אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ב· הרב משה פיינשטיין

סימן ג

סימן ב

בהערתו עלי בספרי אגרות משה סימן כ' בענין ברכת התורה א' דר"ח אדר שני תשי"ט. מע"כ ידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר שמריהו שולמאן שליט"א.

מש"כ כתר"ה לפרש שרש"י סובר דברכת התורה היא מעין ברכת הודאה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סימן א' ס"ק י"ז לענין ברכת אירוסין, וכוונתו מלשון רש"י שכתב בב"מ דף פ"ה גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם ומשמע לכתר"ה מזה דלדידן שהיא מתנה חשובה אנו מברכין להודות על המתנה החשובה והם שלא החשיבו למתנה חשובה לכן לא ברכו להודות. הנה לע"ד פשוט דאף שגם מצד הודאה יש לברך אבל ודאי יש לברך גם מצד המצוה, דמ"ש משאר מצות שמברכין על עשיית המצוה. ול"ד לברכת אירוסין דהברכה היא על האיסור דעריות ולא על המצוה שלכן היא רק להודאה בעלמא כדכתב הט"ז וכן כתב גם בברכת השחיטה שהוא רק על האיסור בלא שחיטה דהא ליכא חיוב בשחיטה אם אינו רוצה לאכול, וכן בברכת להכניסו להב"י בשם הר"ן דעל המצוה כבר ברך שאין לחייב שתי ברכות על מצוה אחת עיין בב"י יו"ד סימן רס"ה, אבל על התורה מ"ט לא יתחייב לברך על הלמוד מצד עשיית המצוה דת"ת. ולכן ודאי שיש חיוב לברך גם משום המצוה אך שיצא בהברכה שנתקנה להודאה גם על מה שמחוייב מצד עשיית המצוה.

ויש מקום לומר דשתי הברכות הם על שני הדברים ברכת לעסוק בדברי תורה היא על המצוה ללמד וברכת אשר בחר היא הודאה על המתנה החשובה שנתן לנו התורה, ומטעם זה בקריאת התורה שמצד הברכה על עשיית המצוה כבר יצא במה שבירך בבקר מברך רק אשר בחר שהיא הברכה על החשיבות שרק זה חייבו עוד הפעם להודות ברבים כשחייבו לקרא בצבור. אבל בתר"י ברכות דף י"א איתא ששתי הברכות הם האחת כנגד תורה שבכתב והאחרת כנגד תורה שבע"פ עיי"ש ובמה שבקה"ת אומר אשר בחר איתא בבעה"מ משום שהיא מעולה שבברכות. אך טעם הר' יונה שייך רק אם נחשבו שתי ברכות אבל להרמב"ם פ"ז מתפלה ה"י ודעימיה הסוברים שהם שלש ברכות לא שייך טעמו, ולכן צריך לומר שסוברין כדבארתי שהם על שני הדברים לעסוק בד"ת הוא על עשיית המצוה והשנים האחרים הם מצד החשיבות ברכת אשר בחר הוא להודאה על חשיבות המתנה והערב הוא להתפלל שמצד החשיבות אנו מתפללים שיערב לנו דברי התורה ונדע אותם אנחנו וצאצאינו. ואף שיש לומר שגם הרמב"ם יסבור כטעם הר' יונה שהם כנגד תורה שבכתב וכנגד תורה שבע"פ ותיקנו ברכה שלישית לתפלה שנדע אותה, אבל הוא דוחק דא"כ למה הוצרכו לתקן שגם ברכה זו דתפלה יאמרו עם ברכות התורה דוקא, דהיה סגי לתקן זה בברכות התפלה ככל הדברים שמבקשים בתפלה, אבל להטעם שהוא משום החשיבות ניחא מה שמברכין גם התפלה תיכף כשמברך הברכה דאשר בחר שהוא להחשיבות להודאה, מברכין גם התפלה שבשביל החשיבות שרק בזה ניכר שעדיפא משאר בקשות.

ומה שמכריח לומר דאיכא חיוב ברכה בשביל החשיבות להודאה לבד חיוב שבשביל עשיית המצוה, הוא מהא דכתב הרמב"ם שם בהי"א בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואם הוא רק מצד עשיית המצוה אין שייך לומר שהחיוב הוא על הברכות בכל יום אלא לומר שבכל יום חייב ללמוד וממילא יתחייב בהברכות כיון שחייב לברך קודם הלמוד כדכתב לעיל מזה בה"י. וכמו שלא כתב בכל יום חייב לברך להניח תפילין, משום דהחיוב הוא שיניח תפילין וממילא מחוייב לברך משום שעל כל מצוה צריך לברך קודם העשיה, אלא הוא משום דבברכות התורה סובר שיש חיוב לברך מצד הברכה עצמה להודות על המתנה החשובה אף שלא מצד מצות הלמוד. ומה שהרמב"ם סובר שצריך לקרות מעט תיכף אחרי הברכות וכתב הכ"מ כדי שלא להפסיק בין ברכתה לעשייתה, הוא בשביל ברכת לעסוק בדברי תורה שהוא בשביל קיום המצוה כדבארתי לדידיה.

ולפ"ז ניחא מה שסובר השאג"א סימן כ"ה דבספק אם בירך ברכות התורה מברך רק אשר בחר, אף שבברהמ"ז כשהוא ספק צריך לברך גם הטוב והמטיב כדכתב המג"א בסימן קפ"ד סק"ז מטעם דלא לזלזולי ביה ובמחצה"ש כתב דאף בלא טעם זה צריך לברך גם הטוב והמטיב דהכי הוי תק"ח לכתחלה דכל זמן שיברך ג' ברכות שיברך גם הטוב והמטיב, וא"כ מ"ש דבבה"ת אינו מברך בספק בירך אלא אחת המחוייב מדאורייתא שקשה זה לב' הטעמים. אבל הוא משום דשני ענינים הם דמן התורה הוי החיוב רק להודות על המתנה החשובה כדאיתא ברמב"ן בסה"מ מהעשין שמנה הרמב"ן מצוה ט"ו והובא בשאג"א סימן כ"ד שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו עיי"ש, והטעם נראה פשוט דהא לא מצינו מן התורה ברכה על קיום מצוה ולכן מפרש שהוא רק ענין הודאה על עצם נתינת התורה לנו לא על מה שמקיים עתה מצוה זו, ורק שקבעה תורה זמן המצוה קודם הלמוד, דעל קיום המצוה עתה הוא שייך רק מדרבנן כחיוב הברכות על כל המצות. ונמצא ששתי הברכות הם שני ענינים אחת להודאה על נתינת התורה והיא מדאורייתא ואחת על קיום המצוה כשאר מצות והיא מדרבנן רק שזמן קיומם שוין אבל הם ענינים מפורדים, לכן אין לחוש לזלזול כמו שלא נחוש באם יזדמן ספק בשתי מצות כאחת שהאחת היא מדאורייתא והאחת היא מדרבנן שיהיה הדין דהדאורייתא היא לחומרא והדרבנן היא לקולא ולא נחוש שיזלזלו בהדרבנן, וכמו בספק אם קיים המצוה שהדין שעושה המצוה מספק ואינו מברך אף שהם בבת אחת ממש כיון שעכ"פ הם ב' ענינים לא יבואו לזלזל מזה לזה, וכ"ש שלא שייך טעם מחצה"ש, דרק בהטוב והמטיב שתיקנו להוסיף עוד ברכה שנחשב גם הטוב והמטיב מאותו ענין עצמו דהשלש ברכות שייך שני הטעמים ולא בכאן שהם שני ענינים.

ומה שכתב השאג"א דרק מצד שאשר בחר היא מעולה שבברכות יחזור בספק לברך אשר בחר, הוא משום דסובר דבכל ברכה יוצא ענין הדאורייתא שהוא להודאה על נתינת התורה ובכל ברכה יוצא הדרבנן לברך מצד קיום המצוה דלמוד אף שאינו בלשון וצונו, אך שתיקנו לברך על שני הענינים שתים שלא יוצא באחת על שניהם. ולמה שבארתי יצטרך דוקא לברך אשר בחר שזהו היא הברכה שתיקנו לחיוב הדאורייתא שהוא להודאה על נתינת התורה. ובקריאת התורה אם אמר ברכת לעסוק בד"ת למה שבארתי יצטרך לחזור ולברך אשר בחר, ואפשר שגם לטעם השאג"א שרק משום שהיא מעולה שבברכות תיקנו בקה"ת לומר אשר בחר וכדאיתא בבעה"מ נמי לא יצא בברכת לעסוק כיון שעכ"פ לא תיקנו ברכה זו הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים.

ומסתבר לפרש דר' יהודה אמר שמואל ורב המנונא בדף י"א [ברכות י"א] פליגי בזה. דשמואל סובר שהברכה המחוייב מדאורייתא נמי הוא ברכה על הקיום מצות הלמוד, ואף שעל כל המצות ליכא חיוב מדאורייתא לברך על קיומם מ"מ במצות הלמוד תורה חייבה תורה לברך על קיום מצות למודה. ואולי טעמו הוא מהא שהחיוב הוא כשבא ללמוד כמפורש בקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל, ומפרש דהבו גודל היא הברכה כשרוצה לקרא שם ה' דהוא הלמוד, דלכן משמע לו דהוא בשביל הקיום דלכן תלתה תורה הברכה בהלמוד. ולכן סגי לדידיה ברכת לעסוק בד"ת שנוסח זה יותר מדוייק לברכה דקיום מצות הלמוד ולא מצריך עוד ברכה מכיון שליכא שני ענינים. ורב המנונא סובר דכיון שליכא מן התורה חיוב ברכה דקיום מצות גם בתורה שחייבה תורה לברך אינו בשביל קיום המצוה דלמוד אלא דהוא להודאה על נתינת התורה, ובעצם היה שייך הברכה גם בלא שעת הלמוד אבל הוא הזמן בעלמא שנתנה תורה למצות הברכה להודאה בזמן שרוצה ללמוד. ולא מפרש כי שם ה' אקרא שהוא הלמוד שהיה פירושו דמאחר שרוצה ללמוד צריך לברך אלא כפרש"י דשם ה' אקרא הוא הברכה והבו גודל הוא האמן על הברכה והתחלת למוד ידעינן משום שהקרא נאמר כשבא משה לפתוח בדברי השירה שהוא למוד כדפרש"י בדף כ"א [ברכות כ"א] ולכן אמר ר' המנונא שיברכו נוסח אשר בחר שהוזכר בה יותר ענין ההודאה למקום וקילוס לתורה וישראל השייך לשמוח בנתינת התורה, ואף שלא שייך כ"כ לענין הברכה על קיום המצוה סובר שא"צ עוד ברכה בשביל החיוב מדרבנן על קיום המצוה, מאחר דעכ"פ מברך שנתן לנו את התורה א"כ מובן שיש לכה"פ מצוה ללומדה אף שלא מובן מזה שנתן התורה שיש חיוב ללמוד דהא לנשים נמי נתן התורה ומ"מ אין להם חיוב ללמוד אבל לברכה סגי במה שיש עכ"פ מצוה אף שאינה חיובית.

והא דאמר זו היא מעולה שבברכות הוא משום דאף שגם רב המנונא מודה דלענין הברכה על הקיום היה עדיף ברכת לעסוק בד"ת שאומר וצונו וגם היה יוצא בה ידי החיוב מדאורייתא שהוא להודאה על נתינת התורה שהרי היא ממילא גם הודאה, מ"מ מעולה לברך אשר בחר שהיא עדיפא לחיוב הדאורייתא לדידיה, אף שלענין הדרבנן אדרבה ברכת לעסוק עדיפא, משום דלקיים הדאורייתא ביותר מעלה עדיף מהדרבנן. ומסיק הלכך לימרינהו לכולהו פירוש הלכך דחזינן מר' יהודה אמר שמואל דלענין חיוב ברכה דעל הקיום מצות למוד עדיף יותר לומר לעסוק בד"ת שגם ר' המנונא היה מודה בזה, ועל חיוב הודאה על נתינת התורה עדיף אשר בחר כרב המנונא דסובר דחיוב שמן התורה הוא רק להודאה על הנתינה ולא על קיום המצוה שכן פוסק הגמ' לכן תיקנו לומר לכולהו אשר בחר להודאה על הנתינה וצונו לעסוק בד"ת על הקיום. ולא קשה לפ"ז מה שהביא במעיו"ט שמעתי מקשים אדרבה כיון שהיא המעולה לא נימא אלא היא בלבד, דהוא משום דאף שהיא מעולה לענין החיוב מן התורה דהוא להודאה על הנתינה מ"מ לענין החיוב מדרבנן על הקיום גם לרב המנונא היה עדיף וצונו לעסוק כשמואל רק שהוא סובר שמברך רק אחת ולכן מכריע העדיפות לענין החיוב דאורייתא כדלעיל. אבל המסקנא דלכן יעשו כתרוייהו ויאמרו השתים ויהיו שתי המעלות.

עכ"פ איך שנימא יש ודאי חיוב גם לברך בשביל קיום המצוה ככל המצות, וא"כ נהי שלא החשיבו את התורה למתנה חשובה לברך על זה, מ"מ היה להם לברך בשביל קיום המצוה דלמוד התורה כמו על שאר מצות. ואין לומר דמצד חיוב ברכה על המצות עדין לא תיקנו ורק חיוב ברכת התורה היו חייבין שהוא מצד חשיבות הנתינה שלא החשיבו, ועיין בשאג"א סימן כ"ד שהוכיח מזה שנענשו דברכת התורה היא מה"ת דאי מדרבנן הא אמרינן בפ' אין עומדין דאנשי כנה"ג תיקנו להם לישראל ברכות, אבל לע"ד אדרבה יקשה אם ברכת התורה הוא חיוב מדאורייתא והם עברו על חיוב זה על מה תמהו חכמים ונביאים על שאבדה הארץ ודוחק לומר שלא היו יכולין לידע אם ברכו או לא דאפשר ברכו בחשאי, דודאי יש להרגיש זה באנשים מכיריו שהוא יודע הנהגתם שאין מברכין, וגם בלא זה מ"ט עברו על מצוה זו יותר ממצות אחרות. אלא ודאי צריך לומר דהם לא סברו דאיכא מצוה מה"ת לברך על התורה ולא דרשו על זה קרא דכי שם ה' אקרא וכדאיכא גם לדינא הרבה ראשונים שלא סברי שהוא מדאורייתא וגם מדרבנן אולי עדיין לא תיקנו לחיוב קודם אנשי כנה"ג אבל מ"מ מפורש בקרא דשמואל כי הוא יברך הזבח ופרש"י שמברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח, אלמא דאף דלא תיקנו לחיוב היו מעצמן מברכין על המצות מצד החביבות וכן היו נוהגין אלו האנשים שבדור ירמיה שהיו שומרין מצות התורה והיו עוסקין בתורה אבל לא ברכו והיה אפשר לחכמים ונביאים לחשוב שמה שלא נזהרין לברך הוא דכיון שליכא חיוב לברך אלא שמעצמם מברכין לא נתעוררו לברך אלא על מצוה שבאה לפרקים ולא על תורה שהוא דבר שבקביעות ועוסקין בה תמיד שכן דרך הרבה בנ"א שמתעוררים על דבר הבא לפרקים יותר מדבר קבוע אבל הקב"ה ידע שמה שלא ברכו היה משום שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם לרש"י משום שסברו דלמוד התורה אינה מצוה מצד עצמה כשאר מצות אלא כדי שידעו איך לקיים המצות ולר' יונה הוא משום דעניני ההבל היו חשובין יותר בעיניהם מצד חטאם והיו לומדין שלא לשמה כדבארתי בטעם מחלוקתם.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה