אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קנ
בדבר נוסח שטר מכירת חמץ ואיזה פקפוקים כ"ו טבת תש"י. מע"כ ידידי הרה"ג ר' אורי מאיר הכהן ר"מ בתורה ודעת שלו' וברכה.
הנה בדבר נוסח שטר מכירת חמץ מסתבר כשרק איש אחד מוכר כל חמצו לנכרו [לנכרי] אין להחשיב זה כמינו ידוע משום שיש במיני חמץ דבר זול ביותר כמו לחם וקמח ויש דבר היוקר כמו יי"ש וכדומה והוי זה כמכר כל מה שיש בתיבה ושק זה שלא קנה לשיטת הרמב"ם פכ"א ממכירה והש"ע [חו"מ] סימן ר"ט מטעם דאינו יודע הלוקח אם הוא תבן או זהב ומשמע שגם הטור מודה בדין זה משום דהוי כמשחק בקוביא ועיין בפרישה [חו"מ] סי' רמ"א סוף סעי' ו'. אבל כיון שמתנה כפי שישומו ג' בקיאים הביא הפ"ת [חו"מ] ר"ס ר"ט בשם תשובת באר יצחק שליכא חסרון דאינו מסוים דהא סמכא דעתיה דודאי לא ישומו לחייבו יותר משויו עיי"ש. אך קצת יש לפקפק בזה דהא באינו ידוע כמו בערמה זו של חטים שבסעי' א' שקנה פסקו הרמב"ם והש"ע דיש להם אונאה וא"כ אף אם היה קונה בהא דסעיף ב' בכל מה שבתבה ובשק לא היה עדיף ממינו ידוע דרישא שהיה אונאה ומ"מ פסקו שלא קנה אף שכיון שיהיה אונאה ממילא לא שייך לא סמכא דעתיה דהא בהכרח יהיה זה כפי השומא מצד דין אונאה. וא"כ משמע שהוא כמשחק בקוביא בעצם הקנין כיון שאינו יודע אם קונה דבר השוה רק פרוטות או שוה מאות דינרים ואף שלא יהיה לו הפסד מאיזה מין שיהיה שם דהוא עכ"פ רק מעשה שחוק בעלמא. וגם אולי היה סבור הלוקח שרק דבר קטן יש שם ולא נתכוין לקנות דבר הגדול עיי"ש בש"ך סק"ב שמשמע לע"ד שכוונתו לב' הטעמים בפירוש כמשחק בקוביא שטעמים אלו שייכים גם בלא יהיה לו הפסד. וצ"ע דברי הבאר יצחק.
אבל הוא רק ביחיד אבל ברבים שמכרו ע"י מורשה כפי הנהוג שודאי יש להרבים מכל מיני החמץ בין מהזולים בין מהיקרים שלכן הוא כידוע להנכרי הלוקח שקונה מכל המינים רק שלא ידוע לו המשקל והמדה והמנין שקונה אף להרמב"ם וכ"ש הכא שמתנים לפי המשקל והמדה והמנין שישקלו וימדדו וימנו וכפי השומא דבקיאים. ולכן טוב לפרוט בשטר המכירה כל המינים כדי שידע הנכרי הלוקח איזה מינים הוא קונה ויהיה מינו ידוע כי אולי אינו יודע איזה מינים שייכים לחמץ. אבל כשהמוכר המשלח מצוה להשליח הרב המורשה ממנו למכור א"צ שיפרוט דבשליח לא איכפת לן מה שלא ידע על איזה מין הוא שליח מחמת שיטעה באומד דעתו שיש להמוכר רק לחם ולא יי"ש דעכ"פ יועיל כשימכור מספק גם יי"ש וימצא שיש לו. ולכן הרב המורשה הרי מוכר מספק מכל מין ומין שיש אצל כל אחד אף אלו שאינו חושב באומדנא שלו שיש לו והנכרי הלוקח הרי ודאי קונה כל מין ומין הנפרט שלו לא איכפת אם הם של ראובן או של שמעון והויא מכירתו ברורה שסמכא דעתיה לכן אין בזה שום חשש. אבל אם יארע שרק יחיד או אף יותר אבל רק מקצת אנשים שאפשר יש לחשוב שאין להם אלא דברים זולים מסתבר לע"ד שיצטרכו לפרוט מה שיש להם מהמינים דחמץ ותערובת חמץ אף שיתנה כפי השומא דבקיאים.
ואם אירע שאחד מן המינים שנפרטו אין לשום איש מהמוכרים שחשש כתר"ה שיהיה טעות ממש וכוונתו שיתבטל המקח. הנה יש לכתוב בשטר המכירה שהותנה שאף אם יתבטל המקח לגבי דבר אחד לא יתבטל לגבי דברים האחרים ולא יהיה כקני את וחמור וכמדומני שכתוב כן בנוסחאות שטרי המכירה וגם צריך להתנות זה בפירוש עם הנכרי כמו שצריך שידע הנכרי מכל התנאים המבוארים בשטר. ובעצם הא מתנים ונכתב בהשטר שרשאים כל אחד מהמוכרים ליקח מה שרוצים ונאמנים ע"מ שלקחו וא"כ יהיה מה שהזכיר דבר שלא היה כמו בהיה ולקחו בחזרה. ולכן אין קפידא בזה גם אם יפרטו המוכרים ויטעו לכתוב דבר שאין להם. וכן גם אם ישכח מלרשום איזה דבר אינו כלום כי ודאי עושה את השליח למכור גם מה ששכח ופורט רק לרוחא דמילתא שזה ידוע לו ויש אפשר אצלו גם עוד דברים שנשכח ממנו בשעה זו שגם ע"ז עושהו שליח דמה"ת ירצה למכור חמץ שפרט וישאיר אצלו עוד חמץ לעבור בבל יראה הא כל מכירתו הוא בשביל האיסור ואין לך אומדנא גדולה מזו שעל כל חמץ שיש לו עושהו שליח למכור. ומי שנוהג שכל אחד מהמוכרים מפרטים מה שיש לו טוב שיכתוב בשטר המכירה שמוכר אף מה ששכחו לרשום וכן בשטר הרשאה יכתוב בפירוש שעושה לשליח אף ע"מ ששכחו לרשום אם אך יש לו אבל הוא רק לרוחא דמילתא דבדיעבד אף אם לא יכתבו זה ליכא שום חשש בהמכירה כדלעיל.
ובדבר המקומות שצריך להשכיר מקום החמץ כדי שיקנה הא"י גם בתורת חצר הנה צריך לכתוב שמקום החצר שבדירתו שברחוב זה בנומבער [במספר] זה הוא משכיר לו וזה בעצמו עושה המקום למסוים. ובשעה שבא המוכר להרב לעשותו שליח צריך לומר בפירוש שעושהו שליח למכור החמץ ולהשכיר מקום החמץ וגם ליתן דריסת הרגל להנכרי בכל ביתו כדי שיוכל לילך אל מקום החמץ המושכר לו ליקח החמץ כשרוצה. ואם המוכר צריך להשתמש או לילך במקומות שהחמץ מונח שם צריך לכתוב שמשאיר לו תשמיש וזכות דרה"ר במקומות החמץ שנשכרו וכמדומני שבשטרי המכירה נכתבו תנאים אלו.
בהנוסחאות הנדפסים שראיתי יש איזה טעיות ואיני זוכר את של מי ראיתי כי אני בעצמי איני עוסק בזה במדינה זו. ובמדינותינו היו רוב רבנים כ"א עושה נוסח לעצמו או שקבלו מאבותיהן ורבותיהן או נוסח של רב גדול אחד ולא היה בזה נוסח קבוע. והיו מקומות שהיו עושין מקח קצוב על כל דבר אך רוב המקומות כתבו כפי שישומו ג' בקיאים שיבררו ב' הצדדים ויש שהתנו וכתבו שסומך על המורשה מי שיברור ויש שהיו מצוים לפרוט ויש שלא הקפידו ובכל אופן הוא טוב ואין לפקפק בהמכירה.
והנה יש להקפיד שהאו"ג יהיה לא פחות משיעור פרוטה לכל אחד מהמוכרים כגון אם היה מורשה מת"ק אנשים יהיה האו"ג חמשה דאלארן [דולרים] כי אף שסענט של מדינתנו הוא יותר מפרוטה אבל כיון שהיא מטבע הפחותה במדינתנו צריך לכה"פ סענט אחד במקום פרוטה לכל אחד. כי משמע לע"ד מריש קידושין בתוס' ומדף י"ב בגמ' דכשהאיסרין מתזיילין אחד מששה, והא לא משמע שהאיסרין הוקטנו ממשקלם שהיו ד' שעורות כסף אך מ"מ כיון שהוזלו הרי נמצא שמטבע הפחותה היא רק אחד מששה אף שיתירה משיוי חצי שעורה ואף שיש קצת לדחות מסתבר יותר כן ויש לחוש לדינא. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.