אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין
סימן טו
בהערתו עלי בסימן קפ"ט בענין אין עושין מצות חבילות
ומש"כ כתר"ה דלמ"ד דאין נושאין נשים במועד הוא דאורייתא לא קשה כלום על מה שלא אמרו טעם דאין עושין מצות חבילות, הנה הקשתי שם מהא דסוטה דף ח' שאמר טעם דאין עושין חבילות אף שאיכא גם קרא משום שעכ"פ איכא גם טעם זה. ואף שהתוס' הקשו שם הוא רק על הגמ' דרותתת מי משקין שתי סוטות הא אין עושין חבילות, הקשו דאינהו הא פליגי בקראי אם הוא אסור מדאו' ומאי פריך מאיסור דחבילות דהוא מדרבנן, אבל על מה שאמר טעם דחבילות אף שהוא איסור מקרא לא הקשו דכיון שאיכא גם טעם זה נקט גם אותו וא"כ גם הכא הי"ל למינקט אף למ"ד דהוא מדאורייתא. ולכן צריך לומר דבמעשה אחת ליכא איסור דאין עושין חבילות כדבארתי שם הטעם. והאחרונים שהביא כתר"ה שג"כ אומרים סברא זו לא ראיתים ונהנתי שכיוונתי ובארתי זה בטוב טעם.
וטעם כתר"ה לחלק בין שחיטה לרציעת עבד דבשחיטה קיום המצוה הוא רק שאינו אוכל נבלה וברציעה הוא מעשה מצוה אחרי שרוצים שיעבוד יותר, לא נכון כלל לע"ד דשחיטה היא ג"כ מעשה מצוה דלכן מברכין ע"ז דעל מניעה מאיסורין אין מברכין ואף שבשחיטת חולין יש מקום לתרץ דההכשר לאכילה היא המצוה שלכן אף שחיטת כמה בהמות היא מעשה מצוה אחת. וגם בשחיטת חולין יש עוד מקום לומר כטעם כתר"ה והברכה היא על האיסור אכילה בלא שחיטה כהט"ז והוא שבח בעלמא שלא כשאר ברכות ביו"ד סימן א' ס"ק י"ז, אף שמסתבר שגם להט"ז לא היו מברכין אם שחיטה לא היתה מעשה מצוה דהא לא תקנו לברך בשעה שאוכלין דברים כשרים על מה שאסור לנו לאכול כל איסורי מאכלות וכשלובשין בגדים על מה שאסור לנו ללבש שעטנז וכדומה אלא ודאי גם להט"ז הוא רק משום שהשחיטה היא מעשה מצוה תקנו שיברך אבל כיון שאינה מצוה חיובית אלא כשרוצה לאכול בשר ואסור לאכול נבלה נמצא שהאיסור שהוא החיוב שעליו עשה לו חיוב המצוה תקנו שיברך על איסור זה שגרם שיעשה מצוה וחיוב האיסור שעליו הרי הוא דבר קבוע תמידי לא רק עליו אלא על כל ישראל שייך שיגרום גם על כל ישראל בשעת שחיטת שום בהמה, וכן סובר בברכת אירוסין מטעם זה שג"כ המצוה שתקנו על האיסור עריות משום שזה עשה שיהיה עליו חיוב מצות קידושין. אך שלהט"ז יש גם מקום לומר דבשחיטה תקנו על האיסור כדכתב כתר"ה. אבל עיקר הקושיא היא משחיטת קדשים שודאי היא מעשה מצוה וג"כ לא הוזכר שיש גם איסור זה דאין עושין חבילות וע"ז תירצתי שפיר דבעבודת המקדש שעל הכהנים לא שייך זה כדבארתי שם.
ומש"כ כתר"ה דבשחיטת סכין אחד ב' בהמות ביחד הוא כמעשה אחת, לע"ד ב' מעשים שעושה ביחד הוא ודאי חבילות ונראה כמשאוי ואין שייך זה למעשה אחת שמחוייב לעשותה מצד שני דברים שכולה יכולה להחשב לכל מצוה ביחוד ומקיים כל מצוה בשלמותה.
ומש"כ כתר"ה דאחר חנוכה אינו שוב מן המובחר והוא לעיכובא דבכורים, נראה שזהו טעם הראב"ד בפ"ב מבכורים ה"ו אבל טעם שהן חשובים משנה הבאה שכתב הרמב"ם אין שייך לטעם זה ולכן טעמו צ"ע שהוא דלא כדאיתא בפסחים שאיכא עוד זמנים להרבה דברים. ומש"כ כתר"ה דאפשר דזמן הבעור נמשך יותר מזמן הגידול אין לזה מקור וצ"ע. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין