענין אחר שלא בחיובי קריאה דאפשר שלא יקראוהו כלל דאין הכרח לקראו אלא שהכהן רוצה לכבדו בזה, ואם בשביל צורך זה שרי כ"ש לצורך חיובי קריאה.

והנה יציאת הכהן מבהכ"נ אינו מעצם הדין דכיון שמחל וליכא דין וקדשתו בקריאה זו לא היה צריך לצאת אלא שהוא מחשש פגמא שלא יאמרו עליו שהוא חלל כדאיתא בט"ז סימן קל"ה סק"ה, ולכן באופן שמותר לקרא ישראל במקומו ואינו רוצה לצאת כי אינו חושש לפגמתו, סובר מהרי"ק שיוציאו אותו בע"כ אפילו ע"י השלטון, והמג"א הביא מכנה"ג שיקרא הישראל אף שלא יצא. וטעם פלוגתתם נראה משום דבעצם אם הוא אינו חושש לפגמו מה לנו לחוש וזהו טעם כנה"ג, אבל מהרי"ק סובר דבשביל פגמא דבניו הא יש לנו לחוש אף שהוא אינו חושש משום שאין האב רשאי לגרום להוציא לעז על בניו, ואף שאפשר דמה שאינו חושש הוא משום שיודע שלא יהיה לעז מזה מחמת שהוא מפורסם לכהן ואורחים ממקומות אחרים שלא מכירין אותו לכהן לא ראה שם, מ"מ סובר מהרי"ק שאנן יש לנו לחוש בשביל הבנים לומר דאולי מה שאינו רוצה לצאת הוא משום דלא איכפת לו אף שיהיה מזה לעז דפגמא שאינו רשאי לגרום לעז על הבנים. ולכן לא קשה מזה שהיציאה בע"כ הרי הוא בזיון ולא כבוד כיון דהיציאה הוא בשביל שלא יהיה לעז פגם דהוא ככפיה על איסורין שלא יעבור.

אך צריך טעם בזה שאיירי מהרי"ק שנהגו באיזה מקומות בשבת בראשית שאחד מן הקהל מתנדב מעות לצורך ביהכ"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה, שאם ישראל קנה לקרות ראשון מוחל הכהן על כבודו ויוצא מביהכ"נ, ואם לא רצה לצאת מותר לכפותו ע"י שלטון למהרי"ק, ולכנה"ג יקרא הישראל שקנה אף שלא יצא הכהן, שפשוט הוא העובדא שלא רצה הכהן למחול לישראל שקנה שיקרא ראשון ומ"מ קורא ראשון אף בלא מחילתו, שלכאורה תמוה דאף מחילה לא יועיל דהא היה זה בשבת שתיקנו דלא יוכל למחול, ואף אם נימא דבמחילה יש להתיר משום דלא שייך אתי לאנצויי כיון שקנה במעות שהתנדב ואחרים לא רצו לקנות ואף אם לא היה להם במה לקנות נמי לא אתו לאנצויי ולמימר אנא קרינא ברישא כיון שאי אפשר להם לקנות. ול"ד לעיירות קטנות שג"כ ליכא החשש דאתי לאנצויי ותיקנו משום לא פלוג שלא למחול, דהתם שבעצם הא שייך לאנצויי דהא כולן שוין והכהן מוחל לאחד שאפשר שהאחרים יקפידו על שלא מחל להם, ורק משום שרק אנשים מועטין יש שם תלינן שלא יקפידו שיאמרו שהיום מוחל לזה וביום אחר ימחול לשני או משום שבאנשים מועטין תלינן שאפשר אין שם מקפידין כלל או שיודעין הטעם שמחל לזה משום שהוא רבו או שהוא גדול ממנו והם אין מחזיקין עצמן לגדולים ממנו וכן כדומה מטעם אחר, ובמרובין יש לחוש שמא ימצא מי שמקפיד ומי שמחזיק עצמו לגדול ממנו וכדומה שאינו יודע ממנו ואתי לאנצויי, ולכן כיון שבעצם אין מחולקין המועטין מהמרובין יבואו לטעות ממקום זה למקום זה שלא ידעו טעם החלוק וכשיראו במקום דלא שכיחי רבים דמוחל הכהן יאמרו שמותר למחול גם במקום דשכיחי רבים ששם אתי לאנצויי ואסרו בכל מקום. ורק בשני ובחמישי שהוא מימי חול לימי קודש לא גזרו שלא יבואו למילף מחול לשבתות וי"ט שיאמרו שימי קודש שאני, ואף שאינו מטעם האמת לא איכפת לן.

ובעצם יש בזה גם טעם אמת דבימי שבתות וי"ט יש לחוש יותר לשמא יכשלו בחטא מחלוקת, כהא דמצינו ברפ"ד דדמאי בלקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושאלו בשבת יאכל על פיו שפירשו הרמב"ם והרע"ב שעמי הארץ חמור בעיניהם לעשות עבירה ביום שבת מפני כבוד היום לפיכך לא ישקר וכ"כ הרמב"ם ברפי"ב ממעשר מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה והוא מירושלמי שם, איברא דהתוס' בכתובות דף נ"ה כתבו דהאימה היא משום דשבת קובעת למעשר וכן פי' הרא"ש בדמאי שם, אבל הרמב"ם והרע"ב לא פירשו כן, (וטעמם דמ"ש קביעות שבת מקביעות דראיית פני הבית שהוא עוד מדאורייתא ולא יראים מלשקר וצע"ק בטעם התוס'), אלא פירשו משום דבשבת חמור בעיניהם לעשות עבירה יותר מבחול, ופשוט שהוא אמת שבשבת חמור לעשות עבירה, לא שזהו טעות עמי הארץ דמה"ת יטעו בזה אם לא היה הדבר אמת ומה שאמר שם עמי הארץ משום דחברים הרי לא יעברו לשקר גם בחול, ואף שתנן שם שבת הרי אף ביו"ט הדין שנאמן כדאיתא בתפארת ישראל, ומפורש כן ברמב"ם פי"ב ממעשר ה"ב, וכיון שהוא מחמת שבשבתות וי"ט חמור לעשות עבירה הרי גם עבירה דמחלוקת נמי חמור בשבת מבחול ויש יותר לחוש לגזור שלא יבואו לידי עבירה בשבתות וי"ט מבחול ולכן באמת אין למילף שבתות וי"ט מימי החול. אבל מקום דשכיח רבים ממקום דלא שכיחי יש לחוש שיטעו למילף ואסרו בכל מקום. אבל כשקונים קריאה הראשונה דבראשית שבכה"ג לא שייך כלל אתי לאנצויי בכל מקום שייך למיפלג ולהתיר למחול. אבל בע"כ דכהן שאסור מדינא קשה איך התירו לקרא לישראל הקונה כשיש כהן.

ותמוה טובא מש"כ מהרי"ק בשורש ט' כשהביא ראיה שיש לקיים מנהג זה מתשובת רב האי גאון שנוהגין אפילו כמה זקנים לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה משום שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה, הרי לך שמנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דריקוד ביו"ט כ"ש מנהג זה שאין בו שום צד איסור כי אם חבוב התורה וכבוד שיש לאשרו ולקיימו במקום אשר פשט שם עיי"ש, הא הוא בטול מצוה דוקדשתו שהרבה סוברים שהוא מדאורייתא כדהביא בעצמו בתשובה זו, ואף הסוברים דהוא מדרבנן הוא ודאי עכ"פ איסור חמור דהא איכא ע"ז אסמכתא מקרא דאורייתא. אלא צריך לומר שבשביל כבוד התורה ליכא החיוב דלקרא לכהן כלל כדמשמע מלשון מהרי"ק בסופו, אבל ודאי צריך באור בטעם הדבר מנלן זה דמש"כ ק"ו מר"ה שקרי בכהני שנמצא ק"ו מפני לומדיה נדחה כבוד הכהן מפניה לא כ"ש, לאו ראיה היא דגבי לומדיה אין להקדים הכהן לפני הת"ח משום דכבוד לומדיה עדיף ונמצא שהוא זלזול בכבוד החכם שהתורה הקדימו, אבל להקדים הקונה בשביל כבוד התורה להכהן אף שיש בזה כבוד להתורה כשנותן הרבה מעות לעלות לקרא, אין בזה זלזול להתורה אף אם לא ימכרו להישראל ולדחות להכהן. וגם הא אנן נוהגין כר' עמרם גאון ורב נטרונאי גאון שאף ת"ח מופלג כר"ה אין קורא ראשון במקום כהן וליכא ק"ו.

והנכון לע"ד דהנה מה שנוהגין שכהן אפילו ע"ה קורא לפני ת"ח מופלג וגאון כדאיתא בסימן קל"ה סעיף ד', והוא כשיטת ר' עמרם גאון ור' נטרונאי גאון שהובא בטור שם, וכתב הב"י בשם המנהיג שראיית ר' נטרונאי גאון הוא מדאיתא בגמ' [גיטין] דף ס' אחריהם קוראין ת"ח הממונים פרנסים על הצבור, ומפרש הב"י שכיון שהתקינו שכהן יקרא ראשון מפני דרכי שלום ואפילו בפני גדולים ליכא זילותא לחכם כלל, ומתרץ בזה דהא דתנן בהוריות דף י"ג ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה היינו לכל שאר דברים חוץ מקה"ת שתקנה קבועה תיקנו כי היכי דלא ליתי לאנצויי עיי"ש, ולכאורה קשה טובא דא"כ כי מקשה אביי בגיטין דאורייתא היא לישני דהתקנה היתה בשביל להקדימו לת"ח. אך אולי יש לדחוק דבשביל זה לא היו עושין תקנה מתחלה, אבל אחר שעשו תקנה בלא זה כדי שלא יוכל למחול לגדול ממנו קבעו התקנה ולא חלקו משום שממילא ליכא שוב זילותא לחכם. אבל הא אם בשביל התקנה לא חלקו, גם במחילה אין אף להת"ח מופלג וגאון לקרא קודם הכהן דהא התקנה היתה שלא יוכל למחול, והב"י כתב לעיל מזה לתרץ הא דר"ה קרי בכהני שהם יפרשו שהיתה במחילת הכהן שכיון שכל הכהנים כפופים לו רשאי במחילה והביא כן מבעל האשכול דבלא מחילה אף מי שכו"ע כייפי ליה כר"ה אסור ובמחילה רק למי שכו"ע כייפי לו רשאי, ואם הוא מטעם שכתב הב"י שליכא זילותא להחכם כיון שהוא מצד התקנה גם במחילה יהיה אסור, אלא ודאי צריך לומר שיתחשב זילותא אם לא יוכלו למחול למי שלא שייך בו תקנה דמפני דרכי שלום כגון למי שכו"ע כייפי לו כר"ה שלכן חלקו בהתקנה דאיסור מחילה, וא"כ אף בלא מחילת הכהן מ"ט לא יקרא קודם דמ"ט יתקנו בזה שלא כדין התורה מאחר שכו"ע כייפי ליה ולא ליתי לאנצויי כיון שחזינן שעכ"פ חלקו בין איש כזה לשאר אנשים.

ועיין בדרישה שהוכיח דמן הדין כהן ע"ה קודם לישראל ת"ח אף המופלג דכו"ע כייפי ליה כר"ה מהא דמשמע שהחלוק בין גדול דכייפי לו הוא רק בנתן רשות שתיקנו דאינו יכול דלגדול כזה דלא אתי לאנצויי יכול למחול, אבל בלא נתן רשות דמדאורייתא הוא אין חלוק דאף גדול דכייפי לו אינו יכול לקרא קודם, וכוונתו מזה שלא פריך הגמ' מר"ה דקרי בכהני אלא רק אחר שתירץ אביי דתיקנו דאינו יכול ליתן רשות ובלא אביי לא הוקשה לו, וא"כ הוא משום שר"ה קרי ברשות הכהן ובלא רשות היה אסור אף ר"ה, וכמפורש כן בדבריו אח"כ שכתב והרי מלשון הזה מוכח דארשות קאי מדהקשה מהא דר"ה אמה שאמר דאין ביד הכהן ליתן רשות לקרות ש"מ דבלא זה ניחא לו. אבל אינו מוכרח כ"כ משום דבלא אביי היה אפשר לומר דקרא ברשות הכהן וליכא חלוק בין ר"ה לשאר ת"ח, אבל על אביי שאוסר גם ברשות קשה ותירץ דר"ה שאני דכו"ע כייפי לו וממילא גם בלא רשות מותר, והדרישה בעצמו דחה זה אך כתב שהוא דוחק ואיני רואה בזה שום דוחק. וגם יש לפרש שהקושיא לא קאי דוקא על אביי אלא על עצם הדין, כמו שלא קאי דוקא על רב מתנה אף שכתוב הקושיא מר"ה אחרי דברי ר' מתנה ועיין במהר"מ שיף שם [גיטין דף ס'] ולכן יש לפרש דלא קאי גם על אביי אלא אעצם הדין דכהן קורא קודם. עכ"פ דעת הדרישה דמדינא הכהן קודם גם לת"ח גאון ויקשה ממתני' דהוריות דאם אין שוין ת"ח קודם ונפסק כן ביו"ד לענין צדקה בסימן רנ"א סעיף ט' ולענין שני שואלין למי צריך להזקק קודם בסימן רמ"ו סעיף ט"ו.

וצריך לומר דיש להסתפק בחיוב כבוד ת"ח שחייבה תורה אם הכבוד הוא להתורה שכמו בתורה כתובה על ספר צריך ליתן לה כבוד כך חייבה תורה ליתן כבוד להתורה שבאדם שלמדה. אבל להאדם עצמו לא שייך חיוב הכבוד. או דהכבוד חייבה התורה ליתן להאדם שהשיג בעמלו בכחו ובכשרונותיו שנתן לו השי"ת את חכמת התורה, ולא להתורה שבו דלא נחשב זה בעין כמו בכתובה על ספר, רק להאדם שנתגדל כ"כ שהשיג חכמת התורה החשיבתו תורה וחייבה שיתנו לו כבוד. ויש לפרש זה בטעם הס"ד דרבא וההדר אמר רבא בקידושין דף ל"ב דמתחלה שאמר רבא שהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ודחה ראיית ר' יוסף דכבודו מחול ממה שהקב"ה מחיל ליקריה משום דהקב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה אבל ת"ח תורה לאו דיליה היא, היה סבור שהכבוד הוא להתורה שבו, ולהדר אמר רבא שיכול למחול משום דתורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה, סובר שהכבוד הוא להאדם על שהשיג בעמלו בכחו ובכשרונותיו חכמת התורה ונחשב מחמת זה תורה דיליה ויכול למחול.

והנה יש לפרש גם להדר אמר רבא שסובר שהכבוד הוא להתורה שבו ומה שיכול למחול הוא משום שניתנה לו התורה שלמד להתחשב שלו בקרא דכתיב ובתורתו, אבל לא משמע כן מהא דבע"ז דף י"ט שאמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה דריש זה ממה שבתחלה נאמר בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה, שכוונת דרשתו היא שמה שלומד קודם שיהגה להבין בעצמו כ"כ לעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ כפרש"י שם בכוונת יהגה אלא לומד השמועות מרבו ומספרים נקרא תורת ה' ולא תורתו אבל כשמבין בעצמו כבר מה שלמד כ"כ להקשות ולתרץ ולדמות מלתא למלתא נקרא תורתו, והוא כדאמר רבא לעיל מזה [ע"ז דף י"ט] בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה שנאמר בתורת ה' ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו, שמזה ניכר הבאור שלבסוף שנקראת על שמו הוא כשזכה להבין בעצמו שהוא היהגה שפרש"י, ולכן שייך לדרוש שבתחלה ילמוד אדם מרבו תורת ה' שלא אפשר לקרא זה תורתו, שהוא שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו ואח"כ יהגה בדברים שלמד שיתחשב בשביל זה תורתו שזה בא ע"י עמלו הגדול בכחו ובכשרונותיו, ואם מה שיכול למחול הוא משום דניתנה לו במתנה להתחשב דיליה מ"ש עצם גירסת התלמוד מהעיון להקשות ולתרץ לחשיבות תורתו, אלא צריך לומר דרק בשביל מה שבכחו לחדש דברים בעצמו נחשב תורתו, דאף שודאי גם זה בא לו בסיוע השי"ת מ"מ החשיבה תורה זה לתורתו כיון שעכ"פ הם דברים שחידש בעצמו בהדברים שלמד, וממילא נמצא שהכבוד הוא להאדם על שהשיג זה, דרק לת"ח כזה איכא חיוב הכבוד. דאם חיוב הכבוד היה גם לת"ח שאין לו כח זה שעדיין לא נקרא תורתו היה נמצא שאיכא ת"ח דלא יוכל למחול דהוא ת"ח קטן שאינו יודע לדמות מלתא למלתא אבל גירסת התלמוד שלמד מרבו שגורה לו שזה נחשב רק תורת ה' ורק ת"ח גדול יוכל למחול שהוא מכיון שיכול לדמות מלתא למלתא נחשב תורתו גם התורה שלמד מרבו, שלא מסתבר זה כלל דיהיה כבוד הקטן חמור מכבוד הגדול אף שאיכא טעם דכל כה"ג הי"ל לפרש כיון שהוא חדוש גדול. אלא צריך לומר שמה שלא חלקו וסתמו שת"ח יכול למחול משום דתורה דיליה היא, הוא משום שת"ח קטן שאינו יודע לדמות מלתא למלתא ליכא כלל החיוב לכבדו אף שמה שלמד מרבו שגורה לו, ונמצא שלת"ח שחייבים לכבדם ליכא שום חלוק דכולם יכולים למחול. ועיין במגילה דף כ"ח שר"נ לא הספיד לההוא דתני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא משום שלא הבין להקשות ולתרץ אולי ראיה משם שליכא חיוב לכבדו כת"ח. ולכן הוא ראיה קצת שלהדר אמר רבא הוי חיוב הכבוד לת"ח להאדם עצמו שזכה להשיג חכמת התורה בעמלו.

והנה יש לתרץ בזה הסתירה מה שבקידושין דף ל"ג אמרי ר' חלקיה ור' סימון ור"א ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה דס"ת לא כ"ש, ובמכות דף כ"ב אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתוב ארבעים ואתו רבנן ובצרו חדא הרי דגברא רבה עדיף מס"ת וסותר להק"ו דקידושין, וע' בר"ן קידושין [דף ל"ג] שמקשה זה ותירץ בשני פירושים ועדיין קשה אף לתירוציו למאי הוצרך רבא להוכיח שהן טועין מזה שהיו צריכין ללמד מס"ת הרי איכא קרא מפורש שצריך למיקם מקמי ת"ח ועוברים על מ"ע שבתורה, וגם מ"ט קרא להו רק טפשאי הרי הם עבריינים שעוברין על העשה. ולפ"מ שבארתי יש לפרש בדרך זה דודאי האינשי שאמר רבא לא עברו על העשה והיו קיימי מקמי גברא רבה, אך הם עמדו לא מפני חשיבות הגברא רבה אלא מפני התורה שבו שחושבין אותם כס"ת הכתובה על ספר ולא מפני הגברא רבה שהשיג חכמת התורה בעמלו, ולזה אמר שהוא טפשות דהגברא רבה יש לו חשיבות מצד שהוא מחדש דברים בתורה בכחו ובכשרונותיו ע"י למודו הרב, ולא רק מחמת שיש בו התורה שלמד ככתובה על ספר כדחזינן דהם מחדשין הרבה דברים כמו במלקות שבצרו חדא וכן בכל דבר ודבר, ולכן צריך להיות הקימה מפני הגברא רבה ולא מפני הס"ת שבו. ונמצא שאינו סותר הק"ו דעכ"פ כיון שעומדין מפני גברא רבה בשביל שהשיג בכחו ובכשרונותיו חכמת התורה כ"ש שצריך לעמוד מפני התורה גופה, אבל העמידה מפני הגברא רבה הוא מפני האדם עצמו שהשיג לתורה ולא לפני התורה שבו שאינה בעין. ונוגע זה גם לדינא שלכן אין מחוייבין לעמוד מפני אדם שיודע כל התורה שבכתב בעל פה ואף גם מתורה שבע"פ אם אין מבין לדמות מלתא למלתא כדלעיל.

היוצא מזה שלמסקנת רבא ולרב יוסף דת"ח יכול למחול על כבודו הוי הכבוד להאדם, ולכן אף לר' יצחק בר שילא א"ר מתנה א"ר חסדא שאין הרב יכול למחול על כבודו נמי מסתבר שלא פליגי ע"ז רק שסברי שמ"מ אינו יכול למחול אולי משום שנקראו מלכי כדאיתא בגיטין דף ס"ב ומלך אינו יכול למחול, וגם מסתבר דרק ברבו מחמירין.

והנה כבוד הכהנים ודאי שהאדם בעצמו אין לו שום יתרון ולא בא לו זה ע"י עמל וכשרונות, אלא דהכהונה יש לה כבוד זה שלכן צריך ליתן כבוד לכל בני אהרן שזכה להכהונה כשלא נתחללו לנצח נצחים והוי הכבוד לא להאדם אלא להכהונה שבו. ונמצא שת"ח וכהן אינם שוים בענין הכבוד שמחוייבין ליתן להם דלהת"ח נותנין הכבוד לו בעצמו ולהכהן נותנים הכבוד להכהונה שבו.

ולכן אמינא שלענין מי להקדים תליא דאם הוא דבר מקרה כגון בצדקה ולמי להשיב תחלה בשני שואלין שהנידון הוא רק בין אנשים אלו ראובן ושמעון למי להקדים ואינו נידון כללי הנוגע לת"ח ולכהנים שבכל העולם, צריכין אנו לדון רק במעלתם שראובן יש לו מעלת כהונה ושמעון יש לו מעלת ת"ח, ע"ז תנן דהת"ח קודם, והוא משום שחשיבות האדם מצד עצמו עדיף שזה ישנו בשמעון הת"ח כדכתבתי למסקנא דרבא, ומעלת הכהונה של ראובן הכהן אין האדם שבו חשוב רק הכהונה והנידון הוא על האדם, אבל בקה"ת שהוא דבר קבוע לכל העולם היה הנידון אם כהונה קודמת או ראובן הת"ח קודם שהוא פרטי, דהא ת"ח אינם משפחה בפ"ע שנסתפק אם משפחת כהנים קדים או משפחת ת"ח קדים, דלת"ח הוא הכבוד לכל איש ת"ח בפרט ואין לת"ח זה שייך הכבוד של אחרים והוי כל אחד מת"ח פרט בפ"ע לענין כבוד, וכהונה לפ"מ שבארתי הוא כללית שאין הכבוד לאיש כהן זה אלא לכהונה שבו דנמצא שהכבוד שנותנין לו הוא נתינת כבוד לכל הכהנים. ונמצא שהנידון הוא אם להקדים הכהונה שהוא דבר כללי והכבוד שנותנים לו הוא כבוד כללי או להקדים ראובן הת"ח שהוא איש פרטי, וע"ז כהן קדים שלא עדיף חשיבות ת"ח מחשיבות דכלל כהונה.

אך שעדיין יש להסתפק באם ת"ח הפרטי גדול מכל הכהנים שבעולם כגון ר"ה דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוו כייפי ליה אם יכול לקרות קמי כהן דמאחר שהוא גדול מכל הכהנים הרי הפרט שלו עדיף מכלל הכהונה דבשלמא כשאינו גדול רק מכהנים שבעירו יש להקדים הכהן משום דכיון דהכבוד הוא לכהונה שהוא לכל הכהנים נחשב כאיליו נקרא עתה בכאן הכהן החשוב שנמצא בעולם שהוא יותר חשוב מת"ח זה שבכאן, אבל אם הוא גדול מכל הכהנים שבעולם יש אולי לקרא להת"ח קודם כיון דאף כשנחשוב שנקרא כאן כהן החשוב שבעולם נמי הרי הת"ח גדול ממנו. וזהו שיטת התוס' והרא"ש דסברי דת"ח כר"ה קודם לכהן אף בלא נתינת רשות מהכהן.

אבל יש גם לומר דאף ר"ה לא עדיף משום דנהי דהכהנים שנמצאים עתה בעולם הם קטנים ממנו וכפופים לו מ"מ הרי יש להכהן גם יחש לכהנים מדורות הראשונים ולאהרן הכהן שכבודו דכהן זה הוא נתינת כבוד גם להם שהם עדיפי מר"ה ולכן אין לקרא אף לר"ה קודם הכהן, וזהו שיטת ר' עמרם גאון ור' נטרונאי גאון. וזה שר"ה קרי בכהני איירי ברשות הכהן שמדינא יכול ליתן רשות רק מפני דרכי שלום שלר"ה שכו"ע כייפו ליה לא אתי לאנצויי כדאוקים הב"י לדידהו. או שר"ה סובר שת"ח כמותו קדים לכהן דאזלינן רק בתר הכהנים שנמצאים בעולם בדור זה כדסברי התוס' והרא"ש, והם פסקו דלא כר"ה מהא דר' יצחק נפחא דאחריהן קוראין ת"ח הממונים פרנסים. ואף שלפ"ז הא ליכא ראיה מר' יצחק נפחא שפליג, דהא אפשר לאוקמי בסתם ת"ח פרנסים שאיכא בעולם כהנים שעדיפי מהם ומודה בת"ח כר"ה שקורא קודם, מ"מ מדלא הזכיר ר' יצחק נפחא חלוק בין הפרנסים סברי שפליג. אבל יותר נראה שמפרשי שהיה ברשות הכהן כהב"י לדידהו.

ומה שיכול הכהן ליתן רשות אף שהכבוד שצריכין לכבדו הוא מחמת הכהונה שבו שזה אינו שלו ואיך יכול למחול, נראה דאף שאין יכול למחול משום דהכהונה לאו דיליה, אבל מאחר שאם יקרא הת"ח ראשון לא יקרא הכהן כלל דכן משמע בכתובות דף כ"ה לפי' ראשון דרש"י שאף ללוי אין קורא אחרי הת"ח וכ"ש שאין כהן קורא, ולזה יודו כו"ע דליכא חיוב לקרא להכהן לשני וממילא אין לקראו כלל כשלא קרא ראשון, דלא מסתבר כלל לומר שהחיוב הוא לקראו ראשון מאלו שאפשר דהוא באם יש ת"ח שקורא ראשון יקרא הכהן השני דהוא ראשון מאלו שאחר הת"ח אף להסוברין דקורא הת"ח ראשון אף בלא רשות הכהן וכ"ש שלא שייך זה להסוברין דהוא דוקא ברשות הכהן שודאי לא יתחייבו בשביל רשותו שנתן לקראו אחריו, וממילא אין לקראו כלל. ולכן אין זה מחילה על כבודו מאחר שלא יהיה אחריו רק שמוחל זכותו שמוכרחין לקראו לתורה והוי זה כזכות ממון שיכול למחול מאחר שאין בזה פחיתת כבוד דהכהונה.

וניחא מה שת"ח יכול למחול ולהקרא אחרון ובין הקרואים משום שתורה דיליה היא, וכהן אינו יכול להקרא אחרון אף ברשותו, דהוא גם מדינא משום דאינו יכול למחול כבודו דכהונה לאו דיליה היא, ורק זכותו יכול למחול מדינא שלא להקרא כלל. ומה שיכול להקרא אחר השבעה קרואים הוא משום דהוא חשבון אחר. ועיין במרדכי גיטין סימן ת"א שכתב מתשובת הר"מ דכהן יכול למחול על כבודו שהכהונה שלו היא דקרא הכתוב כהונתכם, ולדבריו יכול למחול גם להקרא אחר הישראל בין הקרואים מדינא דלא כדכתבתי, אבל מ"מ אף לדידיה הוי הכבוד להכהונה שבו רק שבקרא דכהונתכם החשיבה תורה לשלו לענין שיכול למחול, וצ"ע בזה לדידיה.

וניחא למה שבארתי מה שבמתני' דהוריות איכא לכאורה סתירה דמתחלה אמר אימתי בזמן שכולן שוין משמע דאם אך אינם שוין שהישראל גדול יותר מהכהן בחכמה אף שהכהן נמי אינו ע"ה הישראל קדים, ולבסוף מסיק אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קודם משמע דאם הכ"ג נמי ת"ח אף שקטן מהממזר הכ"ג קדים ורק כשהכ"ג ע"ה ממזר הת"ח קודם וה"ה לישראל, ועיין בש"ך סימן רנ"א ס"ק ט"ו שכתב בשם ספר באר שבע שבסיפא לאו דוקא ע"ה אלא שלא שוה בחכמה לישראל נמי הישראל קדים והוא דחוק.

דלמה שבארתי לא שייך מעלה דת"ח אף לצדקה ושני שואלין להקדימו נגד מעלת הכהן אלא לגבי כהן הדיוט שאין הכבוד לו שהוא לא השיג בעצמיותו דבר חדש זה שיצטרכו לכבדו בשביל זה, והוי הכבוד רק להכהונה הכללית שזה אינו עומד נגד מעלת הת"ח שהשיג בעצמיותו, אבל לגבי כ"ג שנמי הרי השיג זה בעצמיותו מה שלא הי"ל בהכרח מילדותו ונמצא שג"כ יש ליתן הכבוד להאדם שנעשה כ"ג, ולכן אף שהוי הנידון בין שני אנשים אלו כהא דצדקה ושני שואלין אין לומר שישראל הגדול בחכמה מהכ"ג יוקדם מאחר שגם חשיבות כהונה גדולה הוא לעצם גוף האיש הזה. אך שיש להסתפק איזה חשיבותא דגברא עדיף אם גברא שהשיג להעשות כ"ג או גברא שהשיג להעשות ת"ח, ופסקה מתני' שת"ח קודם, אבל דוקא באם הכ"ג הוא ע"ה והישראל הוא ת"ח, אבל אם גם הכ"ג ת"ח אף שהישראל גדול ממנו הכ"ג קדים כיון דג"כ חשוב גופו בעצם ולא יכול גדול בתורה מעט לדחות חשיבות דכ"ג. ולכן אמר דוקא ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה שאיכא בו הטעם שאיתא שם בגמ' לעיל מזה דמלך שמת כל ישראל ראוין למלכות וחכם שמת אין לנו כיוצא בו, וכ"ג דמי למלך לענין זה שכל הכהנים ראוין לכהונה גדולה, וא"כ צריך דוקא ת"ח כזה שנוכל לומר עליו שאין לנו כיוצא בו שהוא דוקא ת"ח מופלג. ולכן ברישא דקאי על כהן הדיוט אמר אימתי בזמן ששניהן שוין ובישראל גדול אף מעט קדים הישראל, ובסיפא דאיירי בכ"ג אמר דוקא ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה.

וכיון שבארתי שמעלת הכהן שקדים לת"ח לכל אחד כדאית לו הוא משום דהכבוד שנותנין לכהן זה לקראו ראשון הוא נתינת כבוד להכהונה שבו שהוא נתינת כבוד לכל הכהנים שאיכא גדולים מת"ח זה ולר' עמרם גאון ולר' נטרונאי גאון הוא כנתינת כבוד אף להכהנים מדורות הקודמים עד אהרן הכהן שהיו גדולים אף מר"ה שהיה גדול מכל הכהנים הנמצאים בעולם, שייך זה רק נגד כבוד הת"ח אבל כשהוא נגד כבוד התורה בעצמה הרי התורה עצמה עדיפא אף מכהנים דדורות הראשונים עד לעולם. ולכן כיון שנהגו באותו מקום בשביל כבוד התורה להתנדב סך גדול להתחיל בראשית שנמצא שקריאת המנדב הוא כבוד התורה עצמה שכבודה עדיף מכל הכהנים יש לקרותו אף בלא רשות הכהן גם לר' עמרם גאון ור' נטרונאי גאון שהוא כמנהגנו, ואין צריך אף לצאת מביהכ"נ מדינא אם לא מטעם חשש לעז דפגם כדכתבתי. ידידו מוקירו ומברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה