אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קנה
בענין איסור אכילת מצה בערב פסח ואיך יעשו אלו שאין רוצים להשאיר חמץ לשתי הסעודות דשבת שחל בע"פ ה' אדר שני תשי"ד. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמחה עלבערג שליט"א עורך הפרדס.
מה שרוצה כתר"ה לידע דעתי הקלושה בדבר איך יעשו אלו שאין רצונם להשאיר חמץ לסעודת השבת שחל שנה זו בערב הפסח בחיוב הפת ולחם משנה שצריכים לשתי הסעודות, אבאר מתחלה עצם איסור מצה בערב פסח שפליגי הראשונים בזמן האיסור וממילא יתבאר גם למעשה.
הנה רבותינו הראשונים פליגי אם איסור מצה הוא כל היום דע"פ או רק מזמן איסור חמץ, שדעת בעה"מ והרא"ש בפסחים דף מ"ט שהוא רק מזמן איסור חמץ והרמב"ן סובר שם שהוא אסור בכל היום. והביא הרמב"ן ראיה מירושלמי ר"פ ערבי פסחים מדרצה שם לומר על רבי שהיה מתענה בע"פ שלא היה אוכל לא חמץ ולא מצה, לא מצה מן הדא דר' לוי דאמר האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, ותענית הרי הוא בכל היום עיי"ש. ולכאורה ראייתו תמוה כדהקשה עליו שם הר"ן דאולי רק למה שרצה מתחלה לומר על מה שלא אכל חמץ שהוא מן הדא דר' יהודה בן בתירא שאוסר בחמץ כל היום משום שמכשיר בפסח ששחטו שחרית, שפיר היה סובר שהיה אסור גם במצה כל היום מן דר' לוי אבל למאי דמסיק דרבי לא סבר כריב"ב ולא איתסר חמץ אלא מחצות מדאורייתא ומסוף ד' שעות מדרבנן גם איסור מצה אפשר לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך עיי"ש.
והנכון לע"ד דמשמע מפשטות לשון הירושלמי שר' לוי וריב"ב פליגי באיסור אכילת מצה אם הוא תלוי באיסור אכילת חמץ, דריב"ב סובר שתלוי באיסור אכילת חמץ שהרי תני ר"י בן בתירה אומר בין חמץ בין מצה אסור, ולכן אף שלדידיה גופיה נמצא שאסור כל היום משום שמכשיר בפסח ששחטו שחרית ואסור מחמת זה בחמץ כל היום משום לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ולכן אסור לאכול גם מצה כל היום, וא"כ אליבא דרבנן שפוסלין בפסח ששחטו שחרית שלכן לא איתסר בחמץ אלא מחצות גם במצה לא איתסר אלא מחצות. אבל ר' לוי סובר שאין תלוי איסור אכילת מצה באיסור אכילת חמץ אלא אף לרבנן שאיסור חמץ הוא מחצות נמי אסור במצה כל היום. ומשמע זה להירושלמי ממה שלא הזכירו לא ריב"ב ולא ר' לוי שהוא משש שעות ולמעלה, דהא צריך לומר דרק מזה יודע הירושלמי גם בריב"ב שאוסר בכל היום כדכתב הרמב"ן בהא דריב"ב אוסר בין בחמץ בין במצה שפירושו שאסור בכל היום דכן הוא ודאי מדלא קאמר בהדיא משש שעות ולמעלה, וכוונתו שמזה הוא הוכחת הירושלמי דהא צריך ע"ז הוכחה גדולה שהרי הוא דלא כמסקנת הגמ' בזבחים דף י"ב שא"ר יוחנן דגם בן בתירא פוסל בפסח ששחטו שחרית וא"כ הרי היה לן לפרש שמה שתני שאוסר ריב"ב בין חמץ בין מצה שהוא רק מחצות, ואיך רצה לומר שרבי שהיה מתענה כל היום היה משום דריב"ב, ולכן פי' הרמב"ן שהירושלמי פליג על ר' יוחנן דגמ' בבבלי והוכחתו הוא מדלא קאמר בהדיא משש שעות ולמעלה, וא"כ גם בר' לוי בהכרח סובר הירושלמי שהוא אוסר במצה כל היום מהוכחה זו עצמה מדלא אמר בהדיא משש שעות ולמעלה, ור' לוי לא תלה בחמץ דהא לא הזכיר איסור חמץ כלל, וגם הא ודאי לא סבר כריב"ב שהוא יחידאה אלא כרבנן שלא הוכשר הפסח אלא מחצות שלכן לא איתסר בחמץ אלא מחצות, ומ"מ אוסר במצה כל היום. ולכן ניחא שאף למה שהיה סבור מתחלה שמה שלא אכיל רבי חמץ הוא מן הדא דריב"ב, לא אמר גם על מה שלא אכל מצה שהוא נמי משום דריב"ב אף שריב"ב אמר איסור שניהם בברייתא, אלא אמר על מצה שלא אכיל מן דר' לוי שלא תלוי באיסור חמץ שאף לרבנן אסור במצה, והטעם פשוט דהא בעצם אין הלכה כריב"ב רק שיש שהחמירו לחומרא בעלמא ולכן גם מתחלה היה סבור שלא שייך להחמיר אלא בחמץ שהוא איסור דאורייתא ולא במצה שהוא רק איסור דרבנן והוצרך לומר שהוא מן הדא דר' לוי שלדידיה אסור במצה כל היום אף לרבנן מדינא.
וזהו ברור פירוש דברי הרמב"ן במש"כ לפיכך היה אומר על רבי שהיה מתענה בערב פסח שלא היה אוכל מצה מן דר' לוי, שלכאורה הם דברים מיותרין שכבר ביאר הוכחתו שהרי כתב לעיל מזה ואתה למד ממנה שכל היום אסור לאכול מצה כדקתני עלה בבן בתירא בין בחמץ בין במצה אסור שפירושו אסור כל היום, ולמה הוצרך לאסוקי עוד הלפיכך היה אומר על רבי, אבל הוא משום שמריב"ב ליכא ראיה דאפשר שהוא משום דבן בתירא לטעמיה כקושית הר"ן ולכן מסיק לפיכך שגם לר' לוי הוא כל היום שהוא גם לרבנן, היה שייך לומר על רבי שהיה מתענה ולא אכיל מצה מן דר' לוי ולא מן דריב"ב שלהחמיר במצה שלא כדינא לא היה שייך לומר כלל.
וניחא גם מה שהאריך הרמב"ן בפירוש קושית הירושלמי שרבי לא היה תלמידו דריב"ב, שלכאורה אין בזה צורך לההוכחה דאסור כל היום, שהוא אדרבה מדרצה לומר שסובר כריב"ב, אבל הוא להוכיח דגם בתחלה ידע שרק להחמיר אמר שעשה כריב"ב ולא שהיה סבור לרבי שהלכה כריב"ב, דאם היה סבור שסובר רבי הלכה כריב"ב לא היה קשה כלום ממה שאינו תלמידו דכי רק כרבו צריך למיסבר הא מצינו כמה פעמים שחולק רבי על רשב"ג אביו שהיה גם רבו כמפורש בהקדמת הרמב"ם, ובפרט שלא ידע איך היה סבור רבו ר' יעקב בר קורשיפי. אלא צריך לומר שאף מתחלה ידע שאינו סובר כריב"ב מטעם שחלוקין עליו חבריו והלכה כרבנן, ורק שהיה סבור שמ"מ החמיר על עצמו כריב"ב ולכן הקשה שפיר דאין להחמיר להסוברין שלא כמותו אלא תלמידיו ורבי לא היה תלמידו אלא תלמיד של ר' יעקב בר קורשיפי, ולכן כיון שגם מתחלה ידע שהוא רק להחמיר לא היה שייך זה אלא לאיסור דאורייתא ולא לאיסור מצה דרבנן והוצרך לומר שהוא מן הדא דר' לוי.
נמצא שמהירושלמי איכא ראיה גדולה להרמב"ן וזהו אולי כוונת הגר"א [או"ח] בסי' תע"א ס"ק ט' שכתב על קושית הר"ן דמירושלמי אין הכרח דכל היום אסור, דאין דבריו מוכרחין והעתיק לשון הירושלמי עיי"ש, שלכאורה לא כתב שום תירוץ, אבל הוא משום דמלשון הירושלמי שהעתיק הוא ההכרח של הרמב"ן שאסור כל היום לר' לוי אף לרבנן כדבארתי. ולהר"ן נצטרך לומר דמה שאמר בירושלמי מן דר' לוי ולא מן דריב"ב הוא מחמת שר' לוי אמר טעם האיסור דמצה לכן אף שגם ריב"ב אמר שאסור נקט מן דר' לוי משום הטעם, ונפרש לפ"ז שגם מה שעל שלא אכיל חמץ אמר משום דריב"ב, הוא בשביל הטעם דמכשיר בפסח ששחטו שחרית דהא להר"ן גם לר' לוי תלוי באיסור חמץ וסובר כריב"ב אם אוסר כל היום אלא הוא בשביל הטעם שבר' לוי הוזכר לאיסור מצה ובריב"ב לאיסור חמץ. ומה שעדיין יש להוכיח ממה שהקשה בירושלמי דלא היה רבי תלמידו של ריב"ב שלא קשה כלום דודאי יכול תלמיד לפסוק כחכם אחר שאינו רבו אף שג"כ הוא יחיד וכ"ש כשרבים חולקים עליו שגם התלמיד מוכרח לפסוק כהרבים, וגם הא באמת סובר רבי כריב"ב בזבחים דף י"ב לענין לפסול שלא לשמו ומוכרחין לומר שידע דלא פסק כריב"ב להכשיר אף להירושלמי דסובר לריב"ב שגם מכשיר אך יפרש הר"ן שהיה סבור שהחמיר גם באיסור דרבנן כריב"ב, וזה ודאי הוא דוחק וכוונת הר"ן הוא דמ"מ אפשר לדחות.
וניחא לפ"ז מה שבעה"מ הוצרך למה שמחדש שהאיסור לאכול מצה הוא רק משש שעות ולמעלה להסברא שכתב ודיקא נמי דמדמי ליה לארוסה שרק מחמת זה שסובר דלא שייך לדמות לארוסה קודם שש שעות הוא מפרש בירושלמי שהוא משש שעות ולמעלה שהוא כדבארתי שפשטות הירושלמי הוא אדרבה כהרמב"ן שאסור כל היום אבל כיון שסובר שאין שייך לדמות לארוסה קודם שש שעות הוא מוכרח לדחוק ולפרש בירושלמי אחר שש כהר"ן, והרמב"ן סובר ששייך לדמות לארוסה גם בכל היום, וצריך להבין במאי פליגי.
והנכון לע"ד שפליגי בטעם דאסרו ארוסתו, אם הוא משום דעדיין אינה קנויה לו לגמרי החשיבו לה לגביה כקודם הקידושין שהיה אסור בה באיסור פנויה, או דכיון שבאירוסין אין עליו עדיין חיוב עונה ואחר הנישואין הא יהיה עליו בה חיוב עונה אסרו רבנן להתחיל בביאת רשות, דאף שאחר הנישואין התירו אף שלא בזמן עונה שהוא רשות [ועיין בפסחים דף ע"ב שמשמע שליכא ביאה באשתו שאינה מצוה, ודאי אי אפשר לומר כן דהא איכא שלא בשעת עונתה ובעת שאשתו לא מתאוית לו אלא הוא מתאווה לה, וגם ברש"י שם [פסחים עב] מפורש שמה שאמר שם חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה הוא דוקא אם רואה שמתאוית לו, וכן מפורש בש"ע או"ח סי' ר"מ סעי' א', ועיין בס' בעלי הנפש להראב"ד בשער הקדושה כי ביאה שלהנאת עצמו כשאינו צריך לולד ולא לתיקון הולד ולא לשמחת האשה כי אמרה שאינה צריכה לו אין לו שכר של כלום. וצע"ג מה שלא תירץ שם בפסחים [ע"ב] דאיירי הא דא"ר יוחנן אשתו נדה בעל חייב משום דלא עביד מצוה בשלא בשעת עונתה ולא היתה מתאוה לו], מ"מ אסרו להתחיל ביאות אשתו בביאה שאינה של מצוה. ועיין ברש"י כתובות דף ז' שכתב ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על היחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה, משמע דהוא מצד איסור פנויה דקודם הקידושין וכדפי' בחדושי אנשי שם והוא משום דעדיין אינה קנויה לגמרי כטעם הא'. וכן משמע בטור אה"ע סי' נ"ה שכתב האשה משנתארסה אע"פ שהוא כא"א לחייב הבא עליה אינה חשובה כאשתו שהרי אסור לו לבא עליה עיי"ש, אבל להסוברים דליכא כלל איסור בפילגש המיוחדת לו כדכתב הב"ש [אה"ע] סי' כ"ו סק"ב להרא"ש אף לא איסור מדרבנן א"א לומר בטעם איסור ארוסה מחסרון קנין גמור, דהא אין לך מיוחדת לו יותר מארוסה ומ"מ אסורה אף שליכא איסור כזה מצד חסרון קנין אלא הוא איסור שנאמר דוקא בארוסה כדכתב שם הב"ש בשם הרמב"ן שדוקא באשה שרוצה לישא שתהא קנויה לו אסרו כשהיא ארוסה עיי"ש, וא"כ לא שייך כלל לומר שהוא מדין פנויה שהרי בפנויה כה"ג ליכא איסור, ולכן מוכרחין לומר לדידהו שהוא כטעם ב' דבאשה שנושאה בקנין שיהיה לו בה חיוב מצות עונה אסרו לו לבא עליה כשעדיין ליכא עליו החיוב דעונה שלא יתחיל בביאה שאינה של מצוה.
ולהרמב"ם שסובר דבלא קידושין אסור מן התורה בלאו דקדשה, יש להסתפק משום שלדידיה יש לומר כב' הטעמים דאפשר שגזרו אטו פנויה כיון שאינה קנויה לו לגמרי או כטעם הב' שאסרו להתחיל בביאת הרשות. ומסתבר שבזה נחלקו ב' הלשונות שבמ"מ רפ"ו מאישות שעל מש"כ הרמב"ם דאפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא ביאה שניה בבית אביה כתב בלישנא קמא דהוא אף אם ביאה נישואין עושה מדלא אמרו נ"מ אם מותר לבא עליה, ובלישנא בתרא כתב דהוא מחמת דהרמב"ם סובר דאע"ג דבעיא לא איפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה עיי"ש, דל"ק סובר כטעם ב' ולכן כיון דזה ודאי שאף למ"ד נישואין עושה אינו מתחייב בשאר כסות ועונה, דאם היה מתחייב גם בהם הרי היא כנשואה גמורה ולא היה לו לאסוקי כלל הנ"מ בינייהו דהא ידוע החלוקים הרבים שבין נשואה לארוסה, אבל כיון שלהחיובים פשיטא ליה דאינה בדין נשואה הוצרך לומר שהנ"מ הוא ליורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה, ולכן כיון דאיסור ביאה בארוסתו הוא משום שאסרו כשעדיין לא נתחייב בעונה יש לאסור אף בקידשה בביאה אף שנישואין עושה כיון שעל כל פנים לא נתחייב עדיין בעונה כמו שאסרו בכל ארוסה, אבל לטעם א' שאסרו ארוסה באיסור פנויה מאחר שעדיין אינה קנויה לגמרי, מסתבר להמ"מ דכיון דכנשואה היא להקרא שארו שהרי יורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה כאשתו הנשואה אין מקום לאוסרה עליו בדין פנויה אף שחסר עדיין קנין להחיובים דשאר כסות ועונה, דרק ארוסה כזו שלגבי דידיה ליכא שום דיני אישות שייך לאוסרה אף שלגבי אחריני היא א"א כדמשמע לשון הטור, אבל כיון שאיכא דיני אישות לאיזה דברים גם לגבי דידיה שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה אין שייך להחשיבה לו כפנויה אף שחסר עדיין קנין לאיזה חיובי אישות, וזה סובר לישנא בתרא, ולכן אם נישואין עושה היה מותר לבועלה והוצרך לומר בלישנא בתרא שסובר הרמב"ם דאירוסין עושה.
והנה לטעם א' שהוא מצד איסור פנויה אין שייך כלל דמיון מצה בערב פסח לאיסור ארוסה בבית חמיו דהא בכל השנה ליכא איסור מלאכול מצה, ואיך שייך שיהיה איסור בערב פסח בשביל כל השנה ונצטרך לפרש דאין הכוונה לדמיון ולמשל אלא שהוא לענין המציאות שנמצא שאף שכבר יש עליו דיני פסח במקצת אסור במצה שלא כבימי הפסח ממש שכן הוא גם בארוסה שאף שכבר יש עליה דיני אישות אסורה לבעלה, אף שלענין הטעמים הם מהופכין דבארוסה הוא משום דעדיין אינה קנויה לגמרי ולכן היא באיסורה הראשון דקודם האירוסין, ובמצה ערב פסח אדרבה מה שכבר יש עליו קצת דיני הפסח עשה האיסור דקודם שהיו עליו כלל דיני פסח שהוא בכל השנה לא היה שום איסור. אבל נקט הא דכבא על ארוסתו רק משום שעכ"פ שוו לענין מציאות זה דהם מקורבין כבר זה לאישות וזה לדיני פסח ואסורין, וא"כ אינו שייך זה אלא לאחר חצות שכבר יש עליו דיני פסח במה שנאסר בחמץ, דעד חצות ליכא עדיין שום דין מדיני פסח, דאף שיש דין בדיקת חמץ והשבתה ל"ד לארוסה שנאסרה לעלמא שהוא דין אישות ממש, וכ"כ הכא הוא רק מה שנאסר בחמץ שהוא מדין תוך הפסח ממש וזה ליכא אלא מחצות. וזהו שיטת בעה"מ שכתב שדמיון ארוסה לא שייך אלא משש שעות ולמעלה שנאסר בחמץ.
אבל לטעם הב' שהאיסור בארוסה הוא דוקא מחמת שכבר קנויה לו אסרו קודם שנעשה עליו חיוב מצות העונה, הוא ממש איסור מצה בערב פסח ענין אחד ודמיון ממש לארוסה, שגם במצה אסרו להתחיל באכילה דרשות קודם שנעשה עליו חיוב מצות אכילת מצה, וא"כ אפשר לאסור גם קודם חצות, שאף שליכא עדיין דיני פסח ממש מ"מ כיון שכבר הוא זמן ההכנה לפסח שייך לאסור. ובעצם היה שייך לאסור לפ"ז גם משלשים יום קוה"פ משעה שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח שאז עליו להזהר בצרכי הפסח כדאיתא [פסחים] בדף ו' עיי"ש ברש"י, אך לא רצו לאסור כ"כ, אבל עכ"פ אין תלוי באיסור החמץ. ולכן כיון שפשטות הירושלמי משמע שאסרו כל היום יש לאסור בכל היום ואין לדחוק כהבעה"מ והר"ן. ובזה פליגי בעה"מ והרמב"ן.
ונמצא לפ"מ שבארתי שהשני לשונות שבמ"מ אליבא דהרמב"ם באם יש איסור ארוסה למקדש בביאה למ"ד נישואין עושה, פליגי נמי בדין מצה בערב פסח אם הוא מחצות או כל היום, דללישנא קמא שאף אם ביאה נישואין עושה אסור שהוא כטעם ב' יש לאסור מצה בערב פסח כל היום, וללישנא בתרא דאם נישואין עושה לא היה אסור שהוא כטעם א' אין לאסור אלא מחצות. וא"כ נמצא שלמש"כ המ"מ פ"ו מחמץ ומצה הי"ב שמשמע מהרמב"ם שאיסור מצה הוא כל היום יש להוכיח שאף למ"ד נישואין עושה אסור לבועלה להרמב"ם כלישנא קמא דהמ"מ, אך אולי יש מקום לומר דאף לטעם ב' לא אסרו למ"ד נשואין עושה כיון שכבר היה ביאת מצוה דקידושין, דאף שמנגיד רב על מאן דמקדש בביאה מ"מ מעשה מצוה היא, והוי זה כמו אחר הנישואין שלא אסרו אף ביאות הרשות מאחר שהתחיל בביאה דמצוה, וכשקידש בביאה הרי כבר התחיל בביאה דמצוה, ולכן רק למ"ד אירוסין עושה הוא בכלל איסור ארוסה מטעם לא פלוג, וזה אפשר לומר בטעם לישנא בתרא דהמ"מ, ולישנא קמא סובר דכיון דמנגדין על מאן דמקדש בביאה אין להחשיב שהתחיל בביאה דמצוה, ולכן יש לאסור אף למ"ד נישואין עושה, וא"כ אף שסובר הרמב"ם דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא כל היום אפשר שיסבור כלישנא בתרא דהמ"מ כיון שגם לדידיה אפשר לומר כטעם ב'.
והנה למה שבארתי יקשה להרא"ש אליבא דהב"ש שמתיר פלגש שלכן איסור ארוסה הוא מטעם ב' ומ"מ סובר שאיסור אכילת מצה הוא דוקא מזמן איסור חמץ ואילך הא לפ"ז אין לדחוק בירושלמי ויש לפרש כפשטות המשמעות שאסור בכל היום כדסובר הרמב"ן, ואולי מצד זה יש לדחוק בהרא"ש כתובות דלא כהב"ש אלא כהקרבן נתנאל בפ"א סי' י"ב דלא שמתיר הרא"ש ליקח פלגש אלא שכוונתו אם עבר על איסור פלגש והוליד בנים ממנה קיים מצות פריה ורביה עיי"ש, אבל נראה אליבא דהב"ש שזה יותר משמע להרא"ש שם דסובר הרא"ש דכיון שלטעם ב' היה שייך לאסור במצה גם משלשים יום קודם הפסח ולא רצו לאסור כ"כ וגם משמע לו מירושלמי דלא אסרו גם בליל י"ד אף שכבר נתחייב בבדיקה, דהא לריב"ב שתלוי בחמץ אין לאסור בלילה ולכן גם לר' לוי לא אסר בלילה דהא לא הוזכר שפליגי בזה ולכן אין טעם שיקבעו האיסור מעה"ש שאין שום חדוש בדינים אלא מחצות שאז נשתנה בזה שישנם כבר קצת דיני פסח, ומצד זה דחיק לפרש בירושלמי כהר"ן שהוא רק מחצות ואילך.
ומסתבר לפ"ז שהרא"ש ובעה"מ אף שתרוייהו סברי דאסור רק מזמן איסור חמץ ואילך, פליגי בהטעמים דבעה"מ היה מודה שלטעם ב' דאיסור ארוסה היה אסור כל היום דהא הוא פי' טעמו דקודם חצות לא שייך לדמות לארוסה ולטעם ב' הא ודאי שייך להחשיבו כארוסה גם מתחלה, דהא מהב"ש משמע שלאו דוקא ארוסה אסרו אף להמתירין פלגש אלא אף משודכת לו שישאנה לאשה בקנין ובכתיבת תנאים כנהוג אסרו, דהא כתב התירוץ בשם הרמב"ן דדוקא כשרוצה לישא אשה שתהיה קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם אמרה תורה שיקדש אותה ויכנוס אותה לחופה ויברך ז' ברכות, אבל פלגש א"צ ברכה וקידושין עיי"ש, נמצא שהאיסור הוא אף באינה מקודשת אם אך רוצה לישאנה בקנין אישות, וא"כ ודאי יש לדמות לזה במצה אף קודם שנאסר ממש בדיני פסח אלא גם בשעה שיש עליו חיוב הכנה שהיה שייך אף משלשים יום קודם הפסח ואיך כתב שלא שייך לדמות לארוסה אלא משש שעות ולמעלה, לכן צריך לומר לדידיה שסובר כטעם א' כדלעיל. והרא"ש שלא כתב טעם במה שנראה לו דהוא רק מזמן איסור חמץ ואילך אפשר לומר שהוא מטעם אחר, ולכן כיון שלהב"ש סובר הרא"ש כטעם ב' שלפ"ז שייך לדמות לארוסה אף קודם זמן איסור חמץ צריך לומר בטעמו כדתירצתי שהוא מטעם דכיון שהיה מצד הטעם שייך לאסור עוד מקודם עד שלשים יום ולא אסרו אין טעם שיקבעו שוב מעלות השחר אלא מאחר זמן איסור החמץ כדבארתי. ולהק"נ שסובר שהרא"ש אוסר פלגש וכדמשמע שסובר כן הטור מדמפרש בטעם איסור ארוסה משום שלגביה ליכא בה עדיין דיני אישות שא"כ בפנויה ודאי אסור לדידיה, גם להרא"ש הוא מטעם שסובר כטעם א' כדבארתי לבעה"מ. [ותמוה מש"כ הב"ש שגם להטור נראה לו שסובר שאין איסור בפלגש ומה שכופין אותו להוציאה מביתו הוא משום דבושה מלטבול, דהטור הא ודאי סובר דאסורה כדמוכח מסי' נ"ה בטעם איסור ארוסה שכתב, וצ"ע בדעת הב"ש שכנראה אישתמיטתיה הא דסי' נ"ה].
ולכן אף שאיסור מצה בע"פ הוא רק מדרבנן שלכללי הוראה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' היה לן להורות כהמקילין שהוא רק מזמן איסור חמץ ואילך, מ"מ כיון שנתבאר שפשטות משמעות הירושלמי הוא כפירוש הרמב"ן שאסור כל היום דפירוש בעה"מ והר"ן הוא דוחק לכן יש להחמיר כרמב"ן והרמב"ם להמ"מ ועוד ראשונים שאסרי כל היום, וכמו שנוהגין במדינותינו.
ולמה שבארתי יש מקום למה שנהגו הרבה שאין אוכלין מצה מר"ח ניסן כדהביא הח"י סי' תע"א סק"ז משכנה"ג דכיון דלטעם בי שמטעם זה אסרו כל היום היה שייך בעצם לאסור עוד משלשים יום קודם לרבנן ומשתי שבתות לרשב"ג, אך לא רצו חכמים להטריח כ"כ על הצבור לכן שייך שיחידים יחמירו על עצמם גם משלשים לרבנן ומשתי שבתות לרשב"ג, ומכיון שאינו מדינא החמירו רק שתי שבתות כלרשב"ג, ויש גם יחידים שמחמירין גם בזה לנהוג איסור במצה כל שלשים יום קודם.
ויש גם מקום לשיטת המג"א שכתב בסק"ו ומשמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה, שמדייק הח"י שסובר שאסור גם בליל י"ד והוא מטעם שאז יש שינוי מימים הקודמים שנתחייב בבדיקה וכיון שאיכא ראיה מהירושלמי שאסור כל היום סובר מסברא שהוא גם בלילה, ויפרש שיחלוקו בזה ר' לוי וריב"ב, שלריב"ב שתלוי באיסור חמץ הוא רק ביום אף לדידיה ולר' לוי שאינו תלוי באיסור חמץ אסור גם בלילה וליכא קושיא עליו מירושלמי. וא"כ אולי יש לחוש לדברי המג"א דמסתבר טעמיה ולאסור מדינא לאכול מצה בליל י"ד.
והנה מהרמב"ן משמע לע"ד דבר חדש, שאם רוצה לבער את הכל מלפני השבת ולא להניח כלום מחמץ על סעודות השבת נאסר במצה גם בלילה מכיון שכבר אי אפשר לו לאכול חמץ, דהא כתב בסוף דבריו טעם על מה שהרי"ף כתב הירושלמי הזה בכאן, ס"פ אלו עוברין על מתני' די"ד שחל בשבת ולא במקומו שהוא בר"פ ערבי פסחים, לומר שאם בא לבער הכל בלא שיור לאכול הימנו, והטעם לזה שכיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו עיי"ש, וכוונתו שאף שמדינא הוי איסור אכילת המצה מעלות השחר, הוא רק כשיכול לאכול חמץ דהוא כשחל בחול או אף בשבת כשהניח חמץ שלכן אף שלפי טעם הב' שכן סובר הרמב"ן היה לן לאסור עוד הרבה קודם הפסח אבל כיון שלא רצו לאסור כ"כ לא אסרו אף ליל י"ד אלא מעלות השחר שכבר עליו החיוב להכין לפסח, אבל כשחל בשבת וכבר ביער הכל קודם השבת בלא שיור שא"א לו עוד לאכול חמץ שבהכרח חלוק לו גם הלילה די"ד בשבת מימים הקודמים נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו אף שלא נעשית כארוסה לאחריני שהניחו חמץ, וכ"ש אליבא דר"מ שמדינא מבערין הכל מלפני השבת. והנה יש מקום לפרש שסובר כהמג"א דאף בחול אסור וכוונת הרי"ף דאין לו לבער הכל בלא שיור לאכול הימנו אלא מוכרח להניח חמץ לסעודות השבת משום דלא יוכל שוב לאכול סעודות השבת משום דמצה אסור, ומש"כ והטעם לזה שכיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה, הוא לטעם על מה שחלוק ליל כל י"ד מימים הקודמים ואולי מפרש כן המג"א אבל הוא דחוק לפ"ז לשון נעשית לו דהיה לו לומר נעשית מצה כיון דלכו"ע הוא כן, ולכן משמע כדכתבתי אך לא מצאתי חדוש זה בפוסקים.
נמצא שלמעשה בסעודת שחרית אף קודם ד' שעות אסור לאכול מצה כיון שלהרמב"ם ורמב"ן ועוד הרבה ראשונים אסור כל היום, ובסעודת ערבית כיון שלרוב הפוסקים ליכא איסור בליל י"ד אין למחות באלו שבשביל מצות סעודת שבת יאכלו מצה, אבל מהראוי להחמיר כיון שלהמג"א אסור גם בליל י"ד ולמה שבארתי ליכא קושיא עליו מהירושלמי ואפשר שמפרש כן גם ברמב"ן, וגם כשביער הכל מלפני השבת הא בארתי שמשמע מרמב"ן שנאסר הוא במצה גם בלילה, ולכן ודאי שמהראוי להחמיר שאף שלא נמצא חדוש זה בפוסקים מ"מ הא לא מצינו גם שחולקין בפירוש על הרמב"ן.
ולכן טוב לאלו שאין רוצים להניח חמץ על יום השבת משום שחוששין למכשולים שאפשר לבא מזה יקיימו מצות שתי הסעודות במצה עשירה שכיון שקובע עלייהו סעודות השבת יצטרך לברך המוציא וברכת המזון, וכמפורש כן בב"י [או"ח] סי' תמ"ד שנכון לעשות כן שכתב ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון שאין סיפוק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל הג' סעודות לא אטרחו רבנן עיי"ש, חזינן שהיה ראוי לתקן ולהנהיג לבער הכל מלפני השבת כדי שלא יבואו לידי תקלה באם ישאר מהחמץ ולקיים מצות הסעודות במצה עשירה אך שלא אטרחו רבנן, ולכן לאלו הרוצים ואפשר להם להטריח ולאפות מצה עשירה לשתי הסעודות הוא עדיף, אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו המוציא וברכת המזון, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה.
ועי' בשע"ת [או"ח] סי' קס"ח סק"ט שיש מי שסובר דאף כל מה שאוכל בשבת נחשב קבע כמו שמצינו למעשר ומברך המוציא וג' ברכות אך מסיק שאין חלוק, אבל הוא רק כשאוכל שלא לסעודות המחוייבות אבל לסעודות המחוייבות לכו"ע הוא קביעות סעודה, ובפרט שיש סוברים דבנילוש בביצים ושאר מי פירות חוץ מדבש ושמן וחלב ויש הסוברים שגם בדבש ושמן וחלב לחם גמור הוא ומברך המוציא עיין במג"א [או"ח] סי' קס"ח סעי' ט"ז ובאבן העוזר שם, ואף שאין הלכה כמותן שלא בקביעות סעודה מ"מ בקביעות סעודה כהא דסעודת שבת המחוייבות ודאי צריך לברך המוציא וג' ברכות וכמפורש שכן ראוי לעשות. ואף שיש הסוברין דבנילוש במי ביצים לא חשיב מי פירות עיין בתוס' [פסחים] דף ל"ה שרש"י נסתפק בזה ולהרמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ה יוצאין במצה שלשה במי פירות ידי חובת מצה בלילה, וא"כ יש לאסור לדידהו לאוכלו בערב פסח, אבל רוב הראשונים הא סוברין דאף מי ביצים הוא בדין מי פירות וכן איפסק בש"ע [או"ח] סי' תס"ב סעי' ד' וכן נוהגין במדינותינו ובר"ס תס"ב איפסק שבכל מי פירות אין יוצאין י"ח מצה בלילה משום שהוא מצה עשירה, והוכיח המג"א [או"ח] בסי' תע"א סק"ה שאף בתערובות מים הוא מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה דאל"כ לא היה צריך להא דהיא מצה עשירה דפשיטא דאין יוצאין בה משום דמי פירות אין מחמיצין עיי"ש, והסכים לו הח"י בסי' תס"ב סק"ב עיי"ש וממילא ליכא איסור מלאכול בע"פ. ואף אם היו מוזכרין ב' השיטות בש"ע בלא הכרעה היה לנו להקל לכללא דהוראה שכתב ברמ"א כיון שהוא רק איסור מדרבנן, וגם הא כמה ראשונים סברי שאיסור אכילת מצה הוא רק מזמן איסור חמץ ואילך ואין מקום להחמיר תרי חומרות באיסור דרבנן, ולכן פשוט שטוב לאכול בב' הסעודות מצה עשירה אף הנילוש בביצים אבל לאכול רק עד הזמן שרשאין לאכול חמץ למנהגנו שאין אוכלין מצה עשירה בפסח וגם לא בערב פסח אחר זמן היתר אכילת חמץ להרמ"א [או"ח] סי' תמ"ד.
והנה שמעתי שרב גדול אחד אמר שלאכול מצה בסעודת ליל שבת יש בזה משום בל תוסיף, אבל הא מפורש בבעה"מ לר"מ שמבערין את הכל מלפני השבת שיאכלו סעודות שבת מן המצה, וכוונתו במצה הכשרה לצאת מצות מצה דהא הקשה ע"ז ממה שאסור לאכול מצה בערב פסח ותירץ דהאיסור הוא רק משש שעות ולמעלה ובמצה עשירה הא ליכא איסור. וכן מפורש במ"מ פ"ג מחו"מ ה"ג שכתב ויש שהיו מחמירין שלא לשייר כלל אלא לאכול מצה עשירה או מצה כתקנה קודם חצות לפי דעת קצת מפרשים עיי"ש, והיינו להסוברים דמותר לאכול מצה עד חצות, וכן הביאו הסוברים להתיר מצה עד חצות מתוספתא שתניא ואופה לו מצה מע"ש שמפרשים שהוא לאכילה דב' סעודות של שבת כדמשמע בר"ן [פסחים] דף י"ג ומפורש זה בהשגת הראב"ד על בה"מ שם בשם הר' יצחק אבן גיאת ובמאירי שם וכן הביא הב"ח [או"ח] בסי' תמ"ד בשם הרוקח שמפרש כן בתוספתא שהוא אופה המצה לאכול ב' הסעודות וא"כ הוא במצה גמורה שיוצאין בה ידי חובת מצה בליל פסח, א"כ מפורש שמותר לאכול בליל שבת שחל בי"ד וליכא בזה משום בל תוסיף. ובהגהות מיימוניות שם אות ב' שמפרש שכוונת התוספתא הוא מצה עשירה, הוא משום דגורס ואופה לו מצה בע"ש לצורך מנחה שאסור במצה שאינה עשירה, וכן אולי יפרשו הסוברים דאסור בכל היום או שיפרשו כהר"ן והראב"ד והמאירי שהוא שלא יניח לאפות המצה שצריך לפסח למוצאי שבת עיי"ש, אבל עכ"פ בזה שליכא משום בל תוסיף כו"ע מודו.
והטעם פשוט דהא לעבור שלא בזמנו לכו"ע בעי כוונה למצוה כדמסיק בעירובין דף צ"ו, ומה שעושה זה למצות דסעודת שבת כיון שאינו למצוה דאכילת מצה אלא לאכילת סעודת שבת שהוא לאכילת פת איזה שהוא אין זה מתכוין למצוה דמצה.
וגם נראה דאף למ"ד דגם לעבור שלא בזמנו לא בעי כוונה נמי בכה"ג דהוא למצוה אחרת מודה שליכא בל תוסיף, דהא אף למאי דהיה סבור בעירובין לומר אליבא דת"ק שגם לעבור שלא בזמנו לא בעי כוונה הקשה מהישן בשמיני בסוכה שאין זה במשנה וברייתא ומ"ט לא הקשה ממשנה מפורשת בשני מקומות בר"ה ובסוכה שהתקין ריב"ז משחרב ביהמ"ק שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, אלא הוא משום דרק שלא בכוונה כלל סובר דאיכא בל תוסיף אבל בכוונה למצוה אחרת גם הוא מודה שאין בזה משום בל תוסיף, ול"ד לישן בשמיני בסוכה שהקשה שילקה לדידיה, דשינה בשמיני הוא מצד שינה דשביעי שהוא ממצות סוכה דשבעה ימים ואין זה לכוונת מצוה אחרת, ולכן אף שתקנו לחוש לספק היה לן לאסור לדידיה מצד בל תוסיף כיון שסובר שא"צ כוונה שלא יועיל אף כשיכוין שאם הוא שמיני לא יהיה לכוונת מצוה דהוי כלא נתכוין שאסור לדידיה, ולכן מסיק מזה שבעי כוונה מפרש רש"י בעירובין [צו] דיתבינן בתנאי דאם הוא שמיני לא מכוין למצות סוכה ואף שבנ"א יושבין בסתם ויש גם אלו שאין יודעין כלל הדין צריך לומר שכיון שעושין על דעת החכמים נחשבו כנתכוונו לכוונת החכמים, אבל בלולב שבימים האחרים היא מצוה אחרת של זכר למקדש עדיף מלא נתכוין כלום, ומודה אף למה שהיה סבור לת"ק שאין בזה משום בל תוסיף. וא"כ כ"ש בעושה זה למצוה דאכילת סעודות שבת שהיא לגמרי מצוה אחרת וגם ענין אחר שליכא בזה משום בל תוסיף אף למאי דרצה לומר אליבא דת"ק שעובר גם בלא כוונה למצוה, ולמסקנא הא ודאי לא שייך זה.
אבל אף שליכא בל תוסיף מהראוי להחמיר מלאכול מצה גמורה אף בסעודת ליל שבת מצד הסוברים דאסור לאכול מצה כל היום שסובר המג"א שאסור גם בלילה, ולמה שבארתי בטעמו יש לחוש לשיטתו ולמה שבארתי להרמב"ן דאלו שביערו הכל מלפני השבת אסורין גם בלילה, אלא יאכלו שתי הסעודות במצה עשירה ולאוכלם רק בזמן היתר אכילת חמץ. ידידו, משה פיינשטיין.