אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קעח

סימן קעז

בענין בשחבטן ובדין אויר וסכך פסול והדמיון לטיט הנרוק וסוגיא דלבוד באמצע כ"ז אלול תרצ"א ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר שלמה לנדא שליט"א הגאב"ד סטראבין.

[ענף א] מה שהקשה כתר"ה בפ"א מ"א דשקלים דפי' התפארת ישראל הטעם דמחובר לא בטיל משום דהוי קבוע, מהא דסוכה דף ט' בעושה סוכתו תחת האילן שחמתו מרובה מצלתו שכשר שהקשה הגמ' הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר מתרץ ר' פפא בשחבטן ופרש"י דסכך כשר רבה עליו ומבטלה דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא אלמא דאף מחובר בטל ברוב. ועיין ברש"ש שם שהוכיח מזה שבאילן שצלתו מרובה מחמתו לא מהני חבטן שמחובר לא בטיל משום דחשיב ובחמתו מרובה אין צלו חשוב ובטיל שפיר אבל לטעם התפא"י שהוא מטעם קבוע אין לחלק לכאורה דגם בחמתו מרובה הוא קבוע. ועיין בחו"ד סי' ק"י סק"ו שג"כ כתב מטעם קבוע [ומלשון החו"ד שם אפשר לטעות דרש"י כתב טעם דהו"ל קבוע אבל ברש"י גיטין שהביא מדף נ"ד בנטיעה של ערלה לא כתב טעם אלא דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה ותיבות דהו"ל קבוע הוא טעם עצמו של החו"ד ולא דק בלשונו] וקשה מ"ט בטל בחבטן.

והנכון לע"ד דכיון דעיקר מצות סוכה הוא מה שיושב בצל סוכה כמפורש ברא"ש ור"ן [סוכה] בדף כ"ב לפרש"י ור"ח והרי"ף בטעם דפסלי בחמתה וצלתה כי הדדי אף שפרוץ כעומד מותר משום דלמטה חמת האויר נראית רחבה מן הצל של סכך עיי"ש, רק שיש דינים מאיזה דבר יהיה הצל לכן כשנעשה הצל מתערובות כשר ופסול לא דיינינן על הסכך אלא על הצל והצל ממעוט הפסול הוא מעורב ולא ניכר שאין בזה דין קבוע כדאיתא בתוס' ב"מ דף ו' ובכמה דוכתי, ורק אם היינו דנין על הסכך היה לזה דין קבוע אף שאין ניכר דהא גבי נטיעה של ערלה ושל כלה"כ שנתערבו בנטיעות אחרות שלא בטלה נמי אינו ניכר שמפרשי שמחובר נחשב קבוע אף בלא ניכר.

והטעם צריך לומר משום דבעצם הא אין שייך בקרקע תערובות שהוא דבר הקבוע וניכר במקומו והספק הוא רק מחמת שנשכח לא נבטל הקביעות בשכחתו להחשב מעורב ועדיין נחשב כניכר במקום קביעותו רק שהוא אינו יודע ויש לו דין קבוע. וזה נראה בכוונת המעיו"ט פגה"נ סי' כ' אות ע' שכתב על הרא"ש שג"כ כתב דבעינן שיהיה האיסור ניכר במקומו דבט' ישראל ועכו"ם אחד אין לך ניכר במקומו גדול מזה שכל אחד הוא בן דעת ובפני עצמו עומד ולא שייך לומר שהן מעורבין משא"כ שאר בע"ח דמחשבינן להו דבר המעורב, דכוונתו דאף שאין מכירין מי הוא הישראל מ"מ כיון שהם בני דעת א"א להתערב דכשישאלו מהם וירצו להשיב היו ידועין וניכרין לכן נחשבו בעצם כל אחד קבוע וידוע אף להאין יודעין משום דהדבר הוא כידוע בעצם לכל כיון שהי' אפשר לידע הוי זה כידעו ושכחו שאין להתבטל מעלת הקביעות.

ואין ראיה מזה למה שמחדש הכרו"פ הובא בחו"ד שם דאף אם רק אחד בסוף העולם יודע נחשב מינכר האיסור ויש לו דין קבוע אף שאנחנו אין יודעין ואף שאין ידוע לנו מי הוא הישראל היודע דלזה אין טעם כלל וגם החוו"ד שם הקשה ע"ז מאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה שלהתוס' רק מדרבנן אסור משום קנס ולא הוי קבוע אף שהאשה והשליח יודעין ודאי מזה אלא ודאי שצריך שגם אצלו יהיו ידועין במקומן [וכן הקשה הפמ"ג בש"ד שם ס"ק י"ד ד"ה ואני עיי"ש שהוא ג"כ סובר לדינא שהוי קבוע ומביא זה מפר"ח ופ"ת אך נשאר בצ"ע אבל החו"ד מדחה זה וכתב שא"א לומר כן מצד קושיא זו ועוד עיי"ש] דהכא שאני משום דגם הוא היה יכול להודע לכן נחשב כהיו ניכרין גם לו ושכח אח"כ אבל התם שלא היה יכול להודע הוי אצלו תערובות גמור שאין ניכרין אף שיש בעולם מי שיודע. והרמב"ן והרשב"א שסברי דבאמר לשלוחו אסור מדינא בכל הנשים והוא מטעם קבוע כדאיתא בחו"ד סק"ג, ג"כ מסתבר שאינו משום דיודע אחד בסוף העולם אלא דסברי דאף דעדיין לא היה אפשר לו לידע מ"מ כיון דעמד להתברר וגם אפשר שעוד יתברר ע"י עדי הקידושין נחשב נמי כדבר מבורר ושכח אח"כ. וגם אפשר דסברי כדאיתא שם בחו"ד כיון דהספק הוא בין אנשים לא שייך בטול והו"ל קבוע והטעם משום דספק בין אנשים אינו ספק בעצם דהא הדבר בעצמו מכריח לומר שבעצם הוא דבר ידוע וניכר כיון דהוא בבני דעת, ולכן אף לאלו שאין יודעין נחשב כניכר וקבוע כיון שהוא בהכרח דבר הניכר בעצם ואין מגרע מה שאיננו יודעין חשיבות הקביעות להחשיבו מעורב. אבל אם הספק הוא שלא באנשים שמצד המציאות אפשר שיהיה ספק לכל אדם לכן אף שיש איזה איש באיזה מקום שיודע ומכיר לא מחשיב זה להחשיבו קבוע גם לאלו שאין יודעין כיון דלדידהו הוא מעורב גמור שהרי אין הכרח שידעו מזה ולכן בטיל. וזה צריך לומר בכוונת החו"ד ולכן אח"כ בסק"ו הקשה על הכרו"פ מתוס' ועוד קושיות ולא הוכיח אדרבה ראיה מרמב"ן ורשב"א. וגם לא הקשה ארמב"ן ורשב"א קושית הועוד שלו משום דאף לרמב"ן ורשב"א יש לומר שרק בספק בין אנשים שמוכרח שיש יודעין הוא קבוע כדבארתי ועיין בבינת אדם שער הקבוע סי' ב' שג"כ מתרץ כעין זה.

וסברא זו דמעיו"ט באנשים יש לומר גם בקרקע דג"כ אין שייך ספק תערובות בעצם אלא ע"י שכחה ואף לאלו שלא היו שם היו יכולין להודע מאלו שהיו שם. ולרמב"ן ורשב"א כיון שבעצם הוא דבר המוכרח להיות ידוע וניכר גם לכל העולם נחשב כקבוע ודאי גם בקרקע שייך זה. ואף שלהתוס' שסברי דגם באנשים בהא דאמר לשלוחו צא וקדש אשה אינו בדין קבוע שא"כ מה שבט' ישראל ועכו"ם אחד הוא קבוע הוא משום שגם הוא היה יכול להודע כדלעיל, א"כ יש לחלק דרק התם שהיה יכול להודע בעת הספק אבל בקרקע הא עתה שהוא עת הספק אינו יכול להודע. מ"מ לא מסתבר לחלק דרק באנשים, שלנו בעצם מעורב ואינו ניכר ורק מחמת שיכולין לשאול ולהודע היה לנו להחשיב כניכר וכנשכח לכן אין שייך זה אלא בט' ישראל ועכו"ם אחד ולא באמר לשלוחו שלא היה אפשר להודע אבל בקרקע שבעצם הוא דבר שלא היה יכול להתערב לכן אף לאחרים שלא ידעו מעולם הוא רק כנשכח והוי בקביעותו.

גם יש להסביר שעיקר הדבר הוא דניכר עושה שלא נחשב דבר המעורב, וא"כ בט' ישראל ועכו"ם אחד שהוא ג"כ ניכר עושה שלא הוו מעורבין ורק באומר לשלוחו צא וקדש דלאלו שבכאן לא ניכר סברי התוס' דהוי כמעורב ולרמב"ן ורשב"א גם בזה הוא ניכר כיון דידוע גם לאלו שבכאן ההיכר בזה. וא"כ בקרקע שודאי היה ניכר ולא הוי דבר המתערב הוי בדין קבוע אף אחר שנשכח ואף לאחרים כדלעיל.

ולכן אם היה הנידון על הסכך לא היה נבטל מחובר אף שלהיושב בהסוכה לא ניכר. אבל מאחר שדנין על הצל שהוא מעורב ואינו ניכר בעצם אין לו דין קבוע ובטל. וזה שבצלת האילן מרובה אינו מועיל רוב כשר לבטל ג"כ יש לומר מטעם דתלוי בצל וכשכבר איכא מאילן צלתו מרובה בלא הכשר נמצא שהכשר לא הועיל להצל אף שמצד העובי של הסכך הוי רוב הסכך מהכשר דמ"מ רוב הצל הוא מהפסול דלענין הצל כך לי סכך דק כמעובה. אבל אם היה תלוי בסכך אז מכיון שהרוב הוא מסכך כשר היה נבטל הפסול והיה כאילו כולו סכך כשר אף בצלת האילן מרובה. ועיין בר"ן [סוכה] דף ט' שכתב שבצלתו מרובה לא מיבטל ברובה כיון שאין סכך הכשר מועיל בסוכה, וצריך להוסיף לדבריו שדין הסוכה תלוי בצל דאל"כ אין זה טעם של כלום.

[ואולי נפרש כן כוונת הרמב"ם בפ"ה מסוכה הי"ג שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסול דתמוה מ"ט לא בטל ברוב מ"ש מבכל התורה כולה. ואף אם בפסול דמחובר יש לתרץ מ"מ הא כלל כל הפסולין בחדא מחתא ואף אלו שאין ניכרין. וגם קשה מ"ש מסוכי תאנים ובהם תאנים וכיוצא שמפורש [סוכה] בדף י"ג שאם פסולת מרובה על האוכלין כשרה ואיפסק כן גם ברמב"ם פ"ה ה"ג. ולכן אולי נימא דעירוב סכך פסול בכשר שפסול איירי באופן שאפשר שגם בהפסול היה צלתה מרובה או לכה"פ בג' בד' טפחים צלתה מרובה מסכך הפסול שאז במקום ההוא אין מועיל הכשר בסוכה והוו ד' טפחים סכך פסול ולא נבטל ברוב אבל אם ידוע שנתערב באופן שלא הוי מהפסול צלתה מרובה בלא הכשר על משך ג' ד' טפחים בטל הפסול וכשר לסכך ומצטרף להשלים. וזהו דין דסוכי תאנים וקשין ובהן שבלין דבכל מקום מהסוכה לא הוי צלתה מרובה מסכך הפסול לכן מצטרף גם הפסול להכשיר. ונקט הרמב"ם סתם פסול משום דברוב הפעמים יש לחוש שיהיה במקום אחד כג' וד"ט צלתה מרובה גם משל הפסול לבד דהא אין מסככין בצמצום והדין באופן שבטל שהוא כשאין לחוש שיהיה במקום אחד צלתה מרובה משל הפסול לבד סמך על הא דסוכי תאנים שבה"ג. ועדיין צ"ע בזה].

[ענף ב] והנה בהא דכאן מלמעלה כאן מלמטה [סוכה] בדף כ"ב שלפרש"י והרי"ף בשוין למטה כשר הניחא לר"פ דסובר פרוץ כעומד כשר אבל לר"ה בדר"י מ"ט כשר כיון שאזלינן בתר הצל והוא סובר שפרוץ כעומד פסול. ואף שר"פ איירי שם מ"מ הא גם לר"ה בדר"י צריך לתרץ כן כדי שלא יקשה עליו מסתירת המשניות. ומש"כ הרש"ש דלכן מסיק רש"י בידוע שהקנים רחבים מן האויר דלר"פ א"צ לזה הוא אליבא דר"ה בדר"י שהוא יסבור דבתר מעלה אזלינן, הוא דבר תמוה דיפלגו ר"פ ור"ה בדר"י בזה שלא מצינו. ומלשון רש"י לא מוכח כלום דמסיק זה לתרץ לשון המשנה דאמר צלתה מרובה. ועיין בר"ן שכתב דלר"ה בדר"י נמי תני ליה בכי הדדי מלמטה משום דלמעלה עומד מרובה ומלמטה נמי הוו כי הדדי עומד מרובה על הפרוץ מחשיב ליה. ולכאורה אינו מובן כיון דבצל תליא דין סוכה מה יועיל הרבוי דלמעלה להחשיבו עומד מרובה, אף שלמטה הם רק שוין.

והנכון לע"ד דיש שני דינים בסכך אחד מטעם מחיצה כמו הדפנות ובלא זה אינה סוכה ושני מטעם צל שבעינן שיושב בצל סוכה. ומוכרח זה מהא דאויר פחות מג' טפחים מצטרף להשלים שעור סוכה ואין ישנים תחתיו דלכאורה כיון שאין ישנים תחתיו מה שייך להסוכה להצטרף. ואין לומר דשעור ז' טפחים נאמר רק על רוחב החדר, והסכוך עליו צריך להיות רק על ד' טפחים שהוא שעור חשוב, חדא דמנא לן זה ועוד א"כ מ"ט פסולה באויר ג' בסוכה של ד' דפנות בסוכה קטנה בשלמא בג' דפנות יש לומר משום שאין שייך מקום הסכך להדפנות כיון דיצא מתורת לבוד אבל בד' הלא עדיין יש ג' דפנות. אך אולי יש לדחוק דהדופן שנמשך יותר מהסכך לא נחשב דופן. אבל עדיין מ"ט פסולה במיעטו בשפודין כדאמר אביי [סוכה] בדף י"ח ופשוט שהוא בכל סוכה קטנה אף ביש לה ד' דפנות. וזה ודאי אין סברא לומר דההלכה נאמרה דצריך לסכך בסכך כשר ד' ומשהו דעל ד' יש עוד מקום לומר משום שהוא שעור חשוב אבל על משהו יותר מד' ולא כל הסוכה אין סברא כלל לומר.

ולכן אמינא דיש ב' דינים בהסכך דין מחיצה כהדפנות דבל"ז אינה סוכה ודין צל. ומצד דין מחיצה אומרין לבוד כבכל מחיצות אבל חסר דין הצל. ודין שעור ז' טפחים הוא רק לדין מחיצה אבל לדין צל ליכא כלל דין שעור אם אך נחשב צל סוכה דהיינו שלא נבטל הצל בהחמה שהוא כשצלתה מרובה הוי יושב בצל סוכה. אך בחסר השעור פסולה מדין המחיצה שצריכה להיות ז' טפחים. ולכן באויר פחות מג' דיש לו דין מחיצה ז' מדין לבוד כשר במקום הצל שהרי יש כאן מחיצה ז' וגם יושב בצל סוכה, אבל במקום האויר אין ישנים דאף דישן במחיצה ז' דסוכה אבל לא בצל סוכה, וכשיש שלשה פסולה דנהי דצל סוכה יש כאן אבל חסר מחיצה ז' למעלה.

והנה סכך פסול בסוכה קטנה היה צריך להיות לפ"ז גרוע מאויר ולא יצטרף להשלים דהא מחיצה זו דהגג הצריכה תורה דוקא שתהיה מסכך כשר, ובשלמא באויר יש דין לבוד אבל בסכך פסול אין שייך לבוד כדאיתא בתוס' [סוכה] דף י"ט. ול"ד למה שנאמרה ההלכה שכשרה בפחות מד' בגדולה דהתם לא חסר מהשעור שיש לה דין סוכה ולכן כל זמן שאין בהסכך פסול ד' טפחים שאינו מקום חשוב בפ"ע נבטל להסוכה וכדאיתא בט"ז [או"ח] סי' תרל"ב סק"ג, וממילא הוא גם צל סוכה וישנים תחתיו דהא צל יש מזה כמו מכשר ולכן מאחר שנבטל להסוכה הוא גם צל סוכה. אבל בקטנה שחסר השעור דמחיצה שצריכה להיות מסכך כשר לא היה לו להסכך פסול להשלים. וצריך לומר במה שמשלים דהוא מחמת שכבר כשהיה אויר דהוא קודם שסיכך בהפסול היה נשלם מחיצה ז' ע"י הלבוד, לא מגרע מה שסיכך אח"כ בסכך פסול. ואף בהיה סכך פסול קודם או שנעשו בב"א נמי לא גרע מאויר דסכך פסול הוא רק כלא סיכך אחרי שאמרה תורה דצריך לסכך בפסולת גורן ויקב וממילא אין לפסול יותר מבלא סיכך כלל, דאם היה נכתב בקרא שפסול לסכך על מינים הפסולין ודאי היה גרע מאויר כיון דאין שייך בו לבוד אבל מאחר שלא נכתב פסול על הפסולין רק שיסככו בהכשר אין על הפסול רק דין שלא סיכך בהכשר ולא שייך שיגרע מלא סיכך כלל דדל סכך פסול מהכא היה אז אויר והיתה נחשבת מחיצה ז' מדין לבוד גם עתה אין לפוסלו.

אבל א"כ היה לנו לומר דאף דבגדולה ישנים בסכך פסול פחות מארבעה מ"מ בקטנה פחות משלשה אין ישנים כיון שכל הכשרו הוא משום דהוא כאויר ואיך יהיה עדיף מאויר. ול"ד לגדולה דשם הוא ככשר ממש כיון דנבטל להסוכה שלכן גם הוא צל סוכה אבל הכא אם היה נחשב סכך, הוא פסול ולא היה מצטרף להשלים שעור הסוכה וא"כ מ"ט ישנים תחתיו. ולכן הוצרך ר' אושעיא לומר שהוא מטעם פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה שאף שיוצא באמת מתורת סוכה דהא הכשרו הוא רק משום שנידון כאויר מ"מ נידון כסוכה וישנים תחתיו משום דעכ"פ הוא פסל שאיכא ממנו צל ועדיף מאויר שאין צל מזה ואינו יושב בצל סוכה שלכן אינו גם בהכשר פסל היוצא מן הסוכה. ומדויק לפ"ז מה שעל זה אמר בגמ' [סוכה יט] ומאי יוצא יוצא מתורת סוכה ולא אמר יוצא מהכשר סוכה דרבה בב"ח א"ר יוחנן במעוטה חמתה מרובה מצלתה ומה דפירש"י שאפי' מין כשר אינו דחוק קצת. אבל לפ"ז ניחא שהתם ליכא סתירה בעצם הכשרות שלו בכאן רק מדינא דעיקר הסוכה שפסולה בחמתה מרובה לכן הוא רק יציאה מהכשר עיקר הסוכה אבל אין שייך לומר שהוא יציאה גם מתורת סוכה דאחרי שהכשירה תורה בכאן אין כאן יציאה מתורת סוכה דכן הוא תורת סוכה להכשיר בכאן. אבל בסכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה שהכשרו כאן הוא רק משום שנידון כאויר שא"כ הא יש להיות פסול לישן תחתיו אף בכאן ומ"מ ישנים תחתיו נמצא שיצא גם מתורת סוכה דאף בכאן שהוכשר הוא רק מתורת הכשר אויר שאין ישנים תחתיו ומ"מ עדיף מאויר ממש שזהו הכשרו שבסכך פסול ישנים תחתיו אף שסותר לעיקר הכשרו מטעם שעכ"פ איכא צל כדלעיל לכן אמר בזה שכשר אף שיוצא גם מתורת סוכה.

וניחא לפ"ז מה שהקשו התוס' אמאי נקט ר' אושעיא סוכה קטנה דגם בגדולה איצטריך לאשמועינן דישנים תחתיו, דלא קשה כלל דבגדולה הוי הכשרות דוקא משום שהוא סכך דהא אויר יותר מג' פסול ואם היה נידון כאויר היה פסול וא"כ צריך לומר דהתורה הכשירה לסכך פסול כשהוא פחות מד' שאינו מקום חשוב בפ"ע דנבטל להסוכה כשהיא כבר סוכה וממילא הוא גם צל סוכה ופשוט שישנים תחתיו ואינו בשם פסל היוצא מן הסוכה אלא הוא סוכה ממש דהא כל הכשרו הוא מחמת שהיא סוכה ממש בזה שנבטל. אבל בקטנה אף בפחות מג' שכל הכשר הוא רק מחמת שנידון כאויר דאל"כ לא היה מצטרף ולא היה שם סוכה שיתבטל לגבה לכן הוצרך לחדש דמ"מ ישנים מטעם דין פסל היוצא אף שסותר לעיקר טעם הכשרו. וזה נכון מאד.

ולכן יש חלוק גם לענין צרוף דבגדולה אין מצטרפין אויר וסכך פסול משום דסכך פסול נבטל להסוכה והוא כסכך כשר ובקטנה מצטרפין לפסול בג' משום דגם הסכך פסול הוא מצד שנחשב כאויר. דהא הטעם שלא שוו השיעורין להדדי ליכא אליבא דרבנן דבי רב כדהקשה רבה עלייהו דכיון דהוא משום הפלגה מה לי איתפלג בסכך פסול מה לי איתפלג בסכך פסול ואויר אבל הוא מטעם דבארתי דסברי דכשליכא ד' טפחים שאין לו חשיבות מקום נבטל להסוכה והוא עצמו נעשה סכך כשר. וא"כ מ"ט מצטרפין בקטנה אלא הוא כדבארתי משום דבקטנה שעדיין אינה סוכה אין שייך שיתבטל להתכשר וכל כשרותו הוא מחמת שנידון כאויר ולכן מצטרפין. וזהו כוונת רש"י [סוכה] בדף י"ח ד"ה בשפודין לא הוי מעוט דכיון דאיכא ג' טפחים דנפקי מהכשר סוכה חשיבי באפי נפשייהו ולא מצטרפין בהדה לאשלומה לשעורא וליתיה לשעורא דסוכה, שלכאורה הא בפחות מד' ליכא חשיבות מקום אבל הוא משום דחשיב כאויר שלא יהיה דין לבוד והוי באפי נפשיה לכן אף שמיעט בשפודין נמי הוא בהפסול דעדיין הוא חשוב באפי נפשיה דליכא שם סוכה עדיין שיבטל הסכך פסול לגביה. ועיין בב"ח [או"ח] ס"ס תרל"ב שכתב וה"ט כיון דנפיק מתורת לבוד חשיב למעט שיעורה דסוכה לעולם בין כשהוא ג' טפחים אויר לחוד ובין כשהוא ג"ט עם הסכך פסול ביחד והוא כטעם דבארתי דאל"כ לא שייך המעלה דנפיק מתורת לבוד לגבי סכך פסול.

[ענף ג] ולמה שבארתי דבקטנה לא נבטל הסכך פסול להסוכה משום דעדיין אינה סוכה א"כ אף בגדולה שלא הוכשרה כגון שסיכך בסכך פסול וכשר ופסול וכשר באופן שצריך לצרוף הפסול משום דאין ז' טפחים מסכך כשר במקום אחד נמי לא ישלים הסכך פסול בפחות מד' כדין סכך פסול אלא כשהוא פחות משלשה דהיה נכשר גם באויר דלא נגרע בזה שנסכך בסכך פסול וממילא עדיפא דגם ישנים תחתיו מדין פסל יוצא שא"ר אושעיא כמו בקטנה. וזה יש לפרש בכוונת הרמב"ם בפ"ה הט"ז שכתב סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב ג"ט אלא פחות אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשר ואם היה זה כמו זה בצמצום אע"פ שאין במקום אחד שלשה ה"ז פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב, שאין לפרש שכוונתו משום דבעינן שיהיה הכשר יותר משום דסובר כר"ה בדר"י דפרוץ כעומד אסור דהא נפסקה ההלכה כר"פ דפרוץ כעומד מותר בעירובין דף ט"ז והרמב"ם עצמו פסק כן בפט"ז משבת הט"ז כדהקשה המ"מ אלא כוונתו שבכאן אין להסכך פסול מעלת סכך פסול אלא הוא כדין אויר דכפרוץ נחשב ולכן הוא נידון לענין הכשר הסוכה כמו שהיה במקום הסכך פסול אויר שאז אם היה בצמצום צלתה וחמתה כהדדי פסולה משום שלמטה חמתה מרובה כדפרש"י שכן פוסק גם הרמב"ם בהי"ט לכן אף בסכך פסול כיון שבכאן נידון כאויר פסולה. וזהו כוונת תירוץ המ"מ ולכן פוסל בשוין בצמצום מטעם דהוא כחמתה מרובה למטה עיי"ש. ואף שעתה ליכא חמה למטה ונמצא שהצל שלמטה הם שוין מהכשר ומהפסול דרק חמה מאויר הוא מרובה מצל סכך השוה אבל בסכך פסול וכשר השוין גם הצל שלמטה שוה מהכשר כמו מהפסול ואין שייך טעם הפסול באויר וסכך שוין, מכל מקום כיון שלהכשיר הסוכה צריך לצרוף הפסול לא מצטרף דכיון דבלעדיו לא היתה כשרה הסוכה ליכא כאן טעם הכשר סכך פסול שהוא מטעם דנבטל להסוכה וטעם הכשר אויר דהוא מדין לבוד נמי לא שייך בסכך פסול וכל ההכשר הוא משום דלא גרע מהאויר שהיה שם לולא הסכך פסול לכן יש לפסול אף בשוין כיון שבאויר היה זה פסול אף שלא שייך הטעם דאויר.

ויש טעם גדול לומר דבשוין ממש אף שפסול באויר משום שלמטה חמתה מרובה יוכשר בסכך פסול דליכא טעם זה ואף שכל הכשרו הוא מדין אויר ובאויר כה"ג היה פסול מ"מ כיון שהטעם שהיה פסול באויר ליכא כאן נשאר בכאן רק המעלה דאויר דהיה מכשיר מדין לבוד וחסרון דהאויר שלא היה צל שוה כהחמה ליכא כאן דבכה"ג אם היה המציאות גם כשהיה אויר נמי היה כשר ונמצא שהסכך פסול עשה רק המציאות שבדין אויר שנידון הוא בהכרח הצל מסכך הכשר שוה לחמת האויר שנידון עתה שלכן יש להכשיר כיון שהלכה שפרוץ כעומד כשר והוא כשיטת הר"ן. והרמב"ם שפוסל בשוין בצמצום סכך כשר ופסול הוא משום שא"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שסיכך בסכך כשר באופן שלא יהא בו אויר כלל כדכתב הכ"מ ולכן כיון שנידון הסכך פסול כאן כאויר הרי היה זה חמתה מרובה. וא"כ יכול לסבור הרמב"ם כהר"ן דמחלק בין סכך פסול לאויר דלא כהכ"מ שכתב דהרמב"ם אינו סובר כהר"ן דטעם הכ"מ הוא משום דסובר כדבארתי להמ"מ שמאחר שכל הכשרו דהסכך פסול בכאן הוא משום שנידון כאויר לא עדיף מאויר אף בשוין אף שאין כאן הטעם דאויר ולכן כתב דכיון דכתב הרמב"ם שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב אינו סובר כהר"ן אבל לא מוכרח זה דאפשר סובר כהר"ן משום דאף שהכשרו הוא משום דנידון כאויר ואין להעדיפו מאויר מ"מ הכא עדיף משום שבמציאות כזה שבהכרח נעשה ע"י הסכך פסול גם אם היה אויר היה כשר כדבארתי.

וניחא לפ"ז מה שקשה טובא ברמב"ם דלמה נקט שאין במקום אחד מסכך פסול רוחב ג"ט אלא פחות אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך פסול כשר, הא הו"ל למיתני פחות מד' טפחים דהא איירי בגדולה ששעורו בד'. ועיין בב"י [או"ח] סי' תרל"א שעל הטור לגירסתו שג"כ הוא ואין בהן ג' כתב שאיירי בקטנה וכן הוא בב"ח ובפרישה לגירסא זו אבל על הרמב"ם דוחק לומר כן דמשמע דאיירי בגדולה שסליק מיניה ובראב"ד מפורש שאיירי בגדולה. אבל למה שבארתי ניחא דהא כשהסכך כשר אינו במקום אחד ז' טפחים צריך לצרוף והפסול אינו מצטרף מצד עצמו אלא מצד שנחשב כאויר ולכן כשהוא ג' טפחים או יותר דאם היה אויר לא היה מצטרף גם בסכך פסול אינו מצטרף וא"כ בהכרח צריך לאוקמי מתני' דהמקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהן כשרה שהוא רק בפחות משלשה כדכתב הרמב"ם ואם גם בטור גרסינן ג' סובר גם הטור כן.

אך שיש להקשות לכאורה מהא דבין נסר לנסר כמלא נסר בני ד' טפחים כשר לרב דאמר גם באמצע בד' אמות [סוכה] בדף י"ח עיי"ש ברש"י וכן מפורש בתוס' דף י"ד ד"ה ומודה בסופו שלרב כשר אף בלא ב' פסלין באמצע ולהרמב"ם מ"ט כשר הא לא מצטרפי ביותר מג' להשלים שעור סוכה. וצריך לומר דיש חלוק בין מ"ד שבאמצע פוסל בד' טפחים למ"ד בד' אמות, דלמ"ד בד' אמות אינו מטעם שנבטל הסכך פסול בפחות מד' אמות להסוכה דהא שעור גדול הוא יותר מחשיבות מקום ויותר מכל שעור סוכה. וגם הא חזינן שלא נבטל דהא אף לרב אינו ישן תחת הסכך פסול ביותר מארבעה טפחים כמפורש במתני' [סוכה] דף י"ד בנתן נסר שהוא רחב ד"ט כשרה ולא יישן תחתיו ומפורש בגמ' שם שניחא זה גם לרב. אבל הוא משום דגם סכך פסול יש שעור שלא מפסיק לפסול סכך הכשר כשהופסק מהסוכה בפחות מד' אמות אף שמקום סכך הפסול הוא בפסולו ואין ישנים תחתיו. ולכן אמר בגמ' עוד יותר שגם לא מפסיק מלהצטרף שני פסלים הכשרים שכל אחד אין בו כשעור אף שאם היה אויר היה הפסק ולא היו מצטרפין משום דסכך פסול עדיפא דהתורה נתנה בו שעור גדול עד ד' אמות. ובסוכה קטנה גם לדידי' נימא שמצד הסכך פסול לא היה משלים השעור דהא זה ליכא בדין סוכה גדולה שהוא רק מצרף פסלים הכשרים שעשית הסכך פסול הוא רק שלא להפסיק ולכן בקטנה מה שגם משלים הוא מטעם שנידון כאויר שמשלים מטעם לבוד כדבארתי. וזהו מה שאמר רבה לדידי דאמינא ד' אמות משום שעורא הוא ובקטנה שהוא בשלשה אמר לאו משום דשוו שיעורייהו להדדי אלא משום דליתיה לשיעורא דסוכה דהוא משום שלהשלים בלא סכך כשר אינו יכול אלא משום דנידון כאויר אבל בגדולה שהוא לענין שלא יפסיק הוא משום שעורא מדין עצמו של הסכך פסול. ולכן אינו מפסיק גם בנסר ופסל מלהצטרף להתכשר. אבל למ"ד בד' טפחים שלדידיה ליכא כלל דין דסכך פסול כשהוא נשאר בפסולו שלא יפסיק סכך הכשר דזה שבפחות מד' שכשר הוא מחמת שגם מקום הסכך פסול כשר וישנים תחתיו דנבטל להסוכה, ולכן כשגם בגדולה צריכה הסוכה לסכך הפסול להכשירו משום שהפסלים רחוקים זה מזה אינו יכול רק בפחות משלשה מטעם שנידון כאויר משום דכל זמן שאין הסוכה כשרה בלעדיו לא שייך שיתבטל וכיון שנשאר בפסולו הוא גם מפסיק. ולכן סובר הרמב"ם דבכשר ופסול אינה כשרה אלא כשהוא פחות מג'.

[ענף ד] ונמצא שלהרמב"ם אף בנסרים פחותים מארבעה לר"מ שפוסל לסכך בהם נמי הוצרך ר"ה בדר"י לאוקמי בב' פסלין באמצע ומתורץ לדידיה קושית הרשב"א דאמאי לא תירץ לשמואל דבאמצע בד' דומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה איירי אסיפא אנסרים שאין בהן ד'. ומה שתירץ משום דסתמא א"ר מאיר וא"כ איירי אף בנסרים שיש בהן ד' הוא דחוק דאדרבה מדלא אמר ומודה ר' יהודה אלא ומודה ר"מ משמע דאיירי במה שפליגי ועיין ברש"י ותוס' [סוכה] בדף י"ד שהקשו מ"ט לא אמר ומודה ר' יהודה והוצרכו לדחוק בזה וא"כ יותר משמע דאיירי בפחותים מד' ובתוס' מפורש שם דעיקר ומודה קאי על פחותים מד'. ונצטרך לדחוק דהומודה הוא בתרי אנפי דעל פחותים מד' כשר אף בלא ב' פסלין באמצע ובד' דוקא בב' פסלין באמצע. ולהרמב"ם ניחא דבין בד' ובין בפחותין מד' הוצרך ר"ה בדר"י לאוקמי לשמואל דסכך פסול פוסל באמצע בארבעה דוקא בב' פסלין באמצע. ובפחותין משלשה שכשר אף בלא ב' פסלין באמצע אף אם היה סכך פסול לא היה יכול לאוקמי דהא נסרים פחותים מג' הם סכך כשר גם לר"מ ובהכרח איירי בנסרים שהן יותר משלשה שאף שהן פחותים מד' יקשה על מ"ד דבד' טפחים והוצרך לאוקמי בב' פסלין באמצע אך יהיה חלוק דבפחותים מד"ט כיון שיש ב' פסלין שהן ז' טפחים כולה כשרה דלסוכה כשרה נבטל סכך פסול פחות מד' ובד' לא יוכשר אלא במקום ב' הפסלין.

אך שעדיין יקשה דבנסרים פחותים מג' וחצי אבל יותר משלשה שאף בב' פסלין באמצע יחסר משיעור סוכה כקושית רש"י שע"ז תירץ רש"י משום שבפחות מד' כולה כשרה ואף תחת הנסרים וכוונתו שגם בלא ב' פסלין באמצע ולהרמב"ם יקשה. וצריך לומר דהרמב"ם סובר דלר"מ שפסול בנסרים יותר מג' מטעם גזירת תקרה אינו משום שגם בנסרים של שלשה יש בהם גזירת תקרה מצד עצמן אלא משום שנפקי מתורת לבוד כמו נסרים שיש בהן ארבעה לא פלוג וגזרו גם בהו גזירת תקרה כדי שלא יבואו לטעות בהו. ור' יהודה סבר כיון דמחולק מד' בזה שאין לו שיעור מקום לא גזרו דלא יבואו לטעות להשוותם דהרי מחולקין באיזה דבר לא שייך לא פלוג. וזהו פירוש הגמ' מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום לא גזרינן ומר סבר כיון דנפקי להו מתורת לבוד גזרינן ששייך זה רק באם מצד עצמן אין טעם לגזור ואולי זהו כוונת רש"י [סוכה י"ד] בד"ה כיון שכתב חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרינן, דאינן כתקרה ממש אבל דומות לתקרה שהם נסרים של ד' בזה ששוין שגם בשלשה אם היה אויר במקומם לא היה דין לבוד. ואף שמתחלה בדברי שמואל פרש"י [סוכה י"ד] בד"ה בשאין שר"מ חייש למעוט העושין תקרה מהן הוא לדעת המקשה שהיה סבור שאפילו בפחות משלשה נמי פוסל ר"מ לשמואל היה בהכרח מצד שר"מ חושש למעוטא גם לגזור בשבילם אבל לאחר שהקשה ע"ז שבפחות משלשה קנים בעלמא נינהו וא"א שיגזור ר"מ אף שיש מעוט העושין תקרה מהם ואף שר"מ חייש למעוטא מ"מ כיון דמדאורייתא כשר אף בכולן עושין תקרה מהן מאחר שעתה עושה לשם סוכה ורק מדרבנן גזרו, גם ר"מ מודה שאין לגזור בשביל המעוט וא"כ גם בשלשה אין לגזור ולכן א"ר פפא שטעם ר"מ משום דשוין לענין לבוד גזרו גם בהו מטעם לא פלוג ור' יהודה סובר כיון שמחולקין מד' שאין בהן שעור מקום לא שייך לא פלוג ועיין במהר"מ שג"כ פי' דר"פ אינו סובר דגזרו לר"מ בשביל המעוט. ועיין בר"ן ורשב"א שהקשו מה שייך טעם לבוד ושעור מקום להגזירה דהוא מחמת שעושין או אין עושין תקרה מהן ולפ"ז ניחא וזה מפרש הרמב"ם.

ולכן סובר הרמב"ם דכיון שכל האיסור לר"מ בנסרים של שלשה הוא בשביל נסרים של ד' אין לאסור בהן יותר מאלו שיש בהן ד' וכיון שבד' כשר בשני פסלין באמצע אין לפסול גם בנסרים פחותין משלשה ומחצה כשיש שני פסלין באמצע, אף שבסכך פסול באופן כזה בב' פסלין כשרין באמצע גרע בפחות מג' וחצי משום שלא יהיה בב' הכשרין שיעור הכשר סוכה מ"מ בנסרים כשר משום דאין למיגזר יותר מנסרים דארבעה שרק בשבילם נאסרו שלכן נידונים כמו בהיו נסרים ארבעה שהיה כשר. וממילא עדיפי דכשיש ב' פסלין והוכשר כשר גם במקום הנסרים שנבטלו להסוכה דהא גם סכך פסול ממש נבטל לסוכה כשרה כשהוא פחות מארבעה. זהו שיטת הרמב"ם והוכחתו הוא מזה שלא יקשה קושית הרשב"א כדבארתי.

ולהראב"ד שהביא הר"ן ולהרשב"א שסברי דרק בסכך פסול פחות מג' ישנים תחתיו אבל בג"ט אין ישנים תחתיו ומ"מ שעורו בסוכה גדולה בארבעה א"כ צריך לומר דאף למ"ד בד"ט יש דין שיעור בסכך פסול שלא להפסיק בין סכך הכשר אף שהוא נשאר בפסולו וכן גם לענין להצטרף שני הפסלין הכשרין שלא יפסיק בפחות מד', ורק בקטנה ליכא דין זה משום שהוא צריך להשלים לשעור הכשר סוכה שלזה ליכא כח בסכך פסול מצ"ע אלא מטעם שנידון כאויר. ועיין ברשב"א שכתב דבי רב דלא הדרי תשובה הוא משום דג"כ סברי דסכך פסול משום שיעורא ואויר משום הפלגה ולכן אין מצטרפין או שאף שתרוייהו משום הפלגה מ"מ כיון דלא שוו בשיעורייהו אין מצטרפין אף דשוו בטעמייהו. ולמה שבארתי לא היה צריך לזה דהא סכך פסול נבטל להסוכה ונשאר רק האויר בלבד כדבארתי, אבל הוא מטעם שהרשב"א לטעמיה שסובר דאין ישנים בסכך פסול בשלשה מוכרחין לומר לדידיה שגם סכך פסול יש לו שיעור שלא להפסיק ולכן הוצרך לתרץ כתירוציו. ולשיטתם היה יכול ר"ה בדר"י לתרץ אליבא דשמואל בנסרים פחותים מד' ואז כשר בלא ב' פסלין כמו למ"ד בד' אמות כדמקשה הרשב"א והוצרך לדחוק במה שתירץ.

אבל לרש"י ותוס' והרז"ה והרא"ש ורוב הפוסקים שסברי דסכך פסול פחות מד' ישנים תחתיו וכדאיפסק כן בטור וש"ע [או"ח] ר"ס תרל"ב, שא"כ מסתבר לומר כדבארתי להרמב"ם שסכך פסול אין בו דין שיעור שלא להפסיק וצרוף כשנשאר בפסולו דהא אין לנו הוכחה לזה דכשאינו ד' הוא נבטל בסוכה כשרה דהא גם ישנים תחתיו ומ"מ סברי דנסר ופסל ונסר ופסל פחות מד' כשר אף בלא ב' פסלין. ולכאורה בג' ויותר מ"ש מסוכה קטנה שאינו משלים שכ"כ הי"ל גם להפסיק. וצריך לומר דסברי דכיון שאם הי' ג' סכך כשר ופחות מג' אויר ואח"כ סכך פסול משהו עד שעור הכשר ואח"כ עוד סכך כשר ואויר פחות מג' אצלו ואח"כ סכך פסול משהו עד שעור הכשר היו אומרים לבוד והי' נחשב כיש לו מחיצה ז' אך שחסר צל סוכה וא"כ כשסיכך אח"כ מקום האויר בסכך פסול לא נגרע בזה ונידון כאויר עד השלמת שעור סוכה והיותר נידון כסכך פסול כמו שהוא ונחשב גם עתה שיש כאן מחיצה ז' של הכשר סוכה וממילא הויא סוכה גדולה דהא עתה אין לה הפסק בשעור כשרותה מדין מחיצה וממילא נבטל הסכך פסול לגבה כיון שהוא פחות מד', דלענין להחשיבה סוכה גדולה תלוי רק במשך המחיצה ולא בהצל שזה אינו דין על הסוכה רק על הישיבה, ומאחר שנבטל כשר בכל משך הסוכה אף תחת הפסול גם לישן דכיון שנבטל הרי יושב בצל סוכה. נמצא לשיטתם דהמקרה סוכתו בשפודין ויש ריוח ביניהן כמותן שכשרה הוא בכל אופן בפחות מד' אף ביותר מג' והוא מטעם שנחשב עד שיעור השלמה לז' כאויר והיותר סכך פסול. והרמב"ם סובר דלא מחלקינן הסכך פסול להחשיב מעט כאויר ומעט כסכך פסול ולכן סובר דאינו כשר בשלשה אלא בפחות.

עכ"פ נמצא דיש ב' דינים בסוכה דין מחיצה ז' כדפנות אך שצריך שיהיה מסכך כשר ולבוד מהני לזה. ודין שיושב בצל סוכה כשרה. וחמתה מרובה שפסולה אף שיש שם לבוד משום שנבטל הצל והוא כליכא צל. ואם סיכך ע"ז בסכך פסול נמי פסולה משום שיושב בצל סכך פסול וכשנתערב כשר בפסול והרוב הוא מהכשר אף שבלא הפסול היתה חמתה מרובה שנמצא שהפסול עושה הכשר נמי כשר מטעם דמחיצה כשרה היתה גם מהכשר לבד מטעם לבוד ונשאר הנידון רק על הצל שכיון שאינו ניכר ממי הוא הצל נבטל צל הפסול ברוב הכשר אף במחובר ואין לו דין קבוע כדלעיל.

והנה חזינן בפירוש שאם הצל לא נבטל בהחמה אז אף שיושב במקום שחמתה מרובה נקרא שיושב בצל סוכה. דהא [סוכה] בדף י"ט בהא דרבה בב"ח א"ר יוחנן ברובה צלתה מרובה מחמתה ומעוטה חמתה מרובה כשרה אף לישב במקום שחמתה מרובה כדאיתא בר"ן ועיין בט"ז [או"ח] ר"ס תרל"א. וא"כ חזינן דמיקרי יושב בצל סוכה אף שבמקום ישיבתו הוא צל מועט אם אך לא נבטל הצל שיושב בה בהחמה כגון התם שיש לה צרוף רבוי הצל של שאר הסוכה במקום שאינו יושב. א"כ כשיש לו צל וחמה מחצה על מחצה שודאי לא נבטל הצל בהחמה דהא לא תיבטל במע"מ והוא ודאי צל סוכה יש להיות אף לר"ה בדר"י שאוסר בפרוץ כעומד כשר בכאן. דרק לענין מחיצה של הסוכה מצריך שיגדור רובא וגם ברוב סכך כשר אבל כשגדר רובא למעלה א"כ יש בה דין מחיצה כשרה רק למטה החמה והצל שוין יש להכשיר דהא לענין ישיבה בצל סוכה לא בעינן שישב ברוב צל רק שישב אף במעוט צל אך בצל שלא נבטל שיהיה על הצל שם צל סוכה ובמע"מ הרי ודאי לא נבטל הצל ולכן אף לר"ה בדר"י יש להכשיר באם למעלה צלתה מרובה אף שלמטה הן שוין. ואולי זהו גם כוונת הר"ן שהבאתי. ואף שיש קצת לחלק דבמעוט חמתה מרובה נבטלה החמה ברוב הצל ובמע"מ נהי שהצל לא נבטל אבל גם החמה לא נבטלה וא"כ יושב גם בחמה. אבל זה אינו שהחמה לא נבטל לעולם כמו שלא מהני שום דין להחשיבו שאין שם חמה כהא דלבוד ורוב סכך אינו עושה מקום האויר אף שהוא פחות מג' כנבטל החמה אף שסכך פסול נבטל והכשרות הוא משום דהצל שעליו הוא בשם צל וא"כ גם במע"מ שלא נבטל הצל יש להכשיר.

[ענף ה] והנה למה שבארתי שמה שאויר מצטרף ואין ישנים תחתיו הוא מטעם שיש ב' דינים בסוכה ולדין מחיצה מהני לבוד אבל מ"מ אין יושב בצל סוכה, ניחא דמיון הגמ' לטיט הנרוק אף לרש"י שסובר שטיט הנרוק בעת שמצטרף טובלין בו והכא אין ישנים תחתיו אף שמצטרף שהקשו עליו התוס' דאין זה יוכיח כיון דל"ד לאויר. דהא קושית הגמ' ומי איכא מידי שאצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר הוא דכיון דהשיעור דז' טפחים הוא בשביל ראויות הישיבה כדי ראשו ורובו ושלחנו והישיבה הא צריכה להיות בצל איך אפשר לומר שהשיעור הוא בשביל דין המחיצה וסגי בלבוד אף שאין ראוי לישן שם. וע"ז מביא ראיה מטיט הנרוק שג"כ שיעור מקוה ארבעים סאה הוא כדי שיוכל אדם בינוני לטבול בהם כדאיתא בפסחים דף ק"ט מים שכל גופו עולה בהן וא"כ היה צריך להיות כל הארבעים סאה ממים שיוכל לטבול בהן והא טיט הנרוק הוא ממה שמעורב מים ועפר וכשמצטרף טיט הנרוק גם העפר שמעורב בו מצטרף להשלים שיעור המקוה והוא דבר שאין שייך בו טבילה ונמצא שחסר השעור מדבר הראוי לטבילה. ולכן נהי שבתערובות המים הוי שם מים גם על העפר שאינו מתחלק העפר מהמים ונחשב שיש כאן מ' סאה מים, מ"מ מים שראוין לטבילה אין כאן מ' סאה דאף שהעפר נעשה בשם מים אין ראוי לטבילה והטבילה שנעשה שם הוא רק מצד המים דשם. וא"כ חזינן שאף שהשיעור הוא בשביל יכולת הטבילה מ"מ על הטבילה אין שעור שאם יכול לטבול סגי והשיעור הוא רק בדין המים שבעינן מ' סאה ויש ב' דינים א' שיהיה בהמקוה מים ומצד דין זה סגי שיהיו רק בשם מים ב' שיוכל לטבול וע"ז אין שיעור. והטעם פשוט דאין לומר שההלכה נאמרה בכמה מים מתכסה כל גופו דלמה לן זה אחר שנאמר שצריך שיתכסה כל גופו יראה בעצמו אם נתכסה כל גופו וגם הא אף השעור מ' סאה תליא לפי רוחב ואורך ועומק הגומא וגם תליא בגודל האדם והכלי אלא ודאי שהשיעור נאמר כמה מים צריך להיות בהמקוה שהוא בשיעור שאדם בינוני היה יכול לטבול כל גופו אם היה גומא כזו שהוא אמה על אמה ועומק ג' אמות שיש שם מ' סאה ואז רשאי לטבול מי שמתכסה בהם כל גופו. ואף שודאי היה יכול לטבול כל גופו אף אם יהיו שם מים פחותים וימלאו לשיעור הג' אמות בעצים ואבנים ועפר סביבות הרגלים להגביה עליו המים אבל מדלא נאמר שיהיה שם גם מינים אחרים אלא ורחץ במים ש"מ שכל עומק הג' אמות צריך להיות דוקא במים שכשיטבול שם המים בעצמם יכסו כל גופו. וא"כ מוכרחין גם מזה לומר שהשיעור אינו בשביל יכולת הטבילה לבינוני שרק במקוה שראוי לבינוני הוכשר לכל שהרי ברור שיכול בינוני לטבול בפחות ע"י הגבהת עצים ואבנים אלא שהוא שיעור לסך המים שהצריכה תורה שיהיה במקוה ולסימן בעלמא נאמר כל בשרו שכל גופו עולה בהן ולא שבשביל זה נאמר השיעור. ולכן כיון שיש ב' דינים אין הכרח שכל הסך יהיה ממה שראוי לטבילה אלא מצד דין המים שעל מים דקרא נאמרה ההלכה מים שכל גופו עולה בהן ולכן כשר כשהארבעים סאה כולן הם משם מים אף שאין כולן ראוין לטבילה כמו טיט הנרוק כדלעיל.

וכ"כ הוא לענין סוכה שאף שהשיעור נאמר כדי ראשו ורובו ושלחנו מ"מ הוא רק לסימן ולא שבשביל זה נאמר השיעור דעל השינה והישיבה לא שייך לומר שיעור רק לומר שצריך שיהיה שם ראשו ורובו ושלחנו ואם לא יהיה לו שם מקום לזה לא יצא במצות סוכה. וגם לטעם הירושלמי שהובא ברא"ש שהשלחן הוא רק טפח וא"כ היה סגי מצד זה גם בו' על ז' ורק שצריך שיוכל לישב ולהעמיד השלחן לכל מקום שירצה כדאיתא בפני משה פ' הישן ה"ח עיין שם ולכן מסתבר שהשיעור אינו שייך להישיבה והשינה בסוכה אלא דהוא שיעור לדין מחיצה ורק שהוא סימן להשעור. אבל הקשה ע"ז מי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא אינו כשר דהא כאן יש לומר דהשיעור הוא בשביל הישיבה דהקפידה תורה שיוכל לישב ישיבת קבע בהסוכה שהוא בכל צד שירצה וגם מסובין כשירצה ועיין [סוכה] בדף ז' שאמר ע"ז שמצרכי ב"ש שיהיה גם שלחנו שהוא משום דדירת קבע בעינן. ולכן לא היה סגי להקשות והא בעינן שיהיה ראשו ורובו ושלחנו בסוכה דודאי איירי באדם זוטר ובעמידה שאוכל במקום הסכך וגם בסוכה גדולה א"צ שיהיה גם שלחנו בסוכה וכן ברור שא"צ ליכנס באדם זוטר שיהיה אף ששה טפחים בסוכה גדולה ורק לשעור נאמר זה שאפשר שהוא רק לסימן אבל הקשה דבלא ראיה יש לנו לומר שהשיעור הוא על כשרות הסוכה שיהיה מקום שכשר לישיבה לאדם בינוני כפי ראשו ורובו ושלחנו ושיעור זה הוא לכל אדם אף לזוטר דמי איכא מידי דמצטרף להשלים והוא אינו כשר דכ"ז שלא מצינו בכה"ג באיזה מקום אין לומר כן. וע"ז הוכיח ר' יצחק בן אלישיב מטיט הנרוק שהוא מתני' שמצטרף לשיעור מ' סאה אף שלטבול בו כשכולו טיט הנרוק לא עלתה לו טבילה משום שהט,,, [שהטיט] אינו ראוי לטבילה וא"כ מ"ט מצטרף להשלים הא שיעור המ' סאה הוא כדי שיהא כל גופו עולה בה [בהן] והעפר שבו אינו ראוי לטבילה אלא שאמרינן דהשיעור הוא רק לדין סך המים ויכולת הטבילה הוא רק לסימן בעלמא א"כ מצינו בכה"ג. ואף שהתם מוכרח יותר לומר כן כדבארתי, מ"מ גם התם אפשר שלתרוייהו בעינן שיעור שכל גופו עולה בהן בין על סך המים בין על ראויות הטבילה ולא אמרינן כן דאין למדין מחידוש דין רק על שנאמרה שהוא על מים דהקרא. ולכן גם בסוכה אמרינן כדמסתבר דעצם הישיבה והשינה אין להן שעור אלא הוא שיעור לדין המחיצה וראשו ורובו ושלחנו שהוא מענין הישיבה הוא רק סימן להשיעור ומדין מחיצה הא אמרינן לבוד באויר כבכל מחיצה אך שאין ישנים מצד דין השני שצריך לישב בצל סוכה. ונמצא אף ששם בטיט הנרוק מצטרף וגם טובלין שם הוי מעשה ותועלת הטבילה רק מהמים דשם ולא מצד העפר שיש בהטיט שמשלים דאין שייך לטבילה ולא הוצרך רש"י לפרש זה כי אם היה שייך בו טבילה היה מועיל אף בכולו טיט הנרוק מאחר ששם מים עליו כדחזינן מהא שמצטרף ולכן ל"ק עליו קושית התוס'.

וזה שלא כתב רש"י מהא דהמים מצד אחד דאין מטבילין בטיט ומ"מ מצטרף כפי' התוס' נראה דרש"י סובר דהתם לא איירי בטיט הנרוק ולא יקשה קושית התוס' מזבחים דף כ"ב דאמר שם דטיט הנרוק שמשלים למקוה הוא כשפרה שוחה ושותה ממנו דלא כהשיעורים דכל התנאים במקואות פ"ב בדין דמצד אחד אין מטבילין בטיט אלא דטיט הנרוק שמשלים למקוה שתנן ברפ"ז דמקואות הוא רך מאד ושם מים עליו כזה שפרה שוחה ושותה ממנו כדאמר בזבחים ולכן מצטרף אף העפר שבו אבל טיט דפ"ב דמקואות לא איירי שם לענין צרוף ואינו מצטרף העפר שבטיט רק המים שבו. ואף אם נימא שמחדש שם במתני' גם דין הצרוף הוא רק על המים שבו שמצטרפין למי מקוה שג"ז הוא חדוש אבל הטיט לא מצטרף משום שהוא יותר עב משעור פרה שוחה ושותה. ואף שרש"י כאן ובזבחים שם [כב] פי' שראוי להריקו מכלי אל כלי אין פירושו כשיעור היורד בפי חבית שא"ר אליעזר במתני' בפ"ב דמקואות בהא דטיט אלא דהוא יותר דק ורך וכוונתו שהורק לגמרי מכלי אל כלי ולא נשאר כלום בכלי הראשון ויורד בפי החבית הוא יותר עב שרק יורד בפי חבית אבל כלי הראשון לא מתרוקן לגמרי שנשאר שם מעט מן הטיט בדופניו ובשוליו. וגם אף בטיט שהורק לגמרי מכלי אל כלי לא כולם הוא בדין טיט הנרוק שמשלים למקוה דלא כולם פרה שוחה ושותה דהא אמר עלה אי דפרה שוחה ושותה אי דאין פרה שוחה ושותה אלמא דאף באלו שהורק מכלי אל כלי נמי יש שהוא עב כזה שאין פרה שוחה ושותה ואין לו דין טיט הנרוק שמצטרף אף הטיט. ועיקר כוונת המשנה בפ"ב בטיט הוא לאשמועינן מחלוקת ר"א ור' יהושע שלר' יהושע מטבילין במים צפין על גביו מטעם שהמים מקדימין לא הויא חציצה ור"א סובר שחוצץ ובמן הצד לכו"ע אין מטבילין משום דחוצץ דאין שם מים מקדימין. וגם אם פרה שותה אין שייך שידבק לגופו עד שיחצוץ ולא היה אומר ר"א שאין מטבילין במים צפין ע"ג. ולכן לא הביא רש"י מפ"ב [מקואות] דשם אין העפר שבהטיט מצטרף להשלים שיעור מ' סאה ואין ראיה לכאן אלא הביא מטיה"נ דפ"ז דשם מצטרף אף העפר ואיירי שם בפרה שוחה ושותה בגמרא זבחים. וזהו פי' נכון בסוגיא ובפרש"י.

ועיין בתפא"י שג"כ רוצה לומר דבפ"ב דמקואות לא איירי לענין צרוף. ועיי"ש במשנה אחרונה שרצה לומר בכוונת רש"י כאן ובזבחים שהוא שיעור היורד בפי חבית ולכן הקשה עליו מ"ט לא נקט כשאר תנאי ולא דק דשעור שראוי להריקו מכלי אל כלי דפרש"י הוא שיעור אחר שיותר רך משיעורים דתנאי בפ"ב והוא ברור ופשוט.

והנה בטיט הנרוק שפרה שוחה ושותה מסתבר למה שבארתי לרש"י שגם מן הצד טובלין דכיון שנכנס לשם מתערבים המים מחמת רכותו כמו כל מים שמתערב ושייך גם שם טבילה כיון דהמים באין לשם וחציצה אינו שייך בטיט כזה דלא נדבק לגופו, אבל בטיט דפ"ב [מקואות] אין טובלין מן הצד אף שג"כ באים לשם מים משום דאין מקדימין להטיט ונדבק הטיט לגופו וחוצץ. ור"א סובר שאף במים מקדימין חוצץ שנדבק טיט לגופו יפה אך כשהקדימו המים.

ועיין בשט"מ זבחים שם [כב] בשם תוס' חיצוניות דג"כ מחלקי לתרץ קושית התוס' דבמתני' דפ"ב דמקואות נאמרו שיעורים אחרים ולא פרה שוחה ושותה, משום דבהטבלה במים סגי אף בקנה יורד ואינך חלוקים דמפרש התם לכל חד כדאית ליה אבל לטבול בטיט עצמו מצריך הגמ' בזבחים דוקא שתהא פרה שוחה ושותה, ומוכרחין לומר לדידהו כדבארתי לרש"י שבמתני' דפ"ב [מקואות] אינו טיט הנרוק דרפ"ז שמצטרף משום דזה שמצטרף גם טובלין בו, ובפ"ב לא מצטרף העפר שבטיט או שגם המים שבו לא מצטרפי דלא איירי שם בצרוף אלא בדין חציצה דאם נימא שגם הטיט שבפ"ב מצטרף מנ"ל לגמ' זבחים דין דטובלין גם בטיט בשיעור דפרה שוחה ושותה, ואם הוא מסברא משום שהוא מים ממש כיון שראוי לשתיית פרה מנא ליה שרק משלים. וגם מנ"ל לגמ' שריש לקיש איירי לענין לטבול גם בהטיט הא אפשר רק לענין השלמה להשיעור והטבילה היא בהמים שלרביעית אינו משלים. אלא ודאי שלפי' זה צריך לומר דאם אך מצטרף להשלים טובלין גם בהטיט וכשאין טובלין רק בהמים כהא דטיט דפ"ב אין מצטרף גם להשלים לטבול בהמים. וא"כ בהכרח טיט הנרוק דפ"ז דמקואות שמצטרף הוא טיט אחר מהא דפ"ב ומפרש הגמ' דזבחים דהוא בשיעור פרה שוחה ושותה וזהו כדבארתי בשיטת רש"י דסוכה והוי שיטת רש"י ושיטת תוס' חיצוניות שבשט"מ בדרך אחד.

ועיין בש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל"ב שנקט שיעור פרה שוחה ושותה ומ"מ אין טובלין כשהוא מן הצד אלא בהמים והוא כשיטת התוס' דגם בטיט דפ"ב [מקואות] דפליגי הוא טיה"נ דשיעורו בפרה שוחה ושותה והמחלוקת הוא באיזה שיעור נחשב שותה אבל רש"י ותוס' חיצוניות לא סברי כן ומש"כ הב"י שכן הוא משמע גם מרמב"ם וכן כתב בבאה"ג אינו מוכרח דאולי מהא דחלקם בב' הלכות דבפ"ח ממקואות ה"ט בדין דנמדד עם המקוה נקט שיעור דפרה שוחה ושותה ובה"י בדין שאין מטבילין בהטיט אלא בהמים כשהטיט מצד אחד נקט סתם טיט רך משמע קצת שאינו בשיעור דפרה שוחה ושותה דה"ט וצ"ע בשיטתו.

[ענף ו'] והנה [סוכה] בדף י"ח פליגי ר' אחא ורבינא באויר באמצע שחד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע והביא ראיה ממתני' דרפ"י דאהלות בארובה שטומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור אלמא דאין לבוד באמצע. ותמוה מאד איך אפשר להביא ראיה משם הא שם אף סמוך לדופן נמי לא אמרינן לבוד דלא הוזכר חלוק בין אם הארובה היא באמצע או סמוך לדופן. ועוד קשה הא ודאי ההוכחה היא מפחות מפ"ט כדאיתא ברשב"א משום דפחות מטפח גבי טומאה הוא כפחות מג"ט גבי שאר דברים ומוכרח זה דהא בטומאה לא אמרינן לבוד בטפח אף בכותלים ולא היה שייך להביא משם לכאן אלא ודאי דהוכחתו היא מהסיפא מאין בארובה פ"ט דאף בטומאה אמרינן לבוד ומ"מ לא אמרינן בארובה. וא"כ הא ודאי אמרינן לבוד באם הטומאה היא בבית שכל מה שבעליה טהור ואין יוצאה הטומאה דרך ארובה פחותה מטפח אף שהוא באמצע וא"כ מוכרחין לומר שמה שהטומאה כנגד ארובה טהור מה שבבית אינו משום דאין לבוד באמצע אלא מטעם שאין שייך לכאן והיא סוגיא תמוה מאד.

והנכון לע"ד דלמה שבארתי שיש ב' דינים בסוכה דין מחיצה שע"ז בעינן שיעור ז' טפחים ודין שצריך לישב בצל סוכה ניחא. דהנה יש להסתפק בהלכה דלבוד אם נאמרה דנחשב כסתום, או דאינו כסתום אך נאמרה דא"צ לגדור יותר דיש דין מחיצה כשאין בהחור ג' טפחים. ואם נחשב כסתום אז אף בסכך יש לומר לבוד לדין מחיצה אף שאין יכולין לישן שם מצד דין הב' דצריך לישב בצל סוכה. אבל אם לא נחשב כסתום רק שא"צ לגדור יותר אז בסכך שצריך לסכך הכל מטעם דין הצל א"א ממילא לומר שהתורה לא הצריכה לסכך יותר וממילא לא שייך לבוד בסכך אף לדין מחיצה דלא נאמר ב' עניני סכוך לב' הדינים שיש בסכך. אך כל זה הוא באמצע אבל סמוך לדופן אף לטעם הב' שא"צ לגדור יותר נמי יש לומר לבוד מצד הדופן דהוא מהסוכה כדאמרינן בכל מקום וממילא יש כאן מחיצה של ז' טפחים.

וזהו מחלוקת ר' אחא ורבינא אם אמרינן לבוד באמצע בהסכך. ומוכיח דלבוד אין נחשב כסתום דזהו הטעם של מ"ד אין לבוד באמצע בהסכך, מארובה שאין בה פ"ט שאמרינן לבוד גם בטומאה לענין שאם הטומאה בבית אינה יוצאה מחור פחות מטפח לא בכותל ולא בגג לבית אחר ולעליה ומ"מ באם הטומאה נגד הארובה בוקעת ועולה אף בפחות מטפח ולא נטמא מה שבבית או כשהכלים נגד הארובה לא נטמאו מטומאה שבבית ואם דין לבוד הוא שנחשב כסתום היה צריך להיות דין נגד הארובה כהבית ולא היתה נבקעת הטומאה דרך חור הארובה שפחות מטפח וכן מטומאה שבבית היתה נמשכת טומאה על הכלים שכנגד הארובה שפחותה מטפח. אלא ודאי דלא נחשב לבוד כסתום רק שא"צ לגדור יותר ולכן אין שייך זה אלא בשהטומאה היא בבית שכל המשכת הטומאה יותר מכנגד הטומאה הוא מחמת המחיצה של האהל, וכיון שאין שם פ"ט הרי הוא נידון כמחיצה ואינה יוצאה הטומאה דרך שם אבל באם הטומאה כנגד הארובה אין שייך כלל לידון עליה בדיני מחיצה של האהל שסביבותיו מהבית כיון דאינה מונחת שם לומר שכיון שנגדר שם באהל א"צ לגדור שוב על מקום זה דהא במקום שישנה הטומאה שם לא התחיל לגדור כלל וליכא עליו כלל מחיצה וממילא נבקעת הטומאה כנגדו כיון שאין שם מה לחצוץ. וכן אם הכלים מונחים כנגד הארובה אין שייכים להמחיצה דאהל הבית וממילא לא נטמאו דלגבי דידהו אין שייך אהל של הבית דנימא שא"צ לגדור יותר דלמה ששייך לדידהו לא התחיל כלל לגדור. וכן ממילא לא נמשכה טומאה בבית שנסדק מצד זה לצד זה אף בכל שהו כדאיתא בר"פ י"א דאהלות דמאחר דכנגד הסדק טהור אין שייך שיטמא בבית האחר דהא מפסיק טהרה ופסקה המשכת הטומאה. ונשאר דין לבוד רק בטומאה בבית שאינה יוצאה דרך חור פחות מטפח לעליה מאחר דצריכין להביא בכאן טומאה מצד מחיצת האהל שעל הטומאה לכן נידון בדיני מחיצה שא"צ לגדור חור פחות מטפח.

וניחא לפ"ז מה שבנתן רגלו מלמעלן ואח"כ באה לשם טומאה תחת הארובה שסברי חכמים שם [אהלות פ"י] במ"ב דרגלו קדמה את הטומאה טהור משום דבעת שנתן רגלו שלא היתה שם טומאה תחת הארובה היה נידון מקום זה בדיני מחיצות אהל של הבית משום שא"צ לגדור גם חור פחות מטפח לכן אף אחר שבאת לשם הטומאה לא נעשה על מקום זה דין אחר לגבי רגל איש זה שסתם שכבר נעשה לגביה בדין מחיצה של הבית. וגם יש לפרש לפ"ז עוד טעם דכיון דהיה שם רגלו והיה ממש סתום כל האהל אף נגד הטומאה שלכן הויא הטומאה שייכת לאהל הבית דמחמת זה נטמא כל מה שבבית נידון ממילא בדיני מחיצה של הבית ואינה יוצאה ממילא גם לטמא את האיש שסתם ברגלו. אך בטעם זה יש לפקפק דאולי כיון דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה הוא כפתוח לגבי הטומאה לצאת שלענין זה לא שייכת הטומאה לאהל הבית ורק להביא את הטומאה שייכת למחיצת אהל הבית ואולי פליגי בזה חכמים ור"ש שם בשתי רגלים זו ע"ג זו שקדמו את הטומאה ומשך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם שלר"ש טהור ולחכמים טמא דר"ש סובר טעם הב' שהוא מצד הטומאה שנעשה עליה דין מחיצת אהל הבית שלכן גם השני טהור וחכמים לא סברי טעם זה משום שסברי דהיה מתחלק דין היציאה מדין ההבאה ורק מצד שלרגל זה שסתם קודם שבאת הטומאה לשם נעשה מקום זה בדין מחיצת אהל הבית לכן הוא לאיש זה ולא לרגל השני שהוא האהיל על הטומאה אחר הגעת הטומאה לשם.

והנה במקצתה בבית ומקצתה כנגד ארובה פליגי שם [אהלות פ"י] במ"ג דלר"מ גם כנגד הטומאה טמא ולר' יהודה כנגד הטומאה טהור ולר' יוסי אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור שלכאורה טעם ר' יהודה ור' יוסי תמוה. אבל הוא משום דסובר ר' יהודה שכיון שמקצתה בבית הרי שייך לטומאה זו מחיצת אהל של הבית להביא הטומאה להבית ממילא נידון מקום זה מאהל הבית אף שהוא פתוח ואינה יוצאה. ול"מ אם יסבור כר"ש בשתי רגלים שלא מתחלק דין היציאה מדין ההבאה אלא אף אם יסבור כחכמים דמתחלקים ונידון כל אחד בפ"ע הוא רק התם משום דכולה היא תחת הרגל שנידון כפתוח לגבי יציאה ולכן אף לגבי הבאה היה נידון רק מדין אהל דדבר המק"ט ולא מתחלק לדונו לענין הבאה לבית שעשאה שייך לבית בדיני אהל הבית אבל כשהטומאה שייכת ודאי לאהל הבית מצד המקצת שבבית לא מתחלק ונידון בדין אהל הבית ואינה יוצאה. וכן סובר גם ר' יוסי אך מחדש שאם יש בחתיכת הטומאה שני שיעורים ושיעור ממנה הוא בבית ושיעור ממנה הוא כנגד הטומאה נחשב כל חלק בפ"ע אף שהם חתיכה אחת וממילא מה שכנגד הארובה לא נידון בדיני מחיצת אהל הבית ור' יהודה סובר שלא מתחלקת החתיכה ממילא הוא כיש רק שיעור אחד שגם לר' יוסי נידון מאהל הבית. ור"מ סובר שמתחלק ב' הדינים דכשדנין על היציאה מהארובה לא נידון בדיני מחיצת אהל הבית ומה שמטמא בנתן רגלו מלמעלן אף בקדם להטומאה הוא משום דסובר דקודם שבאה הטומאה לשם שאינו נוגע למעשה אין שייך לדון כלל אם מקום הארובה נחשב ממחיצת אהל הבית או לא וכל הנידון נעשה רק אחר שבאה הטומאה לכן מטמא אף בקדמה רגלו את הטומאה כמו בקדמה הטומאה.

עכ"פ הוא רק אם לא נחשב כסתום בדין לבוד אבל אם ההלכה היא דנחשב כסתום מדין לבוד ובטומאה דין לבוד הוא בפחות מטפח, לא היה מקום לחלק והי"ל להארובה דין כסתום מצד אהל הבית אף כשהיא נגד הארובה בכל אופן, וממילא ראיה מכאן לסוכה דאין לבוד באמצע הסכך כדבארתי דבסוכה תלוי בזה רק באמצע ולא אצל הדופן אף שבטומאה הוא גם אצל הדופן, והוצרך לדחות דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו, פי' שאינו כסתום אבל בכל לבוד הוא כסתום וממילא יש לבוד אף בסכך גם באמצע. ולשון רש"י דהכי גמירי להו מסיני דאין לבוד באמצע לא מובן, דבטומאה אין חלוק בין באמצע לאצל הדופן, ואולי טעות סופר הוא, או שיטפא דלישנא דגמ' דסוכה שם נקט אבל כוונתו או דאין דין לבוד כלל בטומאה או דאינו כסתום כדבארתי.

[ענף ז'] והנה למה שבארתי שרק בסוכה שייך לחלק בלבוד בין באמצע לסמוך לדופן, צריך להבין ראיית מ"ד יש לבוד באמצע משתי קורות שאינן נוגעות זו בזו שאמרינן לבוד, הא שם אין שייך לחלק. וצריך לומר דהא טעם מ"ד יש לבוד באמצע הוא משום שסובר דדין לבוד הוא שנחשב כסתום כדבארתי הוכיח משם שפיר דדין לבוד הוא שעושה כסתום וממילא אמרינן גם בסכך לבוד אף באמצע, דהנה בעירובין דף ח' סובר ר' חסדא בנעץ ב' יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן שלדברי המתיר להשתמש תחת הקורה מטעם דחודו החיצון יורד וסותם אסור, ופרש"י דאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם, והכא לאו מחיצה ממש היא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן ע"י לבוד עיי"ש, חזינן דלדין לבוד בעינן מחיצה ממש. וא"כ בשלמא אם דין לבוד הוא שנחשב כסתום ניחא מה שבשתי קורות שאין נוגעות אמרינן לבוד בפחות משלשה משום דהרי הוא כסתום למעלה דבמקום הקורות למעלה הרי הם ממש וממילא סותם גם למטה, אבל אם דין לבוד אינו כסתום רק שא"צ לגדור יותר א"כ גם למטה נחשב כן דלא יחשב למטה יותר סתום מלמעלה, ולמטה הרי אינו מחיצה ממש ואין לומר לבוד. ולכן מוכרחין לומר שדין לבוד הוא שנחשב כסתום וא"כ למעלה ששם הוא ממש שאמרינן לבוד נחשב כסתום וממילא הוא כסתום גם למטה דהא למטה אין מחדשין עתה כלום מדין לבוד, אלא הסתימה שנעשה למעלה בהקורה יורד וסותם גם למטה, ומאחר שחזינן משם שדין לבוד הוא שנחשב כסתום ראיה שאף בסכך יש לבוד גם באמצע כדלעיל.

אך שיקשה לכאורה שלפי' זה יש להביא הראיה גם מרישא מקורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר שדין לבוד הוא שנחשב כסתום, דאל"כ לא היו אומרין לבוד למטה, וברש"י מפורש דהראיה היא רק מהסיפא מדין ב' קורות שאינן נוגעות זו בזו שהוא באמצע, דכתב וכן ב' קורות וע"כ באמצע אויר פחות מג' שלא בסמוך לדופן עיי"ש. וצריך לומר דארישא היה אפשר לומר דכיון שיש דין לבוד לא היה צריך להתחיל לגדור אם היה עושה גדר ממש רק סמוך לשלשה להכותלים דהם הא קבועים ממש שהיה דין לבוד להגדר, לכן אף קורה שתקנו שיועיל במקום הגדר לא הצריכו רק במשך הזה אף שעתה לא שייך שנימא לבוד משום שליכא מחיצה ממש למטה, משום שלא הצריכו לתקן בקורה שיהיה יותר ארוך מכפי שצריך בגדר, ולכן לא היה ראיה משם שלבוד הוא כסתום, אבל בשתי קורות שאינן נוגעות זו בזו שהאויר הוא באמצע שלא בסמוך לדופן שהוא המשך שצריך לתקן בגדר, וא"כ ודאי על משך זה תקנו שיהיה הקורה, ומ"מ אמרינן לבוד מוכיח שפיר דלבוד נחשב כסתום דאם אינו כסתום לא היה מועיל בקורה משום שלמטה לא נימא הלבוד, כיון דאינו מחיצה ממש אלא ע"י חודו יורד וסותם, ול"ד לאם היה מתקן בגדר ממש והיה מניח פחות משלשה ששם היתה מחיצה ממש שאמרינן לבוד, אלא ודאי שהוא כסתום וא"כ ראיה דאמרינן בסכך באמצע נמי לבוד, ודחי דשאני קורות דרבנן הקלו דיחשב כסתום אבל בעלמא לא הוי לבוד כסתום, ולכן בסכך אין לבוד באמצע. וזהו פי' נכון ואמת לע"ד בסוגיא החמורה והמתמיה מאד בעה"י.

והנה שם בעירובין [דף ח] הקשה ר' אדא בר מתנה לרבא שאמר לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה דאמרינן חודו הפנימי יורד וסותם נמי אסור משום דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא, מהא דתניא היתה קורתו משוכה פחות מג' שכשרה והיה סבור שמשוכה הוא מבחוץ שנמשכה לתוך רה"ר והא אינה ע"ג מבוי, ואיתא בגליון בשם ת"י שגם לר' חסדא פריך, וכוונתו דהא גם הוא אוסר במשוכה לחוץ דהא מחמת זה אוסר בקורה דבוקה לכותלי המבוי מבחוץ לדברי המתיר, משום דכיון דחודו החיצון יורד וסותם היא כמשוכה לחוץ ולא אמרינן לבוד, וא"כ במשוכה לחוץ ממש גם לדברי האוסר יהיה אסור אף לר' חסדא. אבל נראה לע"ד דכיון שלבוד נחשב כסתום א"כ נחשב למעלה שיש שם מחיצה ממש כסתום עד כותלי המבוי, וא"כ למ"ד חודו הפנימי סותם נחשב סותם חודו של הלבוד שהוא סמוך לכותלי המבוי גם למטה, דרק למ"ד חודו חיצון יורד וסותם הוא רחוק מהכותלים וא"כ אין לומר לבוד למטה משום שאינו מחיצה ממש, דהא למ"ד זה אף בקורה שהוא דבוק ממש סובר שרק חודו החיצון סותם וכ"ש שלא יועיל במשוכה שרק ע"י לבוד נעשה דבוק, אבל לדברי האוסר שחודו הפנימי סותם יוכשר לר' חסדא אף במשוכה, ויהיה הברייתא במשוכה כדברי האוסר שהוא גם ר' שמעון ברבי שהוא תנא ולכן הקשה רק לרבא.

והנה לר"ת בתוס' [סוכה] דף כ"ב שסובר דאם מלמעלה שוין אף שלמטה חמתה מרובה כשרה דנחשב פרוץ כעומד משום דתלוי רק בהסכך ולא בהצל, יקשה קושית כתר"ה מ"ט בטיל בשחבטן הא מחובר לא בטיל. וצריך לומר או דיסבור כפי' הר"ן דלא מטעם בטול כשר בחבטן עיי"ש, או דיסבור דמחובר נמי בטיל באינו ניכר דהא כן סברי התוס' ב"ב דף צ"ד ד"ה סאה, דמפרשי הא דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט במחוברים לקרקע ומ"מ בטיל בפחות מרובע, ועיין ברש"ש ריש שקלים שהוכיח כן מתוס'. ומה שנטיעה של ערלה לא בטלה יפרשו מטעם שנטיעה הוא דבר חשוב ולא בטיל, או דסובר דצל בחמה שניכר לא בטיל, והא שחמתה מרובה מצלתה שפסולה אינו מטעם שבטל הצל ברוב כדפרש"י ריש סוכה אלא משום שכיון שהסכך הוא לעשות צל לא נחשב סכך וסוכה בדבר שאין עושה צל, ולכן בעי שיסכך הרבה ולא סגי בלבוד. אבל במע"מ סגי דפרוץ כעומד כשר ונחשב סכך וסוכה, וכיון שלא נבטל הצל נחשב שיושב בצל סוכה אף שהוא צל מועט כדהוכחתי לעיל ממעוטה חמתה מרובה ורובה צלתה מרובה, אבל צל בצל שלא ניכר בטיל שפיר ולכן גם לדידיה יש לתרץ כמו שתירצתי שכיון שאנו דנין על הצל אין לו דין קבוע.

וכוונת רש"י שבטיל הצל המועט ברוב החמה אף שניכר, נראה שאין כוונתו מדין תערובות אלא שנבטל המועט לגבי רוב החמה ולא להקרא שיש צל במקום זה, והתוס' יסברו דהצל חשוב יותר ולא נבטל. ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה