אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קמח
בענין קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח חמשה עשר באב תשט"ו. מע"כ ידידי תלמידי הרה"ג מו"ה ר' אפרים גרינבלאט שליט"א.
מש"כ המג"א [או"ח] סי' תמ"ח סק"ד בטעם חדוש המשאת בנימין שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים דאמרינן אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה שהקשת דהפקר כי האי אינו כלום דבעינן שיפקיר לכל עיין במחצית השקל שהקשה זה. ושפיר תירץ דכוונת המג"א כמש"כ הט"ז סק"ו שיכול למכור לעכו"ם בשיור זה שאם ירצה העכו"ם אחר הפסח למוכרו יהיה מוכרח למכור רק לו ולא לשום אדם אחר ונמי לא יעבור בבל יראה ובל ימצא וגם כתב הט"ז שלכן אפילו אם לא התנה בפירוש עם העכו"ם אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא החמץ מרשותו וכן סובר המג"א דסתמא דמלתא הוי כאילו התנה כן עיי"ש, ולכן יש לפרש שהוכיח המג"א שאמרינן אנן סהדי כזה מהא דאמרינן בב"ק דף קט"ז דאמרינן אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה וכ"כ אמרינן הכא אנן סהדי שהוא כהתנה שלא ימכור לאחרים אלא להחזיק העכו"ם לעצמו אבל אם ירצה למכור יצטרך למכור דוקא לו.
אבל תמוה לכאורה דהא אפשר שהעכו"ם לא היה מתרצה לקנות בשיור זה ומה מועיל האנן סהדי שמצדו הא תלוי זה גם בדעת העכו"ם הלוקח, וכמפורש בתוס' כתובות דף מ"ז שלא אמרינן אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה כיון שאיכא נמי דעת מקנה שאפשר שלא היה מקנה לו לדעתו, וכ"כ גם בכאן אין לומר אנן סהדי זה שרוצה לשייר זה שלא יוכל למכור לאחרים כיון שתלוי גם בדעת העכו"ם הלוקח שאולי לא היה רוצה לקנות בשיור זה. וצריך לומר שבחמץ סברי שאיכא אנן סהדי שהעכו"ם הלוקח כיון שיודע שכל מכירתו לו הוא רק בשביל שלא יעבור הישראל בבל יראה ודאי לא ימכור לו בסתמא יותר ממה שצריך לדין זה אלא כפי התנאים שסגי לו לזה ולכן בסתמא סומך על דעת המוכר שרוצה ודאי בתנאי זה שלא יוכל למכור לאחרים ואם העכו"ם אינו רוצה בשיור זה הי"ל להעכו"ם הלוקח להתנות שרוצה דוקא שיוכל למכור גם לאחרים. ואף שהעכו"ם אין יודע דינים מ"מ הא אינו יודע גם שלא יועיל שיור זה ולכן אם לא היה מסכים מספק לכל מה שירצה המוכר הי"ל להתנות בדבר שרוצה בדוקא שאף אם אינך צריך בשביל האיסור איני רוצה אלא באופן שאוכל למכור למי שארצה.
וטעם המשאת בנימין שהוא מתקנה כהא דמערופיא בחו"מ סי' קנ"ו סעי' ה' ברמ"א, הא הוא טעם רק לאיסורא בעלמא על ישראל האחר שהיה אסור לו לקנות אבל לא להוציא מידו כדאיתא התם.
וכן הא שמדמה לסקריקון שצריך להחזיר לבעלים הראשונים כשקנה תוך י"ב חדש כדאיתא בחו"מ סי' רל"ו סעי' ג' אף דהקנין קיים דאגב אונסיה גמר ומקני אלמא דעשו תקנה שיחזור לבעלים הראשונים מכיון שמכר באונס וה"נ בכאן הוא כמוכר באונס בשביל שלא יעבור על האיסור כדהביא המחצה"ש משמו, אינו מובן, חדא הא אדרבה מפורש בגיטין דף נ"ה דקמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ולא דנו בה דין סיקריקון ופרש"י והלוקח ממנו מקחו קיים ורק בבתרייתא דכל דקטיל ליקטלוהו אף שעדיין היו מתפחדים לא היה ברור שמתפחד כ"כ עד שיקנה בלב שלם דחושב למחר תבענא ליה בדינא וגם יש שמתפחד ומקנה בלב שלם, בזה הושיב ב"ד ונמנו שתלוי בשהיית י"ב חדש מטעם דפרש"י [גיטין] בדף נ"ח דגבי סיקריקון הוא דחזור ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה ואפילו בתר דגזור כל דקטיל ליקטליה מסתפי ליה מקמא דקמיה דאקטול וסופו הוכיח שהניחה בידו יב"ח ולא צעק אליו עיי"ש משמע דבתוך יב"ח לא אמרינן דגמר ומקני וגם אחר יב"ח הוא רק מתקנה ומדינא הי"ל להחזיר לבעלים לעולם. וגם בלא זה הא בסיקריקון הוא תליוה ויהיב שלא גמר ומקני כדאיתא בנה"מ שם סק"ג בשם הריב"ש והתקנה הוא לאידך גיסא שיקנה הלוקח ויתן לבעלים רביע. וא"כ לא נמצא כלל שם תקנה זו דאף שקנה העכו"ם מ"מ יצטרך ישראל הקונה ממנו להחזיר לבעלים.
ועוד אף אם נימא כהמשאת בנימין שהתם קנה העכו"ם ועשו התקנה להחזיר להבעלים נמי אינו ראיה לכאן דהתם גדר התקנה הוא שכיון שמכר רק באונס לא יהיה קנין כמפורש שם [גיטין נה] במתני' לקח מסיקריקון מקחו בטל שלשון זה משמע כפשוטו משום שמכר לו דבר שאינו שלו ולכן אף אם נפרש כהמ"ב שהוא מתקנה נמי היתה התקנה שלא קנה העכו"ם אבל הכא א"א לעשות תקנה כזו שלא יקנה העכו"ם דא"כ יעבור על ב"י וב"י ויאסר החמץ בהנאה ולא ישוה אף פרוטה אחת אלא שצריך לתקן שאף שקנה העכו"ם מ"מ כיון שהיתה המכירה מצד אונס האיסור לא יוכלו אחרים לקנות מהעכו"ם לא רק איסורא בעלמא אלא גם שתתבטל מכירתם ויצטרכו להחזיר לבעלים ותקנה כזו לא נמצא שם ולא בשום מקום אף אם נימא כשיטתו. ולכן דברי המ"ב כפי שהביא במחצה"ש צע"ג וס' מ"ב אין אצלי לעיין בו ופלא על מחצה"ש שניחא לו דברי המ"ב. ולכן פשוט שמפני זה הוצרכו הט"ז והמג"א לטעם אנן סהדי ששייר זכות זה שלא יוכל למכור לאחרים וזה סברי שסגי שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא. ידידו, משה פיינשטיין.