אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קעט
בענין סיכך ע"ג מבוא [מבוי] שיש לו לחי וע"ג פסי ביראות כ' מנ"א תשט"ו. מע"כ ידידי תלמידי הרה"ג מהר"ר ניסן ליפא אלפערט שליט"א.
הנה בדבר קושיתך אליבא דדינא שהוצאה שלא לצורך היום אסור ביו"ט מ"ט לא מכשירין סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי וע"ג פסי ביראות גם ביום ראשון שהוא יו"ט, דהא מהני לגבי יו"ט להתיר מה שאינו לצורך ואיכא מיגו להכשיר גם לסוכה. הנכון לע"ד מה שתירץ בני שלו' ראובן נ"י שלא אמרינן המיגו להכשיר לסוכה אלא כשהותר בהמחיצה דלחי ופסין לטלטל מה שצריך לטלטל בהסוכה שהם לצורך אכילה וכל הדברים הצריכים לישיבה וטיול בסוכה ולכל דברים אלו אין צריכים להלחי ופסין ביו"ט שהם דברים המותרים ביו"ט בלא זה משום שהם לאוכל נפש וצורך היום, ומה שעשו היתר לדברים שאינם לצורך ישיבת הסוכה אין זה מיגו להכשירם לסוכה.
והטעם דהא חזינן שלא אמרינן מיגו דמהני לחי לאיסור שבת מהני זה נמי להכשר סוכה, דהא לא מהני לחי בחצר אף בשבת כי אם במבוי משום שרק כשמתירין ממש אמרינן המיגו כדאיתא ברמ"א [או"ח] סי' תר"ל סעי' ז'. והוא כמפורש גם בתוס' דלשיטתם שבמפולש לא הוכשר לסוכה משום דלא הוכשר גם לשבת אלא מיירי במבוי סתום מג' רוחות וסיכך לצד הלחי, ואם המיגו הוא לענין הדינים הרי מפולש הוא לענין הסוכה ומה לנו לענין הסוכה מה שסתום המבוי רחוק מהסוכה, אלא ודאי שהמיגו הוא לענין ההיתר ממש ולכן כיון שלחי זה הוא עתה מחיצה להתיר הטלטול במבוי זה שסתום מג' רוחות, הוא מחיצה נמי להכשיר הסוכה להחשיבה לדופן שלישי אף שהסוכה הוא מפולש. וממילא יש למילף מזה שרק במקום שמתיר ממש לשבת מכשיר הסוכה, וא"כ ודאי יש לומר דאף שמתיר לדברים אחרים שלא שייך להסוכה, נמי אינו כלום, אלא דוקא במה שהוא מתיר לשבת לדברים השייכים להסוכה ולכן ביו"ט שלדברים השייכים בסוכה א"צ למחיצות, נמצא שהלחי לא התיר כלום לי"ט ליכא מיגו להכשיר הסוכה.
ואף שודאי יש לחלק דכיון שעכ"פ מתיר לענין איסור הוצאה דיו"ט היום שייך לומר המיגו, ול"ד ללחי בחצר שלא מתיר כלום לשבת, מ"מ אחרי שחזינן דבעינן שיתיר ממש למעשה יש גם מקום שפיר לומר דלא אמרינן המיגו אלא כשמתיר דוקא לדברים שצריכים להביאם בסוכה שליכא זה ביו"ט.
אבל יקשה לראבי"ה שהביא הרא"ש בפסי ביראות שכתב ובחצר אם עשה כיוצא בו רפיא בידי אם היתה כשרה להצד שגם בחצר כשרה, נמצא שא"צ שיתיר ממש רק שיש לו כח להתיר, א"כ גם ביו"ט הא יש לו כח להתיר, דהרי מתיר להדברים שאינם לצורך ושייך לומר המיגו. ואולי טעם הראבי"ה דאף בחצר נחשב מתיר משום דאם היו נוטלין מחיצות החצר היו הפסין מתירין ולכן נחשבו מתירין ממש גם למעשה, וכן רצה חתני הרה"ג ר' אליהו משה שליט"א לפרש בטעם ספקו אם נחשב גם מצד זה שמועילין כשינטלו מחיצות החצר לומר המיגו או כיון שעכ"פ עתה שישנן מחיצות החצר לא נחשבו הפסין כמתירין ולא אמרינן המיגו.
ולע"ד יש ראיה לפי' זה מלשון הב"י בהטעם שנותן להחלוק במה ששרי ראבי"ה אע"פ שאין שם בור ובחצר פסולה שכתב איכא למימר דהתם הבור הוא הדבר הצריך להם והכא הויא הסוכה דבר הצריך להם, אבל מאחר שלא התירו שם ע"י פסי ביראות אפילו בבור שהוא דבר הצריך להם אלא במקום שאינו מוקף מחיצות, ה"נ לא מכשירינן אלא במקום שאינו מוקף מחיצות עיי"ש, שלשון זה לא מובן הא במקום המוקף מחיצות לא צריך להיתר של הפסין ואיך כתב שלא התירו, והי"ל לומר שבמקום שמוקף מחיצות אינם מתירים עתה כיון שבלא הם מותרין לטלטל שם והמיגו לא אמרינן אלא כשמתיר עתה ממש. ולכן צריך לומר דסובר הב"י לראבי"ה דאף שיש היתר אחר נמי יש להחשיב הפסין למתירין מטעם דאם לא היו מחיצות החצר היו הפסין מתירין ומטעם זה מסתפק ראבי"ה להתיר גם בחצר. ולכן כתב הב"י דאין זה בפסין שלא התירו אלא במקום שאינו מוקף מחיצות שליכא היתר אחר אבל כשהבאר הוא במקום המוקף מחיצות לא התירו לסלק המחיצות ולעשות פסין משום דרק מדוחק התירו, וכיון שבכאן איכא מחיצות כדין לא התירו לסמוך על הפסין, וא"כ נמצא שבמקום המוקף מחיצות אין להם כח להתיר כלל ורק המחיצות ממש הם המתירים ולכן ליכא מיגו ואין להכשיר הסוכה בחצר ע"י הפסין.
ונמצא לפ"ז שגם הראבי"ה מצריך להמיגו שיתיר ממש לשבת אך שבצד שמתיר בפסין אף בחצר סובר שאף שאין צורך להם עתה מ"מ נחשבו שמתירין גם עתה כיון שאם ינטלו המחיצות היה מותר בשבילם. וא"כ אין שייך זה אלא בשבת ולא ביו"ט שלדברים הצריכים להסוכה אין צורך לשום היתר כמו בחול ושייך התירוץ דלעיל גם להצד שמתיר אף בחצר.
ולמה שבארתי דברי הב"י נמצא שבלחי יתיר אף בחצר לראבי"ה דהא בלחי רשאין לכתחלה לסלק המחיצות ולסמוך על הלחי ונמצא לראבי"ה שנחשב מתיר גם עתה לומר מיגו להכשיר הסוכה, ודלא כרמ"א דגם בלחי לא מכשיר כשהוא בחצר, דלרמ"א צריך שיהיה ההיתר עתה רק מהלחי שרק אז אמרינן המיגו שלכן הוא רק כשהוא במבוי כדאיתא במג"א.
והנה חתני הרה"ג רא"מ שליט"א הקשה הא למאי דמצריכין שיתיר הלחי ממש נמצא בכרמלית שהוא רק לענין איסור דרבנן דמדאורייתא ליכא איסור הוצאה וטלטול אלא ברה"ר ואיך אמרינן מיגו להכשיר הסוכה אף כשפסולה מן התורה כמו בלחי פחות מטפח דהא לכל הפוסקים איירי בלחי משהו, ואף התוס' שכתבו דמיירי בלחי טפח הוא רק משום דמפרשי במבוי סתום מג' רוחות, אבל במבוי מפולש אם היה מועיל לחי להתיר לשבת כגון לר' יהודה היה ניחא להו מה שנכשרה הסוכה אף בלחי משהו והא גם מבוי מפולש שמועיל לחי אינו רה"ר, דרה"ר לא ניתר בלחי עיין בעירובין דף ו' וברמב"ם פי"ז משבת ה"י, וא"כ לא נמצא מן התורה שיתיר לחי לטלטול ואיך אמרינן מיגו להכשיר הסוכה בפסול דאורייתא. ומשמע בפשיטות דמה שאין מועיל לחי ברה"ר הוא גם מדאורייתא אף למ"ד לחי משום מחיצה דהרמב"ם לא נקט דהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב אלא בה"ט במבוי שהוא כרמלית ולא בה"י כשכתב שלחי אינו מועיל בהכשר רה"ר לא כתב שמ"מ הזורק לתוכו חייב משמע דאף מדאורייתא אין מועיל לחי לרה"ר, ואף רש"י שבהא דא"ר יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב פי' שהוא מפולש וכן פי' הרא"ש בסוכה ולא כתבו שה"ה רה"ר, אלמא דברה"ר לא יועיל לחי אף לחייב להזורק לתוכו, וא"כ קשה טובא קושית חתני שליט"א אף בזמן שהיה גם רה"ר, וכ"ש בזה"ז להמחבר והרמ"א שכתבו באיזה מקומות שכל רה"ר שלנו הם כרמלית, עיין בסי' ש"ג הי"ח ובס"ס שנ"ז [או"ח] שלא הי"ל כלל לכתוב דין המיגו להכשיר הסוכה בלחי משהו שהוא פסול דאורייתא, וכן הקשה בפסין שבכרמלית שמדאורייתא מותר בלא זה איך אמרינן המיגו, שהמחבר והרמ"א הא איירו בכרמלית דלדידהו ליכא רה"ר בזה"ז וגם מפורש במג"א והפסין בשדה אף ששדה הוא כרמלית לכו"ע, ועיין בהגר"א שכתב דוקא כשהפסין ברה"ר ועיין מג"א, ואולי כוונתו לחלוק על המג"א ולהכשיר דוקא ברה"ר ולא בשדה, אבל א"א לומר כן דמה יעשה הגר"א בלחי שג"כ אינו מתיר מדאורייתא.
ולכן מצד חומר הקושיא נראה לומר דהמיגו הוא מזה שמדאורייתא מהני הלחי והפסין לעשותו רשות היחיד יש בעצם לומר מיגו שיהיה לו חשיבות מחיצה גם להכשיר הסוכה, אבל כיון שלדין זה שנחשב רה"י ע"י הלחי והפסין לא ניכר זה למעשה לא מבעיא כשהם בכרמלית ואין רה"ר סמוך לו שלא יצוייר חיוב כלל, אלא אף אם הוא סמוך לרה"ר לא שכיח כלל שיעברו ויתחייבו מיתה או חטאת ואין ניכר מצד דין החיוב שהלחי והפסין נחשבו מחיצה. אך אולי מצד איסור הוצאה שנעשה ע"י הלחי והפסין לרה"ר שמעתה אסור להוציא מהמבוי ומתוך הפסין לרה"ר ומרה"ר לתוכן הוא דבר הניכר ותועיל להכשיר הסוכה באם סמוך לרה"ר. ואפשר גם זה לא נחשב ניכר שאף קודם שנעשה רה"י לא היה מצוי להוציא מהמבוי לרה"ר כיון שברה"ר אסור להעביר ד' אמות לא מזדמן כ"כ להוציא לשם ולהיפוך כי אם במקרה רחוק, ולכן לא אמרינן המיגו משום דהמיגו הוא שלא יסתרו מעשי הדינים דשבת וסוכה זה לזה וכשלא ניכר למעשה ליכא סתירה, ולכן אחר שאסרו רבנן לטלטל ד' אמות בכרמלית שעתה נמצא שניכר דין התורה מה שנעשה המבוי ע"י הלחי ותוך הפסין רה"י שהרי עשו שם היתר טלטול מה שעתה ליכא היתר זה שלא ברה"י אמרינן עתה המיגו. ואף שההיכר הוא ע"י דיני חכמים עכ"פ הרי ניכר עתה בזה דין הדאורייתא שנעשה ר"ה ושייך המיגו אף לדאורייתא דאי לא נימא המיגו, הרי יסתור זה לדאורייתא בדין השבת.
והנה לא שייך תירוץ זה אלא אם נפרש טעם המיגו שהוא דין דכשנראה שסותרין דיני שבת ודיני סוכה נחשב בדין מחיצה לתרוייהו אבל אם נפרש טעם המיגו שהוא מדאחשבה תורה עתה למחיצה לדין אחד יש לה דין חשיבות מחיצה גם לדין השני אך שהחשיבות צריך להיות למעשה דוקא לא היה שייך שיועיל מה שהלמעשה הוא רק מדיני רבנן גם לדאורייתא דעכ"פ הא מדאורייתא לא אחשבה למעשה.
אבל יש להוכיח דאינו מצד אחשבה מהא דהקשה הר"ן הובא בב"י אמאי אמרינן מיגו כה"ג לקולא נימא איפכא לחומרא דמיגו דלא הוי דופן לשבת לא הוי דופן לסוכה בדין הראשון דרבא, ומיגו דלא הוי דופן לסוכה לא הוי דופן לשבת בדין השני והשלישי, ודחק לתרץ זה ואם המיגו הוא מטעם אחשבה לא שייך להקשות כלל, ולכן משמע שהוא מטעם שלא יסתרו אהדדי מקילין בהמיגו, ומקשה שפיר דאדרבה נימא מטעם זה לחומרא בהמיגו שג"כ לא יסתרו אהדדי והוצרך לדחוק לתרץ, וכיון שהוא מטעם שלא יסתרו אהדדי שייך שפיר התירוץ שאף שהסתירה למעשה נעשה ע"י דיני רבנן מ"מ כיון שעתה נראה סתירה בדין הדאורייתא יש דין המיגו להקל.
וניחא לפ"ז מה שמתרץ הר"ן דכיון שהתורה פירשה מחיצותיה של הסוכה וא"א לז' ימים בלא שבת הרי הכשירה גם לשבת, שלכאורה תמוה הא אין הכרח שיטלטלו בהסוכה בשבת שאפשר להביא שם קודם השבת אבל כיון שהמיגו הוא כדי שלא יסתרו הדינים למעשה וא"כ א"א שתהיה הסוכה כשרה לסוכה בשבת ויהיה אסור לטלטל בה בשבת דהרי יסתרו זה לזה, אלא או שיהיה מותר גם לטלטל או שתהיה פסולה לשבת גם לדין סוכה וכיון שא"א לז' ימים בלא שבת הרי הכשירה תורה שלישית אפילו טפח לדין סוכה גם לשבת ממילא ידעינן מצד זה גם שמותר לטלטל אף שבשאר שבתות אסור לטלטל, וכן לא קשה שהא לא נאמר שיעשו הסוכה ברה"ר דבשאר מקומות ליכא איסור טלטול דמאחר שפירשה תורה דיני מחיצות של סוכה ולא אמרה שלשבת יעשו הסוכה דוקא במקום שליכא איסור טלטול משמע דכשר גם לשבת אף ברה"ר ואף סוכה גדולה.
אך מה שקשה טובא תירוץ הר"ן הוא מש"כ ומעתה אפילו בסוכה שאסור לטלטל בה מדאורייתא כגון שפרוץ שלה מרובה על העומד או שאחד ממחיצותיה ארוכה הרבה אף שלענין שבת אסור לטלטל מדאורייתא להלן מן הדופן הקצר בשבת דעלמא, אפ"ה בשבת דסוכה שרי משום מיגו עיי"ש, הא בסוכה מותר לטלטל מדאורייתא גם בשבת דעלמא אף בלא מחיצות כלל משום דהוא רה"ר מקורה כדאיתא בשבת דף ד' ודף צ"ח ואיפסק כן ברמב"ם ובטור וש"ע ולית מאן דחולק ע"ז, וא"כ ליכא שום ראיה ממה שכשרה גם לשבת שאמרינן המיגו לקולא וצע"ג. ידידך ואוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.