אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קנא

סימן קנ

בענין הכשר ניקור הרחים לפסח וכיבוס השקים ח' אדר ראשון תרפ"ז ליובאן. מע"כ הרב הגאון מהר"ר אליהו שחור שליט"א הגאב"ד פאהאסט.

בדבר מה שרצה כתר"ה לדון מאחר שברחים שבמדינותינו אין מכבסין החטים כלל א"צ מדינא לנקר הרחים ורק זריזות בעלמא הוא, דהא אין לחשוש שמא כבסן הנכרי כמו שמותר ליקח חטים מנכרים, הנה לע"ד ל"ד כלל משני טעמים חדא דודאי יש נכרים שלותתין החטים ליפותן כידוע באם נמצא בהחטים סאזע מכבסין לנקותן מהסאזע וכדומה, וגם יש שהחטים שהכין לעצמו לותת כדי שיהיה קמח משובח. אך מ"מ מותר לקנות מהם חטים דאזלינן בתר רובא. וחשש דקבוע ליכא דאין ניכר במקומו כדאיתא בתוס' בכמה דוכתי וגם הם ניידי ברוב הפעמים עיין בח"י סי' תנ"ג ס"ק ט"ז ולכן תלינן שמה שקונה אינם מכובסין. וגם יש לדון מטעם חזקה דנעמידם בחזקתן שאינן מכובסין וכשרים לפסח כי תיכף כשנקצרו לא נכבסו. אבל כשאנו דנין על הרחים הא ודאי גם החטים שנכבסו נטחנו שם, ובשלמא אם יש בעיר שני רחים יש לומר על כל אחד דניזיל בתר רובא שכל מה שנטחן ברחים זה היה מרוב החטים שאינם מכובסין אבל כשאין בעיר רק רחים אחד שיש בו [פעטעלאוו וולסין] לעשות סלת דחטים א"כ ודאי גם המעוט הנכבסין נטחנו ברחים זה ולכן צריך לנקר מדינא כמנהג דש"ע.

שנית דידוע דרוב נכרים כשטוחנין חטים לסלת לותתין החטים קודם הטחינה ורק לקנות מהן שרי דכשמוכרין חטים לאחרים אינם מכבסין דלמה להם זה ולחוש דלמא נמלך אחר שלתתן למכור הוא רק מעוט וחשש בעלמא ואזלינן בתר רובא וא"כ אדרבה נמצא שהרוב שטחנו בהרחים שהם נכרים כבסו החטים. וטעם זה הוא אף ביש שני רחים בעיר. וגם טוחנין למאלץ שהוא חמץ גמור ולכן אף כשיש שני רחים צריך לנקרם. ואף שידיעתי הוא רק מעירי אבל חושב אני שגם בעיר כתר"ה הוא כן.

אך לענין להצריך כיס חדש זהו ודאי חומרא יתירה. דהנה הא יש לדון מטעם אחר דלא יצטרכו לכאורה לנקר הרחים דהא קמח בקמח הוא בדין לח בלח ואינו חוזר וניעור ומטעם זה מותר אם יש ששים נגד הדגן שצמח כדאיתא [או"ח] בסי' תנ"ג סעי' ג' וא"כ נהי שזימנין טחנו תבואה לתותה מ"מ הא מה שנתערב מהאבק שעל הרחים הוא רק משהו שבטל ואינו חוזר וניעור, ולא הוי מבטל איסור לכתחלה דהא אין כוונתו לערב דלא ניתוסף לו כלום בזה אלא כוונתו רק לטחון וקשה מ"ט צריך לנקר הרחים. ואין לומר דהוא מחמת שנעשה סביבות הרחים עיסה כידוע, דהא אם באנו לחוש לבצק זה לא היה שום תקנה דזה נעשה בשעה אחת וא"כ היה צריך לנקר הרחים בכל שעה ואין מי שחש לזה אלא ודאי משום דבצק זה נעשה מזיעת הרחים מחמת חמימות העבודה שזה אינו מחמיץ לכו"ע אף להיש אוסרין [או"ח] בסי' תס"ו סעי' ג' דלא שייך כאן טעם המג"א שם סק"ה משום דזיעת הרחים הוא רק חום העבודה. וגם בל"ז הסכימו האחרונים להלכה שזיעת החומה מותר כדעה הראשונה עיין במ"ב שם סק"ח. וא"כ אף לבצק שיש שם קודם הנקור לא היה צריך לחוש.

וצריך לומר משום דאם נטחן שם תבואה לתותה נעשה הבצק שסביבות הרחים גם מקמח תבואה הלתותה מחמת זיעת הרחים וכשנתערב פרור מבצק זה חוזר וניעור דהא הפירור היה חמץ משום שהוא מקמח תבואה לתותה שהיה חמץ עוד בעודו קמח, ומעלת קמח שבטל כמו לח בלח ליכא דהא הוא פרור דלא נבטל אף אם נידוק טובא כדאיתא [או"ח] בסי' תס"ו סעי' ד' ועיין במג"א ובח"י שם. ולענין חומרת פרור ודאי אין חלוק אם נעשה ממים או מדברים שאין מחמיצין דעכ"פ הוא פרור שלא מתערב יפה. וזהו מה שנראה לע"ד טעם גדול למנהג ניקור הרחים.

וא"כ לא שייך זה אלא במקום שיש בצק מחום עבודת הרחים אבל בנפה של הפיטעל לא נמצא בצק מעולם, ואף אם נמצא בדרך מקרה שם בצק לא נכנס לתוכו דאינו מתפרר דהא לא נטחן שם, ורק אבק הקמח יש שם דיש לו דין לח בלח שבטל. ולכן א"צ לנקותו מדינא רק לזריזות בעלמא ומחמת שקשה לנקותו כתבו שנכון לעשות חדשה אבל כשקשה להשיג חדשה אלא בהוצאה מרובה טובא וכ"ש בשנים אלו שאי אפשר זה כלל במדינתנו אין להקפיד בזה ויש להכשיר אף בלא פיטעל חדש רק צריך לנקות כפי האפשר נפת הפיטעל בבערשטל וגם זה הוא רק לזריזות בעלמא.

ואף שיש קצת לחוש שבאבק הקמח שיש על הפיטעל יש גם מבצק תבואה הלתותה שנתערב עם הקמח שנפרשו להפיטעל שיש לו דין פרור, אינו כלום דהא כל דפריש מרובא פריש אמרינן נמי בחמץ כדאיתא בתוס' פסחים דף ט' ד"ה היינו וא"כ כל מה שנפרש להפיטעל אמרינן דמרובא פריש ואין שם מבצק כלום. והכא שאינו ניכר דהא גם בהבצק יש שאינו חמץ דאינו מלתותים וגם אולי הרוב אינו חמץ ולכן אף אם נימא שנחשב הפרישה להפיטעל כגרם הפרישה בידים אמרינן מרובא פריש כמו ניכבשינהו וניידינהו בזבחים דף ע"ג כתירוץ התוס' שם וא"כ דיינינן שאין בהפיטעל מהפירורים כלום רק אבק קמח בעלמא שנבטל. אבל מ"מ אין להתיר מחמת זה קמח הפיטעל בלא נקור רחים כלל דגזירה שמא יקח מן הקבוע היינו מקמח שנטחן לבד ולא נפרש להפיטעל.

ולע"ד יש עוד טעם להתיר הפיטעל אף אם נימא שודאי נתערב שם פירור מהבצק שמחטים לתותים, דהא נקבי נפת הפיטעל דקים מאד כבגד והוי כסינון דבר לח שנפל בו פת שמועיל להמג"א [או"ח] סי' תמ"ז ס"ק י"ג והח"י ס"ק י"ז וכן הסכימו האחרונים דלא כט"ז עיין במ"ב שם ס"ק ל"ו. וא"כ נפת הפיטעל שהוא כבגד הוי כסינון שמועיל אף בפירור דאף אם נכנס מעט מהפירור דרך נקב קטן כזה יש לו ג"כ דין לח בלח כסברת הח"י. ולסברא זו יש מקום להתיר קמח פיטעל אף בלא נקור רחים. אבל אולי גם לסברא זו יש לגזור שמא יכשירו גם קמח הנטחן לבד שלא ידעו טעם החלוק בזה. עכ"פ אם ניקרו הרחים יש להכשיר לכתחלה אף בלא כיס חדש אם קשה להשיג בלא הוצאה מרובה פיטעל חדש ורק צריך לנקות כפי האפשר בבערשטל וכדומה. וכמדומה לי שכן נוהגין.

וענין השמירה אחר הניקור הוא שלא יטחנו תבואה לתותה, ולא יניחו שקים עם קמח זה על זה וכדומה. וגם בשביל דין לשמה. והנה זה שהחמירו בשמירת קטן מצד חששת החימוץ לא מובן מה שאין הקטן נאמן דהא אף אם ודאי טחנו בה תבואה לתותה הוא רק דרבנן וגם רק ספק דאפשר לא נתחמץ, ולמה שבארתי יש עוד ספק שמא לא נתערב כלום דהא הקמח מתבואה הלתותה שודאי נתערב בטל דהא הוא לח בלח וכל החשש הוא שמא נתערב פרור מהבצק שנעשה מהלתותה שהוא רק ספק וא"כ מ"ט לא יהיה קטן נאמן דהא נאמן בדרבנן וכ"ש בספק דרבנן. ולכן צריך לומר שמה שמחמירין בקטן הוא רק מצד הדין דלשמה. וזה אין מעכב כי עיקר הדין הוא שמירה משעת לישה וכן משמע במ"ב בשעה"צ אות ס"ט עיי"ש. וגם אפשר שהחמירו לכתחלה שלא יושיבו קטן אלא גדול היודע קצת בדינים כדי שידע להזהיר שלא יבואו לידי מכשול אבל בדיעבד שהושיבו קטן נאמן. אבל בלא שומר יש לחוש שמא טחנו אז לתותה. ואם א"א הדבר להושיב שומר כל העת כמו בשבתות יש עכ"פ להכשיר בקמח פיטעל שבעצם אין מקום לאוסרם רק מצד גזירה שמא יכשירו גם את קמח הנטחן לבד ואף בנטחן הם כמה ספקות ובפרט הכא שבזמן מועט הוא שיש ספק שמא לא טחנו ביום זה לתותה וגם יש להעמיד הרחים בחזקת כשרות לפסח. ולכן על הזמן שאפשר להושיב שומר צריך להושיבו ועל מה שא"א אין להקפיד על קמח הפיטעל בשעת הדחק כבימינו במדינתנו.

ובדבר השקים ודאי בלא כבוס א"א להתיר דרוב השקים יש בהם בצק ממים ממש שהוליכום בגשמים במשך כל השנה שהיה בהן קמח או נשפך עליהן מים דהא לא שמרום כמו שראיתי בעיני הרבה שקים דבוק עליהם בצק והוא חמץ דנעשה הבצק ממים ובודאי נפרך ויתערב בהקמח וחוזר וניעור ולכן הם גרועים מהרחים שלא ניקרו שיש שם ספקות הרבה דהכא הוא כודאי. [ולכן הזהרתי לאותם שהקלו בשנים אלו ליקח קמח מסלוצק אשר הוא קמח מן השוק ולא היה בידי כח לאוסרם מחמת שבסלוצק התירו שלא היה אפשר להם להשיג קמח אחר ולכן אף בעירי היו הרבה שהקלו ליקח קמח מסלוצק, אשר ישגיחו ליקח רק משק חדש שאין בו בצק]. ואף השקים שבדקו ואין בהם חמץ יש להחמיר לכתחלה כמו ברחים דשמא היה בהם קמח ממקום שמכבסים החטים, ואף שהוא בטל דהוא קמח בקמח שיש לו דין לח בלח מ"מ יש להחמיר לזריזות בעלמא אם אפשר כמו בהפיטעל. אבל רוב השקים יש להם בצק מבפנים או בחוץ ואסור מדינא. אבל כבוס מהני בהתרת התפירות ובמים חמין ואפר שקורין לויג וחביטה.

ומה שהקשה כתר"ה איך הנשים נאמנות הא הוא דבר שיש בו טורח, הוא פשוט לע"ד משום דהוא רק איסור משהו דרבנן שנאמנות נשים אף בדבר שיש בו טורח כדאיתא בפסחים דף ד' לענין בדיקת חמץ ועיי"ש בתוס' ד"ה הימנוהו. ומש"כ כתר"ה שהכובסות חשודות להקל הנה יש למצוא נשים כשרות שיכבסו ואם ליכא יתנה עמהן שיבדוק אח"כ את השקים לראות אם נכבסו בטוב ומירתתי ויועיל אף אם ישכח אח"כ לבודקם. ואף שהט"ז כתב שאסור לכבס כבר הסכימו האחרונים שמותר וכן נהגו בכ"מ אף שלא בשעת הדחק ורק המהדרין יש שהחמירו לעצמן. ועיין בח"י שתירץ היטב ראיית הט"ז וכתב שכן עמא דבר להקל ולכן אין להחמיר בזה.

ובדבר הכשר מאליראווענע כלים נוהגין אנו להחמיר שלא תועיל הגעלה. ורק כשאירע רק ספק איסור ויש הפסד יש להקל ע"י הגעלה ג' פעמים.

ובדבר הבוטילקעס של זכוכית אלו המיוחדין לשכר אנו מורין לאיסור כהח"א. ושאין מיוחדין לשכר רק שלפי שעה היה שם שכר אף שנשתהה שם יותר ממעל"ע יש להקל בעירוי במקום שנהגו היתר אם נראה שהוא נקי. ואם שם יי"ש אף לפי שעה נוהגין אנו לאסור אף בפחות ממעל"ע. ובסטראבין וכן בהרבה מקומות ראיתי שנוהגין איסור שלא יועיל עירוי בכל כלי זכוכית שיש עליהם שם כלים חמוצים. ובפה נוהגין היתר בכלי זכוכית בעירוי בנשתמשו בהם בצונן אף בכבוש אף שהיה חמץ גמור ואם רק בחשש חמץ אף בנשתמשו בחמין. ובשכר ויי"ש נוהגין כמו שכתבתי. ומשה"ק כתר"ה על הח"א מדוע לא נסמוך על מראית העין שהוא נקי, אולי הוא מצד לא פלוג שרובן קשה לנקותן, ולכן אין שייך זה באין מיוחדין לשכר ומטעם זה אולי נהגו לחלק בזה. ידידו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה