אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן יא
בהערתו עלי בסימן קל"ד בטעם גזירת ריב"ז שלא לחלל שבת לעדות החדש בשאר חדשים
ומה שכתב כתר"ה דמה שגזר ריב"ז שלא יהיו מחללין שבת לעדות החדש בשאר חדשים אף שנאמר בקרא דבמועדם דמחללין שבת, משום דאינו חיוב כיון דאפשר שראו עדים בירושלים, לא נראה כלל דא"כ היה אסור אף בזמן המקדש ואף על ניסן ותשרי אלא ודאי שכל אדם שרואה הלבנה חייבתו תורה לילך להעיד אף כשהוא רק ספק קטן כהא שנראה בעליל. וחזינן עוד יותר שאף באופן שברור שאין צורך להם עתה כהא שעברו יותר מארבעים זוג שעיכבן ר"ע שהוא ידע ודאי שעדים ראשונים יעידו בטוב ולא יכשלו ומ"מ הלכה כר"ג שצריכין לילך אף בשבת אלמא דבכאן החמירה תורה לחלל שבת היום אף בשביל חדשים העתידים כדאמר ר"ג נמצאת מכשילן לעתיד לבא ופי' הרמב"ם אע"פ שאלו העדיות הם בלי תועלת שמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח אחד וימנע מלבא להעיד עיי"ש בספ"א דר"ה, מה שלא מצינו כה"ג במצוה אחרת הדוחה שבת. והטעם מסתבר שסובר ר"ג שתקון כל החדשים הם מצוה אחת ולכן שייך שגם היום יחללו בשביל חדש של שנה אחרת. וגם אולי סובר ר"ג שמצוה על כל הרואה להעיד אף שהן מאה עדים ורק אם לא היה חשש דלעתיד היו מתקנין שלא לחלל שבת ובשביל זה הוצרך לומר טעם שאתה מכשילן לעתיד. עכ"פ איך שנימא מוכרחין לומר שהיו חייבין לילך להעיד אף לחלל שבת משום דמצוה לקדש על הראיה כדאיתא בר"ה דף כ'. וכן מפורש ברמב"ם פ"ג מקה"ח ה"ד אף על נראה בעליל מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד.
ויותר מזה חזינן שחמור קידוש החודש שבכל דבר שמחללין את השבת הוא רק על עצם המצוה והכא אף העדים שמעידין עליו שהוא נאמן מחללין כמפורש בתוס' [ר"ה כ"ב] וברמב"ם שם ה"ג ואף רק מספק. ואין לומר משום שהוא מדין מכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש שדוחין את השבת משום שלא היה ידוע בתחלה שזה יראה הלבנה, דהא בכה"ג בשא"ד לא היה דוחה שבת דאף שלא היה אפשר בשום אופן לעשות ברזל בע"ש אין דוחה את השבת וכ"כ בלא השיגו חטים לטוחנן קודם השבת אין דוחין את השבת לחביתין והטעם שלא ע"ז נאמר במועדו אלא על דברים שא"א במציאות כלל לעשותם קודם השבת אבל על דברים שבמציאות אפשר גם קודם השבת רק שנזדמן עתה שלא היה אפשר קודם השבת אין דוחין דלא הוי בכלל במועדו כדאר"ע בפסחים דף ס"ו הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה וכדפרש"י שם והזאה נמי לאו מגופה דפסח היא ולא כתיב בה מועד, וכוונתו לתרץ אף על הזאה כזו שלא היה אפשר מאתמול, וא"כ ודאי שאין להחשיב כשאין מכירין אותו שצריכים לשלח עדים שאין הכרח לזה שהוא מגוף המצוה, ומ"מ מחללין בקה"ח ואף רק על ספק לבד משום דהחמירה תורה בקה"ח כ"כ יותר מכל החמורות כמילה ופסח ואף שלא מצינו מקור מהקראי ע"ז ודאי גמירי כן הלכה מסיני.
עכ"פ ודאי א"א לומר שכל החומר הזה הוא רק ענין רשות לחלל שלא מצינו כלל כה"ג וכ"ש עוד בחומר כזה. וממילא א"א לומר גם תירוצו השני דריב"ז לא גזר אלא נתן עצה שיחדלו מלבא, דבלא תקנה לאסור לבא היו מחוייבין לבא להעיד ועיין בלח"מ שם ה"ב שעל לשון הרמב"ם שמשמע שמה"ת יש חלוק בזמן הזה בין ניסן ותשרי לשאר חדשים כתב דודאי הוא רק מדרבנן אך שהוצרכו בכאן גם לרמז מקראי עיי"ש א"כ חזינן אדרבה שבכאן מפני החומר הוצרכו גם לרמז מקראי.