אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קסב
באור דברי התוס' ריש מו"ק ד"ה חייב לענין חיוב מלקות במלאכת יו"ט מע"כ ידידי תלמידי הרה"ג ר' אברהם יוסף ראזענבערג שליט"א.
בדבר קושיתך על התוס' ריש מו"ק ד"ה חייב דהא אין חלוק מלאכות ביו"ט כדאיתא במכות דף כ"א, וא"כ איך מפרשי לענין מלקות דהוא רק ליו"ט, וצריך להוסיף בקושיתך דדוחק לפרש דכוונתם בשבת והתרו למלקות ולא למיתה ולמ"ד במכות דף י"ג דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ונימא שהחלוק מלאכות בשבת הוא אף למלקות ממילא. וקצת ראיה דהא לר' נתן שהחלוק מלאכות לחטאות ילפינן מהבערה דסובר לחלק יצאת, בשבת דף ע', ודאי הוא ילפותא גם למלקות למ"ד דלוקין ומדר' נתן נשמע גם לטעם ר' יוסי ולשמואל התם דמ"מ ממילא הוא החלוק אף למלקות כדי שלא נעשה מחלוקת ביניהם. דודאי דוחק לפרש שלא אליבא דהלכתא, וממילא גם תירוצך דחוק דהא הלכתא כרבה דאין חלוק מלאכות ביו"ט ולא מסתבר שאביי פליג לדינא אלא דרק הקשה עליו מהברייתא דהמבשל גיד דחשיב בשול והבערה בתרתי אבל ודאי קבל תירוצו, וכדמשמע בפסחים דף מ"ח [ופלא על הריטב"א דכתב דהקשיא שאמר בגמ' הוא משום דסבר יש חלוק מלאכות ביו"ט ואף דרבה לא סבר כן וגם ר' יוסף אזיל בשיטתיה מ"מ היא קשיא מהא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט דצריך רבה לדחוקי הא עכ"פ כיון שסברי דאין חלוק מלאכות ליכא קושיא דכאן וברייתא דמבשל גה"נ ביו"ט לא הזכיר כלל, ואדרבה בפסחים ומכות שהקשה מברייתא דגה"נ ביו"ט לא אמר קשיא וצ"ע]. ועוד הקשית הא משניות מפורשות הן דלוקין ב' מלקיות אמעשה אחת, ולמה הוצרכו התוס' להביא מהא דאביי דלוקה ארבע בפוטיתא.
והנכון לע"ד דהנה זה ודאי שהשעורים דהמלאכות הם אף ליו"ט כמו לשבת ולא יצטרפו חצי שיעור דמלאכה אחת עם ח"ש דמלאכה אחרת ומשום דחצי שעור לא נחשב שעשה מלאכה ההיא ונמצא שלא עשה לא זו ולא זו ומלאכה עכ"פ הא צריך לעשות גם ביו"ט, וזה הא ודאי שזמור למלאכת נוטע חייב בכל שהו וכן מפורש ברמב"ם פ"ח משבת ה"ב וזמור למלאכת קוצר שהוא מחמת שצריך לעצים הא שעורו כדי לבשל ביצה קלה כמפורש במלקט עצים בשבת דף ק"ג וברמב"ם שם ה"ה. וא"כ יש לצייר בהוצרך לשעור בשול ביצה קלה לזמור שני פעמים דמלאכת נוטע נגמרה בראשון ועל השני חייב מצד שעתה השלים מלאכת קוצר, ואיירי בעשה גם זמור השני תכ"ד להתראתו, ולכן יש לחייבו שתי מלקיות משום שהתראות מחלקות, ואף אם לא יועילו שתי התראות מתחלה לחייבו שתים על שני שעורים שילקוהו על כל שעור אלא צריך שיתרהו התראה שניה אחר שעבר כשעור על התראה ראשונה, דלא כדסובר הירושלמי בפ"ו דנזיר ה"ד שבהתרהו שכשישתה צלוחית יין זה שיש בה עשרה זיתים ותתחייב עשרה מלקיות מקבל התרייה בדעת הזאת וכן פי' הרמב"ם במשנה דמכות פ"ג והרע"ב שם, אלא כדסברי התוס' בנזיר דף מ"ב דצריך התראה אחר כל שעור ושעור, מ"מ בשתי מלאכות שהם ממש ב' ענינים ורק לענין הלאו הם אחד יועילו ההתראות לחלקם באם הם בזא"ז אף שהתרה מתחלה, משום דשעורים שאני כיון שגם הרבה שעורים הוא ענין אחד וכ"ז שלא מתחלקי בב' התראות בינתים הם כשעור אחד אבל ב' מלאכות שהם ממש ב' ענינים ורק שהלאו עשאן לאחד מתחלקי בב' התראות דמתחלה כיון דהתראות מחלקי הלאו לחייבו שתים.
ואף שלפ"ז היה יכול רבה לתרץ דמעשה הבשול ומעשה הבערה עשה בזא"ז כגון שהבעיר קודם שהעמיד הקדרה, ולכן חייב בב' ההתראות שמתחלה על הבשול ועל ההבערה אף שאין חלוק מלאכות ביו"ט, אבל הוא מחמת שמשמע לו דאיירי אף בעשה שתיהן במעשה אחת דהבערה. וראיה לזה קצת מהא דבפסחים [מז] הקשה אביי לרבה שפוטר מצד הואיל מזה שמחייב בברייתא על הבערה במבשל גה"נ והיה ניחא ליה מזה שסובר רבה דאין חלוק מלאכות ביו"ט ורק כשתירץ לו בשביל קושיא דהואיל דעייל עצי מוקצה הקשה הא את הוא דאמרת אין חלוק מלאכות ליו"ט ואיך מחייבת לו תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד עיי"ש בפרש"י, והוא תמוה מאד דאף כשהוא הבערה ממש יקשה זה ועיין בתוס' שעמדו בזה, אבל נראה מדבריהם שבעצם לא קשה ורק הביאו שבמכות אמר אפיק הבערה בלא הא דהואיל, והא לכאורה היא קושיא עצומה בכאן גופה מ"ש מוקצה מהבערה. אבל למה שבארתי ניחא דהא על הבערה יש עכ"פ לדחוק ולתרץ דאיירי בעשה הבשול וההבערה בב' מעשים בזא"ז אבל בעצי מוקצה שהאיסור הוא משום הכנה דשייך רק באם מבשל בהו לשבת ולא בהבערתן בעלמא או שלא לשבת, עיין בריש ביצה, ונמצא שהאיסור דעצי מוקצה הוא רק בעת הבשול והוו במעשה אחת שמבשל בעצי מוקצה לכן הקשה מאין חלוק מלאכות ליו"ט, ונמצא שבעצם לא קשה כלום ורק הביאו התוס' שבמכות לא רצה לתרץ כן אלא אמר אפיק הבערה גם מצד אין חלוק מלאכות לבד בלא הא דהואיל משום דמשמע יותר שאיירי במעשה אחת כדלעיל.
והנה גם במנכש ומשקה מים לזרעים אף שמשמע שהשעור בתרוייהו הוא כל שהו אבל אף שמועיל לזריעה אף הכ"ש מסתבר שבנכוש רק עשב אחד כשיש עוד הרבה אין מועיל לצמיחה כלום ולרפויי ארעא הוא גם כשנשארו הרבה מועיל לכ"ש, ובמשקה מסתבר שלרפויי ארעא צריך שיהיו מים שיכנסו בעומק קצת ולזריעה מועיל לכ"ש אף רק על הזרעים ואצל הזרעים אף שלא היה כדי לרפויי הקרקע, ולכן אם עשה זה בב' מעשים יש לחייב שתים אף ביו"ט מצד חלוק ההתראות אף שבתחלה, וכיון שפליגי בהתראה שהוא למזיד שבשבת אין שייך תרתי משמע לתוס' שקושית אביי הוא שלענין יו"ט יש לתרוייהו לחייב שתים, ואולי לא גרסי התוס' תיבת בשבת.
והוקשה להו למה שבארתי שפיר שזה ודאי לא קשה כלל על דבר המפורש פעמים אין מספר בש"ס שלוקין ב' מלקיות מהא דרשעה אחת אתה מחייבו דהא ליכא בדרבא מיניה, אבל הכא שעל זמור ענף הראשון חייב מלקות על נוטע ורוצים לצרפו לשעור בשול ביצה קלה שנשלם בזמור השני לחייבו גם על קוצר הקשו דהא חיוב ממש הוא בדרבה מיניה נגד צרוף למלקות וא"כ יצטרך דוקא שעור שלם לבד הזמור שחייבוהו משום נוטע, ואולי גם שעור שלם לא יועיל כיון שמתחייב היה על כל אחד לבד המלקות בשביל נוטע הוא רבא מיניה לגבי חיוב דקוצר לריש לקיש שפוטר גם בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר. והוכיחו התוס' בתירוצם דמ"מ אינה פוטרת מצרוף למלקות דכל שם מלקות חד רשעה הוא, מהא דריסק ט' נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית דחייב גם משום נבלה ומשמע בכל אופן אף אם אכל את החי תחלה ואין המלקות דעליו לבד פוטרין מלהצטרף להט' לשעור כזית לחיוב נבלה, והוי כוונת התוס' בלשון וכו' בסוגיא דאמר אביי וכוונתם למכות ולא לפסחים, ותיבות במס' פסחים פ' כל שעה הוא הוספת המרשים מראה מקומות ולא מלשון התוס', ואף שהוא דוחק בלשון מוכרחין לפרש זה בשיטת התוס' שמוקשין לכאורה מאד. ידידו, משה פיינשטיין.