אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן לג
בכהן שנשא גרושה אם עולה לתורה, וכהן ערל לנ"כ, ושתה רביעית יין בב' פעמים לנ"כ, ומומר לערלות לתיאבון שמל אם צריך להטיף דם ברית כ"ה תמוז תשכ"א. מע"כ ידידי הגאון הגדול כש"ת מוהר"ר יחיאל יעקב וויינבערג שליט"א.
[ענף א]. הנה ודאי צדק כתר"ה שכהן שנשא גרושה אין מחוייבין להקדישו ואין צריכין לקרותו ראשון אבל לשאר הקריאות עולה ככל ישראל, ואותו הרב שדייק מלשון הב"י סימן קכ"ח בשם מהרי"א שסתם ואין לו לעלות בתורה שהוא גם שלא לעלות כלל לתורה טעה כדמוכח מדברי הב"י סמוך תיכף לזה שנפסל רק ממעלות הכהונה, וכמפורש בלשון המחבר בש"ע שם סעיף מ' שהוא הב"י דהוא רק שאין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון, שהוא כמפורש שלשאר קריאות עולה כדאיתא בפתיחה דפמ"ג לסימן קל"ה שבסעיף זה נאמר בש"ע דאין קורא ראשון ולישראל עולה. ואף שלכאורה כיון שאין לו גם מעלת לוי ואין קורין לו גם לשני הרי נמצא שאין קורא ראשון שנקט הש"ע הוא לאו דוקא, מ"מ הוא ודאי דוקא לגבי שאר הקריאות דישראל עולה, דהא זה שאינו עולה גם לשני כלוי הוא מטעם דרבנן עשו לכהן שנושא נשים שפסולות לכהונה כדין חלל וחלל אין לו קדושת לויה אלא הוא כזר אף שהוא עכ"פ משבט לוי, דכהן שנפסל בחללות אין לו גם קדושת לויה כמפורש בבכורות דף מ"ז בכהנת שנבעלה לנכרי גרועה מלויה שנבעלה לנכרי שהכהנת במה שנתחללה נעשית זרה ובנה חייב בחמש סלעים וכן כהן שיש לו בן חלל חייב לפדות את עצמו כשלא זכה האב בפדיונו ופרש"י כישראל דמי, חזינן שאף שבלויות ליכא ענין חללות מ"מ כהן וכהנת שנתחללו אין להם גם קדושת לויה, ולכן כיון שנתנו לכהן שנשא נשים בעבירה כדין חלל מקדושת כהונה אין לו גם קדושת לויה ואין לקרותו גם לשני, ונמצא שמה שלא נקרא לתורה גם לשני בא זה ממה שלא נקרא לראשון, ולכן לא חש הש"ע למינקט שלא נקרא גם לשני משום שידעינן זה ממילא אבל לשאר קריאות שכל ישראל ואף חללים קורין אין מקום לאסור לכהן שנושא נשים פסולות מלקרא.
וגם הא ודאי אין מקום להחמיר בלאוין דכהונה יותר מבשאר לאוין דעוד חמירי משום דשוין בכל, והא פשוט להפמ"ג דרשע בשאר עבירות נקרא לתורה וגם עוד קודם לישראל ולוי דנקרא ראשון, והטעם דלענין ליקרא ראשון חמירי לאוין דכהונה דזה אינו מצד החומר של הלאוין אלא מצד שכיון שמבעט בקדושת הכהונה ומחלל הקדושה עשוהו רבנן למחולל מקדושת הכהונה ואסרו לקדשו במעלות הכהונה, אבל שאר עבירות אף שעוד חמירי כיון שלא שייכי לקדושת כהונה אינו מחלל קדושת הכהונה בעבירות האחרות, אבל לענין עצם קריאה בתורה אם מצד לאוין דכהונה היה הדין דאין לקרותו לתורה כלל כ"ש שרשע בלאוין השוין בכל שהיה הדין דאין לקרותו לתורה, ומדחזינן שרשע בשאר לאוין נקרא לתורה גם כהן שנשא נשים פסולות לכהונה לא נאסר מלקרותו לתורה אלא שאין לו מעלת כהונה ולויה ליקרא ראשון ושני.
ועיי"ש בפמ"ג שהקשה דכיון דמדינא ת"ח יותר עדיף מכהן דקדושת התורה עדיפא כ"ש כהן רשע וישראל כשר הוא קדוש יותר ובסימן קכ"ח סעיף מ' משמע דדוקא עבירות דכהונה מחללו מליקרא ראשון ונשאר בצ"ע, ולכאורה לא קשה דמה שת"ח קודם לכהן אינו מצד שע"י התורה שלמד נעשה יותר קדוש מכהן, דקדושה דכהונה ודאי עדיפא, דלא מצינו כלל שיש חשיבות קדושה בתורה אלא בחיוב מצות שישראל יש להן קדושת ישראל שנתחייבו במצוות ולוים עדיפי בקדושה שנתחייבו ביותר מצות ולשמש בעזרה וכהנים עדיפי בקדושה שנתרבו בהרבה מצות ועובדים עבודת המקדש, אבל ת"ח שלא נצטוו ביותר מצות מכל ישראל לא שייכי להחשיבם קדושים ביותר לדברים שייך לדינא, וגם לא מצינו בקראי שנקרא ת"ח קדוש, ואף נביא שמצינו באלישע שנקרא בקרא קדוש הוא לשמה בעלמא, ובגמ' שמצינו על רבי שנקרא רבנו הקדוש וכן מצינו בנן של קדושים לר' מנחם בר' סימאי מצד מעשיהם בפרישות יתירא הוא ודאי רק לשמא בעלמא, אבל לא להדינים דקדימה מדין דכל המקודש מחברו קודם שהוא דין קדימה דכהן כדאיתא בהוריות דף י"ב, אלא קדימה דת"ח הוא מפני חיוב הכבוד שחייבה תורה לכבדו והוא ככבוד שחייבה תורה לכבד למלך, ונתחדש שהכבוד שמצד זה קדים הת"ח הוא עדיף מהקדימה שיש למקודש מחברו וילפינן זה מיקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים כדא"ר אחא בר"ח בדף י"ג, וגם הא גם ממזר ת"ח קודם שלא מסתבר כלל שיתוסף בו קדושה אף מצד התורה עד שיגדל קדושתו מקדושת כה"ג.
