אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קפח

סימן קפז

בהערתו על התוס' בענין מצוה הבאה בעבירה.

ולשון דתקון שכתבו התוס' [סוכה כט] בגזול בשאר יומי לר' יוחנן משום מצוה הבאה בעבירה, שהקשת שזה יש לפסול אף בלא תקנה, הנה אפשר אין הכוונה דתקון שיהיה פסול כמו שפסול ביום ראשון כהא דלעיל מזה בד' מינין ולקיחה לכל אחד והדר, שזה הא ודאי לא תקנו, דביום ראשון הוא מדין לכם משלכם ובשאר יומי הא לא תקנו זה, אלא הוא משום דהתוס' סברי דכל פסול מצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן כדאיתא [סוכה] בדף ט' בתוס' בתירוצם והוי פירוש דתקון על עצם הדין בין בשאר יומי בין ביום ראשון. אבל יותר נלע"ד לפרש אף אם מהב"ע הוא כר"ת בתוס' שם [סוכה ט] שהוא מדאורייתא אבל במצוה דרבנן גם ר' יוחנן סובר דלא תקנו לחוש למהב"ע אך סובר שהכא תקנו לפסול גזול גם בשאר יומי שהוא מדרבנן כעין דאורייתא ביום ראשון שאיכא בגזול גם פסול זה, והוי פי' דתקון שכתבו גם בגזול כהא דלעיל מזה. ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל סובר שגם בדרבנן זה דלולב דשאר יומי לא תקנו לחוש למהב"ע. וניחא לפ"ז מה שהוצרך לומר מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול שהוא לתרץ מ"ש גזול משא"ד שתקנו כשיש בהן טעם לתקן לפסול כעין דאורייתא דיום ראשון, משום דביום ראשון לא ניכר למעשה הפסול דמהב"ע דהא בלא זה פסול משום שאינו שלכם דאף בשאול פסול, ובאופן שקנה כגון ביאוש למ"ד שקונה או ביאוש ושינוי השם או שינוי רשות כשר גם משום מהב"ע כדאיתא בתוס' [סוכה] דף ל' ד"ה הא עיי"ש דמסקי אפילו קנה הגזלה ביו"ט וממילא ה"ה בקנה בשינוי הרשות דלקיחה זו שנטל לקיים מצות לולב דהא אין שעור לאחיזתו לקיום המצוה וא"כ ברגע ראשון שלקח יקנה וברגע השניה שעדיין אוחז יקיים המצוה שהוא כבר אחר שקנה, ולכן במה שיתקנו לפסול גזול גם בשאר יומי לא יהיה ניכר שהוא כעין דאורייתא כיון שלא פסלו שאול דרק טעם שפסול גם בשאול ניכר ביום ראשון גם בפסול דגזול וימצא שבשאר יומי אם נפסל גזול הוא מטעם עצמו שמהב"ע פסול שזה ליכא במצוה דרבנן.

והכ"ש שכתבת דמה אם חיוב מה"ת לא יצא בבאה בעברה כ"ש במצוה דרבנן דחיובו קטן, איני רואה בזה כ"ש דכי דבר מוכרח הוא מסברא שלא להכשיר ושלא יוצא במהב"ע דהא חזינן שצריך ע"ז קרא ותוס' [סוכה] בדף ט' סברי שהוא רק מדרבנן, ולכן אפשר שרק במצוה דאורייתא שחיובה גדול הקפידה תורה או שתקנו רבנן שלא יצא כשעשה בזה עברה, אבל במצוה דרבנן לא ראו להחמיר בזה וממילא נפטר בכל אופן, ולא הוזכר בר' יצחק ב"נ אמר שמואל שהוא תקנה שיוצא אף בגזול אלא שלא תקון שלא יוצא וממילא יוצא.

והגירסא דבאשרה פסול מטעם מהב"ע שהביאו התוס' היא גירסת הרמב"ם להמ"מ מטעם שנטיעת האילן מתחלה היתה להיות נעבד עיי"ש, ובעיר הנדחת ודאי צדקת שאין שייך והוא רק משום מיכתת שעוריה. וקושית התוס' היא רק על אשרה ולא על עיר הנדחת, אך הביאו עיר הנדחת אגב גררא דהוזכרו בגמ' בטעם אחר וזה פשוט.

והנה למה דכתבו התוס' [סוכה ל'] בד"ה הא קנייה דכיון שקנה קודם מעשה המצוה לא חשוב מהב"ע גם במעילה אחר שמעל ויצא לחולין ליכא שוב מהב"ע, אך שיקשה לרב יהודה דסובר דיצא משום שמעל בתקיעתו ויצא לחולין בשופר של עולה בר"ה דף כ"ח, הא נמצא שבמעשה המצוה נעשה העברה שיצא אז מרשות הקדש ומ"ט יצא, וא"כ היה מקום לפרש דזהו קושית רבא דאימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע שלכאורה החסרון הוא משום מהב"ע. אבל לע"ד נראה דההוצאה לחולין אינו איסור כלל דהא מותר להוציאו לחולין ע"י פדיון וא"כ גם בדרך מעילה אין ההוצאה לחולין האיסור רק שההנאה הוא האיסור, ופליגי ר' יהודה ורבא בענין ההוצאה לחולין שנעשה ע"י המעילה דלרב יהודה היציאה לחולין כשנהנה הוא למפרע עוד קודם שנהנה, וטעמו דאם מעשה ההנאה היתה בשל הקדש במה יצא לחולין אח"כ הא שוב אינו עושה כלום בההקדש ומ"ט לא נשאר בהקדשו, ורבא סובר דהיציאה לחולין הוא אחר שנהנה דבזה שנתחייב להקדש בעד מעילתו בהנאתו נתחדש שהוא כפדיה בההתחייבות וא"כ הוא רק אחר הנאתו ונמצא שהתקיעה היתה באיסורא, ורק זה היא קושית רבא כמפורש בדבריו, ונמצא שאף לרב יהודה לא קשה כלום. ותירוץ חותנו הרה"ג שליט"א למה שבארתי שהקושיא היא ע"מ שנעשה מצות התקיעה בעברה דהנאה והיציאה מהקדש אינו, דעכ"פ הא נעשה בעברה דרק ע"מ שתקע אחר שיצא כבר לחולין אם נימא דג"כ נחשב מהב"ע משום שבאה מעברה היה שייך תירוצו אבל כיון שזה הא לא קשה כלל לתוס' אלא על מה שנעשה התקיעה בעברה ממש לא מתורץ בתירוצו, אבל העיקר הוא כדבארתי שנכון מאד.

והנה בהא דר' אליעזר ששחרר עבדו להצטרף לעשרה שהקשה בגמ' ברכות דף מ"ז מהב"ע היא, תמוה טובא למאי דסברי התוס' דאחרי שכבר נעשה האיסור קודם המצוה שכבר קנה קודם שלקחו למצוה לא נחשב מהב"ע, שהשחרור הא נעשה קודם שנעשה המצוה דאחר השחרור הא התפללו ואמרו הדבר שבקדושה, והתפלה והדבר שבקדושה לא עשו כלום במעשה השחרור, ואף אם לא נימא כתוס' אלא כיון שגרמה העברה להמצוה נמי הוא נחשב מהב"ע, אין שייך שם דכי היה סבור שעבד שנשתחרר באיסור שעבר רבו ושחררו לא יצטרף לעשרה לעולם ואף לדינא נימא שהוא כן דרק כשמשחרר בשביל המצוה דרבים מתרץ שהיה מותר אבל כששחרר באיסור נמצא שלא יצטרף וזה דבר שלא ניתן להאמר דודאי נעשה בקדושת ישראל אף כשנשתחרר באיסור ומצטרף לכל דבר שבקדושה, ואין לומר דצריך גם שהמצוה תגרום להעברה, חדא דמנלן לפ"ז לומר כן ועוד הא המצוה גרמה רק לעשות רצון לר"א שירצה לשחרר אבל לא גרמה אף במשהו לעצם השחרור.

