אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קפט
בענין מצות הרבה דמברך על המצות ובענין אין עושין מצות חבילות ד' מנ"א תש"ח כפר טענענבוים. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר משה בלעך שליט"א.
במה שהקשה כתר"ה על התנא קמא בסוכה דף מ"ו בהיו לפניו מצות הרבה דמברך על המצות, הא אין עושין מצות חבילות חבילות, ורצה כתר"ה לתרץ מטעם שברכת כל המצות הוא ענין אחד, אפשר לתרץ זה. ואיני רואה מה שחזר בו כתר"ה מצד פי' הר"ן פסחים דף ק"ב שמשמע לכתר"ה מזה שכתב הר"ן משום דתרוייהו עיולי יומא נינהו, הוא משום דכיון דאמר בין קדש לקדש הוא באמת קדוש היום להבא, הא בר"ן א"א לפרש כוונה זו דא"כ לא היה לו להר"ן לאסוקי דברכת המזון וקדושא תרתי מילי נינהו דברכת המזון למפרע על מזונו וקדושא להבא עיולי יומא הוא, הא אף אם היה גם ברכת המזון להבא נמי אין בו שייכות לענין קדושא, אלא חזינן דהר"ן סובר דבעצם קדושא ואבדלתא הם ב' דברים, דהקדוש הוא בשביל קדושת יו"ט והבדלה הוא בשביל קדושת השבת, אך מ"מ כיון ששוים בזה שתרוייהו עשה עיולי יומא נחשבו חדא מלתא לענין שלא להחשיב זה לחבילות, וא"כ גם בברכה על המצות שבין על ציצית ובין על תפילין מברך רק משום ציוי התורה לעשותם יש להחשיבם חדא מלתא וכנוסח הברכה שהוא על שקדשנו במצותיו וצונו לעשות שזה שוה בכל המצות.
ואדרבה אם יש לפקפק בתירוץ כתר"ה הוא אליבא דרש"י ורשב"ם שם [פסחים] בדף ק"ב דמלשונם שמסקי ובהבדלה עצמה מזכיר קדושת יו"ט דהמבדיל בין קדש לקדש קא מברך, משמע משום דזה עושה שגם ההבדלה אף שעיקרה באה בשביל השבת והיה לן למיחשבינהו חבילות אף שתרוייהו בשביל עיולי יומא משום דעכ"פ הם שני דברים דלא כסברת הר"ן מ"מ אחרי שתקנו להזכיר בה גם של יו"ט משום כבודה שתהיה גם לקדושת יו"ט, נמצא שגם ההבדלה היא משום קדושת יו"ט והוו ממש דבר אחד וטעם זה הא ליכא בברכה על המצות. אבל עכ"פ אף שראיה ליכא יש לומר תירוץ זה מסברא, דאף שלא נראה להו לפרש כהר"ן שיחשבו כחדא מלתא אף שהם ב' דברים בשביל שהשוו בזה שתרוייהו עיולי יומא נינהו משום שמה שיש להם סיבה אחת לחיובם לא יחשיב ב' דברים נפרדים כחדא אבל במצות לרבנן שלא מדמו כל דבר ודבר לכל יום ויום סברי שהציוי אינו רק סיבה בעלמא להברכה אלא כל עיקר הברכה הוא על הציוי שממש שוין לזה כל המצות, והוא תירוץ נכון.
ותירוץ כתר"ה השני מחמת שהוא במעשה אחת שמברך ברכה אחת אין שייך לאין עושין חבילות, ול"ד לאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד שעושה שני מעשים שהם שתי ברכות על כוס אחד נחשב זה חבילות, לכאורה אינו שייך תירוץ זה לטעם שלא יהא נראה כמשאוי דמסתבר שטעם זה כו"ע סברי כדפירשו רש"י ורשב"ם בפסחים שם [קב], ורק שבמקום שלא שייך טעם נראה כמשאוי סברי התוס' עוד טעם במו"ק דף ח' כדאבאר בסמוך. ומה שהביא כתר"ה ראיה ממנחות דף צ"ט שיוצא לר' יוחנן משום רשב"י מצות תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית ליכא אף שמץ ראיה, לא רק משום שהוא רק בדיעבד אינה ראיה דבשביל זה היה קצת ראיה ממה שלא הוזכר שגם בשביל שלא יעשו מצות חבילות צריך ללמד עוד פרק משמע שזה לא שייך כלל התם, אבל הוא משום דבהכרח כיון שיש בזה שתי המצות הוא יוצא בשתיהן שהרי אינו תלוי בו לומר שעליו שלא לעשות חבילות, דהא התורה עשאן חבילות דהרי הוא דבר שיש בו ממילא שתי מצות והוא ככמה דברים שיש תרי עשה בעשייתן שאין שייך לדין שיעשה שלא יהיו חבילות.
אבל אבאר הנכון לע"ד ויתקיים תירוץ זה. דלכאורה תמוה טובא בהא דאין נושאין נשים במועד שאמרו בגמ' מו"ק דף ח' אמוראי כמה טעמים, יש שהוא מדאורייתא ויש שהוא מדרבנן הא דאין מערבין שמחה בשמחה והא דושמחת בחגך בחגך ולא באשתך שהוא מדאורייתא והוא גם טעם רבה בר"ה דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו כדאמר אביי, והא דמפני הטורח והא דמפני בטול פו"ר שהוא מדרבנן, ואמאי לא אמרו שנאסר גם מדין אין עושין מצות חבילות, ולא מבעיא להסוברים הטעמים שהם רק מדרבנן שהם עולא ור' יצחק נפחא שודאי הי"ל לומר גם טעם דאין עושין מצות חבילות, אלא אף להסוברים הטעם שהם מדאורייתא נמי יש להקשות מה שלא הזכירו גם איסור זה, וכדאמר באין משקין שתי סוטות כאחת בברייתא דסוטה דף ח' מטעם שאין עושין מצות חבילות אף שאיכא גם קרא משום שעכ"פ איכא גם טעם זה אף שהוא רק איסור מדרבנן משום שנוגע לעוד דברים, וא"כ ה"נ הי"ל להזכיר גם טעם זה אף שאיכא גם קראי לאסור מדאורייתא, ואף שהתם אפשר אמר טעם זה משום שסובר כת"ק שהוא ר"ש דמצד הקרא משקין ברותתת לכן הוצרך לומר טעם דאין עושין מצות חבילות, מ"מ גם הכא הי"ל להזכיר טעם זה כיון שנוגע עכ"פ לדברים אחרים.
ויש מקום לומר דליכא איסור זה בנשיאת נשים במועד משום דהטעם שלא יהא נראה כמשאוי לא שייך כ"כ לחוש בדבר שמחה כדחזינן שהתוס' שכתבו שהוא כמו שאין עושין מצות חבילות לא כתבו טעם זה אלא כתבו טעם אחר דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, וטעם זה אינו טעם גמור לאסור מצד זה בעצמם, דלכן בסוטה שם [ח] לא כתבו התוס' טעם זה אלא טעם דמיחזי עליה כמשאוי, וראייתם מאין עושין חבילות הוא רק שעכ"פ יש גם טעם זה בהא דאין עושין מצות חבילות כדאשכחן בברכות דף מ"ט דאין חותמין בשתים דהתם אין שייך טעם דנראה עליה כמשאוי דאין שייך זה אלא באם יעשה שתי המצות בכל אופן, כהא דשתי סוטות שני מצורעין שני עבדים שתי עגלות אסרו שיעשה אותן כאחת אלא בזה אחר זה, אבל למיחתם בתרתי במושיע ישראל ובונה ירושלים שכשאסרו עליו יחתום רק בחדא ולא יעשה השני כלל אין שייך לאסור ולומר שמוטב גם שלא יעשה כלל לכן מוכרחין לומר שיש גם טעם שיהא לבו פנוי למצוה אחת דבשביל זה ניחא ומסתבר מה שראו חכמים שעדיפא אף שלא יעשה השני כלל, ומדוייק מה שעל הגליון בברכות שם [מט] ציין במסורת הש"ס רק טעם תוס' מו"ק דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה ולא טעם רש"י ותוס' בסוטה [ח] ורש"י ורשב"ם בפסחים שם [קב] אלא הוא משום דטעם נראה כמשאוי לא שייך בברכות אלא טעם תוס' מו"ק, וכן בתוס' מו"ק [ח] ציין בגליון על הא דהביאו התוס' דאין עושין מצות חבילות לברכות דף מ"ט ולא לעיקר הדין שהוא בסוטה משום דראיית התוס' לטעם זה הוא רק מברכות. וגם מדוייק מה שרש"י בברכות כתב רק שדומין לעושין מצות חבילות, משום שאין שייך שם טעם נראה כמשאוי שהוא עיקר האיסור לכן כתב רק שדומין לחבילות משום טעם שיהא לבו פנוי ששייך גם בזה.
אבל מטעם זה שייך לאסור רק בחתימה שכיון שלא החשיבו למעלה גדולה לחתום בשתים ממילא אסור שאינו כמטבע שטבעו חכמים משום שרצו שיהא לבו פנוי למצוה אחת, אבל מטעם זה לבד לא היו אוסרין לעשות שתי מצות כאחת בעצמם בלא ראיה מקרא שיש קפידא בזה ולכן להא דאין נושאין נשים במועד הוצרך לגזה"כ מהקרא, ולא היה נאסר מדין אין עושין מצות חבילות, אך הוכיחו התוס' מברכות שיש בזה קצת טעם ולכן אפשר בשמחה הקפידה תורה לטעם זה ביותר ולאסור מצד זה.
אבל עכ"פ עדיין היה להו לתוס' לומר הא דאין עושין מצות חבילות לא רק למשל לכאן אלא לקרא שם האיסור מדין אין עושין מצות חבילות דהא הגמ' בברכות [מט] אמר גם על הא דאין חותמין בשתים לפי שאין עושין מצות חבילות אף שהוא רק מטעם שיהא לבו פנוי למצוה אחת, א"כ גם האיסור דאין נושאין נשים במועד ואין מערבין שמחה בשמחה שנתחדש בהגזה"כ מקראי כיון שהתוס' כתבו שהוא מטעם שיהא לבו פנוי היה להו לקרא להאיסור בשם אין עושין חבילות אף שהוא מדאורייתא מהקראי.
ולכן צריך לומר דהיכא דעושה מעשה אחת שמחוייב לעשותה מצד שתי מצות כגון השמחה כשנשא במועד שמחוייב לעשותה בין מצד החג בין מצד הנישואין לא שייך לאסור מצד אין עושין מצות חבילות כיון דכולה יכולה להחשב לכל מצוה ביחוד ומקיים כל מצוה בשלמותה, ואין כאן חשש דנראה כמשאוי במה שעשה שיקיים עוד מצוה בהמעשה שעושה דרק כשצריך לעשות שני מעשים לשתי המצות ועושה באמצע עסקו במצוה אחת עוד מצוה אחרת, נראה שהדבר עליו כמשאוי שלכן עושה שני המעשים ביחד מה שאין עושה כן אף בעניני חול אלא כשאין לו פנאי וממהר לפרק משאו אבל כשעושה שיהיה לו ב' מצות במעשה אחת שעושה לא נראה מהירות להפטר מהמצות. וכן אין כאן טעם שיהא לבו פנוי למצות אחת ולא יפנה עצמו הימנה כיון דבהכרח הא לבו פנוי להמעשה שעושה להמצות דהרי עושה רק מעשה אחת ואינו נפנה מהמעשה למעשה אחר, ממילא לבו פנוי לכל מצוה מהם כיון דכולה הוא קיום לכל מצוה מהם ביחוד. ועל כוונה דמחשבה בעלמא אין שייך הטעם, לא מבעיא אם מצות א"צ כוונה אלא אף שצריכות כוונה הוא כוונה לצאת וע"ז יכול לכוין לצאת גם ידי שתי מצות, ולכן אינו שייך בעירוב שמחה בשמחה דין דאין עושין מצות חבילות, ולא יכלו התוס' להזכיר בשם איסור זה. אך שמ"מ הוכיחו למשל מהא דברכות שיש בדין אין עושין מצות חבילות גם טעם שלא יפנה מהמצוה, א"כ יש לומר שבשמחה הקפידה תורה שיהא לבו פנוי בשמחה רק בשביל דבר אחד אף שלא היה וגם לא נראה מזה שום חסרון במעשה המצוה, ונמצא שתירוץ השני של כתר"ה מתקיים שפיר לשני הטעמים ויש גם כמו ראיה לזה והוא תירוץ נכון, שכיון שמעשה אחת היא ברכה דעל המצות אין שייך לאיסור אין עושין מצות חבילות.
והנה יש לכאורה קושיא גדולה מה שמותר לכתחלה לשחוט שתי בהמות בבת אחת בסכין דג' צוארין מ"ט לא יאסר מדין חבילות ואף ששחיטה היא רק מצוה דרשות הא גם רציעה דעבדים הוא רק מצוה דרשות דאם רוצה שיעבדהו יותר מחוייב לרצוע אבל ליכא שום מצוה שירצה האדון שיעבדהו ומ"מ יש איסור דחבילות, א"כ מ"ש שחיטה דמותר. וגם בקדשים שהוא מצוה חיובית לא הוזכר שכשישחוט ב' זבחים בב"א יהיה אסור גם מאיסור אין עושין מצות חבילות, ואף שקרא דתזבחהו הוצרך לאסור מדאורייתא מ"מ הי"ל להזכיר בשום דוכתא שיש גם איסור זה, והתוס' בסוטה [ח] שהקשו משחיטת קדשים הקשו רק ממה שמותר להביא עולה השניה כשעדיין לא נשחטה הראשונה, אך אולי עדיפא מינה הקשו התוס' וקצת משמע כן בלשונם.
והנה בשחיטת חולין יש מקום לתרץ לומר דהמצוה הוא על הבשר שרוצה לאכול בעצמו או להאכיל לאחרים שצריך להכשירם לאכילה ע"י מעשה השחיטה, ולענין הבשר הוו אף כמה בהמות בשם בשר אחד, ויש כאן רק מצוה אחת לשחוט כדי להכשיר אפילו אלף חתיכות אף שהם מכמה בהמות ולכן יכול לעשות במעשה אחת, אבל בקדשים שודאי שחיטה של כל קרבן היא מצוה בפ"ע שהיא מכפרת בלא שום קפידא כמה אימורין ובשר יש לה ותלוי זה רק בהבהמה אין לתרץ זה. ולכן צריך לומר דגם זה נחשב מעשה אחת כיון דנשחטים בסכין אחד שאין בזה משום חבילות כדלעיל, וכן מוכרח לומר נמי בהא דמותר לכתחלה לשחוט הרבה חיות ועופות במקום אחד ולכסותן בכסוי אחד ולא נאסר מדין אין עושין מצות חבילות משום שהוא במעשה אחת.
ויש מקום לחדש דבעבודה שבמקדש ליכא איסור דחבילות משום דהכהנים עושים מצד שעליהם לעבוד עבודת המקדש לא מצד מצוה בעלמא שיש על הכהנים אלא מצד עבדות להמקדש שהדבר מוכרח להעשות במקדש ולכן אדרבה יש להם לעשות בזריזות היותר אפשרי כדי שיהיה הדבר עשוי במקדש, דהא לענין המקדש באמת הוא כמשאוי דהיינו שהדבר צריך להעשות וזה מוטל על הכהנים, ורק בהשקאת סוטות שאינו מעבודות המקדש וכן בטהרת מצורעין שהוא ענין הצפורין שאינו מעבודת המקדש וכן ברציעה דעבדים והבאת עגלה ערופה שהם מצוות בעלמא יש בהם איסור זה.
ומדוייק מה שדין זה דאין מטהרין שני מצורעין כאחת כתב הרמב"ם רק בדין הצפורין וסדר הטהרה שבחוץ בפי"א מט"צ ה"ו ולא נקט גם בדין הקרבנות שאח"כ בשמיני שהוא גמר טהרתו משום שאז הוא מעבודות המקדש שליכא דין זה.
ולפ"ז מתורץ גם קושית התוס' סוטה [ח] ממה שמותר להביא שתי עולות וחטאות בעזרה כאחת, משום שבמקדש ליכא דין זה מחמת שאחרי שנתקדש הוא דין עבודה שיעשה הדבר שלזה זריזות עדיף, ועדיין צ"ע בזה כי אני כותב רק לפום ריהטא. ידידו, משה פיינשטיין.