אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קצ
בענין מדליק נר חנוכה ע"י שליח עש"ק שמות תרפ"ו ליובאן. מע"כ גיסי אהובי הרה"ג ר' נחמיה הכהן שליט"א.
בדבר קושיתך על מה שאיתא במשנה ברורה [או"ח] בסי' תרע"ה סק"ט בשם הפמ"ג שאם אחר מדליק צריך בעה"ב לעמוד שם ולשמוע הברכה, הא בחנוכה יכולין לעשות שליח וא"כ יברך השליח כמו בהפרשת תרומה וכדומה שמברך השליח אף שבעה"ב איננו שם ועיין בב"ח, זהו כוונת קושיתך אך שלא נתבאר היטב בדבריך ונסתלקה בזה תירוצך דעכ"פ מ"ש מתרומה. והנה מה שכתבת בשם הרב מריגא לתרץ זה שצריך לשמוע בשביל ברכת הראיה וזמן דמחוייב לראות, אינו תירוץ נכון דהרבה ראשונים חולקים ע"ז, ובש"ע [או"ח] סי' תרע"ו סעי' ג' ובט"ז ובמג"א שם פסקו דא"צ לברך ברכת הראיה וזמן אם הדליקו עליו בתוך ביתו אף שלא ראה ולא שמע, ואף שבב"ח איתא כדברי הרב מריגא, הוא מחמת שהב"ח סובר כהמרדכי עיין [או"ח תרעו] במג"א ובפמ"ג שם סק"ב, אבל להש"ע א"צ. וזה שאיתא [או"ח] בסי' תרע"ז סעי' ג' שבמקום שאין בו ישראל מדליק בברכות ועיין במ"ב שכתב שהוא סותר לסי' תרע"ו סעי' ג', הנה לע"ד לא קשה כלום כי בודאי אם רוצה להדליק במקום שהוא שם יכול להדליק בברכות לכו"ע דלא גרע ממהדרין, ולכן כתב המחבר שי"א הוא המרדכי ודעימיה שצריך להדליק כי נכון להדר לצאת שיטת המרדכי מאחר שלכו"ע אין שם ברכה לבטלה, ואדרבה הוא מהמהדרין ולהמרדכי מוכרח להדליק לכן הביא שיטתו שנכון לעשות כן, אבל [או"ח] בסי' תרע"ו לענין רואה בלא מדליק לא הביא שיטתו כי ספק ברכות להקל ובפרט שרוב הראשונים סברי שאין לברך והויא ברכה לבטלה, ואף שגם להדליק לא נהגו שאשתו תדליק אף למהדרין מטעם דאשתו כגופו עיין בפמ"ג [או"ח] סי' תרע"א במ"ז סק"א, וא"כ ה"ה כשאשתו הדליקה שאין לו להדליק, מ"מ אם רוצה שלא לצאת זה בשל זו ולהדליק כל אחד בפני עצמו רשאין כדאיתא ברמ"א [או"ח] סי' תרע"ז סעי' ג' ובט"ז סק"א ובמג"א סק"א בשם מהרי"ל, ואף שמהרש"ל פליג ע"ז הובא בט"ז שם סק"א מ"מ לא פסקו כותיה, ואף שגם הב"י כתב שאין לסמוך על תה"ד לברך ברכה שאינה צריכה, מ"מ במקום שאין ישראל רואה הנרות דלהמרדכי מוכרח להדליק סומך על תה"ד שלא הויא ברכה לבטלה.
ובלא זה יש לומר דהא שלא מסתבר להב"י טעם תה"ד עיין בפמ"ג שהוא מטעם שלא מצינו הדור זה בגמ' שידליקו הוא ואשתו בפני עצמן דכגופו דמיא, וא"כ אין שייך זה אלא ברואה הנרות שההדור הוא רק מצד הדלקה כל אחד בעצמו בזה לא מצינו שיהיה הדור גם ליחלק הוא מאשתו אבל באין רואה נרות אשתו שעתה ודאי יש הדור, דהא לכו"ע יש הדור לראות הנרות, דאל"כ לא היה שייך ברכה ע"ז אף בלא הדליקו עליו, אלא ודאי יש הדור לראות הנרות רק שסברי דמאחר שיצא בעיקר המצוה א"א שיתחייב לברך על הראיה כדאיתא בר"ן שבת דף כ"ג עיי"ש, אבל מצוה ודאי יש לראותם ועיין בפמ"ג [או"ח] בא"א סק"ט סי' תרע"ז שכתב כן בפירוש, ואף שהמג"א [או"ח] בסי' תרע"ו סק"א כתב שמתוס' מוכח שליכא מצוה בראי' מ"מ מאחר שנתקנה ברכה ע"ז ודאי גם לתוס' יש לכל הפחות הדור לראות וגם לתירוץ ראשון דתוס' מסתבר שאיכא מצוה. וגם מסתבר לפרש דזה גופיה קושית התוס' דמ"ט בחנוכה תקנו מצוה וברכה על הראיה, ונסתלקה הוכחת המג"א, דדוחק לומר שיברכו ע"ז ולא יהיה אף הדור מצוה בראיה, ואף אם נפרש כן בדעת התוס' מ"מ הב"י לא יסבור כן אלא דלכו"ע יש מצוה בראיה רק שאין מברכין אם כבר יצא בעיקר המצוה, ולכן כשאין שם ישראל שעתה ודאי יש הדור להדליק כדי לראות הנרות איכא הדור ליחלק הוא מאשתו ולא תהיה ברכתו לבטלה אף להר"ן דיהיה מהמהדרין, ולכן מאחר שלהמרדכי מוכרח להדליק פסק שם הב"י [או"ח תרעז] כהמרדכי.
וראיית הפמ"ג למהרש"ל מר' זירא בשבת דף כ"ג תמוה לע"ד, דהא ע"כ לא עשה כהמהדרין דנשתתף בפריטי והמהדרין מדליקין לעצמן עיין במ"ב סק"ג, ואולי גם מהרש"ל יסבור כהב"י במקום שאין ישראל ואולי זהו כוונת הפמ"ג בתירוצו סק"ט, דאל"כ אין מקום לתירוצו להב"י דנהי שמצוה לראות מ"מ איך יברך. שוב מצאתי בשו"ת הרמ"א סי' צ"א משמע כן מדבריו, וא"כ נמצא שתירוץ הרב דריגא אינו אליבא דפסק הש"ע דאין חיוב ברכה לרואה שיצא במצות הדלקה, וא"כ גם בשלוחו שהדליק עבורו יצא, וא"צ לברך שוב על הראיה ורק לכתחלה צריך לחוש גם להמרדכי, אבל מלשון הפמ"ג משמע שהוא עכוב להברכות אם לא ישמע הברכות, ולכן עדיין קשה קושיתך בשלמא הב"ח סובר כהמרדכי אבל על הפמ"ג קשה.
והנכון לע"ד דהנה יש לעיין בכל מקום מ"ט מברך השליח, הא השליח אינו מחוייב בהמצוה אלא הבעה"ב מקיימה במעשה השליח, וא"כ יש על בעה"ב לברך ולא על השליח, ונהי שאין הבעה"ב שם וא"א לו לברך דהא אינו יודע מתי יעשה השליח מ"מ גם השליח לא היה לו לברך, והא מוכרח ממשנה מפורשת שמברך השליח דאל"כ היה אסור לכתחלה לתרום ע"י שליח כמו שאסור לאלם ולערום ולבעל קרי במ"ו פ"א דתרומות. ועיין במג"א [או"ח] סי' תל"ב סק"ו שמקשה זה לענין ברכת בעור חמץ שמברך השליח, ותירץ דמ"מ מצוה קעביד עיי"ש, ואף שראייתו ממילא תמוה דהתם הוי החיוב גם על כל אדם, וכן ראיית הח"י מקידושין תמוה דהתם לא נתקנה הברכה שדוקא המקדש יברך ולכן אף שאין החתן שומע הברכה כגון שהוא חרש יכולין לברך אף להב"י, ותמיהני טובא מ"ט לא הביאו מהא דתרומות וצ"ע. עכ"פ צריך לומר כטעם המג"א משום דהשליח עושה מעשה המצוה, וא"כ לא עדיף מאם היה הוא בעצמו מחוייב להדליק ב' פעמים שלא היה מברך על פעם הב' רק ברכת להדליק שהיא ברכה על מעשה המצוה אבל ברכת הנס וזמן לא היה מברך בפעם הב' דהא חזינן עתה שמיום השני אין מברך זמן, ונס שמברך הוא מחמת שבכל יום היה נס חדש כדאיתא בשבת דף כ"ג, אבל אם הדלקת כל הימים היה על נס אחד לא היה מברך בשאר הימים רק ברכת להדליק לבד, וא"כ באם היה חייב להדליק ב' פעמים ביום אחד לא היה מברך בפעם הב' ברכת הנס שהרי ביום אחד הם על נס אחד.
ויש לצייר זה גם להלכה כגון להרד"א בשם הרמב"ם שהובא במג"א [או"ח] סי' תרנ"א ס"ק כ"ה בסופו שאם לא היה לו רק נר אחד ובירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו עוד נרות מברך כשמדליקם אף שאינו אלא למהדרין, מסתבר לע"ד ברור שא"צ לברך אלא ברכת להדליק דהא ב' ההדלקות הם על נס אחד וכבר בירך על אותו הנס, ותמוה מאד מה שהביא השע"ת [או"ח] סי' תרע"א ס"ק י"א בשם מח"ב וזרע אמת שאם הדליק קודם בביהכ"נ לא יחזור לומר בביתו שהחיינו אם לא שמדליק להוציא ג"כ את אשתו וב"ב עיי"ש. דלפ"ז לא יברך בביתו גם ברכת שעשה נסים כדהוכחתי מגמ' כיון דעל נס אחד הוא, וכיון שסובר שמברך שעשה נסים משום דבירך שלא בעת קיום המצוה שלא כתקון חכמים כיון דאינו יוצא בהדלקתו בביהכ"נ, ורק מנהג בעלמא הוא לפרסומי ניסא ומה שמברכין הוא כמו על הלל דר"ח כדאיתא בבאר הגולה, אבל מדינא אינו כלום והוי כבירך שלא בשעת ההדלקה שלא יצא ולכן מברך בביתו ברכת הנס א"כ גם שהחיינו הי"ל לברך.
וצריך לומר שהמח"ב והזרע אמת סוברין דברכת זמן הוא על היום כמו ביו"ט ולכן כשבירך זמן אף בלא הדלקה יוצא כמו שיוצא ביו"ט בברכת זמן אפילו בשוק, אבל זה אינו דלא הוזכר זה בגמ' לענין חנוכה דאמר [שבת כג] הרואה מברך שתים אבל אם גם אינו רואה משמע שלא מברך כלום, דאל"כ לא היה תולה זמן בראיה וגם הו"ל לאסוקי ואם אינו גם רואה מברך אחת אלא ודאי שלא נתקן בחנוכה ובפורים זמן על היום כיון שאין בהימים קדושה ורק על מצוה דהדלקה וראיה נתקן גם ברכת זמן כמו על כל המצות שבאין מזמן לזמן, ולכן כשבירך שלא בעת קיום המצוה אינו כלום, וא"כ מאחר שסברי דמברך ברכת הנס בביתו אף שבירך בהדלקתו בביהכ"נ, אלמא שהדלקתו בבית הכנסת אינו כלום, כיון שהוא רק מצד המנהג גם זמן יש לו לברך, ואף אם נימא שנתקן זמן גם בשביל היום מ"מ גם בשביל המצוה צריך לברך זמן כמו בשופר וסוכה אם לא ישב בלילה צריך לברך ביום עוד הפעם זמן על הסוכה, וא"כ אף אם כשבירך זמן שלא בשעת הדלקה יצא זמן דהיום מ"מ זמן דהדלקה לא יצא, ומאחר שהדלקה דביהכ"נ אינו מצוה לא יצא כדמוכח מברכת נס. אך א"צ לזה דמסתבר דלא נתקן זמן על היום שלית בהו קדושה לא בחנוכה ולא בפורים, ועיין [או"ח] בסי' תרצ"ב במ"ב סק"א ובבאור הלכה שם בשם המאירי שיש לברך זמן על היום כמו ביו"ט אף בלא ראיית נרות, ומס' מור וקציעה הביא לענין פורים שיברך זמן אף כשאין לו מגילה, אבל המאירי סובר שגם נס צריך לברך, וא"כ עדיין אין לחלק, אבל הביא מברכי יוסף בשם הר"י מלכו שמחלק דנס לא יברך וזמן יברך, ואולי המח"ב וזרע אמת סברי כן. אבל לא מסתבר כלל אלא כדמסיק הברכ"י בשם האחרונים שגם שהחיינו אין לברך על היום והוא מוכרח מגמ' שאמר דוקא הרואה מברך כדלעיל, וכן אין לפטור מי שהדליק בביהכ"נ מברכת זמן מחמת שבעת הדלקתו ראה הנרות דמאחר דלא חשיבי נרות דמצוה מכיון שאינו אלא מנהג לא נחשב זה גם לראיה, וכמו דמחייבי אח"כ אותו בברכת הנס, ויתחדש מזה דכשאינו עתיד להדליק שצריך לברך על הראיה לא יברך על ראיית נרות דביהכ"נ. אך אולי לתירוץ ראשון שבתוס' סוכה דף מ"ו שתקנו משום חביבות הנס שייך גם בראיית נרות ביהכ"נ דג"כ לפרסומי ניסא הודלקו, ומ"מ לא יצא המדליק בביהכ"נ משום דלא הותקן ברכה לרואה אלא באינו עתיד להדליק וגם לפ"ז גם זמן לא יצא. סוף דבר אין שום סברא לחלק בין ברכת נס לברכת זמן, וא"כ צע"ג דינא דהמח"ב וזרע אמת, ומסתבר שצריך לברך בביתו גם זמן שהדלקתו בביהכ"נ אינו כלום, אבל אם היה צריך להדליק ב' פעמים כגון להרד"א בשם הרמב"ם שיצוייר זה גם לדינא ודאי א"צ לברך בפעם ב' לא זמן ולא נס רק להדליק לבד.
וא"כ זה שהשליח מברך כטעם המג"א משום דמ"מ מצוה קעביד לא עדיף מאם היה הוא בעצמו מחוייב להדליק שני פעמים, ולכן אם בירך תחלה על שלו אין לו לברך עתה כשמדליק לאחר ברכת נס וזמן, ואם בירך לאחר קודם לא יוכל אח"כ על שלו לברך ברכת נס וזמן, וימצא שהדליקו נרות רק בברכה אחת, וחז"ל תקנו ג' ברכות או שתים, ולכן אסור לו להדליק אם אין בעה"ב עומד אצלו, אבל אם בעה"ב עומד אצלו יכול לברך להוציא הבעה"ב דנחשב כמו שמברך בעה"ב בעצמו ואף אם ידליק להאחר קודם יוכל לכוין שלא לצאת בעצמו גם בברכות נס וזמן רק שמברך להוציא את בעה"ב השומע, ויוכל לברך גם בביתו אח"כ נס וזמן כתקנת חז"ל אבל באינו עומד שיחסר בהדלקה אחת ב' ברכות שחייבו חכמים לכל הדלקה אסור זה לעשות כמו שאסרו לאלם וערום לתרום מצד חסרון הברכה.
עוד יש לתרץ בדבר חדש שגם ברכת להדליק לא יוכל לברך בדינא דהפמ"ג דאיירי באשה עבור איש ואיש עבור אשה, ויהיה נכון מה שקשה קצת מ"ט נקטו באיש עבור אשה ולהיפוך ולא נקטו הדין בשני אנשים.
ואקדים לזה דהנה ברא"ש וברבנו יונה ברכות דף כ' איתא דנשים אין להם ערבות, והישועות יעקב או"ח סי' קפ"ו סק"ג הוסיף שאף אנשים אין להם ערבות דנשים. והנה תירוץ המג"א [או"ח] בסי' תל"ב דזה שהשליח מברך משום דמ"מ מצוה קעביד מסתבר לומר שהוא מטעם דכל ישראל ערבין זה בזה ונחשב גם למצוה דיליה. ולפ"ז א"ש קצת הראיה ממילה שמביא ראיה לתירוצו דכמו שהתם ג"כ הוי עיקר המצוה על אבי הבן ומ"מ יש מצוה גם על אחרים, וסובר המג"א שהתם במילה נמי הוא מדין מעין ערבות, ואף ששם איתרבו מקרא הוא כדי לחייבם אף למול קטנים יתומים אף שעדיין אינם מצוים, אבל מ"מ לאו מצוה דידהו היא, דאל"כ היו נאסרין באכילת פסח כמו האב מחמת זכריו, אלא ודאי דעל הב"ד וכל ישראל מוטל רק שיראו שיקויים מצות מילה בכל ישראל אבל לא שהוא מצוה דידהו, וא"כ הוא מעין דין ערבות אך במילה הקפידה תורה יותר שאף על הקטנים יתומים צריכים לראות שיקויים בהם מצות מילה, ומ"מ מאחר שעכ"פ יש עלייהו מצוה צריכין לברך כשמלין כ"כ בכל מצוה כשעושה בשליחות בעה"ב צריך השליח לברך דהא מטעם ערבות מוטל גם עליו שיקיימו גם אחרים ונחשב גם לענין ברכה כמוטל עליו המצוה, כמו במילה שג"כ חיוב מילת אחרים שעליו ג"כ אינו חיוב בעצם שלו רק לראות שיקיימו האחרים כדהוכחתי ומ"מ צריך לברך, וזהו הוכחת המג"א ממילה משום שסובר שמה שמברך הוא משום שמוטל עליו המצוה מדין ערבות, וא"כ לשיטת הרא"ש ור' יונה ולהוספת הישועות יעקב אין שייך זה באיש עבור אשה ולהיפוך, דאין בהם ערבות ולא יוכל השליח לברך, ולכן הכא שאיירי במדליק איש עבור אשה ולהיפוך סובר שפיר הפמ"ג דאין יכול השליח לברך אלא כשבעה"ב ישמע הברכות והוי כמו שמברך בעה"ב בעצמו דשומע כעונה.
והנה יש לתמוה דא"כ מ"ט יכולין להוציא האשה הא זה שאם יצא מוציא הוא מטעם ערבות כדאיתא ברש"י ובר"ן בר"ה דף כ"ט וכן בנשים שאין להן ערבות איך יכולות להוציא אף נשים אחרות, בשלמא בביתה יכולה להדליק ולהוציא אף את בעלה וכל בני הבית בברכת נס וזמן להמרדכי דחייב בזה כל אדם, משום דעדיין לא יצאה בעצמה ובלא יצא מוציא אף שלא מטעם ערבות כמו שמוציאות אנשים בברכת המזון אם הן חייבות מדאורייתא כדאיתא בברכות דף כ', אבל במדלקת בעד איש אחר בביתו שהיא לא יצאה בזה בין אם הדליקה כבר בביתה או לא וכן איש בעד אשה בביתה שהוא אינו יוצא בזה איך יכולין להוציא מאחר שליכא דין ערבות, ובב"ח איתא בפירוש הובא בבה"ט שאדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך אם עומדת אצלו בשעת הברכה, וקושיא זו היא אף בלא דברי, ותימה שלא הרגישו בזה האחרונים.
והנכון לע"ד בזה דבר חדש, דהנה יש לדקדק בר"ה דף כ"ח [כט] דתניא בברייתא ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא, מ"ט פרט הלל ומגילה הא כל הברכות אע"פ שיצא מוציא, ועוד הא דומיא דרישא דאיירי בברכת הנהנין היה לו לאסוקי כותיה ברכות המצות ומ"ש דשבק למיתני בדידיה ותני הלל ומגילה, ותמיהני שלא מצאתי מי שהרגיש בזה. ולכן צריך לומר דחידשה הברייתא שבהלל ומגילה אף באופן שליכא ערבות כגון אנשים עבור נשים נמי מוציא אף ביצא, והטעם דכיון דהם מצות על נס דנפרש דהלל איירי בהלל דלילי פסחים שכתבו התוס' בסוכה דף ל"ח ד"ה מי דעל הנס בא, וכן בהלל דחנוכה [ואני בארתי במק"א דגם הלל דיו"ט אף דשבועות וסוכות הוא על נס דיציאת מצרים, והוכחתי זה בראיה נכונה, ואין כאן המקום להאריך אבל התוס' הא לא סברי כן ונוקים דאיירי בהלל דלילי פסחים וחנוכה, וגם למה שבארתי צריך לאוקמי כן דהא בהלל דיו"ט פטורות נשים כדאיתא במשנה שם], ולכן כל מה שקורין הוא פרסומי ניסא ופרסומי ניסא הוא חיוב על כל אדם, ולכן אף שכבר יצא במצות קריאת המגילה וההלל יש עדיין עליו מצוה לפרסם הנס במה שיכול וממילא נחשב שעדיין שייך הוא להמצוה ויכול להוציא אף שאין עליו ערבות, מאחר שבקריאה זו מפרסם הנס עוד. וסברא זו מוכרחת להישועות יעקב, דהנה כתב שם שנסתפק אם במצות דרבנן יש ערבות, ורצה להוכיח מתוס' דליכא ערבות ורק מחמת שלא מצא בקדמונים חלוק בזה כתב שאין חלוק ויש ערבות אף בדרבנן אבל ראיה מפורשת לא מצא, וקשה טובא הא ברייתא מפורשת היא דבהלל ומגילה אע"פ שיצא מוציא והוא רק מטעם ערבות אף שהם מצות דרבנן, ולכן צריך לומר שסובר כדברי דבהלל ומגילה מוציא אף בלא ערבות, כדמוכרח לומר כן בברייתא מהא דלא תני בדידיה דהוא בברכת המצות דאם יצא מוציא, אבל מאחר שבהלל ומגילה אף בלא ערבות מוציא ניחא דתני ג"כ בדידיה משום דכל הברייתא איירי בלא ערבות דרישא בברכת הנהנין ליכא ערבות, ולכן אינו מוציא, ואשמעינן בסיפא דבהלל ומגילה אף בלא ערבות מוציא, וגם הוא חדוש גדול ולכן תני הלל ומגילה ולא תני ברכת המצות דאינו חדוש גדול מאחר דאיכא ערבות, וגם שמעינן זה מרישא דפרט דוקא ברכת הנהנין ולא תני סתמא לא יברך אדם לחברו אא"כ צריך לאותה ברכה ש"מ שדוקא ברכת הנהנין אבל שאר ברכות שאיכא ערבות מוציא והלל ומגילה לא היינו יודעין שמוציא אף בלא ערבות, לכן תני הלל ומגילה ולכן היה מקום לומר שבמצות דרבנן ליכא ערבות והיה עוד הוכחה מהברייתא, אבל באמת שאיכא ערבות אף במצות דרבנן, וכוונת הברייתא שא"צ בהלל ומגילה לטעם ערבות ונ"מ שאף בנשים מוציא ולכן לא הוכיח מזה הישועות יעקב כלום.
יצא לנו מזה דבהלל ומגילה שהם על נס מוציא אף ביצא שלא מטעם ערבות, לכן גם בברכות נרות חנוכה נמי לא צריך לטעם ערבות דג"כ הוא על נס ולכן מוציא אף נשים וכן נשים מוציאות אנשים אף ביצא. וזהו טעם נכון ומוכרח כדי שלא יקשה מהרא"ש ור' יונה וכן הסכימו כל הפוסקים.
והנה טעם זה דפרסומי ניסא לא מהני אלא לענין שיחשב שייך בברכה ומחוייב בדבר שיוכל להוציא ולא יהיה כמי שאינו מחוייב בדבר מאחר דחייב הוא עכ"פ בפרסומי ניסא, ואף שלא תקנו שיקרא עוד הפעם מ"מ מאחר ששייך הוא קצת נחשב שומע מפי המחוייב בדבר ויצא דשומע כעונה, אבל לענין שיוכל לברך בעצמו אין מועיל טעם זה דיש עליו מצוה לפרסם הנס, דהא עכ"פ לא חייבוהו מחמת זה לא להדליק ולא לברך עוד הפעם, דבשלמא טעם ערבות מועיל גם לענין זה דהא מחוייב הוא לראות שיקיים חברו את המצוה, ולכן כשעושה הוא המעשה חייב גם בברכה דסגי לענין ברכה חיוב כזה, כדהוכיח המג"א ממילה מאחר דהחיוב הוא על אותה המצוה, אבל מטעם חיוב דפרסומי ניסא הא עכ"פ לא חייבוהו שיעשה ויברך עוד הפעם ולכן אינו יכול לברך בעצמו, ורק כשהמשלח עומד ושומע הברכות ונחשבו לברכות המשלח דשומע כעונה רק שיש דין דצריך שישמע מפי המחוייב בדבר לענין זה נחשב מחוייב בדבר ושייך באותה מצוה קצת כדבארתי. ולכן אם מדליק איש עבור אשה ולהיפוך ואשה עבור אשה אין יכול השליח לברך אף ברכת להדליק אם אינו עומד המשלח ואסור להדליק בלא ברכה כמו שאסורין אלם וערום לתרום, אבל בעומד המשלח ושומע הברכות דהוו ברכות המשלח יכול להדליק ולברך, וא"ש דינא דהב"ח ופמ"ג אף לענין ברכת להדליק דהא איירו באיש עבור אשה ולהיפוך וזה תירוץ נכון.
ולענין דינא נראה דב' התירוצים אמת, ונמצא דאיש עבור אשה ולהיפוך אין יכול השליח לברך כלל באין עומד המשלח אף ברכת להדליק ואיש עבור איש יכול לברך ברכת להדליק, אבל ברכת הנס וזמן לא יוכל לברך באינו עומד אצלו כדבארתי בתירוץ ראשון, ולכן אסור לשליח להדליק בכל אופן אם אינו עומד המשלח מצד חסרון הברכות.
ומה שנשארתי בתימה על השע"ת בשם מח"ב וזרע אמת עלה בדעתי שיש לתרץ בדוחק דסברי דברכת נס שייך לברך בכל פעם שעושה מעשה לזכרון הנס, וקצת ראיה לזה מברכת שעשה נסים בפורים שמברך אף ביום שתרוייהו על נס אחד, ואף שהרמב"ם סובר דזמן אינו מברך בפ"א ממגילה ה"ג, ומ"מ שעשה נסים מברך עיי"ש, אבל הוא דוחק גדול וכמעט שא"א לומר כן, דהא בגמ' איתא דזה שמברך כל יומא נס הוא מטעם דנס כל יומי איתא ופרש"י דהדליקו בו שמונה ימים, משמע דבלא זה לא היה מברך רק פעם אחת אף דמדליק לזכרון הנס בשמונת הימים, ודוחק לומר דבגמ' אמר זה רק לרוחא דמלתא.
וזה שבפורים מברך גם ביום על הנס אף שאינו מברך זמן להרמב"ם צריך לומר דלענין ברכת הנס כו"ע מודו דלילה לא נחשב כלום לגבי יממא והוי כבירך שלא בשעת פרסום הנס כסברת התוס' והרא"ש במגילה דף ד', ורק לענין זמן פליג הרמב"ם וסובר דמ"מ הא בירך בשעת התחלת המצוה ולא גרע מבירך זמן בחול בשעת עשיית הסוכה דיוצא ידי זמן דסוכה, וא"כ ה"נ הא בירך בשעת עסקו במצות מגילה אף שאינה עדיין עיקר המצוה, וזהו סברת הרמב"ם בפורים, אבל ודאי שאינו מברך על נס אחד ב' פעמים שעשה נסים אף שעושה ב' מעשים לזכרון הנס כפשטות הגמ' דשבת והובא גם בט"ז [או"ח] ריש סי' תרע"ו, אלמא דסובר דדוקא קתני בגמ', וא"כ הכא ממ"נ אם הדלקה דביהכ"נ נחשב מברך בשעת קיום המצוה גם נס אין לו לברך עוד הפעם, ואם מאחר שמדינא אין לו להדליק בביהכ"נ לא נחשב לכלום גם זמן יש לו לברך בביתו, ול"ד לפורים שאינו מברך זמן להרמב"ם ביום דהתם עכ"פ בירך בשעת קיום מצוה מדינא אבל הכא בביהכ"נ אינה מצוה דהרי לא חייבו רבנן כלל.
אך אף אם נימא שהמח"ב וזרע אמת מדמין זה להרמב"ם בפורים משום דכיון דמצד המנהג הדליק הוי נמי כבירך בשעת עסקו במצוה, מ"מ לדינא לא היה להם לפסוק כן דהא נהגו במדינותינו כתוס' והרא"ש שמברכין בפורים זמן גם ביום מאחר דאז הוא עיקר המצוה דל"ד לסוכה דהתם העשיה הוא בשביל הישיבה וגורם לה והוי שייכות למצוה זו, אבל קריאה דלילה אינה בשביל קריאה דיום ואינה גורמת לקריאת היום ולכן מאחר שהיא עיקרית מברך גם עליה זמן, וא"כ כ"ש שבברכתו בביהכ"נ לא יצא על מה שבביתו שהוא העיקר, ולכן עדיין תמוה לי דברי המח"ב וזרע אמת ומסתבר לדינא כמו שבארתי לעיל, זהו מה שיש לי בענין זה לפום ריהטא. גיסך הדוש"ת אוהבך, משה פיינשטיין.