ועיין בתוס' ע"ז דף ג' שנכרי ועוסק בתורה שאר"מ שהוא ככ"ג שממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה ונכרי הרי הוא ככ"ג אף שודאי אין לומר דיש בו קדושה מצד התורה שלמד, דהא אין בו אפילו קדושת ישראל ואף לא קדושת עבדים, אלא בהכרח הוא לענין החשיבות והכבוד מצד שהתורה חייבה לכבד לומדי תורה וחידש ר"מ שאף לנכרי שעוסק בתורה מחוייבין לכבדו. (ופשוט שאיירי לענין כבוד בעלמא, דלענין הצלה ולהחיות ודאי אף ישראל ע"ה ואף משוחרר ע"ה קדים לנכרי שעוסק בתורה משום דלאו דלא תעמוד על דם רעך וחיוב צדקה נאמר על ישראל. ונראה עוד יותר שאף עבד ע"ה יהיה קדים, דהא משמע בגיטין דף י"ב שיש חיוב צדקה ולהחיות גם לעבדים ומפורש כן ברמב"ם פ"ט מעבדים ה"ז. ואף אם נימא שאיירי ר"מ בזמן שהיובל נוהג ונכרי ועוסק נימא שהוא גר תושב שמצוה להחיותו כדאיתא בראב"ד פי"ד מאי"ב ה"ה, מ"מ ודאי ל"ד להחיוב צדקה ולהחיותו שיש לעבדים, שלעבדים הוא מאותו הדין ממש שמחוייבין לישראל שיש בזה לאוין ועשין, אבל לגר תושב שאינו בכלל אחיך ורעך אין בו הלאוין והעשין שיש בישראל אלא מקרא דוחי עמך. וט"ס הוא בראב"ד שם שנקט קרא דוחי אחיך עמך ועיין ברש"י ב"מ דף ע"א ד"ה אל תקח. ואף שגם זה עשה מ"מ הרבוי חיובים שיש בקראי הוא רק על אחיך ורעך שהעבדים הם נמי בכלל מצות אלו.
ועיין בתוס' ב"ק דף פ"ח שסברי דבצדקה פליגי ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה ליכא חובה כ"כ ליתן צדקה לעבדים, ופירוש אין כ"כ חובה נראה דהוא משום דלא גרע עבד שחייב במצות כאשה מגר תושב, וממילא אף שבגר תושב הוא רק בזמן שהיובל נוהג יש למילף שלעבד מצוין להחיותו גם בזה"ז, דהא גם גר תושב כשקבלו אותו בזמן שהיובל נוהג חייבין להחיותו אף אחר כך כשאין היובל נוהג, דבזמן שאין היובל נוהג הוא משום שאין מקבלין אז גר תושב וליכא המציאות שוב לגר תושב חדש, אבל למי שנתקבל כבר הוא בדין גר תושב אף אח"כ, ולכן בעבד שאיכא המציאות גם בזה"ז הוא כגר תושב שנתקבל בזמן שהיובל נוהג דחייבין להחיותו לעולם. ולרבנן גם לתוס' איכא חובה ליתן צדקה ולהחיותו לעבדים ממש כמו לישראל בכל הלאוין והעשין כדסובר הרמב"ם. וא"כ אפשר דסובר ר"מ כר' יהודה, והת"ק דב"ק שם אינו ר"מ, ויהיה גר תושב ועבד שוין בחיובן ולכן אר"מ שאם הנכרי הגר תושב עוסק בתורה שמצד זה יש לו חשיבות ככ"ג ורק שמ"מ ישראל עדיפי להחיות ולצדקה מצד שיש עליו יותר חיובים להחיותו מלהגר תושב ולכן לא יועיל אף מעלתו בשביל תורתו נגד חיובים הרבים שיש להחיות ישראל אף ע"ה וצריך להקדים את הישראל, מ"מ יועיל זה לענין להקדימו לעבדים. אבל ודאי הוא דוחק ולכן מסתבר שהוא רק לכבוד בעלמא ולא לדין קדימה להחיותו דלזה אף עבדים קדימי).
וכיון שמה שת"ח קודם אינו מצד שקדוש ביותר אלא מצד חיוב הכבוד שעוד גדול מקדימה מצד דין מקודש, והוא מאותו הדין שמלך קודם לכה"ג שהכבוד לקדימה דמדין מלכות עדיף מקדימה דכה"ג שהוא מדין מקודש, וטעם זה הוא גם בקדימה דת"ח נגד כה"ג ע"ה, לכן לא קשה מישראל כשר וכהן רשע לעבור איזה לאוין שהכהן העבריין קדים דהכהן הא יש לו הקדושה דבשאר עבירות ליכא חלול לכהונה והישראל כשר כיון שאינו ת"ח ליכא חיוב כבוד. ול"ד לרב יחזקאל שמר שמואל נמי קאים מקמיה דבעל מעשים טובא הוי, וגם אפשר שהוא דוקא בצרוף שהוא ת"ח שהיה ג"כ אמורא ונקרא רב יחזקאל, וגם זה לא מצינו שנפסק להלכה. בכל אופן סתם ישראל כשר אינו בכלל זה וליכא חיוב כבוד עליו לומר שעוד עדיף מקדושה דכהן לכן ניחא מה שקדים לישראל כשר.
[ענף ב]. ובדבר ערל שהמג"א בסימן קכ"ח ס"ק נ"ד סובר דכשר לישא כפיו אפילו לא מל במזיד, וטעמו פשוט דנהי דמחלל עבודה הא גם בע"מ מחלל עבודה ומפורש בתענית דף כ"ו שכשר לנ"כ, והפר"ח סובר כהב"ח שפוסלו מטעם דכתב הרמב"ם בפ"ו מב"מ ה"ח שערל מחלל עבודה ולוקה כזר שעבד וכיון שחילל פשיטא דלא ישא את כפיו, שתמוה טובא כדהקשה המג"א מבע"מ על הב"ח יקשה גם על הפר"ח כדהקשה כתר"ה והביא שגם הפמ"ג הקשה זה, וגם קשה מה הוסיף הפר"ח שלא ניחא ליה בטעם הב"ח, וגם קשה למה הוצרך להביא מהרמב"ם הא מה שערל מחלל עבודה הן משניות מפורשות בזבחים דף ט"ו ומנחות דף ו'.
ונראה דודאי ההיקש לעבודה מקרא דלשרתו ולברך בשמו הוא רק לקולא כמפורש בגמ' תענית, אבל הא זה דערל מחלל עבודה ילפינן מקרא דיחזקאל כדאיתא בזבחים דף כ"ב ושם נאמר ערל לב וערל בשר שהוקשו להדדי, ומשמע יותר שהם מדין שם אחד ערל דהא נקט להו במתני' בשם אחד ערל ויש בכלל זה פסול דערל לב ופסול דערל בשר ונמצא מזה שערל בשר הוא בדין פסול דערל לב. והרמב"ם מפרש במתני' התם אמר ערל ונאמר ביחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק, הרי מפרש נמי דערל דמתני' הוא כולל תרוייהו ונתן טעם משום דיחזקאל נתן לשני עניני הערל שהן כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק שהרי איננו כהן, וכן הוא פירוש דבריו גם בפ"ו מב"מ ה"ח שהתחיל הערל הרי הוא כבן נכר שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר לפיכך ערל שעבד חלל עבודתו, והוי כוונתו בלשון הערל הרי הוא כבן נכר ג"כ על ב' עניני ערל. ואולי קאי רק על ערל לבד דהא דין דערל לב שהוא עובד ע"ז נקט הרמב"ם בפ"ט הי"ג.
והנה הגירסא שלפנינו הוא הכותי הרי הוא כבן נכר וגם בכ"מ איתא כן אבל לכאורה אין לזה מובן דכותי אינו כהן וא"צ לפוסלו משום שהוא כבן נכר ואין שום חדוש למינקט זה, ומטעם זה גורס בהג"ה שם הערל ועיי"ש שמפרש כפירוש הראשון שכוונתו על שני עניני הערל. אבל לגירסת הכותי אפשר שפירושו כהן שמתנהג ככותי שכופר בתורה שבע"פ שהוא נמי כדין ערל לב, והוא דין חדש מה שלא נאמר בפ"ט ששם הוא בעובד ע"ז, ויש חלוק לדינא בשב בתשובה שעובד ע"ז פסול ומחלל עבודה אף אחר ששב בתשובה כדאיתא בפ"ט וערל לב דכפירה ככותי יהיה כשר כשישוב בתשובה. עכ"פ לשני הפירושים ולשתי הגירסאות ברמב"ם הוי דין ערל לב ודין ערל בשר שניהם בדין אחד דערל דנתן במתני'.
וניחא לפ"ז מה שהוצרך לומר בזבחים שם וצריכי דאי כתב ערל בשר משום דמאיס ואי אשמעינן ערל לב משום דאין לבו לשמים, שלכאורה תמוה טובא הא שני עניני פסולין הן ומה שייך למילף זה מזה שיצטרך לעשות צריכותא, דבשלמא בפסחים דף צ"ו שעושה צריכותא לענין שצריכין לאכול מצה ומרור ניחא דכיון ששניהם נפסלו באכילת פסח וכתיב בחדא מינייהו מיעוטא דבו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור הוקשה שפיר למה צריך למיכתב באידך דהא שמעינן מחדא דמצה ומרור אינו תלוי בפסח, וכדחזינן שלר"ש בפסחים דף כ"ח ולרבא בדף ק"כ לא צריך קרא בטמא והיה בדרך רחוקה לחייבו במצה ומרור משום דלא גרע מערל ובן נכר, ולר' יהודה ורב אחא בר יעקב דמצרכי קרא הוא משום דסברי דאיכא צריכותא גם להו כדפי' רשב"ם בפסחים דף ק"כ עיי"ש, אבל לעצם הפסול ודאי לא היה שייך למילף ערל לב וערל בשר מהדדי ולא היה שייך לעשות צריכותא בינייהו, וכמפורש בתוס' פסחים דף ק"כ שלא נטעה לפרש כפשטות המשמעות בדף צ"ו שהצריכותא היא על גופיה דקרא שהוצרך למינקט בתרוייהו שפסולין לאכילת הפסח דהא אף אם דמו להדדי אין מזהירין מן הדין ומשמע מלשונם שגם יותר מזה יש להקשות דלא דמו כלל ואין שייכין כלל זה לזה כדהקשתי, ועל התוס' תמוה ביותר שנחתו לסברא זו ולא הקשו על הא דזבחים דהצריכותא הוא רק על עצם הדין.
ולכן צריך לומר שהפסול אחר שנאמר בתורה גבי אכילת פסח ב' האיסורים על בן נכר ועל ערל הם ענין אחד דשניהם דמו לבן נכר זה בערלת לבו שאין אמונתו כישראל אלא כבן נכר וזה בערלת גופו שאין גופו כישראל אלא כבן נכר, וזה השמיענו יחזקאל במה שעל תרוייהו קרא אותם בשם בן נכר דקאי אתרוייהו לענין שפסולין לעבודה וגם למה שהם מחללין העבודה, והוקשה לגמ' דהיה סגי בחדא שהיה אומר כל בן נכר ערל לב מדקרי לנתנכרו מעשיו בשם ערל לב שלא היה צריך שוב לקרא אותו בשם בן נכר דהא פירוש וכוונה אחת הוא לשם ערל לב ולשם בן נכר כשקאי על ישראל, אלא הוא להגיד ענין הפסול שהוא מדיש לקרא לו שהוא בן נכר ממש מחמת שאמונתו אינו כישראל אלא כבן נכר, א"כ גם מה שמצינו שפסלה התורה לאכילת פסח ערל בשר נמי הוא משום דדמי לבן נכר בגופו שנפסל אף שאמונתו הוא כישראל וממילא יש למילף דנפסל לעבודה ומחללה מבן נכר ערל לב לבד, וכ"ש אם היה אומר כל בן נכר ערל בשר לבד שהיה הפירוש דפסול ערל בשר הוא משום דיש לקרא לו מצד גופו בן נכר שודאי יש למילף לערל לב שגם בתורה נקרא בן נכר שנפסל לעבודה ומחללה. ותירץ שאיכא צריכותא שאף ששניהם דמו לבן נכר וזהו טעם הפוסלן לעבודה אין למילף מהדדי אף שנפסלו תרוייהו לאכילת פסח, דאפשר דלעבודה היה נפסל רק מה שהיה נאמר דאולי רק דמיון הגוף לבן נכר דמאיס נפסל גם לעבודה או רק דמיון דאין לבו לשמים כבן נכר נפסל גם לעבודה.
ואחרי שידעינן שפסול דערל לב וערל בשר הוא מדין אחד דדמו לבן נכר ויחזקאל נתן להם שם בן נכר לעבודה אף שערל בשר הוא ישראל כשר ממש, לכן יש לפוסלו גם לנ"כ דהא מצד שם זה גם לנ"כ פסול דבן נכר הא לא שייך גם לנ"כ. ואף שרק לעבודה קראם בשם בן נכר דלכל התורה הוא כישראל מעליא כדהקשה הפמ"ג על שיורי כנה"ג, מ"מ כיון דנ"כ הא איתקש לעבודה שבעצם הוא היקש ממש, ורק שלדברים שלא נאמר כלל בנ"כ מסתבר לגמ' שלא נאמר היקש זה לחדש דינים חדשים שמטעם זה אמר שהיקש לאיסורים חדשים הוא רק אסמכתא, ולכן לא ילפינן אלא דבר שאסור בין בנזיר בין בשרות שהוא רק לשתוי רביעית יין שלא ישא כפיו ולא בע"מ שישנו בנזירות. אבל בדברים שנאמר הפסול בנ"כ ולא ידוע לנו איזה פרט הוא היקש גמור, ולכן כיון שהפסול דערל לעבודה הוא משום שניתן לו שם בן נכר לעבודה שפסול דבן נכר ישנו בנ"כ ממה שנאמר מפורש שרק אהרן ובניו כשרין ילפינן שפיר מההיקש דיש לו בדין זה כל מה שיש בעבודה בזה, וכיון שלעבודה הוא בשם בן נכר שאינו כהן גם לנ"כ יש לפסול משום טעם זה. ואף לתוס' במנחות דף ק"ט שגרסי בתענית ת"ל לעמוד לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר נמי יש לומר דהוא לאו דוקא לעמידה אלא למה שנאמר באותו הקרא, ואף שהלמוד דעבודה גופה צריך שתהיה בעמידה אינו מקרא זה דלעמד לפני ה' לשרתו אלא מקרא דלעמד לשרת שבפ' שפטים מ"מ אחרי שלמדנו דצריך עמידה הוי גם פירוש הקרא דלעמד לפני ה' נמי גם עמידה ממש, והרי גם פסול דזר ובן נכר נאמר שם דכתיב שם הבדיל את שבט הלוי וא"כ הרי גם לזה הוקש.
וזהו מה שצריך לומר לשיטת ספר הזהיר שהביאו התוס' מנחות דף ק"ט דכהן שהמיר דתו נפסל לנ"כ אף אחר שישוב בתשובה כמו שפסול לעבודה, וכן סובר הרמב"ם בפט"ו מתפלה ה"ג ומפורש בו מטעם שאיתקש לעבודה בקרא דלשרתו ולברך בשמו אף שבה"ב מכשיר בע"מ שדש בעירו לנ"כ, אבל הוא מטעם שלדבר הנאמר שפסול לנ"כ ילפינן שפיר כיון שפסול עובד ע"ז הוא משום דניתן לו שם בן נכר שלא הוי בכלל אהרן ובניו שנאמרו בנ"כ גופיה, ול"ד לבע"מ שלא נאמר כלל פסול מומין בנ"כ ואין למילף דין חדש אלא מאסמכתא מדרבנן דלכן אזלינן לקולא וילפינן מנזיר שלא לפוסלו. ורש"י בתשובה שהביאו התוס' מנחות שם שכשר לנ"כ משום שדינו כבע"מ שלא ילפינן מההיקש לפסול, צריך לומר שפליג על פירוש הרמב"ם וסובר דלא נקרא ערל בשר בשם בן נכר, ואפשר שגם לערל לב אינו מפרש שניתן לו שם בן נכר שאינו ישראל אלא שבן נכר הוא פירוש נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ובודאי צריך לבקש טעם לדידיה על מה שנקט יחזקאל תרתי בן נכר ערל לב כיון שהוא כוונה אחת, וגם צריך טעם להצריכותא שיקשה לדידיה למה הוצרך לזה וצ"ע, עכ"פ רש"י סובר שהם שני עניני פסולין אף שנכללו במשנה תרוייהו בלשון ערל, או שסובר דלא הוזכר כלל פסול ערל לב בחשבון הפסולין שבמשנה וסמך על מה שתנן בסוף מנחות בכהנים ששמשו בבית חוניו ואצ"ל לדבר אחר שפסולין אף אחר ששבו, וכ"ש כשהוא עדיין ערל לב, אף שהוא דוחק על זה שהשמיט התנא כשנקט כל הפסולין, ולכן אף שמחלל עבודה מומר ששב מ"מ יש להכשירו לנ"כ כבע"מ מטעם שלא ילפינן פסול חדש מההיקשא לעבודה, או מטעם שרק לעמידה הקשתיו כדאיתא בתוס'.
והנה מצינו עוד מחלוקת בין רש"י והרמב"ם שרש"י בסנהדרין דף פ"ד סובר שערל לב וערל בשר אף שאסורין לעבוד ומחללי עבודה לא לקי, וטעמו דלא נאמר הלאו אלא בדברי קבלה אף שהוא מהלכה לסיני, והרמב"ם פ"ו מב"מ ה"ח כתב שלוקה ערל כזר שעבד. ונראה שתלוי במה שבארתי במחלוקותם לענין מומר ששב לענין נ"כ, דלרש"י שהפסול הוא מדין עצמו ולא שניתן לו שם בן נכר הרי אין לזה לאו בתורה אלא מהלכה מסיני ונסמך בקרא דדברי קבלה דיחזקאל שאין לוקין על לאו כזה, אבל להרמב"ם שהלכה מסיני אמרה שהוא פסול מצד שניתן לו שם בן נכר שכן הא מצינו בקבלה דיחזקאל והוי זה רק כגילוי מלתא לפרש ענין הפסול, ובן נכר הא הוא גם זר שיש ללקות עליו מלאו דזרות, ואף שבן נכר אין עליו איסור זה דאינו משבע מצות אבל ישראל שיש לו שם בן נכר שהוא חייב במצות יש לו ללקות כלאו דזר כדכתב הרמב"ם שהמלקות הוא מלאו דזרות.
אבל קשה על הרמב"ם מה שמסיק שאינו חייב מיתה, מ"ש מיתה מלאו כיון דמשום זרות הוא וזר הא חייב גם מיתה. ונראה שיש חלוק גדול בין מיתה להלאו דלענין הלאו הוי פירוש וזר לא יקרב אליכם נמי נכרי בכלל דהא אינו מבני אהרן הזכרים שזהו פירוש זר כדאיתא ברמב"ם רפ"ט מב"מ משום שהוא זר לעבודה שאמרה תורה רק לכהן זכר וממילא גם בן נכר בכלל, ואף שהנכרי בעצמו אינו מוזהר שייך האזהרה לענין נכרי לגבי ישראל שלא יניחוהו לעבוד, כדפי' הרמב"ם בלאו דבן נכר באכילה דקרבן פסח שהוא גם לנכרי ולאו דתושב ושכיר לא יאכל בו שהוא לגר תושב שהאיסור הוא לישראל שלא יאכילנו כדפי' הכ"מ בפ"ט מק"פ ה"ז דלאו להנכרים מזהיר אלא לישראל, וכן שייך לפרש לאו דזר לענין נכרים שלא יניח הישראל להנכרי לעבוד. ואף שבמה שמניח להנכרי לעבוד לא היה לוקה כמו במאכיל ק"פ לנכרי שאינו לוקה כדאיתא ברמב"ם שם, מ"מ הכא שהבן נכר שעובד הוא הישראל עצמו שמוזהר לוקה כדלעיל. אבל בקרא דוהזר הקרב יומת הרי בהכרח אין הנכרי בכלל כיון שאינו מוזהר לכן אף באופן שהבן נכר הוא הישראל עצמו שעובד ליכא בכלל המיתה שבקרא דזרות לכן אף שהוא מוזהר אינו חייב מיתה כיון דלא נקרא בשם זר אלא בשם בן נכר שלא נאמר בו מיתה.
וזהו טעם הפר"ח שהביא ע"ז ראיה מהרמב"ם ממה שסובר דערל חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד שא"כ הוא מטעם שניתן לו שם בן נכר שלכן יש לפוסלו גם לנ"כ. וכוונתו במה שמסיק וכיון שחילל פשיטא שלא ישא את כפיו, היינו שכיון שחילל מדין זרות שהרי לוקה כדאיתא ברמב"ם יש לפוסלו גם לנ"כ, וזה הא ליכא בגמ' שהרי לרש"י אינו מצד שקראו בן נכר שאינו ישראל שלרש"י לא נקרא כלל בן נכר אלא שהוא פסול בעצמו בשם ערל שאין לפוסלו לנ"כ כמו שלא נפסל בע"מ, אלא הרמב"ם הוא שחידש זה. ובעצם אפשר גם כוונת הב"ח הוא כן אך הוצרך גם להיקש נ"כ לעבודה כדלעיל, אבל א"כ חסר בדבריו עיקר הטעם ולכן משמע להפר"ח שמצד היקש נ"כ לעבודה לבד פוסלו הב"ח לנ"כ שע"ז קשה טובא כדהקשה המג"א. וכן לא ניחא לו להפר"ח לפרש בכוונת שכנה"ג שאף שישראל מעליא הוא לענין כל התורה מ"מ לענין עבודה נקרא בן נכר, שהרי דבר כזה צריך לברר ולהביא ראיה לחדוש גדול כזה לכן משמע לו שסובר שאינו כישראל מסברא וע"ז הקשה דהא בכמה דוכתי אמרינן דישראל מעליא הוא. לכן דחה דבריהם והביא מרמב"ם שלענין עבודה הוי פסולו מטעם שנקרא בן נכר והוי כזר שלכן גם לנ"כ פסול מההיקש כדבארתי.
ועיין בפמ"ג שהרגיש ג"כ דלהרמב"ם פסול ערל הוא משום דהוקש לעכו"ם וזר גמור הוה וכתב וא"כ פשיטא דאין נ"כ, אבל לא נחית לכל דברינו ולכן הוקשה לו טעם המלקות, וממילא אינו מתורץ כלל דהא לכל התורה הוא ישראל מעליא וא"כ אפשר שרק לעבודה הוא כנכרי ולא לנ"כ כדהקשה הפר"ח על שכנה"ג. אבל למה שבארתי הוא מתורץ שפיר וניחא גם המלקות להרמב"ם והחלוק ממיתה וטעם מחלוקתם דרש"י והרמב"ם בשני הדברים בדין מומר ששב בתשובה לענין נ"כ ובדין מלקות לערל שעבד שהם מטעם אחד ואזלי לשיטתייהו.
וא"כ לענין לקרא ערל כהן לתורה יש לקרותו ראשון כיון דלכל התורה הוא כישראל מעליא וא"כ הוא גם כהן גמור למה שיכול להיות ויש בו קדושת כהונה שאסור ליטמא למתים ולישא נשים פסולות לכהונה, רק שאסור בתרומה וקדשים משום שערל אינו אוכל בקדשים ובתרומה, ולא משום שהוא כבן נכר לתרומה דהרי חזינן שמאכיל לנשיו ועבדיו בתרומה. ואף לר"א ביבמות דף ע' שיליף שערל אסור בתרומה מג"ש מפסח, ובאיסור דפסח הא הוא מדין אחד דנחשבו לבן נכר למה שבארתי להרמב"ם מ"מ לתרומה אינו מטעם זה, דהא ערל לב מותר בתרומה כדאיתא בפסחים דף צ"ו בוהמרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת בתרומה, וא"כ כ"ש שפסול דערל בשר אינו לתרומה מטעם חשיבות בן נכר אלא מצד דערלות הוא פסול מצד עצמו לתרומה וילפינן בהג"ש רק הדין ולא הטעם.
ומה שהערל מאכיל גם בחזה ושוק דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק, עיין ברמב"ם פ"ז מתרומות הי"ז, נראה משום דמה שאין ערל אוכל בקדשים אינו מדין שאינו אוכל בפסח דאפשר אין למילף שאר קדשים מפסח משום דיש חומרא בפסח, ועיין בתוס' יבמות שם ד"ה דפסח שהקשו דשאר קדשים מנלן דאסורין לאונן אף דבפסח אסור אונן מילפותא ממעשר אלמא דממילא לא ילפינן שאר קדשים משום שהם קדשים כפסח, וכ"כ אין למילף לאסור ערל בשאר קדשים מפסח אלא בהיקש דזאת התורה שנאמר בקרא שם ביום צותו שהוא בכור ומעשר ופסח שהוקשו כל הקדשים גם לפסח כדתירצו שם התוס' לפסול דאונן, ומהיקשא נמי ילפינן רק הדין ולא הטעם, והוי האיסור דערל בשאר קדשים איסור מצד עצמו כמו איסורו לתרומה. ואפשר דערל לב לא נאסר בשאר קדשים כמו שלא נאסר בתרומה ומה שלא ילפינן בהיקשא דזאת התורה לאסור ערל לב הוא ג"כ ממיעוטא דבו כמו שנתמעטו תרומה ומעשר, ואפשר דערל לב ילפינן בהיקשא לפסול גם בשאר קדשים מפסח וג"כ רק מדין עצמו לא משום בן נכר כיון דהטעם לא נלמד מההיקש. ומרמב"ם משמע שלא נאסר בשאר קדשים שהרי לא נקט איסור דמומר אלא בפסח, ודין ערל בשר נקט גם בקדשים בפ"י ממעה"ק ה"ט והוא מיבמות דף ע"ב, אלמא דערל לב לא נאסר באכילת שאר קדשים וצ"ע לדינא. עכ"פ ערל בשר שנאסר בקדשים אינו מדין שנקרא בן נכר ולכן אף שהוא אסור בקדשים מאכיל חזה ושוק לנשיו ועבדיו. וממילא כיון שיש בו קדושת כהונה יש לקרותו ראשון ככל כהן אף להפוסלים אותו לנ"כ כדכתב כתר"ה.
[ענף ג]. ובדבר קושית הט"ז על הב"י שסובר דלענין עבודה אסור אף כששתה הרביעית יין בשני פעמים ורק לנ"כ שהוא רק אסמכתא להקישו לעבודה די להקיש לאסור לישא כפיו במקום שחייב בכניסה למקדש ועבודה, מהא דסובר הר"י בתוס' סוטה דף ל"ח דכשנשא כפיו בישיבה צריך לחזור ולברך, הנה הא לא קשה כלום דהתוס' לטעמייהו בסוף מנחות [דף ק"ט] שהביאו מרש"י שהגירסא בתענית [דף כ"ו] הוא לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר, ולהרמב"ם שמשמע שסובר נמי דעמידה בנ"כ הוא לעיכובא דהא נקט לה בפי"ד מתפלה הי"א בחדא מחתא עם דין נשיאות כפים ודין בלשון הקדש ודין פנים כנגד פנים שודאי הן לעיכובא, לא קשה אף אם יגרוס כגירסתנו שההיקש הוא רק אסמכתא, משום שהרמב"ם פסק כת"ק שדורש מכה תברכו שמשמע שלא באופן אחר אלא דוקא כה תברכו ורק שלא נתפרש לאיזה דברים הוא מקפיד שע"ז סגי בגילוי מלתא שיליף מברכות דהר גריזים ומברכת אהרן ולא הוקשה לו קושית ר' יונתן, ור' יונתן אולי סובר דאין להחשיבו גם לגילוי דעת כיון שחלוק בג' דברים שהיה כ"ג ור"ח ועבודת צבור ות"ק לא חש לזה. ובהכרח צריך לומר דלהט"ז אישתמיט התוס' דסוף מנחות. ואולי סובר הט"ז דספר הזהיר שפוסל למומר ששב בתשובה לישא כפיו סובר שהוא היקש לכל דבר, וא"כ גם הרמב"ם שסובר כספר הזהיר סובר כן, וזה שעמידה הוא לעיכובא הא ג"כ סובר הרמב"ם, וסובר הט"ז שלא יפרש הרמב"ם שיהיה בזה מחלוקת בין ת"ק לר' נתן אם עמידה הוא לעיכובא ולכן הקשה שא"כ הוא היקש גמור מדאו' ולא אסמכתא. אבל הא גם לפ"ז לא קשה דיש לתרץ דלר"נ הוא היקש גמור ולת"ק הוא רק אסמכתא וכיון שהרמב"ם פסק כת"ק לכן הוי ההיקש רק אסמכתא שלכן מתיר בשתה בב' פעמים. ולכאורה הא מוכרח כן מדלא יליף ת"ק שהוא בעמידה מההיקש לשרות. אך אולי משמע להט"ז מלשון אינו צריך שא"ר נתן שליכא מחלוקת בינייהו לדינא אלא משמעות דורשין מאיזה מקום ילפינן שר"נ אומר שא"צ למילף מברכות הר גריזים, ולכן אם לר"נ יש לאסור בשתה בב' פעמים גם לת"ק אסור, ומטעם זה צריך לומר להב"י שגם לר"נ הוא רק אסמכתא וע"ז הקשה דכיון שעמידה הוא עיכובא גם לר"נ הרי הוא משום שהיקש גמור הוא. זהו מה שיש לתרץ דברי הט"ז על מה שהקשה דבר שלכאורה לא קשה כלום. אבל עדיין קשה הא מודה הט"ז דבע"מ כשר לנ"כ ובהכרח הוא משום שאינו היקש גמור לשא"ד חוץ מעמידה לתוס' סוטה [דף ל"ח] שיסברו בהכרח כתוס' מנחות בשם רש"י.
ונראה שהט"ז סובר כסברת כתר"ה שעמידה הוא פרט באופני העבודה שזה יש למילף מההיקש שגם נ"כ צריך לעשות באופן זה, וזה מפרש הט"ז בכוונת התוס' מנחות בשם רש"י שרק לעמידה הוקש בהיקש גמור ולא לענין למילף פסולים חדשים, אבל סובר הט"ז דגם פסול דשתויי יין נמי הוא פסול באופן העבודה מאחר דבשתוי יין נאמר שאינו יכול לידע ולהבדיל במה שעושה ובמה שמורה היטב, וא"כ כ"ש שאינו יכול לכוין לשם המצוה ולברך לכוונת ברכה ונמצא שהוא חסרון באופני העבודה משום שהמעשה נחשב אחר הכוונה דכשאינו עושה לשם ברכה הוא מילי בעלמא, ואף שעדיין רשאי לברך כל הברכות מ"מ בעבודה הקפידה תורה שלא יהיה שום חסרון בהכוונה ובשתוי רביעית הרי אמרה תורה שיש חסרון בדעתו וממילא הוא גם בכוונתו ויש למילף מזה שגם בנ"כ הקפידה תורה שיעשה בדעה ובכוונה צלולה כמו בעבודה. וזהו מה שצריך לומר להט"ז אבל הב"י מפרש שרק לעמידה הוקש משום שהוא באותו הקרא או מטעם אחר שלכן ל"ק כלום אף לתוס' וכ"ש שלרמב"ם לא קשה כלום כדלעיל.
ומש"כ כתר"ה שראה בספר אחד שהקשה על המג"א שסובר דאף בלא מל במזיד כשר לנ"כ כמו שאר עבירות שאין מונעין לנ"כ מהא דביו"ד סימן רס"ד סעיף א' כתב הרמ"א שמומר לערלות דינו כעכו"ם ודאי הוא טעות דהא מפורש בש"ך שם סק"ה שרק למילה סובר כן הרמ"א אבל לכל התורה אינו מומר ולכן כשר גם לנ"כ כשאר עבירות דג"כ הוא מומר לאותה העבירה אבל כיון שאינו מומר לכל התורה כשר לנ"כ וכדכתב כן גם כתר"ה.
ומה שהביא כתר"ה מספר שערי דעה דהרמ"א שסובר שמומר לערלות דינו כעכו"ם למילה שמקורו הוא מרש"י נדרים דף ל"א שמפרש בקונם לערלים שמותר בערלי ישראל שהם רק באלו שמתו אחיו מחמת מילה שדייק הב"י בסימן רי"ז שאסור במומרים לערלות שלכן פסול למול לר' יוחנן בע"ז דף כ"ז דמילה בנכרי שפסולה משום המול ימול, וכתר"ה הוסיף דמדלא אמר בגמ' שם א"ב מומר לערלות יסבור דגם לדרו בר פפא משמיה דרב פסול דאינו גם בכלל בריתי תשמור, הנה לא נעלם זה מרעק"א שם שהרי הזכיר מה שהב"י מדייק מרש"י אך קושיתו היא על הרמ"א מתוס' דכיון דלתוס' כשר למול לכו"ע ובד"מ הביא רק שהאו"ז מסופק לא היה לו להצריך בדיעבד כשמל להטיף דם ברית כדאיתא בדבריו, וזה לא מתורץ ממה שרש"י סובר דלא כתוס'. אך כתר"ה תירץ שמשמע לו שגם הרמב"ם סובר כן שפי' במתני' מולים הוא במי שמאמין בברית מילה וערלים מי שאינו מאמין בברית מילה, וכוונת כתר"ה דלכן ניחא מה שפסק הרמ"א כן כיון דגם הרמב"ם סובר כן. אבל הא בהלכותיו פ"ט מנדרים הכ"ב פסק ומותר בערלי ישראל דאין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה, משמע שאף במומר מותר משום שהוא מצווה על המילה והוא כתוס' דכמאן דמהילי דמי וחבורו עיקר להלכה מפירושו לכן לא מתורץ בזה. וגם לפירושו משמע דדוקא מי שלא מל מחמת שאינו מאמין במצות מילה דהוא מין והוא מש"כ הש"ך סק"א דמתכוין להפר ברית פסול למול, שרעק"א הוכיח מרמ"א שלא איירי בלהכעיס דא"כ מאי איריא במומר לערלות אף בדבר אחר הא בעושה להכעיס הוא מין עיי"ש.
ולתרץ דברי הרמ"א נראה דהוא הכריע בזה מסברא לאוסרו למול דכיון שגם בשעה שמל הרי הוא עובר העבירה שאינו מל עצמו, הרי הוא כאומר לכל היודעין מזה שהוא אינו מאמין במצות מילה דמה שהוא מחמת שירא מפני הצער וחשש רחוק דסכנה הרי נסתר זה ממה שהוא מל את אחרים, וגם בלא זה הוא דבר שלא שכיח כלל שייראו בני אדם מזה ולכן אף אם האמת הוא מחמת שירא לימול מצד הצער וחשש סכנה רק שאינו חושש לצער של אחרים וגם מחמת שהאחרים הם קטנים שאין יודעין לירא ואין הצער גדול כ"כ, ויש גם לנו להחשיבו כן כמו שאין אנו חוששין על כל מומר לתיאבון שמא הוא גם להכעיס, ומטעם זה אינו מומר לכל התורה אף מומר לערלות כדאיתא בש"ך [יו"ד סי' רס"ד] גם להרמ"א. מ"מ לענין מילה שהוא סתירה בעת שמל לא יתלו אז בנ"א שמה שאת עצמו לא מל הוא מצד הצער אלא שאינו מאמין, ונידון כהחזקת בני האדם ומה שהוא מצד הצער הוא כדברים שבלב דהא ליכא ע"ז אנן סהדי שאף שהאמת כן ואף שיתברר אח"כ אינו מועיל, ולכן פוסלו הרמ"א למילה כהצד המסופק באו"ז והגר"א הביא [יו"ד סי' רס"ד] בסק"ט שהעיטור פוסלו וכרש"י נדרים שכתב כתר"ה והוא כעין הסברא שכתבתי בספרי אגרות משה על או"ח בהחלוק במחלל שבת בין צנעא לפרהסיא.
ולפ"ז באב שלא מל את בנו שליכא שום טעם על מה שהיה חושש לצער ולסכנת בנו שיש יותר לתלות שהוא מומר לערלות משום שאינו מאמין ולא בהצער מדלא חש לצער ולסכנת תינוקות של אחרים, יש לפוסלו להרמ"א עוד יותר מערל עצמו שהוא גדול שיש לו טעם, ואף שהאב הוא רק עובר על מ"ע דמילת בנו שלא חמור כ"כ כמילת עצמו שבשביל זה סובר כתר"ה דגם הרמ"א יודה שכשר למול אם לא מל את בנו מצד צער וחשש סכנה, לא נראה זה לפי הטעם שבארתי להרמ"א דאדרבה האב שלא מל את בנו בקטנותו שהוא סתירה ממש בלא שום טעם דאם חושש לצער וסכנה גם לתינוקות אחרים היה לו לחוש וא"כ לפי ראות בנ"א הוא מצד שאינו מאמין במצות מילה שיש לפוסלו להרמ"א. עכ"פ לשאר דברים גם להרמ"א אינו מומר וכשר לנ"כ כדסובר המג"א לשיטתו שמכשיר ערל לנ"כ.
והנה הבן שאביו לא מל אותו שנגדל ורוצה לעלות לתורה שאף כשהאב לא מל אותו להכעיס אין הבן מומר לערלות שהרי אינו ברשות עצמו עדיין למול דהאב לא יניחנו והוא אנוס ממש שלכן מסתבר שאין שייך לקנסו, ואדרבה צריך לקרבו שיש לקוות שהבן יהיה יהודי כשר, וכ"ש כשהאב לא מל אותו לתיאבון משום שלא רצה לצער את בנו שעלול יותר שיתקרב לתורה וגם ימול עצמו כשיגדל יותר שיהיה ברשות עצמו. אבל את האב אף כשידוע שעשה זה רק שלא לצער את בנו ודאי יש לקנסו יותר מעל שאר עבירות שהרי הוא כפירש עצמו מכל ישראל בעברו על מצות מילה החביבה לכל אף לעבריינים בשאר מצות ואיסורים ועדיין עושין אותה בשמחה, וגרע מצד זה גם ממחללי שבת לתיאבון אף ששבת הוא בסקילה ומה שלא מל את בנו עבר רק על מ"ע שאין בו כרת דהאב אינו חייב כרת דלענין זה שיש להחשיבו שפירש מכלל ישראל הוא גרוע הרבה ואין לחוש אף אם יפרוש ביותר, עיין ברמ"א יו"ד סימן של"ד סעיף א' ואף שהט"ז פליג עליו בסק"א נראה שרק לנדוי פליג שהוא התרחקות ביותר אבל לענין שלא לקרבו בעליות ובשאר כבודים יודה גם הט"ז כיון שאין לו מצד זה לפרוש ביותר ורק מצד רשעותו שרוצה לפרוש גם בכל העת אפשר יפרוש שע"ז אין לנו לחוש, דיתגלה בזה רשעתו שמכבר ולא שנעשה עתה רשע ביותר. אבל את הבן צריכין לקרבו ולקוראו לעלות לתורה כדלעיל.
ידידו מוקירו מאד בלו"נ ומברכו בחיים ארוכים, משה פיינשטיין.