ולכן ברור לע"ד שאין הכוונה בקושית הגמ' כבכל מקום בלשון מהב"ע שהוא לענין שלא יצאו בדבר הצריך עשרה שעשו אז אלא שהוא ע"מ שתירץ לדבר מצוה שאני דודאי אין לפרש הכוונה שהדבר מצוה דחה איסור עשה דלעולם תעבודו, דלבד שאין עשה דוחה עשה הא הוא רק מצוה דרבנן ואיך תדחה הדאורייתא, אלא הוא מטעם סברת הר"ן, דכיון דעושה זה בשביל רצונו לקיים תפלה בצבור ולשמוע דבר שבקדושה אין כאן איסור כמו במשחרר לצורך אחר שלו. וע"ז הקשה דל"ד לצורך איזה הרוחה והנאה שלו משום דכיון שאין בזה אלא כדי לקיים מצות ה' הא מצות ה' היא שלא ישחרר ומצד מצות ה' ברור שהוא אף כשיקיים עיד"ז מצוה אחרת ונמצא שאין עושה בזה רצון ומצות ה' כיון דנגד המצוה שיקיים ע"י השחרור עושה העבירה דשחרור וממילא אין כאן שום צורך לו שיש לאסור. ותירץ מצוה דרבים שאני ויש לפרש בשני דרכים: [א] דכיון דהוא מצוה דרבים יקיימו ע"י השחרור נמצא דיהיה זה ריוח דנגד האיסור שיעשה הוא בעצמו יקיימו הרבים מצוה, ולכן אף שודאי גם זה לא היה דוחה עשה דשחרור מדיני דחיה אבל כיון שהוא לצורך עצמו והרבים ליכא האיסור שחרור כלל כסברת הר"ן. [ב] דחשיבות מצוה דרבים אף דרבנן עדיפא לענין להחשיב צורך שלכן אף שלא שייך שידחה עשה דשחרור דאורייתא מדיני דחיה מ"מ כיון שלצורך הבעלים ליכא האיסור כסברת הר"ן יש להחשיב זה צורך שלו גם מצד עצמו. ובשני דרכים אלו פליגי התוס' והבה"ג דהתוס' מפרשי כדרך הב' שכן משמע קצת יותר הלשון מצוה דרבים שהוא על חשיבותה ולא אמר מצוה שרבים מקיימים שאני שהיה משמע לא מצד חשיבות המצוה אלא מצד ריבוי המקיימים כדרך הא', ולכן הקשו על הבה"ג דכיון שאשכחן שמצוה דרבים יש חשיבות להמצוה גופה אף שהיא דרבנן, א"כ גם מצות יו"ט שהוא מצוה דרבים יש לה חשיבות יותר וא"כ הי"ל ליו"ט האחרון אף שהוא דרבנן כיון שהיא חשובה ועדיפא לדחות האבלות אף שהיא דאורייתא ביום ראשון כיון שהוא בשב ואל תעשה שיש כח ביד חכמים לעקור שלכן מסתבר להו שתלוי בחשיבות ועדיפות והקשו שפיר, והבה"ג מפרש כדרך הא' שהעדיפות בכאן משום שהן רבים המקיימים ולכן ל"ד לאבלות שגם מצות יו"ט הוא רק להיחיד ולכן כיון שהוא רק מדרבנן אין בכחה לדחות אבלות שמדאורייתא אף שהוא בשב ואל תעשה. ועיין בהגהות הגרא"מ מפינסק שמשמע שמפרש כפשוטו ולא נכון כלל.

וסברתך ופירושך נראים דחוקים מאד. ובדבר קושית המנחת חנוך איך יוצא בממזר ידי פו"ר הא הוא מהב"ע בארתי בפשיטות שמצות פו"ר שיוצא בבן ובת אינו כשאר קיום מצוה שיוצא בהן דהא קיום המצוה אינו תלוי בו דאינו בידו והמצוה על האדם שייך רק על הנישואין והביאות שזה הוי בידו ונמצא שבן ובת הוא רק הזמן שנפטר מנישואין וביאה וע"ז אין שייך ענין מהב"ע דכיון דעכ"פ יש לו בן ובת אין לחייבו יותר. ומטעם זה ניחא הא דנפטר לר' יוחנן בבנים שהיו לו כשהיה עכו"ם ביבמות דף ס"ב אף שלא היה אז בר חיובא וכ"כ בבנים שהיו לאדם כשהיה שוטה ונתפקח שגם לר"ל נפטר בהם אף שלא היה בר חיובא שבשאר מצות כה"ג שעשה בשטותו לא יצא וצריך לחזור ולעשותם כשנתפקח כשעוד אפשר ליה לקיים דבפו"ר כיון שבן ובת הוא רק שלאיש כזה לא חייבה תורה בנישואין וביאות הרי עכ"פ יש לו בן ובת ואין לחייבו אף שבאו לו שלא בקיום מצוה. והנני אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה