אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן לב
בכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו לענין נשיאות כפים ב' סיון תשי"ט. מע"כ ידידי מוהר"ר מאיר כהנא שליט"א.
בדבר הכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו ואינו ניכר כשהוא במנעלים וכשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שילך בפוזמקאות, אין להחשיב זה דש בעירו כיון שאינו דש בעירו בלא מנעלים באופן שיהיה ניכר, דלא מהני בדברים אלו ידיעה רק שצריך שיהיה הרגל הראיה שלא יהיה חדוש אצלם וכיון שאין רואין אותו במומו אף שיודעין ממומו הרי לא הורגלו ויסתכלו בו.
אבל יש לדון בזה מצד עצם הדין. דהנה זה ודאי שלעלות לדוכן במנעלים חזינן שאסור אף שיבטלו לגמרי מנשיאות כפים דאל"כ מי שיש לו מומין ברגליו מדוע אינו עולה הא יכול לעלות במנעליו אלא ודאי שהוא לעכובא. אבל הא קשה טובא כיון שהטעם של תקנת ריב"ז מסיק ר' אשי בסוטה דף מ' שמא נפסקה לו רצועה ואזיל למיקטריה ואמרי בן גרושה הוא, מה יועיל למי שאינו יכול לשלוף מנעליו מצד המומין שברגליו כשלא יעלה לדוכן דעדין יאמרו שהוא בן גרושה ונמצא שאדרבה מפסיד גם לבד עצם הפסד קיום המצוה, בהלעז גופיה דכשיעלה במנעליו הוא רק ספק קטן שמא תיפסק רצועה ועתה הא אינו עולה כלל. ואף שכתב הט"ז [סי' קכ"ח] בס"ק כ"ו דצריך לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה עיי"ש, פשוט שהוא רק לתקן מה שאפשר אבל אין זה עצה ברורה לסלק הלעז, דהא חזינן בחולין דף קל"ג דאביי אף שלא רצה ליטול מתנות כהונה מ"מ שקל פעם אחת בשנה במעלי יומא דכפורי שכהנים מתאספין ליטול מתנות עיי"ש בתוס' לאחזוקי נפשי בכהני מחמת שאנסי ליה עידניה לפרוס ידיה ונפסק זה ברמב"ם פ"ט מבכורים הכ"ב ובטור וש"ע יו"ד סימן ס"א סעיף י"א והוא להט"ז במקום שאנוס מלפרוס ידיה כאביי ואף להב"ח והדרישה שלא סגי להרבה בנשיאות כפים יודו ודאי שצריך להשתדל לישא כפיו כדי שידעו שהוא כהן ובחוץ לארץ שאנו נוהגין שלא להפריש המתנות לכהן כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ס"א בסעיף כ"א הרי לא נשאר אלא נשיאות כפים דמעליה לתורה ראשון מוכרחין לומר שאינו פרסום כ"כ דהא ודאי נקרא אביי לתורה הרבה וא"כ ודאי שיש עליו חיוב לבא לביהכ"נ לישא כפיו לאחזוקי בכהנא, דאף שאיכא פדיון הבן זה אינו דבר מצוי כ"כ וגם לא מתפרסם כלל מזה של"ד למתנות בעיו"כ שהמתנות מרובות ומתאספין אז ליטול המתנות.
וצריך לומר דכיון שכל הכהנים עולין לדוכן בלא מנעלים וזה יעלה במנעלים ג"כ הוא שינוי שיסתכלו בו, ואף בליכא עוד כהנים אלא הוא לבד כיון שבכל הפעמים עולין בלא מנעלים ועתה עולה זה במנעלים הוא שינוי שאסור.
וניחא לטעם זה מה שתמוה לכאורה מש"כ המחבר [שו"ע או"ח סי' קכ"ח] בסעיף ל' שלא ישא את כפיו מי שיש לו מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקים, והא המחבר סובר בסעיף ה' שבבתי שוקים שרי ולא כתב כלל שיש חולקין בזה, וא"כ סובר שמקום שנהגו בלא בתי שוקים הוא שלא כדין, וא"כ איך יבטל זה שיש לו מומין ברגליו מצותו בשביל מנהג שלא כדין. אלא צריך לומר דכיון שעכ"פ נוהגין כל הכהנים בכל פעם לעלות לדוכן בלא בתי שוקים הוי זה שהוא יעלה בבתי שוקים שינוי שיגרום שיסתכלו בו ולכן אינו עולה כמו ברואין המום. ונמצא שאף למנהגנו שאוסרין בשל עור ומתירין בפוזמקאות של בגד כהמחמירין שברמ"א, אם יהיה מקום שעולין גם בלא פוזמקאות של בגד לא יוכל לעלות בפוזמקאות אף של בגד, אף שאדרבה יותר עדיף לעלות בפוזמקאות מלעלות יחף כדהביא במ"ב [שו"ע או"ח סי' קכ"ח] ס"ק י"ח בשם האחרונים, וא"כ מסתבר דאין לזה דין מנהג שיהיה אסור לשנות, דמ"מ כיון שכולם עולין יחף במקום זה והוא יעלה בפוזמקאות הוא שינוי שיסתכלו בו ואינו יכול לעלות. וכן משמע במ"ב שכתב בס"ק ק"י ע"מ שבמקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים שאינו יכול לעלות מי שיש לו מומין ברגליו דהיינו כעין פוזמקאות שלנו, וכוונתו שמחדש בזה דאף לעלות בפוזמקאות שלנו שהן של בגד דאדרבה עדיף יותר לעלות בהן מלעלות יחף, מ"מ אם מנהג המקום לעלות יחף אינו יכול לעלות מי שיש לו מומין ברגליו אף כשילבש פוזמקאות משום דעכ"פ הוא שינוי שיסתכלו בו. וא"כ גם זה שאינו יכול להסיר מנעליו אינו יכול לעלות לכאורה משום שגם זה הוא שינוי שיסתכלו בו.
אבל מסתבר שהשינוי מה שיעלה בבתי שוקים שעושה שיסתכלו בו, הוא משום שיבינו שמה שהוא עולה בבתי שוקים שלא כמו שנוהגין שאר כהנים הוא מצד שיש לו מומין ברגליו, אבל לא שעצם שינוי זה שאין כולן שוין עושה שיסתכלו בו, דהא כשעולין בפוזמקאות יכולין לעלות גם בפוזמקאות משונים זה מזה במיניהן ובצבעם. ולכן כשהמנהג לעלות בפוזמקאות אין לאסור לאחד מלעלות יחף כשאין מומין ברגליו ורק בעולין יחף אסור לאחד לילך בפוזמקאות. וכשנוהגין לעלות בפוזמקאות יכול אחד לעלות בבתי שוקים להמחבר, ובשל בגד ומחופין עור להמג"א שמתיר לכו"ע דהא לא יאמרו שבשביל שיש לו מומין עולה בבתי שוקים כיון דגם בפוזמקאות לא היו נראין המומין והוי זה רק שינוי בעלמא שאין עושה שיסתכלו בו.
וא"כ בידוע בעירו מהמומין שיש לו ברגליו הרי לא יעשה זה שיעלה בבתי שוקים שלא כשאר הכהנים שעולין יחף שיבינו שהוא בשביל המומין, שיסתכלו בו בשביל זה כיון שדש בעירו שיש לו מומין, ליכא דין זה דהמחבר דהרי נשאר רק שינוי בעלמא כשינוי הצבעים שאינו כלום. ועצם המום לא יהיה בזה יותר ניכר ממה שיודעין שהרי גם עתה לא יראו ועל הידיעה הרי הוא דש בעירו.
ואחרי שנתבאר זה יש מקום להתיר למי שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו ואינו ניכר כשהולך במנעליו אבל כשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שיהיה לבוש בפוזמקאות או שאינו יכול להסיר מנעליו כלל, שיוכל לעלות לדוכן במנעליו דהרי כשלא יעלה כלל יהיה יותר חשש לעז מחשש שתיפסק רצועה כדהקשתי, וכל הטעם הוא משום דבזה גופיה שהולך במנעלים הוא השינוי שיסתכלו בו, וכיון שבארתי שהוא רק משום שע"י זה יבינו שיש לו מומין ברגליו ובשינוי דפוזמקאות היה מותר כשדש בעירו אף רק בידיעה שיש לו המומין, יש ממילק להתיר בכזה גם במנעלים. והוא טעם גדול שיש לסמוך ע"ז גם לדינא אם א"א לו להסיר מנעליו. ואם אפשר להסיר אבל שיהיה ניכר בפוזמקאות יראה ללבוש מנעלים של ראבער וכאלו שאין להם רצועות לקשור אם יכול להשיג מנעלים כאלו. ואם הוא כהן יחידי יש ודאי לסמוך ע"ז דהא בכהן יחידי הרי ליכא בעצם טעם הגזירה דרב אשי דאם תיפסק לו רצועה יהיו מוכרחים לחכות עד שיקשור ויעלה לדוכן ולא יהיה שייך שום לעז ורק משום שלא יעלה גם כשיהיו עוד כהנים גזרו גם כשהוא כהן אחד או משום לא פלוג שיש מקום לומר דלא היו גוזרין באופן שהוא לבטל מצות נשיאת כפים שהוא כשאינו יכול להסיר המנעלים ורק משום שממילא יהיה אסור מדינא משום שיבינו שהוא בשביל מומין ברגליו אינו חולץ מנעליו, שלכן בידוע שיש לו המומין אין לאוסרו מלעלות במנעליו ויש ממילא לחייבו כדי שלא יתבטל מצות נשיאות כפים. ידידו, משה פיינשטיין.