אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן לא
בענין ביהכ"נ שכולה כהנים לנ"כ ג' אייר תשי"ט. מע"כ ידידי הרב ר' זלמן הלוי אורי שליט"א.
הנה בדין ברכת כהנים הרי חזינן שצריכין להיות מקבלין הברכה לעיכובא מעיר זו דוקא, דאל"כ הי"ל לגמ' לומר בסוטה דף ל"ח בביהכ"נ שכולה כהנים שאמר אדא א"ר שמלאי שכולן עולין לדוכן שמברכין לכלל ישראל שבכל העולם ולמה א"ר זירא שמברכין לאחיהן שבשדות אלא משום דבעינן שיהיו מעיר זו דוקא. וקצת משמע דלאחיהם שבשדות הם דוקא אלו שאם לא היו אניסי היו באין לביהכ"נ זה להתברך אבל בליכא אנשים כאלו משום דכל הבאים לביהכ"נ זה הם רק אלו כהנים העשרה שנמצאים בביהכ"נ אין מברכין כלל, דבשביל טף ונשים אף שהם בכלל הברכה כדמרבה בסוטה שם מאמור להם לכולהו מ"מ אין מברכין בשבילם לבד, מהטעמים שאיתא בט"ז סימן קכ"ח ס"ק כ"ב ובמג"א ס"ק ל"ז עיי"ש. ואף אם נימא דאם יש בשדות אנשים כאלו שאם לא היו אניסי היו באין לביהכ"נ אחר שבעיר להתברך נמי יכולין גם כהנים שבכאן לברך, מ"מ אם בכל העיר ליכא אנשים כאלו ודאי לא מברכין בשביל עירות אחרות. וניחא לפ"ז מה שהרמב"ם בפט"ו מתפלה ה"ט והטור והש"ע בסימן קכ"ח סעיף כ"ה נקטו ג"כ הא דמברכין לאחיהן שבשדות, ואם אף בליכא גם בשדות מברכין בשביל ישראל שבכל העולם נמצא שאין נוגע זה לדינא והוא רק תירוץ בעלמא על מה ששייך לברך, לא היה להם להביא זה אבל למה שבארתי נוגע זה לדינא באם ליכא בעיר אנשים כאלו בשדות אין מברכין ואולי אף אם ישנם מהעיר אבל לא מהמתפללין בביהכ"נ זה אין מברכין.
וכיון שמקבלין הברכה הוא לעיכובא, מסתבר דכשהם בביהכ"נ ולא ענו אמן אין כאן מצדם קבלת הברכה דאמן הוא קבלת דברים וכיון שיכולין לענות אמן ולא ענו ולא אניסי בזה אינם בכלל הברכה, וא"כ כשכל הקהל לא יענו אמן היה זה מעכב הברכה דהוי כאין כאן מקבלין הברכה שהוא עיכובא. ואף אם נימא כהפמ"ג במשבצות ס"ק כ"ב דאם אין שם כלל מי שיענה אמן אפ"ה נושאין כפיהם דאמן לאו עיכובא, הוא רק באינם שם והברכה היא לאחיהם שבשדות דאניסי גם מלענות אמן דהא אינם בביהכ"נ ולכן הוו מקבלין גם בלא אמן אבל כשליכא אנשים כאלו שבשדות שהברכה היא לאלו שבכאן דלא אניסי מלענות אמן ולא ענו אמן אינם מקבלין ומעכב את הברכה. ומטעם זה נמצא דאמן הוא חיוב מדאורייתא כיון דמעכב את הברכה.
ועצם חדוש הפמ"ג דאמן לא הוי עיכובא, תמוה לע"ד מהא דירושלמי ברכות פ' אין עומדין ה"ד שאמר ומי עונה אחריהן אמן הנשים והטף ואיפסק כן ברמב"ם ובטור ובש"ע. ואם אין אמן עיכובא למה נקט זה דהא אין צורך להברכה שיענו אחריהן אמן. ולמינקט הדין שגם נשים וטף צריכין לענות אמן הי"ל למינקט זה בעצם דין נשיאות כפים שאף הנשים והטף צריכין לענות אמן. וגם על טף אין שייך למינקט חיוב שאין חייבין בכלום. אלא משמע שהוא לעיכובא דאם אין מי שיענה אמן אין נושאין כפיהן אף שהברכה היא לאחיהם שבשדות דאין יכולין לענות אמן, דלא כהפמ"ג.
והטעם נראה משום דבלא עניית אמן ליכא כלל קבלה להברכה ואין נחשב אמירת הכהנים כלום אף לאלו שבשדות דאניסי, וכמו בהר גריזים והר עיבל שמפורש בקרא דהעם יענו אמן שודאי היה זה עיכובא לאמירת הלוים שלא היה נחשב אמירתם לכלום בלא קבלה מהעם ע"י ענייתם אמן. ועיין בשבועות דף ל"ו שיליף דאמן הוא קבלת דברים מואמר כל העם אמן דלוים. וכן הוא בברכת כהנים שבלא קבלה דהעם ע"י עניית אמן אין אמירתם כלום אבל כשיש עונים אמן שנחשב ברכתם ברכה אז מועילה גם לאלו שאניסי ולא באו לכאן. ועל עניית אמן להחשיב ברכתם דכהנים שתהיה ברכה סגי גם באמן דנשים וטף, אף שנשים וטף אין עושין דין ברכת כהנים בשביל עצמן מטעם דברכתם באה מזה שמתברכין האנשים הגדולים שכתב הט"ז בס"ק כ"ב או מטעם שלא חשיבי לברכם לחודייהו שכתב המג"א, דמאחר דעכ"פ הם מתברכין בהברכה כדיליף בגמ' והוו מקבלין הברכה שייך שעניית אמן שהצריכה תורה להחשיב שתהיה ברכת הכהנים ברכה הוא גם בעניית הנשים והטף ומועילה גם לאלו שבשדות. ונראה שזהו כוונת הט"ז שמסיק אבל בעניית אמן הם שייכים שפיר, שמשמע מלשון אבל דמתרץ קושיא דמ"ש העניה דאמן מלברך בשבילם לבד, ואם נימא שסובר הט"ז דאמן לא הוי עיכובא להברכה ומה שנקט שהנשים והטף עונים אמן הוא רק שצריכים לענות אמן פשיטא דכיון שהם בכלל הברכה מקרא דאמור להם מ"ט לא יענו אמן ואין כאן קושיא כלל ואף בשביל ברכת בעליהן יש להם לענות אמן. אלא צריך לומר שסובר הט"ז דאמן הוא לעיכובא להחשיב ברכה לכן הוקשה לו דכיון דאין מברכין בשבילם אין להועיל ענייתם להחשיב ברכה וע"ז תירץ דכיון שהם עכ"פ בכלל הברכה אף שהעיקר הם האנשים הגדולים שייכים שפיר להחשיב בענייתם לברכה. ושיטת הפמ"ג צ"ע. אבל אף להפמ"ג אם ליכא אנשים שבשדות והברכה היא לאלו שבביהכ"נ הוי גם לדידיה עניית האמן עיכובא כדכתבתי.
והנה כהנים משמע שאינם בלשון ברכת הכהנים אלא שמתברכין מהשי"ת. ואפשר פליגי בזה ר' ישמעאל ור"ע בחולין דף מ"ט דלר' ישמעאל שיליף ברכה לכהנים מואני אברכם סובר דהם ג"כ בכלל הברכה וכדפרש"י ע"ז שאמר הגמ' שם ומאי מסייע כהני דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל, דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר וכ"ש להילקוט וציין שם להספרי שמואני אברכם הוא הלמוד גם לנשים וגרים וכן לכהנים ודאי כמו שנשים וגרים הם בכלל ברכה דכהנים שכ"כ הכהנים דילפי מהאי קרא הם בכלל הברכה דכהנים. ומה שאמר ר' ישמעאל הוי אומר כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים פירושו שהקב"ה מברך לכהנים שיהיו בכלל הברכה דכהנים אף שהעיקר נאמר לישראל ואף להגר"א שגורס בספרי כמו בגמ' שלנשים וגרים הוא מאמור להם ולכהנים הוא מואני אברכם נמי אפשר לא יפלוג ע"ז דעכ"פ כיון שנלמד מקראי דברכת כהנים הם בכלל ברכה דכהנים כפשטות לשון דרש"י. ולר"ע דואני אברכם נמי קאי לישראל שהקב"ה מסכים על ידם והברכה לכהנים הוא מואברכה מברכיך אינם בכלל ברכה דכהנים אלא שהשי"ת מברך אותם ברכה אחרת בזכות שמברכין את ישראל ולתוס' שם חולין [דף מ"ט] הוא לא רק על כהנים המברכים אלא על כל מי שמברך את ישראל שודאי אין זה בכלל ברכת המברך אלא שהשי"ת מברכו ברכה אחרת בזכות שמברך וכ"כ הוא בכהנים.
אבל מסתבר לע"ד דרק הכהנים שמברכין אינם בכלל הברכה דמברכין הן עצמן אלא שהשי"ת מברך אותם אבל אלו שלא עלו לדוכן הם בכלל הברכה דלא גרעי מישראל. וכמו בכהנים פסולין לנשיאות כפים שמסתבר ודאי שישנם בכלל הברכה אף לר"ע דאין שייך עלייהו ברכת השי"ת מואברכה מברכיך דהא לא ברכו, שלא מסתבר שיהיו בלא ברכה אלא שודאי ישנם בכלל ברכה דכהנים או מסברא דלא גריעי מישראל או מהקרא דמרבה נשים וגרים. וכן אף לר' ישמעאל לא צריך להו למילף מקרא דואני אברכם, דהם ממש בכלל הברכה דכהנים כמו הלוים וישראלים ורק על הכהנים המברכים הוצרך לקרא דואני אברכם ולר"ע הוא ברכה אחרת מואברכה מברכיך. ומה שאמר ריב"ל בסוטה שם [דף ל"ח] כל כהן שאינו מברך אין מתברך הוא רק באופן שחייב לברך ועבר על מצות התורה ולא ברך אף שישב בין המתברכים אינו מתברך, אף שפשוט שאף אלו שעברו על איזה איסורים אף במזיד אם היה לתיאבון שהם בכלל ישראל הם בכלל הברכה דכהנים, דזה נתמעט מואברכה מברכיך דכיון דהיה מחוייב לברך ונמנע מלברך אינו בכלל ברכה לא מהכהנים ולא מהשי"ת.
ויש לפרש לפ"ז שריב"ל יכול לסבור גם כר' ישמעאל דהברכה לכהנים הוא מ"ואני אברכם" אבל הביא קרא ד"ואברכה מברכיך" למילף מזה שבעבר ולא ברך אינו מתברך. ורש"י שפי' דסובר כר"ע אולי מפרש דקאי שנאמר ואברכה מברכיך גם ארישא אכהן שמברך מתברך וא"כ הוא כר"ע. ואולי לא גריס כלל הא דושאינו מברך אין מתברך כגירסת הרא"ש פ"ג דמגילה הלכה כ"ב.
אך אפשר גם לומר דגם באופן שפטור כגון בלא אמרו לו ולא עקר רגליו ברצה ובלא בא לביהכ"נ באניסי במלאכתם בשדות נמי סובר ריב"ל דאינו מתברך. והטעם דל"ד לישראל שאין עליו עשה לבא להתברך ורק משום דאין הברכה חשובה עליהם לבא לפני הכהנים אינן בכלל ברכה לכן כיון שאניסי במלאכתם אף שאין זה אונס גמור נחשב אונס לגבי זה כיון דאף שחשובה הברכה לא בא מצד טרדתו וסמך על מה שיתברך גם כשהוא בשדה, אבל בכהנים שיש להם מצות עשה לברך ואף דבלא היה בביהכ"נ לא עבר אעשה אבל קיום עשה עכ"פ לא יהיה לו לא נחשב זה אונס ולכן אינו מתברך. ולפ"ז הוא רק כר"ע שברכתם דכהנים הוא מואברכה מברכיך באותם שיכולין לברך, שלפירוש זה אינו מיעוט שלא מתברך רק שהוא ממילא מכיון שלא ברך אינו בכלל ברכת הקרא דואברכה מברכיך, דלר' ישמעאל שהוא מ"ואני אברכם" יש לו להיות בכלל הברכה. וניחא לפ"ז כפשוטו מש"כ רש"י דהוא כר"ע. דלפירוש ראשון דנחשב אונס גם לגבי הכהנים מאחר דאין עליהם חיוב העשה והוו בכלל הברכה גם לר"ע ורק בלא אניסי אין מתברכין אף שהיו בין המתברכין שהוא מיעוט מהקרא ד"ואברכה מברכיך" יש לפרש זה גם לר' ישמעאל אבל לפירוש שני דאיירי ריב"ל אף באניסי במלאכתן דכיון שלא חשו לקיום העשה בשביל מלאכתן שאינו אונס גמור אינם מתברכין אין זה ממיעוט הקרא אלא ממה שהברכה לכהנים הוא מ"ואברכה מברכיך" והרי לא ברכו אף שלא היו אנוסין ממש ולכן לר' ישמעאל שהוא מואני אברכם אין לומר זה מסברא בעלמא ומתברכין כשהן אניסי בשדות. אבל הכהנים שאין יכולין לברך הוו בכלל הברכה ממש כלוים וישראלים לכו"ע ולב' הפירושים.
והנה בליכא ישראלים בביהכ"נ ולא בשדות שאין למי לברך כדבארתי יש על הכהנים שבביהכ"נ להתחלק כדי שיהיו מברכין ומתברכין דכיון דלא יוכלו לברך כולם הרי נמצא דאין כאן כשרות בכולם לברך וממילא יש על חלק מהן דין מתברכין דלא גריעי מישראל וחלק מהן יהיו מברכין. אבל ממילא יש חלוק מקהל שיש בהם כהנים וישראלים שידוע מי הם המברכים ומי הם המתברכים ויש ממילא חיוב על הקהל במצות נשיאות כפים ולכן אף כשיש ט' כהנים וישראל אחד מברכין תשעה הכהנים לישראל האחד ומתברכין מזה כולם. אבל כשכל העשרה כהנים שכולן שוין אין כאן י' שיעשו שיהיה דין המצוה, דפחות מעשרה לא חשיבי לחייב בהמצוה והרי אין בעשרה אלו רק צד אחד או כולן מברכין או כולן מתברכין וצד אחד אין עושין חיוב דמה"ת יתחלקו זה להחשב מברך וזה להחשב מתברך לכן רק כשיש יותר מעשרה נעשין עשרה מהן מתברכין שהם קהל שלם שמחייבי המצוה דנ"כ ומתחייבין כהנים היותר מעשרה לברך. ואין לומר איפכא דעשרה יהיו המברכין והיותר שפחותין מעשרה יהיו המתברכין, שהכהנים המברכים הא אין עושין החיוב לברך אלא המתברכין עושין החיוב שהכהנים יברכו ולכן מוכרח שיהיו עשרה כהנים המתברכין והשאר יברכו בין שהם מועטין או מרובין. וזהו כוונת רש"י דבלא אשתייר בי עשרה לא חשיב לברכה לחודייהו, דהוא דאין יכולין לעשות כהנים פחותים מעשרה דין המצוה על איזה כהנים שיברכו אותם כיון שגם הם מברכין כמותם. ול"ד לישראלים פחותים מעשרה שבהכרח עושין חיוב דהם רק מתברכין וכיון שאיכא עשרה שחשיבי לברכה יחד עם הכהנים חייבין אבל בכולן כהנים שבפחות מעשרה לא חשיבי לברכה לא חשיבי פחות מעשרה להתחלק ולומר שהם יהיו משונים מהשאר להתחשב מתברכין ולחייב את השאר שיברכום. והוא מדין דצריך עשרה לנ"כ שכ"כ לא חשיבי לחדש דבר לדין נ"כ בפחות מעשרה. ואולי זהו גם כוונת הט"ז [סי' קכ"ח] דכתב דכיון שצריכין אנו לחלקם כדי שיהיה שם מברכים ומתקבלים אין שם מתקבלין עליהם אלא אם כן הם עשרה, דאף דלא ביאר הטעם הוא משום דלא חשיבי להתחלק מהשאר ולחייב במצות נ"כ בפחות מעשרה שצריכי לנ"כ כדבארתי.
ומחדש הגמ' דאף ביש אלו שבשדות שיכולין כולן לברך לאלו שבשדות, יותר עדיף שבאם הם יותר מעשרה יתחלקו למברכים ולמתברכים שיהיה דין נ"כ מצד הקהל שבביהכ"נ גופיה. והטעם אולי משום שיהיה ודאי, ולברך לאלו שבשדות הוא רק מצד חזקה דאם לא היו אניסי היו באין אף שסומכין ע"ז לברך באין שם אלא עשרה כהנים. ואולי למה שבארתי שעניית אמן הוא לעיכובא אך שסגי בעניית הנשים והטף עדיף לכתחלה שתהיה עניית אמן מאנשים גדולים. ואף שהם כהנים כשהן מתברכין הם כישראלים, ומה שרשאין להיות מהמתברכין אף שמחוייבין להיות מברכין, אולי בשביל מעלת עניית אמן דגדולים רשאין להפסל לחיוב נ"כ דפעם זה ובקביעותם למתברכין נפסלו מלהיות מברכין בפעם זה וימצא דעניית אמן יהיה מגדולים מתברכין דיהיו ממש בכלל הברכה כישראלים כמו בכל פסולין לנ"כ כדלעיל. ועיין בפמ"ג [סי' קכ"ח] במשבצות ס"ק כ"ג דג"כ כתב בשביל עניית אמן שלהם דעדיף משל נשים וטף, והוא תמוה דלדידיה שאין האמן עיכוב כלל להברכה רק הוא מצוה בעלמא לענות אמן איזה עדיפות שייך בזה וצ"ע בכוונתו. אבל למה שבארתי שאמן הוא עיכובא ניחא טעם הפמ"ג.
ועיין ברעק"א שהקשה מנ"ל דסגי בישראלים עונים אמן אף בפחות מעשרה דלמא הוא משום דאמן לא מעכב אבל כשיש הרבה כהנים ישארו כהנים להשלים לעשרה עונים אמן, והוא תמוה דאם אמן אינו מעכב איך יעברו כהנים על מצותם לברך בשביל אמן וצ"ע בכוונתו ולדינא ובבאור הסוגיא נראה כדבארתי שנתיישב הכל בטעם נכון. ידידו, משה פיינשטיין.