אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קפ

סימן קעט

בבאור התוס' סוכה דסברי דלרבא מטמא לקרובים ע"פ אחר חצות כ"ד מנ"א תשט"ו. מע"כ ידידי תלמידי הרה"ג מהר"ר ניסן ליפא אלפערט שליט"א.

מה שהקשת על התוס' סוכה בדף כ"ה שהקשו לרבא בזבחים דף ק' דאף במת לאחר חצות אם לא שחטו וזרקו עליו אין שוחטין וזורקין עליו, אלמא מטמא לקרובים אפילו היכא דמטא זמן חיובא דפסח והא אין למילף מחתן דפטור מק"ש דשאני ק"ש דלית ביה כרת, והא פרש"י שם [זבחים ק] דהוא משום דאית ליה לר"ש דרחמנא דחייה מקרא דשלמים קרבנו דכל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם וממילא אין שייך דידחה הפסח מצות הקבורה והטומאה מדין עוסק במצוה דפסח מאחר דאסור להביא פסחו משום דאינו שלם אף בלא טומאה, היא קושיא גדולה דלא מצינו פירוש אחר וגם בתוס' התם [זבחים] דף צ"ט מפורש כפרש"י.

והנכון לע"ד דהתוס' סוכה לא מפרשי הא דרבא דהתם מצד דין אנינות משום דקשיא להו דרבא בפסחים דף צ"ח מחלק נמי בין קודם חצות לאחר חצות לענין אנינות כהמקשה התם דמית האב אימת אילימא קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא חלה אנינות עילויה מעיקרא אלא דמית אחר חצות, וניחא בבנו ממונה עליו דמביא לפסח משום דחיילא עליה דין פסח ולא דחיא ליה אנינות, אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים הא קבעתיה חצות, ותירץ רבא לעולם קודם חצות ויביאנו לפסח שני, משמע דלאחר חצות מסכים להמקשה דבנו ממונה מביאו עתה לפסח ראשון וא"כ סובר גם רבא כתירוץ אביי.

ועיין בכ"מ פ"ו מק"פ ה"ט שכתב דמשמע להרמב"ם שאביי ורבא לא פליגי לענין דינא ולכן פסק שם דבמת אחר חצות שכבר נתחייב בק"פ שוחטין עליו ואוכל כתירוץ אביי, ובמת קודם חצות אין שוחטין עליו ואם שחטו וזרקו עליו אוכל כתירוץ רבא שהוא מפרש לא כפרש"י שמת אחר ששחטו וזרקו עליו אלא דמת קודם ועברו ושחטו עליו וזרקו הדם טובל ואוכל לערב משום שבדיעבד כשר אף שחל עליו אנינות ולא היה שלם. וכתב הלח"מ שאין לפרש כוונת הכ"מ שבכאן גופיה משמע להרמב"ם שלא פליגי לענין דינא, דע"כ הא פליגי, דהא לאביי כשמת אחר חצות יביא אף לכתחלה ולרבא הא אפילו במת לאחר חצות לא יביא לכתחלה דהא אמר אידי ואידי לאחר חצות, וגם יש להקשות יותר דמשמע מזה שלא אמר רבא אידי ואידי בין קודם חצות בין לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו, דבקודם חצות אף בדיעבד שעברו ושחטו וזרקו עליו פסול דלא כרמב"ם שבקודם חצות נמי פוסק דבדיעבד ששחטו וזרקו עליו כשר, אך אולי לא מקשה זה הלח"מ משום שיש לפרש אידי ואידי אף אחר חצות אף שהוא דוחק, ולכן הקשה רק מה שעכ"פ פליגי בלכתחלה במת אחר חצות, אלא מפרש כוונת הכ"מ שלדינא לא פליגי הוא מהא דרבא בפסחים דסובר נמי חלוק דאביי בין קודם חצות לאחר חצות אף לענין לכתחלה [ומכאן חזינן דמה שהגיה בגליון הגמ' בפסחים שצ"ל רבה הוא טעות אלא הגירסא שאצלינו רבא הוא הנכון] וזהו לדינא, ובזבחים פליגי אליבא דר"ש שלאביי גם לר"ש שוחטין עליו אחר חצות לכתחלה, ולרבא סובר ר"ש שאסור לכתחלה אף אחר חצות, וכוונתו דמאחר חצות לר"ש אליבא דרבא דבדיעבד כשר שמעינן דה"ה קודם חצות לכו"ע, שאף שאסור לכתחלה בדיעבד כשר,. ואולי לר"ש סובר רבא שקודם חצות אף בדיעבד פסול ולרבנן קודם חצות הוא כאחר חצות לר"ש ולכן אמר רבא אידי ואידי אחר חצות ויהיה בדוקא, וסוגיא דפסחים הוא לרבנן דר"ש, ודברי הלח"מ תמוהין דמנ"ל מחלוקת כזה בין ר"ש לרבנן לענין אחר חצות דאם פליגי על הא דר"ש שאוסר לאונן להביא קרבן, א"כ ליכא כלל דין זה לרבנן ואף בקודם חצות אם לא יטמא יכולין לשחוט עליו, ואם לא פליגי כדמשמע במו"ק דף ט"ו גם לר"ש אחר חצות יש לשחוט עליו לכתחלה כדסובר בפסחים, וגם הא לאביי גם לר"ש שוחטין לכתחלה במת לאחר חצות וא"כ לא פליגי רבנן ור"ש בזה, ומנ"ל לרבא לחלוק עליו אליבא דר"ש, ועוד תמוה מה שמפרש כן כוונת הכ"מ דלפ"ז שאליבא דר"ש פליגי שלרבא פליג ר"ש על רבנן ומחמיר אף באחר חצות, א"כ היה יכול גם לפרש כפרש"י שמת לאחר ששחטו וזרקו עליו וסובר דאף בדיעבד פסול ומנ"ל מזה שמודה רבא לאביי בפסחים אליבא דרבנן שבדיעבד כשר אחר חצות לר"ש שידחוק לפרש שעברו ושחטו ודלא כרש"י, ואולי שכיון של"פ לדינא מסתבר להקטין מחלקותם אף במה שפליגי לר"ש, והוא דוחק גדול.

ולכן צריך לומר בכוונת הכ"מ שכיון שחזינן שרבא מודה לאביי בפסחים דלאחר חצות אף לכתחלה שוחטין עליו מוכרחין לגרוס בתירוץ רבא אידי ואידי קודם חצות, ואף שבכ"מ גופיה איתא הגירסא אחר חצות צריך לומר דלאחר שכתב ומשמע לרבנו דאביי ורבא ל"פ כוונתו גם לגרוס קודם חצות דלא כדכתב תחלה. עכ"פ חזינן דבשביל קושיא זו דחקו להרמב"ם לפרש בהא דרבא פי' דחוק וגם לגרוס שלא כבכל הספרים, ולא רצו התוס' לפרש כן כיון שהוא דוחק וגם צריך לשנות הגירסא.

וכן לא מסתבר לתוס' לפרש כפי' ראשון דברש"י פסחים שם [צח] דאינו מדין אנינות דר"ש דכשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן אלא דרק בבנו ממונה עליו לבדו מחלק בין קודם חצות לאחר חצות, דקודם חצות חוששין שמא יבא לידי פסול ממתני' דאין שוחטין על האונן בפני עצמו ואחר חצות אין לחוש דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל מעיקרא, וצריך לומר לפי' זה דהסוגיא דפסחים אינו סובר כלל הא דר"ש שיש איסור באנינות אף בקודם חצות ובזבחים קאי רבא אליבא דר"ש, שודאי דוחק גדול לומר לפרש כן בעת שמצינו איסור הקרבה באנינות מהא דר"ש ושיש חלוק אליביה בין חצות לאחר חצות בתירוץ אביי ולא מצינו מפורש שרבנן פליגי עליה דר"ש, ובמו"ק אדרבה משמע שלא פליגי ואיך נימא שסתמא דגמ' יהי' דלא כר"ש, וג"כ חלוק בין קודם חצות לאחר חצות מטעם דחוק. וברור שרק מצד קושיא זו דרבא פסחים אדרבא זבחים הוכרח רש"י לפרש כן, ולכן לא מסתבר להו לתוס' פירוש זה.

אלא מפרשי שרבא סובר כאביי ממש דזהו החלוק גם בפסחים לרבא, ואה"נ דמצד אנינות כשמת אחר חצות היו יכולים לשחוט ולזרוק עליו כדמתרץ אביי, אבל סובר דמצד מ"ע דקבורה וטומאה שעליו נדחה ממצות הפסח ופליג על אביי בדין זה שאמר שברייתא דהלך לשחוט את פסחו אינו מיטמא לאחותו הוא גם לר"ע דסבר לה יטמא חובה משום דרישא דההיא ר"ע קתני לה, אלא סובר כהמקשן דלר"ע אף לאחר חצות מיטמא לקרוביו וסיפא דברייתא לאו ר"ע,. או שסובר רבא דדוקא בכ"ג ונזיר איירי שהולך לשחוט את פסחו דמרבה מולאחותו שאף שניתוסף גם זה שהולך לשחוט את פסחו מיטמא למת מצוה כדפרש"י כאן ובסנהדרין דף ל"ה ולא סבר כסברת השר מקוצי בתוס' ברכות דף כ' וכן בתוס' סנהדרין שם דלא צריך קרא להולך גם לעשות פסחו בכ"ג ונזיר ליטמא למת מצוה אם הולך לעשות פסחו לבד מיטמא לקרובים, ובזה פליג רבא על אביי דאביי הוכיח לחלוקו לענין אנינות דאסור להביא קרבן מהא דר"ש בין אחר חצות לקודם חצות מהא דאיכא חלוק זה לענין מ"ע דקבורה וטומאה לקרובים מסתירת הברייתות דיוסף הכהן ולאחותו, ורבא סובר כהמקשן לענין מ"ע דטומאה וקבורה והחלוק לענין אנינות שסובר בפסחים הוא מסברתו בלא ראיה וכדפשוט כן לגמ' בפסחים, ולכן מתרץ רבא דקודם חצות אין שוחטין עליו אף כשידוע שלא יטמא להמת, מדין אנינות דר"ש אבל אף לאחר חצות אין שוחטין עליו משום המצוה שצריך ליטמא למתו, והא דאונן טובל ואוכל פסחו איירי שמת אחר ששחטו וזרקו עליו דכיון שכבר שחטו וזרקו עליו אין לו ליטמא לקרוביו משום דהוי כעסוק ממש במצות הפסח או משום הפסד קדשים, זהו פי' הא דרבא בזבחים [ק] לתוס' סוכה [כה] ומקשים שפיר.

והנה לפ"ז יש לדרוש מולאחותו שלאחותו אינו מיטמא במת אחר שכבר שחטו וזרקו עליו, אבל למת מצוה מיטמא אף אחר שכבר שחטו וזרקו עליו, ורק שלשון הברייתא הוא הרי שהלך לשחוט את פסחו שג"כ לא מיטמא לאחותו, וא"כ לא קשה כ"כ אם נימא שלשון הזה אינו כר"ע מאחר שעצם דרשת הלמוד מולאחותו לשוחט פסחו הוא גם כר"ע שקתני ברישא, דההיא לא איכפת לתנא מה שנקט הלשון אליבא דר' ישמעאל כשסבר כמותו אף שהוא דרשת ר"ע.

ועיין ברש"י זבחים שם [ק] ד"ה דלמא שכתב ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא משום דקסבר מצוה ואין לה תשלומין הלכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דהו"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני, והסכימו לו גם התוס' התם והוא תירוץ על קושית התוס' דסוכה. ולא קשה על רש"י מהא דעושה צריכותא מפסח אף דלא מטא זמן חיובא משום דאיכא כרת, וא"כ מפורש שאיכא מעלת כרת אף שמצות הקבורה אין לה תשלומין ופסח אית ליה תשלומין וא"כ במטא זמן חיובא מנלן, דהא האנשים שבקרא שנטמאו לא ידעו עדיין שאיכא תשלומין לפסח שני ומ"מ נטמאו אף שאיכא כרת בפסח, וע"ז אמר משום דלא מטא זמן חיובא, וכרת דפסח אף שג"כ נאמר רק בפרשה זו מ"מ ודאי נאמר תיכף ככל הלכות הפסח שנאמרו במצרים ובסיני, וכן כמה מצות ואזהרות ועונשין שנאמרו בסיני ונכתבו בלשון שהיה משמע שנאמרו אח"כ, ורק דין פסח שני לא נאמר תחלה עד ששאלוהו אותן האנשים שנטמאו כמפורש בקרא וכדאיתא ברש"י בפי' החומש שם וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כה"ת כולה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן כהא דפרשת נחלות, ולכן אמר בהצריכותא שהיה כרת.

ובכה"ג במטא זמן חיובא אה"נ דלא היה מיטמא לקרוביו אף להמקשן ולרבא לתוס', אבל לא יצוייר זה אחרי שנאמרה דין פסח שני אלא בשגג ונאנס בראשון ומת אחד מקרוביו בי"ד אייר אחר חצות שהוא לרבי פסחים דף צ"ג וכן פסק הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ב שגם על פסח שני חייב כרת ואין לו שוב תשלומין שבכה"ג לא יטמא אף לדידהו אף שסוברין דבפסח ראשון מיטמא לקרוביו, ובמילה גם לדידהו לא יטמא לרש"י דהא כשימול אף אחר זמן ליכא כרת וגם בלא זה על האב ליכא כרת, ונמצא שברש"י זבחים מצינו תירוץ על קושית התוס' סוכה.

אבל לדינא הא פירשו רש"י ותוס' בכ"מ שהולך לשחוט את פסחו לבד לא מיטמא לקרוביו, וכן בהולך למול את בנו מטעם דפרש"י בברכות דף י"ט דהם מצות חמורות ששייך בהן כרת והוא כאביי שאף לר"ע דיטמא מצוה לא מיטמא דברייתא דולאחותו ר"ע קתני לה.

והנה הרמב"ם לא הזכיר דין זה דלשחוט את פסחו ולמול את בנו אינו רשאי ליטמא לקרוביו רק שכתב החלוק בין קודם חצות לאחר חצות באינו עתיד ליטמא להם אלא מצד דין אנינות שהוא דין דר"ש שפסק הרמב"ם כותיה בפ"ב מב"מ הי"א אבל כשאפשר לו ליטמא לא הזכיר. אך אולי ממילא משמע גם שאינו מיטמא דהא בסתמא אפשר לו ליטמא, וכתב סתם שאחר חצות שוחטין עליו, אלמא דנדחה מצות הטומאה לקרוביו אחר חצות שכבר יש עליו חיוב הפסח כברייתא דולאחותו. אבל מה שלא נמצא ברמב"ם דין דלמול את בנו לא יטמא לקרוביו צ"ע. ידידך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה