אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קצא

סימן קצ

בענין הדלקת נר חנוכה בשמן שאסור בהנאה כשיש לו מעות לקנות שמן מותר ד' מנחם אב תשי"ז. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר טוביה גאלדשטיין שליט"א.

מה שהקשה כתר"ה על השער אפרים שהובא בבאה"ט [או"ח] סי' תרע"ג סק"א שהתיר להדליק נר חנוכה בשמן חמאה או שומן שנאסרו בהנאה מדין בשר בחלב מטעם דאסור להשתמש לאורה ומצד הנאת המצוה לאו ליהנות ניתנו מרוב הראשונים שמפרשים בע"ז דף י"ג שבמניח העטרה נמצא נהנה ואסור שהוא מהנאה דמניחין לו המכס אלמא דאף מה שמרויח במה שנשארו מעות שלו בידו בהנחת העטרה ואין נוטלין ממנו המכס נחשב נהנה מע"ז שאסור, א"כ גם הכא באם יש לו מעות לקנות נר חנוכה שהיה ודאי מוציא מעותיו כפי שמחוייב ומרויח ע"י שקיים המצוה בשמן האסור בהנאה יש להחשיב הנאה שאסור, והם רוב ראשונים הר"ח והר"ן בפירוש שני והריטב"א והמאירי והטור והרמ"א יו"ד סי' קמ"ט סעי' ג', לכאורה היא קושיא גדולה.

והנכון לע"ד דרק היכא שהחיוב שעליו הוא ליקח ממנו המעות שלו כהא דחיוב המכס, ואיסור הנאה דע"ז וכדומה עשה שישארו מעותיו בידו ולא יקחו ממנו סברי ראשונים אלו שאסור גם הנאה זו מאה"נ כיון דעכ"פ הרויח ממון ממנו אבל מצוה שאין החיוב שעליו להוציא ממון כחנוכה ושופר וסוכה וכדומה רק שכיון שמחוייב להדליק הנר ולתקוע בשופר ולישב בסוכה ואין לו נר להדליק ולא שופר לתקוע בו ולא סוכה לישב בה ואונס ממון אינו אונס להפטר נעשה עליו בהכרח חיוב להשיג הנר והשופר והסוכה אף שצריך להוציא מעותיו עלייהו, ולכן כשיש לו שמן דאה"נ ושופר ועצים דאה"נ הרי יש לו לקיים המצוה בלא הוצאת מעותיו ולא נעשה עליו חיוב כלל להוציא ממון ולא שנפטר ע"י האה"נ מלהוציא מעותיו אלא שנגרם על ידם שלא נעשה עליו חיוב כלל והנאה זו ודאי הוא רק גרם בעלמא שלכו"ע אין שייך לאסור ונשאר רק מה שהוא נהנה מקיום המצוה שעל זה הא לאו ליהנות ניתנו.

ולפ"ז לא קשה גם מה שהקשה כתר"ה ממה שאסור להמודר להחזיר אבדה להמדיר משום שמרויח פרוטה דרב יוסף, דבצדקה הא כל החיוב הוא עליו שיוציא ממונו דוקא שיתן פרוטה וריפתא שלו להעני וע"י החזרת האבדה להמדיר נפטר ומרויח הפרוטה והריפתא דאף שההנאה היא שנשאר שלו בידו נמי הוא הרוחה מהמדיר שאסור, ול"ד לנר חנוכה ושופר וסוכה וכדומה שאין החיוב שעליו הוצאת הממון כדלעיל.

ומתורץ בזה מה שקשה טובא מ"ש הנאה דפרוטה דרב יוסף שנפטר מפורע חובו ושוקל את שקלו שמותר במודר הנאה, ועיין בתוס' נדרים דף ל"ג שהקשו זה, ומה שתירצו משום דהוא כנוטל בעצמו מהמדיר ופורע חובו דחוק קצת דהא אין כוונתו ליפטר מהפרוטה לעני אלא לקיים מצות השבה להמדיר והתורה פטרתו. אבל לפ"ז ניחא דהוא משום דחיוב דפריעת חוב הוא ככל המצות משום שהחיוב הוא שיסולק תביעת הבע"ח ממנו באיזה אופן שיהיה שהוא אף במחילה דהמלוה ואף בפריעת אחרים עבור סלוק החוב ולא בהוצאת ממונו דוקא לכן נחשב זה רק הנאה דהברחת ארי, ואף מצות נתינת השקל שא"א לו להפטר במחילה נמי עכ"פ אין החיוב עליו שיתן הוא ומשלו, דהא אף אחר יכול ליתן בעדו גם בלא הקנאה לו במתנה מתחלה, וראי' מפ"א משקלים מ"ז דתנן השוקל ע"י עני וע"י שכנו וע"י בן עירו פטור מקלבון, ואם היה צריך להקנות להם במתנה אין שייך לפוטרם מקלבון דאיזה חלוק יש בנתינת השקל מאיזה מעות שלו הוא נותן אם השיגם ע"י שהרויח בפעולה ומסחר או ע"י מתנה מאחר שעכ"פ נותן עתה משלו, אלא פשוט דאיירי שלא הקנה להם אלא שהאחר שקל עבורם לפוטרם בשל מעות האחר שלכן פטור מקלבון כיון דנפטרים בשל האחר.

ומש"כ הרע"ב פטור כיון שנותן להם במתנה וכן איתא ברמב"ם פ"ג משקלים ה"ג, אין הכוונה שנתן להם מתנה בקנין אלא שנתן השקל להקדש עבור העני ושכנו ובן עירו לפוטרם בשלו באופן שלא יתחייבו לו כלום כמתנה דאם נתן להקדש באופן שמתחייבים שהוא בהלואה ע"פ בקשתם והתחייבותם לו אף שלא נתן לידם נמי הוא כנתנו בעצמם משלהם שחייבים בקלבון. וניחא קצת לפ"ז טעם הרמב"ם שמסיק שם שהרי נתן חצי שקל מתנה כדי להרבות בשקלים עיי"ש, שכוונתו לחלק מהקנה להם והם נתנו שחייבין בקלבון שהרי כששקל משלו עבור האחרים לפוטרן הרי עיקר נתינתו כדי להרבות בשקלים אך משום שא"א לו באופן אחר להרבות בשקלים משום העשיר לא ירבה הוכרח ליתנם עבור האחרים לפוטרן ולכן לא חייבוהו בקלבון כיון שהוא נותן יותר מחיובו, אבל כשנתן להם מתנה בקנין והם נותנים הרי אין שום אחד מהן נותן יותר מחיובו וחייבין בקלבון, וכן כשמתחייבין להחזיר לו הרי אין נותן משלו יותר מחיובו ולכן חייב, [ומסתבר שגם שלא מדעתו יכול אחר לשקול על ידו ויפטר מחיובו כמו בפרעון חוב אם אך לא ימחה כשנודע].

וכיון שנפטר גם בנתינת אחרים הרי החיוב עליו הוא לא הוצאת ממונו דוקא אלא שיבא להקדש שקל על ידו, לכן הוא ככל המצות דהוצאת ממונו הוא רק משום שלא נמצא אופן אחר שיבא השקל להקדש אלא בהוצאת ממונו אבל כשנמצא מי ששקל עבורו הוא רק כסלק חיוב הוצאת ממונו למצוה זו ונחשב מבריח ארי שהוא רק גורם בעלמא להשאיר את שלו בידו שמותר במודר הנאה, אבל חיוב צדקה ליתן פרוטה לעני הוא חיוב שיתן משלו דוקא דאם אחר נתן הוא מצות האחר ולא נתקיים בזה מצוה שעליו ולא נפטר מחיובו, לכן במה שבהשבת האבדה למדיר נפטר מליתן פרוטה לעני הוא הרוחה מהמודר שאסור אף שההרוחה היא שנשאר שלו בידו דעכ"פ ממש הרוחה מהמדיר הוא.

והנה התוס' דנדרים [לג] שגם בצדקה סברי דהוא כפורע חובו שהיה לן להתיר במה שנפטר מצדקה ע"י השבת אבדה להמדיר, צריך לומר לפ"ז דהוא משום דסברי דמה שמרויח שנשאר שלו בידו ונהנה משל עצמו אף שהמדיר עשה לו זה הוא רק גורם לו שיהנה ממה שיש לו כבר ולא נחשב שנהנה מהמדיר, והוא כהטעם שאיתא בתוס' כתובות סוף דף ק"ז לענין שפטור מלשלם למי שפירנס את אשתו לחנן דל"ד ליורד לשדה של חברו שלא ברשות דנותן לו מה שההנהו דהתם השבח בעין הוא, אבל הכא לא השביח לו שום שבח אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה, והוה כמבריח ארי דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי עיי"ש. ומה שמצרכי התוס' הכא להטעם דמצי למימר מפייסנא ליה לפיכך לא ברי היזקא, הוא משום דאם היה ברי היזקא היה נחשב ככבר נגבה ואין לו סך החוב, וכדמצינו אף במציל מן הארי שבאין יכול להציל שברי היזקא נחשב כבר כאינו שלו והרי הוא של המציל לכן גם בחוב אם לא היה אפשר לו להפטר מן החוב אלא דוקא בגביה ממנו היה נחשב כנותן לו המדיר בפריעתו להבע"ח דבר חדש שאסור. ובצדקה יש טעם גדול לפ"ז להחשיב כמבריח ארי אף אם היה ברי שהיה נותן להעני דאין להחשיב ככבר ניתן להעני ואין לו סך זה מאחר דהוא רק מצוה בעלמא שלא נגבה בדיינים אם לא היה רוצה ליתן צדקה וממילא אף שידוע שהיה נותן וע"י השבת האבדה לא יתן הוא רק גורם לו שיהנה משל עצמו ולא כנתינת דבר חדש, אבל בתוס' כתבו גם בפרוטה שאינה מצויה כ"כ וכוונתם שלא ברי היזקא, ואולי לרוחא דמלתא כתבו זה התוס', ויותר נראה שהתוס' סברי דלענין איסור הנאה מהמדיר אם היה ברי שיתן להעני מצד קיום המצוה שעליו היה נחשב לענין איסורא ככבר נתן דחיוב המצוה נמי הוא כמכריח כמו הגביה דב"ד אף שלענין חיוב תשלומין היה מסתבר שלא היה שייך להחשיב כנותן דבר חדש אם היה שייך זה בצדקה כיון שלא נגבה בב"ד, דלענין איסור יש עכ"פ להחשיב כנותן דבר חדש ולכן הוצרכו בקושיתם לומר דבפרוטה דרב יוסף נמי לא ברי שיתן והקשו שפיר והוצרכו לדחוק כתירוצם.

עכ"פ לתוס' מה שמרויח ע"י המדיר שנשאר שלו בידו מותר והוא כשיטתם בע"ז דף י"ג שמצד הנאת פטור המכס היה מותר להניח העטרה דלא נחשב נהנה מע"ז כיון שעצם ההנאה היא שנשאר שלו בידו. ואף שבמכס הוא ברי היזקא שבאופן כזה הא סברי התוס' בנדרים [לג] שיש להחשיב כהשיג דבר חדש ע"י האיסור הנאה, אולי מטעם זה כתב בחדושי אנשי שם שבמכס קבוע אסור דזה נחשב כגבוי וכנחסר כבר, ורק במכס של גזלה שרשאי להבריח את המכס ולבקש תחבולות כשחד וכדומה שלא יקחו, לא נחשב כחסר כבר ולא הוי כהשגת דבר חדש מהע"ז. אבל מסתבר שאף במכס קבוע כיון שמאלו שמניחין העטרה אין נוטלין המכס זה גופא עושה שלא יתחשב כחסר כבר עד שנטלו ממנו ממש, וממילא אינו כנותן דבר חדש, אך הוא כהטעם שכתבתי שבצדקה היה נחשב כמבריח ארי אף בהיה ברי שהיה נותן להעני כיון שלא היו גובין ממנו אם לא היה רוצה ליתן דלכן גם הכא כיון שאם היה מניח את העטרה לא היו גובין ממנו אין להחשיב כחסר אף שידוע שמצד האיסור לא יניח את העטרה ויגבו ממנו דלכן לא היה כנהנה בדבר חדש מהע"ז, אבל למאי דכתבתי שהתוס' נדרים סברי דלענין איסורא יש להחשיב ככבר נתן מצד חיוב המצוה כ"ש דיש להחשיב ככבר נגבה מצד שלא יעבור על איסור נהנה מע"ז והיה לן לאסור. אך אולי כיון שגם ליתן המכס יש איסור מטעם מהנה לא הוי כנגבה, וגם אפשר שתוס' דע"ז פליגי אתוס' נדרים בסברא זו.

והנה לתירוץ התוס' נדרים [לג] שבמחזיר אבדה להמדיר נחשב כנוטל בעצמו מכיסו של המדיר שאף שהוא מבריח ארי אסור, יקשה דבמניח עטרה נמי הרי עושה בעצמו להשיאר המכס שיש לאסור אף שהוא מבריח ארי להשאיר שלו בידו, וצריך לומר דאה"נ שתוס' נדרים פליגי בזה אתוס' ע"ז ויפרשו שם שהאיסור הוא משום נהנה דנפטר מהמכס כהר"ח והר"ן בפי' שני, אף שסברי כתוס' ע"ז לענין זה שהרוחה מה שנשאר שלו בידו לא נחשב הנאה מהאה"נ, והתוס' ע"ז סברי דגם כשנוטל בעצמו להשאיר שלו בידו אין לאסור כיון דעכ"פ הנאתו בעצם הוא רק משל עצמו והאיסור הנאה הוא רק גורם לו הנאה מדבר המותר, ומה שבנוטל הלוה משל המדיר ונותן להמלוה אסור הוא מטעם דכיון שלא פרע המדיר להמלוה אלא נתן להלוה הרי בהכרח יש לו להתחייב כיון שנטל בידו ואף בלא נטל בידו אם המדיר פרע ע"פ בקשת הלוה המודר יש לו להתחייב בהכרח וא"כ כשנותן לו המדיר ע"מ שלא יתחייב היא הנאה גמורה משל המדיר שנתן לו מתנה דהרי הוא כזכה הוא עצמו אף אם התנה ע"מ שאין לו רשות אלא לפרוע החוב, וכן הוא אם ע"פ ציויו להבריח המדיר את הארי יש לאסור דהרי יש לו להתחייב כפועל והוא נותן לו פעולתו בחנם ולכן רק בעושה מעצמו אמרינן דהוא מודה ואין מן הצורך דההתראה בזה שייכות התחייבות על הנחתו העטרה ונשאר רק מה שנהנה בזה שנשאר שלו בידו אינו כלום כיון שעצם ההנאה הוא משל עצמו.

אבל א"כ יקשה על תוס' ע"ז [י"ג] מ"ט אסור להחזיר אבדה להמדיר מצד הרוחת פרוטה דר' יוסף כדהקשו תוס' בנדרים כיון שלא סברי תירוץ תוס' דנדרים וגם לא סברי כתירוצי דבצדקה שהחיוב הוא להוציא ממונו דוקא אסור כשמרויח מאה"נ להפטר, דהא במכס נמי הוא כהחיוב שיוציא ממונו דאף שלא איכפת להו שאחרים ישלמו עבורו הא לא אפשר לשלם משל אחרים דאסורים גם הם מלהנות לע"ז וגם אם נכרים ירצו לשלם עבורו אסור כמו בממונו ובהמכס מרויח שיפטר שהי"ל לאסור כמו בצדקה, אלא ע"כ סברי דכיון דעכ"פ נהנה בעצם רק משל עצמו מותר כתוס' נדרים בזה וכטעם תוס' כתובות וא"כ יקשה קושית תוס' נדרים. וצריך לומר כהחדושי אנשי שם דדוקא במכס של גזלה שלא הוי ברי היזקא שלא נחשב כגבוי ואבוד כבר ממנו פליגי להתיר, ואולי גם במכס קבוע דכיון שאסור גם ליתן המכס אולי רשאי לבקש תחבולות כשחד וכדומה להבריח אף שמדינא היה לו שלא ליקח שם כלל דעכ"פ אם עבר ולקח אולי רשאי, ולכן סברי דנחשב ההנאה רק משל עצמו, אבל בפרוטה דרב יוסף אף שלא הוי כגבוי מ"מ כיון שההנאה היא שלא יתחייב להוציא שזהו חיוב צדקה נחשב הנאה מהאה"נ אף שהוא להשאיר שלו בידו, דרק במכס שאין עליו חיוב מדינא שרשאי להבריח רק מצד שידוע שיפסיד לא נחשב כנותן לו דבר חדש בסלוק החיוב אלא מצד שנחשב כחסר כבר שזה לא הוי אלא בברי היזקא ובמכס של גזלה לא הוי עדיין כחסר, ואולי גם במכס קבוע כזה שאסור ליתן לא נחשב כחסר כדלעיל, אבל בצדקה שהוא חיוב עליו להוציא ממונו אף שלא ברי כ"כ, עכ"פ מה שמסלק החיוב הוא נחשב הנאה מהאה"נ, ול"ד לפורע חובו ושוקל שקלו שאין החיוב להוציא ממונו דוקא, ונמצא שאף לתוס' ע"ז הוי החלוק בצדקה מפורע חובו כמו להחולקים עליהם, ורק במכס אסרי החולקים דסברי שאף שהוא חיוב של גזלה נחשב חיוב שהסלוק נחשב כנהנה והוי כסלוק חיוב של צדקה שאסור.

והנה לתוס' נדרים שמה שנוטל בעצמו להבריח הארי אסור לכאורה יש לאסור ליקח שמן האסור בהנאה לנר חנוכה וכן שופר האסור בהנאה וכדומה דהא נוטל בעצמו להשאיר מעות שלו בידו שלא יצטרך להוציאם למצותו, ואולי גם לדידהו יש לחלק נר חנוכה ושופר וכדומה שלא נאמר בהו כלל ענין הוצאת ממונו בחיוב המצוה שלא יתחשב אף הברחת ארי, דעשה שלא יתחייב כלל בהוצאת ממון כיון שיש לו במה לקיים המצוה בלא הוצאת ממון שזה מותר, אף שלוקח בידים בעצמו האה"נ לקיים המצוה, ורק בפורע חובו ושוקל שקלו שיש עליו חיוב הפרעון שהוא רק בנתינת ממון להמלוה ולהקדש, נמצא שהארי ישנו בכאן ורק שיש עצות במה להבריחו ע"י מחילה ופריעת אחרים בעדו, בזה סברי שכיון שלקח בעצמו הנאת הברחת הארי מאיסור הנאה אסור ואין חלוק לתירוצם בין פורע חובו לפרוטה דרב יוסף, אבל בינם לנר חנוכה ושופר וכדומה יש טעם לחלק ולהתיר.

ונמצא שבנר חנוכה ושופר וכדומה לכו"ע יש להתיר, ובצדקה לכו"ע אסור, ובלפרוע חובו ולשקול את שקלו לתוס' נדרים [לג] אסור ולתוס' ע"ז [יג] וגם להחולקים עליהם מותר אם אך הוא דבר המותר בהנאה לאחרים, ובמכס של גזלה שמותר להבריח, ואולי גם במכס קבוע כשאסור ליתנו לרש"י ולתוס' ע"ז מותר, ולהחולקים עליהם שהם רוב המפרשים אסור.

ומה שהביא כתר"ה מהירושלמי סוף תרומות שר' ניסא אומר שרק באין לו שמן של חולין מדליק בשמן שרפה לנר חנוכה וכן פסק הרמב"ם בפי"א מתרומות הי"ח, להוכיח דכשיש לו אסור אף דמצות לאו ליהנות ניתנו משום דעכ"פ משתרשי באה"נ, הנה גם כתר"ה מסיק שאין ראיה משם אבל נשאר בקושיא שלא ברור לו טעם האיסור. ולע"ד ודאי אין שייך לכאן דתרומה טמאה אינה מאיסורי הנאה ואף שאסור בהנאה של כילוי אין הרוחת השמן שבביתו הנאה של כילוי האסור לזרים וגם קיום המצוה אף אם ליהנות ניתנו אולי אין להחשיב זה הנאה של כילוי כיון שאין ההנאה מעצם הכילוי כדכתב כתר"ה. אבל היא הנותנת לאסור גם להדליק נר חנוכה אף שלאו ליהנות ניתנו, דכי מצד הנאתו אסור בהנאה של כילוי הא אין זה איסור הנאה אלא הוא מצד חדוש התורה שגם תרומה טמאה נאסרה לזר שהוא לתשמישין העושין בתרומה טמאה שהם רק בכילוי דשרפה להסקה והדלקה, וא"כ אף הדלקה דמצוה אף שאינה ענין הנאה מ"מ תשמיש האדם ודאי הוי, והתורה אסרה לזר להשתמש בתשמישי תרומה טמאה שהוא בין שעושה להנאה בין שעושין למצוה בהכילוי, [וכן יהיה אסור להדליק נר חנוכה בטבל שג"כ נאסר בקרא גם בטמאה אלא משעת הרמה ואילך כדאיתא בתוס' פסחים דף ט' וכמו שאסור בהנאה של כילוי כ"כ אסור בתשמיש מצוה של כילוי]. וזהו טעם גדול למה שאסור להדליק נר חנוכה בשמן שרפה לזר.

אך יקשה לפ"ז מ"ט מותר כשאין לו שמן אחר וכי מצות נר חנוכה ידחה איסור זרות דאורייתא, ועיין במל"מ פ"ב מתרומות הי"ד שהקשה זה והוכיח מכאן שאיסור זרות בתרומה טמאה להסקה והדלקה הוא רק מדרבנן כדסובר הר"ש ובמקום מצוה לא גזור. וניחא מה שלכאורה תמוה שם במל"מ שכתב דאין לומר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כדסובר השער אפרים באיסורי הנאה, משום דמדקאמר מי שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דמדינא אסור, וכוונתו דאם מטעם לאו ליהנות ניתנו היה מותר אף שלא מדוחק, ונהי שהוכיח שאין ההיתר מטעם זה יקשה דמ"מ יהיה מותר גם מטעם זה שלכן יהיה מותר אף ביש לו שמן אחר, אלא צריך לומר שמזה שאסור ביש לו שמן משמע דאין כאן היתר דלאו ליהנות ניתנו והטעם כדבארתי משום דאין האיסור על ההנאה אלא על התשמיש שזה איכא אף במצוה, ומה שמותר באין לו שמן הוא משום דאין האיסור אלא מדרבנן ולא גזרו במקום מצוה. ור' ינאי שמתיר אף ביש לו שמן של חולין אולי סובר דכיון שלא גזרו לצורך מצוה לא גזרו אף בלא דוחק ולא אסרו אלא לצורכו שהוא להנאתו דוקא, אך אם נימא שהוא איסור לזר מדאורייתא כדרצה לומר המל"מ לתוס' יקשה איך התירו כשאין לו שמן אחר, וצ"ע עדיין.

והא דאיתא בנה"מ סי' ער"ה דהא דבככרי עלי מערבין הוא דוקא בעירב למצוה שלא מחוייב בדבר שלא היה מוכרח לקנות במעותיו דאם היה מחוייב לקנות הרי נהנה, צריך לומר דהוא משום דעירובי תחומין צריך להיות דוקא משלו כדמסיק בעירובין דף פ' דצריך לזכות, וכן איפסק ברמב"ם ובש"ע [או"ח] סי' תי"ג ונמצא שמרויח מזה ממש כמו בצדקה שאסור, ולכן הוצרך לאוקמי דאיירי דוקא בלא היה מחוייב לקנות.

ודברי המחנה אפרים דמי שאסר נכסיו יכול ליתן מהם לצדקה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, שתמוהין מאד כדהקשה בנה"מ שם בתרתי, חדא דהא אית ביה נמי הנאת הגוף דהעני יחזיק לו טובה, ועוד דהא פוטר עצמו מפרוטה דידיה ועדיף מפרוטה דרב יוסף דהכא הוא ודאי עיי"ש, הנכון לע"ד דלרש"י ר"ה דף כ"ח שפי' בטעם לאו ליהנות ניתנו משום דלא ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו, הרי משמע דאין זה משום דרק הנאה גופנית היא הנאה ולא הנאת הנפש ושכר המצוה, אלא דאף שנחשב זה הנאה דמטעם זה אסר ר' יהודה שם [ר"ה כ"ח] לקיים מצוה באה"נ, מ"מ כיון שלא ניתנו להנאה ושכר זה אלא לעול שנקיים רצון ה' אין לאסור אף שנגרם מזה שיש לו על קיום רצון ה' הנאה ושכר היותר גדול בעולם כיון דהנאה והשכר הוא רק על קיום רצון ה' שיש בזה, ודעתו וכוונתו לעשות הרצון דלולא זה אין במעשה זה שום הנאה ושכר, ונמצא שהשופר האסור שעשה בו המצוה הוא רק גורם בעלמא ליהנות מענינים אחרים שזה מותר כמו בהלך לקבור האה"נ ומצא שם אוצר שמותר ליהנות מהאוצר וכדומה.

ומטעם זה נראה דאף מה שע"י קיום המצוה מכבדין אותו בנ"א לא נאסר מלקיים המצוה באיסורי הנאה, כמו שלא נאסר בשביל השכר שיש לו מקיום מצוה שהוא הרבה יותר, ול"ד למעין בימות החמה שיש לו הנאת הגוף מעצם המעשה.

ולכן סובר המחנ"א דכיון שנתינתו להעני הוא לעשות צדקה לא בשביל רעות וידידות שנמצא שאין החזקת הטובה של העני אלא על שקיים המצוה דהא ידוע להעני שלא היה נותן לו מתנות בעלמא אלא שהוא למצות צדקה לא עדיף מה שגם העני מחזיק לו טובה על קיום המצוה מהחזקת טובה והשכר שנותן לו השי"ת וממה שמכבדין אותו בנ"א בשביל המצוה שאין לאסור.

ומצד הרוחת פרוטה שמחוייב ליתן ודאי צריך לפרש שכוונת המחנ"א היא שיתן לו הפרוטה שהיה נותן לו משלו לבד מה שיתן לו מאלו שאסר עליו בהנאה. ועיין בב"ב דף מ"ג דשייך כה"ג אף להכשיר לעדות כשיתנו מה דקיץ להו, אך להאב"א לא נכשרין משום דיש לחוש שלא יתנו כיון דרוח להו, שזה שייך רק בהכשר עדות שעדיין נוגעין הם כדפי' רשב"ם וגם דוקא בעניי דרמו עלייהו אבל לענין איסור הנכסים שאסר עליו הרי בשביל האיסור ודאי יתן מה דהיה נותן משלו כדי שלא יעבור על האיסור ואין לחוש לכלום. ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה