אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קמז

סימן קמו

בענין תרנגולות שאוכלות חמץ לשחיטה לצורך הפסח ובדבר חלב בהמה שאוכלת חמץ י"ט למב"י תרצ"ה ליובאן. מע"כ גיסי כאחי הרב הגאון המפורסם מהר"ר ראובן הלוי לוואוויץ שליט"א.

[ענף א'] בדבר תרנגולות שמפטמים אותם בחמץ בימי הפסח וכן בדבר חלב בהמות שאוכלות חמץ שיש בזה שיטות שונות באחרונים ורצונו לידע דעתי העניה בזה. ובאשר שהוא ענין עמוק מאד ורבותינו האחרונים לא דקדקו בזה כל הצורך הנני לבאר ענין זה וליישב דברי רבותינו ולאסוקי הנכון לע"ד למעשה וה' יושיענו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה.

הנה דעת הרמ"א ביו"ד סי' ס' דבהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים אסורה. והוא מתוס' תמורה דף ל"א ד"ה שינקה. והש"ך השיג דרק באיסורי הנאה יש לאסור אבל לא באיסורי אכילה כיון שאינו אוכל האיסור ומעוכל הוי כשרוף והתוס' כתבו רק בכרשיני עכו"ם שאסורין בהנאה עיי"ש שרק מסברא הקשה. ולע"ד הא תימה גדולה יש על הרמ"א משיטת התוס' מנחות דף ס"ט ד"ה דבלע והר"ש והרא"ש בפי"א מאהלות מ"ז והר"מ מפונטיזא שברא"ש בכורות דף ז' ור"ת בתוס' בכורות שם ד"ה דג דאין חלוק בין איסור לטומאה שאם אינם שלמים הוי עכול וניתרין גם לאכילה ולר"ת תלוי בזמן העכול. וגם יש שמתירין אף חטים שבתרנגולות שלא אסרי בפסח משום שהוו כמעוכלין. וא"כ איך שייך לאסור הבהמה שנתפטמה מאיסורין הא מה שנכנס לגוף הבהמה שמזה נעשה הבשר והשומן הוא עוד יותר כשרוף ואינו בעין, מהבעין שבמעים אחר שהתחיל להתעכל. דהא לא מחמת שאינו ראוי לאכילה הותר בעכול דהא אף בראוי לאכילה מתירין מחמת עכול דבלא ראוי אין צורך לזה ואין שייך בזה מחלוקת אלא הוא משום דהוי בעכול נחשב כשרוף ואינו בעולם וא"כ כ"ש שמה שנכנס לגוף שממש אינו בעין שהוי כשרוף. ועוד הא ודאי לא נכנס מהאיסור לגוף הבהמה להעשות בשר ושומן רק אחר שנתעכל ואז כבר אינו איסור וכדמותר מטעם זה אפרוח שנולד מביצת טריפה כדאיתא בתמורה דף ל"א.

ובשלמא לתירוץ רב האי גאון ולתוס' ורא"ש בכורות שם [ז] בתירוץ ראשון שמחלקין איסור מטומאה יש לפרש שסברי דאין מועיל כלל עכול לענין איסור כל זמן שראוי לאכילה דאף שנשתנה לדבר אחר נמי אסור כיון דנעשה מן האיסור וכמו שאסור צירן ורוטבן. וה"ז דומה לאם היה אפשר להוציא מהאיסור ע"י מכונות מה שמוציא הגוף מהאכילה ולהעשות איזה מאכל כמו שנעשה בשר ושומן בגוף שודאי היה אסור. וא"כ גם הגוף שהוא המכונה העושה בשר ושומן ממה שאוכל יש לאסור אם עשה מאיסורין מחמת שאכל דברים אסורים. וזה שלענין טומאה מועיל עכול הוא מטעם אחר. דהא לענין טומאה שוין בע"ח ומחובר לקרקע שאין בהם דין טומאה וא"כ מה שנעשה כבר בשר ושומן ודאי לא שייך בהו טומאה מצד שהוא חי ולכן אף בקצת עכול לבד ועדיין ישנה הנבלה בעין נמי נטהרה, דבמה שהותחלה להתעכל נתחברה בזה להגוף כיון דכבר שלט עליה כח הגוף לעשות ממנו בשר ושומן שהוא דבר חי ומחובר לחי טהור כחי ודין זה ליתא באיסור. וכמו דמצינו חלוק זה לענין חבור לקרקע בפסחים דף ל"ד בשתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין מלטמא אף שאין זרעו כלה ולזרים אסורים מדאורייתא כיון שאין זרעו כלה דחבור לקרקע מסלק דין טומאה ולא דין איסור וכ"כ הוא לענין חבור לחי שאף שסלק הטומאה לא סלק האיסור.

אכן מלשון רב האי גאון שכתב דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן דהוא שייך רק בדרבנן כדאיתא בביצה דף ז' משמע שמן התורה גם לענין איסור מועיל עכול ורק מדרבנן אסרו באכילה שלא יועיל עכול או רק שלא יועיל עכול קצת ולענין טומאה לא גזרו דאפושי טומאה לא מפשינן. וא"כ גם לרב האי גאון יקשה על הרמ"א, דאף אם נימא שגזרו שלא יועיל עכול לגמרי מ"מ ודאי הוא רק על הבעין שניכר בו האיסור כדי שלא יבואו להקל באיסורין אבל לא על מה שנכנס לגוף ונעשה מזה בשר ושומן דאין ניכר האיסור. אך לתוס' ורא"ש בכורות שלא הזכירו זה רק כתבו סתם שיש לחלק איסור מטומאה משמע שמדינא מחלקין וא"כ אפשר שהוא כדבארתי שאין עכול מועיל כלל.

אבל מטור משמע שאף לתירוץ זה דחלוק איסור מטומאה הוא רק כשהוא שלם דלענין טומאה כיון ששהה כדי עכול הוי כמעוכל וטהור ולענין איסור לא הוי כמעוכל ואסור אבל באינו שלם אז גם תירוץ זה מודה להר"מ מפונטיזא דהוי עכול אף לענין איסור ומותר כדכתב הש"ך כן אליבא דב"י בכוונת הטור ביו"ד סי' פ"ג ס"ק ל' כדי שלא יקשה סתירת הטור דבאו"ח ס"ס תס"ז כתב שהרא"ש הסכים שאין ללמד איסור מטומאה וביו"ד ס"ס פ"ג כתב שדג טהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם שכתב הב"י שהוא כהר"מ ולכן כתב שרק בשלם מחלק בין איסור לטומאה ואף לתירוץ ראשון דהש"ך דאין סובר כהר"מ לחלק בין בלעו שלם ללעסו אלא מחלק בין אם הוא כמו שבלעו שאז אינו כמעוכל לנתעכל קצת שאז הוא כמעוכל גם לענין איסור עכ"פ מודה דבעכול מקצת הוי כמעוכל לענין איסור.

וטעם חלוק איסור מטומאה לענין שלם צריך לומר דכיון שברוב הפעמים נתעכל בכדי שתפול לאור ותשרף או במעל"ע לכן כיון שעבר זמן זה נתחבר להגוף ויש לו דין הבע"ח שאינו מטמא. ואף שבקרקע אין מועיל זמן השרשה אם לא נשרש באמת מ"מ בחי נחשב מחובר כיון דכבר בחיותו הוחלט לנו שהוא מעוכל כרוב הפעמים אחרי שלא היה אפשר לנו לידע אז ונעשה כבר ע"ז שם מחובר לחי לא נתבטל שם חבורו אף כשרואין אחר שנשחט שלא נתעכל. אבל באיסור שלא ניתר בחבורו אסור כיון דעכ"פ הוא בעינו ולא נשתנה בעצם. ורק אם כבר התחיל להתעכל שכבר שלט עליו כח הגוף ושינהו בעצם מכפי שהיה הוי כנשרף האיסור שבלע ונעשה דבר אחר שהוא היתר. ועוד יש לומר דכיון דעבר הזמן שצריך להתעכל ודאי כבר שלט כח הגוף עליו לשנותו אף שלא ניכר ולא שינה ממש עדיין ולכן בטומאה שחבור מטהר טהור דגם בזה יש להחשיבו מחובר אבל לענין איסור שחבור אינו מתיר אין מועיל מה שידעינן ששלט בו כח הגוף כ"ז שלא שינהו ממש מכפי שהיה שעדיין אינו כנשרף. עכ"פ חזינן שגם לענין איסור יש דין עכול אף להסוברים תירוץ שחלוק איסור מטומאה וא"כ גם לדידהו קשה על הרמ"א. אך אולי התוס' שהרמ"א קאמר לדידהו לא יסברו כהטור אלא דבאיסורים ליכא כלל דין עכול.

וגם מוכרח לפרש כן בהא"נ שבתוס' מנחות [סט] ובר"ש אהלות שכתבו נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא ליהוי עכול מידי דהוה אחלב שבכפרים ונבלת בהמה טמאה בכ"מ שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה עיי"ש שלכאורה תמוה מאד כדהקשה הרש"ש דלענין טומאה חמורה טמא אף בנפסל מאכילה ולענין טומאת מת דאיירי כאן טמא עוד יותר אף בנפסל גם מכלב ואף בסרוח מעיקרו. ועוד הקשה דבבכורות דף כ"ג כתבו להיפוך לענין סרוחה מעיקרא דלאיסור אכילה לא צריך קרא להתיר בנבלה ולטומאה צריך קרא למעטה מטומאה. ועוד קשה הא כשהיה כבר אוכל אדם לא נטהר עד שיפסל מכלב כמפורש בטהרות פ"ח מ"ו והובא בפסחים דף מ"ה וא"כ יקשה אף אם היה איירי כאן בטומאת אוכלין.

והנכון לע"ד דמדברים שבעינן מחשבה לטומאת אוכלין מחמת שעדיין אינו אוכל ולענין איסורא לקי חזינן דלענין איסורא לא בעי שיהיה בשם אוכל אלא דדבר זה נאסר לאכילה בכל אופן שיעשה אף שלא יהיה בשם אוכל אם אך הוא ראוי לאכילה דכשאינו ראוי הוא רק עפרא בעלמא ואינו בשם איסור אכילה אבל כ"ז שהוא ראוי אף שאינו עומד לאכילה ואינו אוכל אסור ולוקה על אכילתו. אבל לטומאה בעי שיהיה דוקא בשם שטימאה התורה ולכן בעי לטומאת אוכלין שיהיה בשם אוכל כדכתיב מכל האכל. וא"כ יש למילף מזה גם לכל הטומאות שיהיה דוקא בשם שטימאה התורה נבלה ומת אבל אם נשתנו לשם אחר נטהרו דכבר ליתנהו בעולם זה שטימאה תורה.

והנה עכול אף שעדיין ראוי לאכילה ודאי שינה הדבר מכפי שהיה ואינו עתה בשם נבלה ומת ולכן נטהרו מטומאת נבלה ומת ואוכלין. אבל לענין איסורא אינו מועיל דעכ"פ נעשה זה מאיסור, ונהי שעתה הוא בשם אחר מ"מ לא ניתר בשום שינוי כ"ז שראוי לאכילה. והוא כדבארתי וניחא מאד ונסתלקו קושיות הרש"ש וקושיתי. ומסקי התוס' שזהו כתירוצו של רב האי גאון פי' שלא כדכתבו בדעתו תחלה משום דאפושי טומאה לא מפשינן אלא מטעם זה. אך דחו דאולי בעי גם לאיסורא שיהיה בשמו וזה שלוקה בלא מחשבה הוא משום דאין לך מחשבה גדולה מזה. וזהו כוונת הר"ש שכתב שאינו דמיון לזה. אבל עכ"פ לא חזרו בהו משום דיש לומר זה גם בלא ראיה מהתם אלא מסברא בעלמא כדבארתי. וגם יש קצת ראיה מאכל במתעסק שחשב שרוק הוא ובלעו שחייב חטאת באיסורי כרת דאכילה אף שאין כאן מחשבה. וזה שלא הביאו התוס' זה משום דלא מצינו זה מפורש [ונצל ורקב הוא משם ודין אחר ולא מדין יוצא מבשר המת].

וא"כ א"ש שיטת הרמ"א לתוס' דאוסר בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה. אבל למסקנת התוס' והר"ש ולהר"מ מפונטיזא שברא"ש ולרב האי גאון כפי שכתבו התוס' מתחלה ולהטור אף למאן דמחלקי איסור מטומאה שמועיל עכול להתיר איסורין ודאי אין מקום לאסור בהמה שנתפטמה באיסורי אכילה. וא"כ עדיין קשה איך פסק הרמ"א דלא כמסקנת התוס' והר"ש אלא כהא"נ. ומתוס' תמורה דאיירו בכרשיני ע"ז דאסירי בהנאה אין ראיה שיפלגו על מסקנות תוס' מנחות, ויאסרו גם באיסורי אכילה.

[ענף ב'] והנכון לע"ד דהרמ"א סובר שאם באיסורי אכילה היא מותרת לא היה מקום לאסור גם בנתפטמה באיה"נ דהא זה שאם נתיר לו לאכול הבהמה נמצא שיהיה לו הנאה מאיה"נ שאכלה מוכרחין לומר שזה לא נחשב הנאה מהאיסור אלא שהאיסור גרם לו הנאה צדדית שלא מגופה שאינו אסור דאל"כ מאי מהני זה וזה גורם להתיר אף באיה"נ ואף בע"ז כמפורש בע"ז דף מ"ט לר' יוסי וכן איפסק להלכה הא עכ"פ כיון שמתירין לו הרי נהנה מאיה"נ. ואף לטעם הר"ן שם דהיתר זה וזה גורם הוא מטעם בטול יקשה דאף על עצם בטול ברוב יקשה דכיון שמותר נמצא שנהנה. אלא ודאי צריך לומר שזה לא נחשב הנאה מגוף האיסור כיון שאינו בעולם רק שגרם לו הנאה במה שעל ידו נעשה דבר אחר שהוסק התנור ונזדבלה השדה ונתפטמה הבהמה וזה לא נאסר מצד האיה"נ שעל האיסור. וכן בנתבטל ברוב לא נחשב הנאה בגוף האיסור אחרי שנתבטל ונחשב לענין דיניו כאלו אינו והוי רק כגורם הנאה צדדית. ול"ד גם לדמים דע"ז דהתם הוא מחמת שתופס דמיו שאין שייך זה בדבר שבא מחמתו. וא"כ אף בגורם אחד כולו מאיסור אין לאסור מצד האיסור הנאה אלא שהוא דין אחר שכיון שבא מאיסור הוי כיוצא מאיסור ואסור אף שנשתנה לדבר אחר. ובזו"ז גורם מותר או מחמת בטול כהר"ן או מאחר שיש עוד גורם שהאיסור לבד לא היה יכול לעשותו לא הוי יוצא מהאיסור כיון שהוצרך להויתו גם להיתר. או שאין בכח האיסור לאסור היוצא ממנו יותר מהוא עצמו שיאסור עוד אף מה שאינו יכול להוציא בלא היתר. וזה יש לומר בטעם מחלוקת רש"י ותוס' בע"ז שם [מט] דלרש"י שאף אם הגורמים הם מב' ענינים הוי זו"ז גורם יסבור כטעם האחרון ולתוס' שבעי שיהיו ב' הגורמים מענין אחד יסברו כטעם הראשון שלא הוי יוצא מהאיסור. וכיון שמה שאסור בגורם אחד הוא מצד יוצא מהאיסור שייך זה אף באיסורי אכילה.

אבל בשבח הבא בחי ע"י אכילה אפשר שאין שייך איסור זה דיוצא מהאיסור כגון להסוברין דעכול מתיר איסורין אף בזמן שראוין לאכילה משום דסברי דעכול שאני דכשאבד בהעכול שם הראשון לא נחשב בשם בפ"ע שיחשב יוצא מהאיסור אלא נתבטל לגמרי להחי שנמצא בתוכו והחי ודאי לא נקרא יוצא מהאיסור שאכל וממילא אף אחר שהקיא ואינו בהחי אין שייך שוב לאסור כיון דכבר נסתלק שם הראשון האוסרו והותר ממנו. ואף כשנתעכל במעי בהמה טמאה נמי אין לאסור כיון ששם הראשון נסתלק וכשהקיא או שנמצא במעיו שוב אינו בשם בהמה טמאה רק בשם פרש בעלמא ולכן מותר בעכול בכל אופן לדידהו. וא"כ אף באכל איה"נ אין שייך לאסור, דגם אלו שאסור גם אפרן הוא מחמת שנשאר עדיין עצם האיסור אבל עכול עדיף משרפה שהוי כלא נשאר כלום ממנו. דאל"כ היה אסור גם באיסורי אכילה כשעדיין ראוי לאכילה כדבארתי. וממילא לדידהו כ"ש שאין שייך לאסור בהמה שנתפטמה באיסורין אף באיה"נ. אבל להא"נ שבתוס' ור"ש דסובר שאין עכול מתיר איסורין דגם עכול נחשב יוצא מהאיסור אף שהוא בהחי א"כ אפשר שגם מה שנעשה מזה בשר ושומן אף שודאי הוא בשם החי ממש מ"מ הוא נחשב יוצא מהאיסור. וא"כ אף באיסורי אכילה אסורה הבהמה שנתפטמה מהם. אך יש גם לומר דאף שעצם הדבר שנתעכל אסור מ"מ מה שנעשה מזה בשר ושומן מותר משום דהבעין שנתעכל לא נתבטל להחי ונחשב יוצא מהאיסור אבל הבשר והשומן שהוא החי ממש לא נחשב יוצא מהאיסור כיון דהוא בשם החי המותר וא"כ מותר אף באה"נ. אבל לחלק איסורי אכילה מאיסורי הנאה אין בזה טעם. וא"כ לתוס' תמורה [לא] שאסרי בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז ה"ה נמי שאסרי גם באיסורי אכילה וסברי כהא"נ שבתוס' מנחות וכאופן ראשון דגם הבעין שנתעכל הוא בשם החי ומכל מקום אסור דנחשב יוצא מהאיסור ולכן אסרי גם החי ממש, מחמת הבשר והשומן שבא מהפטום שנחשב יוצא מהאיסור אם עיקר גדילתו מהם דהוי חד גורם. וזהו שיטת הרמ"א לתוס' תמורה שמוכיח מהם לאסור אף באיסורי אכילה אף שאיירי בכרשיני ע"ז שהם איה"נ.

אך יקשה דלפ"ז מ"ט לא הוכיח הרמ"א מגמ' דע"ז דף מ"ט דתניא פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז תרזה ובחד גורם כו"ע סברי תרזה כמפורש שם. וגם יקשה לפ"ז על הסוברין שעכול מתיר כיון שסובר שאין חלוק בין איסורי אכילה לאיה"נ. וצריך לומר אף לרמ"א דאיסור ע"ז שאני מטעם והיית חרם כמוהו שכל שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ולכן גם השומן שניתוסף ממנו אף שהוא בשם החי שלא נחשב יוצא מהאיסור אלא בשם עצמו מ"מ הרי עכ"פ נתהוה מע"ז, ובזו"ז גורם מותר אף בזה משום שלא הויא הויתו מע"ז כיון שלא היה נעשה השומן משל ע"ז לבד אף שגם משל היתר לבד לא היה נעשה השומן דמ"מ כיון שהוצרך גם להיתר הוי איסור ע"ז רק מסייע בעלמא. ולכן אינו יכול להוכיח משם לאסור נתפטמה בשאר איסורין.

אבל שייך זה רק אם הושבחה וניתוספה בשומן מחמת כרשיני ע"ז אבל אם לא הושבחה רק שמחמת הכרשיני ע"ז היא חיה כגון בעובדא דתמורה שינקה חלב רותח שחרית כל ימיה שמזה אינה יכולה להשביח רק שמחמת זה יכולה לעמוד ולהחזיק קיומה כמפורש שם. ואף שודאי מועיל גם להשמין בצרוף מה שאכלה בינתים מ"מ מחמת זה לא היה נאסר משום דהוי זו"ז גורם וכל האיסור הוא מחמת שעיקר חיותה הוא מהחלב היינו שלעצם חיותה וקיומה לא היתה צריכה לאכול יותר. ובאופן כזה איירו התוס' גם בכרשיני ע"ז כמפורש בש"ך שמצד השומן אין לאסור דהוי זו"ז גורם רק שאוסרין מחמת העמדת החיות שלה שהוא מחמת כרשיני ע"ז לבד. מסתבר בזה שאין שייך לומר שהויתה הוא מהחלב ומכרשיני ע"ז כיון שלא נתהוה שם דבר חדש רק שהעמידו הישן שתחיה מזה כבתחלה, וגדילתה הוא מחמת השנים. ומ"מ אסרי התוס' גם להדיוט א"כ מוכרחין לומר שסברי דהכח שיצא מהאיסור ונכנס בגוף החי שמזה הוא חי נשאר באיסורו לעולם אף ששם אחר עליו. והוא רק כהא"נ שבתוס' מנחות [סט] וכאופן א'. וא"כ אף בשאר איסורין ואף רק באיסורי אכילה לבד נמי אסור.

אבל הסוברין שעכול מתיר יסברו שרק השבח אסור ובלא הושבחה אף שכל חיותה היתה מכרשיני ע"ז אין לאסור ואם אכלה בינתים גם שא"ד מותר גם השומן. וניחא עתה מה שבע"ז אמר רק תרזה ואמאי לא נקט שבאם מלידתה אכלה כרשיני ע"ז אסורה לגמרי. דהוא משום דבכל אופן שתהיה מותרת כשתרזה דמצד העמדת החיות לא נאסרה דלא כתוס' תמורה. והתוס' תמורה [לא] ידחקו ויתרצו דמלתא דשכיחא נקט דברוב מתחילין לפטמה בכרשיני ע"ז בגדולתה אבל אם מתחלת לידתה או כשעדיין לא נתגדלה התחילו לפטמה תאסר לגמרי. ולכן ניחא מה שהוכיח הרמ"א דוקא מתוס' תמורה ולא מגמ' דע"ז. וגם ניחא מה שהתוס' בתמורה כתבו שזה רק לפום ריהטא שמשמע שמסתפקי להו ולא הביאו כלל הא דע"ז כדהקשה הש"ך דלפ"ז הוא נכון.

[ענף ג'] והנה רבנן דפליגי עליה דרחב"א בתמורה בדין כשרה שינקה מטרפה א"א לומר לתוס' תמורה דהוא משום דסברי דעכול מתיר או לכה"פ מה שנכנס לגוף החי מותר. דא"כ יקשה מה הוקשה לגמ' מכרשיני ע"ז שמותר הא כפשוטו ניחא, דרחב"א איירי בינקה כל העת רק מטרפה כפשטות הלשון וזה היה כל אכילתה שבכרשיני ע"ז כה"ג דהוא חד גורם אסור. ואף אם היה נחשב זו"ז גורם לא היה קשה כ"כ דאולי יסבור רחב"א כמ"ד זו"ז גורם אסור. ומצאתי קושיא זו האחרונה בישועות יעקב או"ח סי' תמ"ח סק"ט. ותירוצו אף לפ"מ שמוכיח מזה דרק לגבוה פוסל רחב"א דלא כתוס' ובפסולי גבוה לבד לכו"ע מותר זו"ז גורם כתוס' תמורה דף ל' ד"ה אבל, לא נכון כלל דהא אין הכרח לזה רק שכן סובר ר"ה בר חיננא א"ר נחמן אליבא דר"א אבל רבא סובר שם [תמורה ל] דאסור לר"א בזו"ז גורם אף בפסולי גבוה וא"כ ודאי שאף לר"ה בר חיננא אר"נ אפשר שסובר כן רחב"א כרבא לר"א דאף בפסולי גבוה לבד אסרינן נמי זו"ז גורם וא"כ עדיין מאי מקשה. וגם לא מתורץ בזה קושיתי הראשונה דאמאי לא מוקי שינקה כל העת רק מטרפה כפשטות הלשון שהוא חד גורם ולמה הוצרך לאוקמי דוקא שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית.

ולכן צריך לומר דאם כל אכילתה היתה מיניקת טרפה גם לרבנן היתה אסורה משום דגם הם מודו בכל אכילתה מכרשיני ע"ז שאסור. ואף אם הוא זו"ז גורם שיש שסברי שמותר, מ"מ או שמשמע להו שרחב"א פליג אר"א דמתני' וסובר זו"ז גורם מותר כת"ק דמתני' וא"כ איירי בחד גורם או שמשמע להו שגם ר"א פליג ארחב"א ומכשיר בינקה מטרפה אף שסובר זו"ז גורם אסור. ולכן מוכרחין לומר שאדרבה עיקר אכילתה הם מדברים אחרים ומ"מ פוסל רחב"א אף שבזה גם להאוסרים זו"ז גורם צריך להיות מותר ולכן הקשה מ"ט הא לכו"ע צריך להיות כשר גם למזבח אף שאכלה דברים אסורים כמו דמותר וכשר לכו"ע באכלה כרשיני ע"ז בלא מוקצה אם אין עיקר אכילתה מהם. ולכן הוצרך ר"ח טריטאה לאוקמי שהחלב הניקה משחרית לשחרית שזה אוסר רחב"א אף שעיקר אכילתה היתה משא"ד הואיל ויכולה לעמוד עליה מע"ל בלא אכילה אחרת הוי העמדת החיות רק ע"י החלב שהוא גורם אחד דאיסור בזה דדמי כמו שיש באיסור לבד כדי לחמץ ולכן אף שבשבח הבשר והשומן הוא ודאי זו"ז גורם או גם העיקר משאר אכילות דהיתר מ"מ נאסרה מחמת עצם העמדת החיות שהוא מהאיסור לבד אף שהוא מעוט האכילה. וע"ז פליגי רבנן וסברי שלא נחלק שבח הבשר ועצם החיות אלא שהם דבר אחד משום שהכל שייך לחיותה ובכולל הוי זו"ז גורם או עיקר מרוב אכילתה שהוא היתר אבל בהיתה אכילתה רק מכרשיני ע"ז או מחלב טרפה גם לרבנן אסורה לתוס' תמורה.

נמצא שאף שהגמ' דתמורה איירי לרחב"א מ"מ מוכרח שגם לרבנן אסורה בעיקר גדילתה מאיסור ונסתלקה קושית הש"ך מהא דלית הלכתא כרחב"א. וגם לפ"ז אי"צ לדחוק כהש"ך דהתוס' מחדשי בתמורה מה שלא ידעינן מסוגיא דע"ז באכלה כרשיני ע"ז רק משחרית לשחרית שהוא דוחק גדול דלא הוזכר זה בתוס' ואדרבה כתבו אם אכלה כל ימיה דמשמע דכל או רוב אכילתה מהם, וגם מנא להו שגם בכרשינים יועיל אכילת שחרית למעל"ע יותר מאכילת צהרים דהא גם בחלב אמר רק חלב רותח ומשמע שלא כל חלב וא"כ לא כל המאכלים שוין בזה. ולפ"מ שבארתי הוא כפשוטו שאיירי באכלה רוב אכילתה מכרשיני ע"ז ומחדשי שאף שבע"ז אמר רק תרזה הוא מחמת דאיירי שם רק בנתפטמה בגדלותה בכרשיני ע"ז שרק השומן והשבח ניתוסף משל ע"ז לכן מועיל מה שתרזה ותהיה כבתחלה להתירה אבל אם כל ימיה מעת לידתה התחילו לפטמה בשל ע"ז תאסר לגמרי מחמת שגם עיקר גדילתה שהוא העמדת החיות שתתגדל היה משל ע"ז. ומה שמשמע מלשון לפום ריהטא שמסתפקי בזה הוא מחמת פשטות סוגיא דע"ז שמשמע בכל אופן שיועיל תרזה ולכן אולי רק למזבח מחמיר לפסול ולא להדיוט. ומ"מ הכריעו לאסור ויתרצו בע"ז דאיירי רק בנתפטמה בכרשיני ע"ז בגדלותה כדשכיחא יותר. וטעם הכרעתם נראה מזה שלא אוקים כפשוטו דכל אכילתה היתה מהיניקה שהוא מחמת שאז לא היו פליגי רבנן ואם רק למזבח פוסל רחב"א א"כ ודאי אפשר שיפלגו רבנן ולא יחמירו למזבח יותר מלהדיוט ואיך היה ברור שלא יפלגו. ולכן הכריעו שודאי דין אחד למזבח ולהדיוט וא"כ פשיטא שלא יפלגו רבנן כמו שמודו שתרזה והוצרך לאוקמי דוקא משחרית לשחרית שאז דוקא פליגי רבנן כדבארתי. וזהו שיטת הרמ"א לתוס' תמורה ונסתלקו כל קושיות הש"ך בזה.

והסוברין דעכול מתיר יפרשו בתמורה דרחב"א רק למזבח פוסל אך לא מחמת שלמזבח אין עכול מתיר דלכן יהיה אסור השבח שבא מזה דלענין זה אין חלוק כדהוכיח מהא שמותרת כשהאכילה כרשיני ע"ז. ואף ששם איירי שאכלה גם שא"ד דהוא זו"ז גורם או עוד יותר מהיתר מ"מ אם נימא שאין עכול מתיר למזבח אף שמתיר לטומאה ולאיסורין מחמת שבעכול נאבד שם הראשון לגמרי וכיון שהוא בהחי אין כאן אף יוצא ממנו א"כ זה שאין מתיר למזבח מוכרחין לומר דלמזבח דנין כלא נאבד בהעכול כמו אם היה נעשה זה במכונה שלא ע"י הגוף שהיה אסור כצירן ורוטבן. דאם נימא שהוא כנאבד ע"י העכול שם הראשון אין טעם לאוסרו למזבח ולהחשיבו כיוצא מהאיסור יותר מלהדיוט כיון דבשביל דהוא בשם החי לא הוי בשם יוצא מהאיסור לדידהו מאיזה טעם יהיה למזבח בשם יוצא מהאיסור. א"ו אם נחמיר למזבח נאמר דלא נחשב נאבד כלל בהעכול לגבי מזבח ועדיין הוא בשמו הראשון וא"כ הוא כצירו ורוטבו שאין שייך להתיר בזו"ז גורם, דודאי אם יתבשלו היתר ואיסור בקדרה אחת אסור הציר והרוטב שיצא מבשול תערובות זה ואף אם יהיה הרוב מהיתר נמי יהיה אסור כ"ז שלא יהיה שעור בטול. ומדמפורש שבהמה שאכלה כרשיני ע"ז בלא מוקצה מותרת גם למזבח אף אם נימא שאיירי שאכלה גם דברים אחרים דהוי זה וזה גורם או אף באכלה רובו מהיתר נמי יש ראיה שהעכול נחשב כנאבד מהעולם גם למזבח ואין כאן איסור. וא"כ קשה מ"ט פוסל רחב"א ינקה מן הטרפה. ומסיק דמצד הפטום לא נאסרה אלא מצד גידולה דאיירי שהניקה משחרית לשחרית שזהו העמדת חיותה. ואף שלענין איסור עוד יותר מותר מהשבח דהא בכרשיני ע"ז אסור השבח ועצם הגידול מותר לדידהו, מ"מ למזבח גרע לרחב"א כיון שגרם הפסול עצם חיותה שבלעדי הפסול לא היה ראוי לקרבן משום שהיה מת ולא היה נתגדל דאף שהעכול עושה כנאבד מהעולם מ"מ גרם הוי לראויות הקרבן וגם זה פוסל מקרבן לרחב"א. ולענין הגרם אין לו עדיין שם חי שיתבטל להחי ולא יקרא שם הראשון עליו, אבל כשכבר גדלה וראויה לקרבן אין פוסלה מקרבן מה שהושבחה ע"י איסורים ופסולים כיון דהשבח והשומן אינם בשם בפ"ע אלא בשם החי שכבר יש עליו בלא גרם האיסור ולכן נתבטל אף שם הגרם מהשומן והשבח וכשר אף למזבח בשאר איסורין בכל אופן ובכרשיני ע"ז בזו"ז גורם. ונמצא דכרשיני ע"ז לענין הדיוט ושאר איסורין למזבח לרחב"א הם מהופכין דבע"ז להדיוט אסור השבח והשומן וכשר עצם הגידול משום דגרם מותר אף בע"ז, ולמזבח בשאר איסורין לרחב"א פסול עצם הגידול וכשר השבח והשומן ורבנן פליגי עליה ומכשרי גרם גם למזבח. וזה צריך לומר אם יפרשו כרש"י דפוסל לעולם מחמת שינקה כל ימיה.

אבל אפשר שיפרשו כהרמב"ם והרע"ב דרק לאותו היום בלבד פוסל רחב"א מחמת שעדיין לא נגמר עכולו ממעיה ואחר שכבר נתעכל ונעשה שבח ושומן כשרה אף לרחב"א אף בכרשיני ע"ז משום שעכול שכבר נכנס לגוף מתיר אף לקרבן ורק כ"ז שהוא עדיין במעים בעין מחמיר רחב"א שלמזבח נידון כישנו בעולם, אף שלאיסור הוי כעכול וניתר להרי"ף ס"פ כל הבשר ולרמב"ם פ"ד ממ"א הי"ט ובפ"ט הט"ו תיכף כשינקה אף שהוא עדיין חלב צלול דהא מתירין קבה שבשלה בחלבה וקבת כשרה שינקה מטרפה וקבת טמאה, מ"מ למזבח נידון כ"ז שישנו בעין בשמו הראשון. אך שתמוה איזה פסול שייך בזה כיון דמה שנכנס כבר לגוף הוכשר והאיסור הוא רק במה שהוא עדיין במעים וזה אינו שייך להקרבן. וצריך לומר דכ"ז שישנו הבעין שבמעים שנמשך ממנו מה שנכנס לגוף לא נתבטל להגוף אלא שייך להבעין שבמעים שיוצא ממנו כצירו ורוטבו וכיון שהבעין אינו כמעוכל למזבח ואסור אסור גם מה שנכנס לגוף ורק אחר שנתעכל לגמרי ואין הבעין בעולם כלל אז נתבטל מה שנכנס לגוף להגוף ואינו בשמו הראשון וכשר. ויהיה פירוש הסוגיא שהוכיח שא"א לומר דטעם הפסול של רחב"א משום השבח דהא האכילה בכרשיני ע"ז מותרת כדבארתי לפי' ראשון אלא כדתני ר"ח טריטאה שינקה בשחרית ופסולה רק אותו היום. ובכרשיני ע"ז כשעדיין לא נתעכלו אולי ג"כ יסבור שפסול אך אין שם זמן מע"ל. ויותר מסתבר שבכרשינים גם רחב"א יודה משום שכ"ז שלא התחיל להתעכל לא נכנס לגוף כלום ואין שייך לאסור מה שבמעים וכשהתחיל להתעכל אין ראוי לכלום ואין שייך לאסור אף למזבח. ולכן רק בחלב פליג שתיכף נכנס ממנו לגוף כריאה ששואבת כל מיני משקין וראוי למי שדעתו יפה גם עד מעל"ע. ורבנן פליגי וסברי שאף למזבח הוי כמעוכל כמו להדיוט. ואף אם נסבור כרש"י חולין דף קט"ז שלא הוי החלב כמעוכל להדיוט מ"מ מה שנכנס לגוף אפשר לסבור שאין שייך שוב לו והוכשר כמו אחר העכול.

[ענף ד'] ולמה שבארתי מדוקדק מש"כ הרמב"ם בפ"ג מאיסורי מזבח הי"ד טעם ע"ז שבהמה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח שהרי נשתנו. דהוא הטעם שבארתי שכל ההיתר הוא מחמת העכול שנשתנה בזה ממה שהיה בשמו הראשון וכנאבד מן העולם. והוא כמפורש בפירושו למשנה והוא אותו הטעם עצמו שכתב בפ"ט ממ"א הט"ו להתיר קבה שבשלה בחלבה שהוא מצד העכול. וכאן שהוא למה שנכנס לגוף ונעשה בשר ושומן הוא עוד בכ"ש ואף להחולקים שם יודו בכאן. ובכל איסורין וכן בע"ז לענין עצם הגידול סגי טעם זה אף בגורם כגון שכל אכילתה היה רק מאיסור לבד. ובלא טעם זה שבעכול הוא כנאבד מן העולם היה אסור אף בזו"ז גורם דהיה זה נחשב כבשלו בקדרה אחת תערובות איסור והיתר כדבארתי. ורק באיסורי ע"ז ועל מה שהושבחה לבד צריכין גם לזו"ז גורם להתיר אף להדיוט כדי שלא יחשב הויתו מע"ז כדבארתי וכמפורש כן ברמב"ם פ"ז מעכו"ם הי"ד וביו"ד סי' קמ"ב סעי' י"א. אך משמע מרמב"ם וש"ע שבכל אופן אף אם פטמו רק בכרשיני ע"ז לבד הוי זו"ז גורם ומותר דלא כש"ך דהא סתמו שמותרת ולא חלקו שדוקא בנתפטמה גם בשל היתר וטעמם משום דכיון דסברי דלא בעינן שיהיו שני הגורמים מענין אחד דצל האשרה והקרקע נחשבים שני גורמים אף שאינם מענין אחד וכן מתירין נטע אגוז של ערלה בספ"י ממע"ש וביו"ד סי' רצ"ד סעי' י"ב, א"כ גם הכא הוו שני גורמים דעצם חיותה ובריאותה גורם ג"כ להשבח כידוע שיש בהמות אוכלין מדה אחת ומין אכילה אחד ואחת הושבחה יותר מחברתה ויש גם שאינה משבחת כלל וא"כ חזינן דתלוי לא רק באכילה אלא גם בחיותה ובריאותה וא"כ הוי לעולם ובכל אופן זו"ז גורם ומותר.

וקצת צ"ע על רש"י שג"כ סובר דלא בעינן שיהיו שני הגורמים ממין אחד ומ"מ מצריך בע"ז דף מ"ט ד"ה מאי לאו שתתפטם גם בשל היתר להיות זו"ז גורם. ואולי סובר כהט"ז [יו"ד] סי' קמ"ב סק"ד שאם מוכרח להאיסור נחשב גורם אחד אף שיש עוד גורם באיסור ע"ז. וא"כ ה"נ מוכרח להאכילה ואף שהט"ז כתב שם [יו"ד קמב] גם להרמב"ם כן א"א לומר זה כפ"מ שבארתי. או שרש"י סובר דהחיות אינו עושה בהשבח רק הוא מקום שנעשה בו השבח ואף שחזינן שיש שאינם נשבחים כ"כ הוא רק שהוא גוף כזה שאינו ראוי להשתבח כ"כ אבל כשהוא ראוי משתבח שלא מחמת עשיתו. ודמי לתנור שהוסק שג"כ יש תנורים שאין ניסקין בטוב ומ"מ נחשב שבח ההסקה רק מעצים וכ"כ נחשב הכא השבח רק מהפטום. אבל הרמב"ם וש"ע סברי שבכל אופן הוי זו"ז גורם מצד סיוע החיות. ולכן לקרבן נמי סתים הרמב"ם שמותרת בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז שמשמע אף בכל ימיה ומיום הולדה אף שבע"ז צריך שיהיה זו"ז גורם לענין השבח משום שסובר שבכל אופן הוי זו"ז גורם וסמיך על הא דבהלכות ע"ז מתיר להדיוט מטעם זו"ז גורם. אך הוצרך גם לטעם נשתנו דבל"ז היה אסור אף בזו"ז גורם כדבארתי. ואף שכבר נקט טעם זה בהלכות מ"א לענין קבה שבשלה בחלבה נקטו גם כאן שלא נימא שלקרבן חמיר ונחשב כבעין כדיש לטעות מדברי רחב"א. אך צע"ק מ"ט לא נקט גם דין ינקה מטרפה שכשרה גם בו ביום דלא כרחב"א כיון שלפירושו מודה גם רחב"א שכשרה אחד [אחר] העכול ואולי סובר דלרחב"א גם בכרשיני ע"ז פסולה כ"ז שלא נתעכל ולכן מדסתים שמותרת שמשמע אף תיכף והוא דלא כרחב"א ידעינן גם דין ינקה מטרפה או שכיון שלא נקט שפסולה הוא כפוסק שכשרה.

ועיין בפמ"ג [יו"ד] סי' ס' בש"ד סק"ה שכתב שלא הבין טעם נשתנו שכתב הרמב"ם ולמה שבארתי הוא טעם נכון ומדוקדק מאד. גם מה שהקשה הפמ"ג הא זו"ז גורם אסור לכתחלה ואיך כתב שמותרת שמשמע אף לכתחלה, ל"ק כלום לע"ד דהא כיון דלהדיוט מותר לכתחלה לאוכלה משום שהוא כדיעבד כיון שכבר נתפטמה א"כ הוא מן המותר לישראל ויכול ממילא גם להקדישה בתחלה דשוב אין כאן פסול. ועוד הא מוכרחין לומר דבפסולין אחרים שאינם איה"נ מותר זו"ז גורם גם לכתחלה דהא כל האסורין למזבח ולדותיהן מותרין מטעם זו"ז גורם לרבנן בתמורה דף ל' ולשון מותרין הוא אף לכתחלה. וא"כ אף בכרשיני ע"ז שהוא איה"נ אחרי שכבר הותרה בהנאה להדיוט מחמת שהוא כדיעבד וכטעם התוס' פסחים דף כ"ו גבי תנור אין שייך לאסור למזבח דמזה שנכשר גם למזבח לא ניתוסף לו הנאה ממנו וזהו ברור ופשוט.

והנה הפמ"ג הביא מכנה"ג שסובר דמעל"ע אחר שאכלה דבר איסור אסורה לאכול ואח"כ מותרת ומקורו מפי' הרמב"ם והרע"ב לרחב"א שאוסר רק באותו מעל"ע וכן הביא בבה"ט בשם ס' בית יעקב. ולכאורה אין לזה מקום כלל כדהקשה הפמ"ג דמה יועיל מעל"ע לאכילת כל ימיה, ומוכרח לסבור שמה שנכנס לגוף הותר א"כ גם בתוך מעל"ע איזה איסור שייך. בשלמא למזבח אסור דגנאי הוא אבל להדיוט איזה טעם יש לאסור. וגם הא מפורש בע"ז פרה תרזה ולא סגי במעל"ע. אבל למה שבארתי יש קצת מקום לדבריהם דהא מפי' הרמב"ם והרע"ב לרחב"א שמעינן דאם אין עכול מתיר מחמת שנחשב כישנו בעולם אף מה שנכנס לגוף לא נתבטל להגוף אלא שייך להבעין שבמעים שיוצא ממנו כצירו ורוטבו א"כ אם נסבור כהא"נ שבתוס' מנחות שעכול אינו מתיר איסורין והוי כבעין אך נסבור כאופן ב' שמה שנכנס לגוף ונעשה בשר ושומן גם לדידיה מותר דנתבטל להגוף ואינו בשם האיסור ולכן מותר לאחר שנתעכל אף שאכלה כל ימיה והשמינה בתכלית השומן מ"מ כ"ז שלא נתעכל שהוא איסור שייך לו אף מה שנכנס לגוף כצירו ורוטבו וג"כ אסור ויסברו של"ד חלב אלא כל דבר איסור כ"ז שלא נתעכל ומחמת שלא ידוע כמה הוא העכול החמירו עד מעל"ע כמו בחלב. וכמו בעופות ודגים לריב"ב ופרה שתרזה הוא דוקא בע"ז ודוקא בשומן כדבארתי. ונסתלקו קושיות הפמ"ג.

[ומש"כ הפמ"ג גם לרמב"ם שבאכלה כל ימיה לא מהני מעל"ע לא מובן כלל דהא מפורש בדבריו שאחר העכול מותרת ואפי' השמינה בתכלית השומן מותרת ואכילת כל ימיה הוא לאחר העיכול ומותר לדידיה וצע"ג בכוונת הפמ"ג].

אך שקשה הא רחב"א אמר זה ואין הלכה כמותו כדפסק ברמב"ם ורע"ב. וצריך לומר שחוששין שמא פליגי רבנן רק בחלב אבל בדברים יבשים אפשר שלכו"ע לא הוי כמעוכל כהא"נ שבתוס' מנחות. ואולי סברי של"פ רבנן דלא כרמב"ם ורע"ב וכדאיתא בכו"פ סי' ס' בשם כנה"ג. וקושית הכו"פ לא שייך לשיטתו דרק מעל"ע אסורה. אבל א"א לומר כן כלל דא"כ אמאי נקט רחב"א למזבח כיון שגם להדיוט אסור ובשלמא אם רבנן פליגי ומכשרי אף לקרבן נקט להודיעך כח רבנן כדמתרץ בחולין דף נ"ח לר"א ואף שג"ז דוחק כיון שלא הוזכרו במשנה וברייתא כדמקשה בפמ"ג מ"מ יש לומר כן אבל אם רבנן ל"פ ודאי א"א לומר כן ומוכרחין אז לומר דרק למזבח פסלי. ולכן צריך לומר לדידהו כתירוץ ראשון שרק בחלב פליגי. זהו מה שאפשר לתרץ דברי הכנה"ג והבי"ע. אבל ודאי שיטתם דחוק דמנ"ל לחלק בין חלב לדברים יבשים לענין עכול. וגם אף אם הוא איסור מה שנכנס לגוף באותו יום הוא רק מעט דמעט שנתבטל בששים או במאה. ואין לומר דהוא כיש לו מתירין מחמת דיותר אחר מעל"ע דהא אחר ששחטו שוב אין לו מתירין ורק לכתחלה שייך לאסור מלשחוט אבל בדיעבד מ"ט אסור. בשלמא לקרבן אף שג"כ בטל מעט האיסור מ"מ שייך לאסור כיון דבעת השחיטה וקבלת הדם ישנו להאיסור שנמשך ממנו לגוף בעין במעים הוי כניכר האיסור שאינו נבטל ונמצא שבעת השחיטה וקבלת הדם שהם מדיני הקרבן נראה שעושה העבודות מאיסור אבל להדיוט אין שייך זה דהא בעת האכילה כבר אין האיסור בעין שאף אם ישנו בעולם אין שייך שוב להבשר וא"כ מ"ט לא יתבטל המעוט. וגם דחוק מאד לפרש מעצמנו שרבנן נמי אסרי בכרשינים ושא"ד יבשים של איסור ופליגי רק בחלב אחרי שלא מצינו שום רמז בגמ' ואדרבה יש טעם גדול לומר לאידך גיסא דבכרשיני ע"ז ודברים יבשים גם רחב"א מודה שמותר כדכתבתי לעיל וכדמשמע פשטות הלשון מגמ' אבל לא לפרש איפכא ולכן מסתבר לע"ד שאין לחוש לדבריהם לדינא.

[ענף ה'] וכפ"מ שבארתי להרמ"א אין שום חלוק בין אכלה איסורי אכילה או איסורי הנאה דלהאוסרין אסור אף באיסורי אכילה ולהמתירין מותר אף באיה"נ דלא כש"ך ורק בכרשיני ע"ז יש גם מהמתירין שאסרי השומן והשבח ומצריכין שתרזה.

ועיין בכו"פ שג"כ דעתו להתיר אף באכלה איה"נ לבד בכרשיני ע"ז אך כתב הטעם משום שלא הוי כדרך הנאתן ולכן בנתפטמה בכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורין גם שלא כדרך הנאתן כדאיתא בפסחים דף כ"ד אסור לדידיה כמו בכרשיני ע"ז. וטעמו אינו מובן כ"כ מ"ט לא הוי זה כדרך הנאתן ומ"ש מאפר וגחלים של חמץ וכל איה"נ הנקברין דאסורין כדאיתא בסוף תמורה וברמב"ם ספ"ג מחמץ ובאו"ח סי' תמ"ה סעי' ב' שהרבה סוברין שהאיסור הוא מדאורייתא וכן משמע מתוס' סוף תמורה. ועיין בפמ"ג בא"א סק"א שכתב כן גם להב"ח, אף שודאי הוא שלא כדרך הנאתן של החמץ ומ"מ אסור. וצריך לומר שהוא משום שאחר שכבר נשרף ונעשה אפר וגחלים הוי עתה הנאת האפר והגחלים דרך הנאתן. וא"כ אף ההנאה מבשר ושומן הבהמה שבא מאיה"נ שאכלה נמי אחרי שנשאר מאה"נ רק זה שנעשה בשר ושומן יש להחשיב זה כדרך הנאתן.

אבל מצאתי במקור חיים סק"א שג"כ סובר שאפרן ופחמין הוי שלא כדרך הנאתן וחידש מחמת זה שרק באה"נ שאסורין גם שלא כדרך הנאתן אסור האפר מדאורייתא אבל בחמץ דמותר שלא כדרך הנאתו מותר אפרו מדאורייתא ורק מדרבנן אסרו. וא"כ אפשר שסובר כן גם הכו"פ שלא משגחינן על מה שהוא עתה דרך הנאתו דלא נאסר אלא דוקא דרך הנאה שבעת האיסור ולכן סובר דגם אכילת בשר הבהמה אינו דרך הנאת האה"נ שאכלה. ואף שבשרפה אסרו מדרבנן האפר והגחלים מ"מ אכילת בשר הבהמה לא מצינו שאסרו. אבל לע"ד מסתבר כדבארתי דמה נעשה עם הסוברין דהוא מדאורייתא אף בחמץ. וא"כ הוי זה כדרך הנאתן כיון שעתה נשאר זה שלא כסברת הכו"פ. ואף הסוברין שאיסור האפר מדרבנן נמי אפשר שלא יפלגו בזה אלא שסברי דלא החמירה תורה בנקברין יותר מבנשרפין דמאלו שהצריכה תורה שרפה כערלה וכלאי הכרם שמותרין אחר שנשרפו ילפינן גם לכל אה"נ, אף לאלו שלא הצריכה תורה שרפה. וא"כ בבהמה שאכלה אה"נ היה מקום לאסור גם לדידהו אבל העיקר כטעם שבארתי דאם מתירין אכלה איסורי אכילה יש להתיר גם אכלה כל איה"נ אף אלו שאסורין גם שלא כדרך הנאתן לבד השבח מאיסורי ע"ז מטעם אחר אם לא אכלה דברים אחרים יש שאוסרין גם מהמתירין.

נמצא דלמתירין עכול מותרת הבהמה שנתפטמה אף מאיה"נ ואף מאלו שנקברין ואף מאלו שאסורין גם שלא כדרך הנאתם אף באותו היום. ורק בנתפטמה באיסורי ע"ז לבד אסור השבח והשומן לרש"י ותוס'. ואם אכלה גם דברים אחרים מותרת אף באיסורי ע"ז מטעם זו"ז גורם. ולהרמב"ם וש"ע מותרת אף בנתפטמה באיסורי ע"ז לבד מטעם זו"ז גורם. ולהאוסרין עכול וכאופן ראשון אסורה בנתפטמה מאיסורין לבד אף רק מאיסורי אכילה שמותרין בהנאה. ואם אכלה גם דברים אחרים מותרת מטעם זו"ז גורם והוא שיטת הרמ"א. ולכן לדינא אף שתירצתי שיטת הרמ"א בטור מ"מ הוא רק דעת יחיד שהוא רק לתוס' תמורה שהוא רק להא"נ שבתוס' מנחות ור"ש אהלות. וגם בתמורה מסתפקי בזה רק הכריעו שיותר נוטה לאסור אבל אינו החלט גמור. ודעת המתירין הם כל המתירין עכול שהם כמעט כל הראשונים, מסקנת התוס' מנחות והר"ש אהלות ור"ת בבכורות ורב האי גאון כפי שכתבו תחלה והר"מ מפונטיזא שברא"ש בכורות והטור והרמב"ם והש"ע. וגם הרי"ף ס"פ כל הבשר שמתיר חלב טריפה שבקבה מטעם עכול ורמב"ן שם וכן דעת הב"י [יו"ד] סי' פ"א. ואף ר"ת ובעה"מ ורשב"א והטור שאוסרין בצלול הוא מחמת שעדיין לא התחיל להתעכל דהא בקרוש מתירין מטעם עכול אף שראוי לאכילה עיי"ש ברמב"ן במלחמות. ואף רש"י שאוסר גם בקרוש הוא מחמת שסובר דעדיין אינו עכול דזה שנקרש אינו מחמת שהתחיל להתעכל אלא מצד החמימות והחמיצות דשם שכן טבע החלב בכ"מ גם שלא בגוף להתקרש מצד חמימות וחמיצות וא"כ כ"ז שהוא כמראה חלב קרוש כטבעו בכ"מ סובר שאינו עכול והוא כמו דג שלם הנמצא במעי דג אבל כשהתחיל להתעכל גם רש"י אפשר יודה שמותר. וברמב"ם מפורש בזה להיתר ולכן ודאי יש להורות כותייהו להיתר נגד ספק דעת יחיד תוס' דתמורה אף שהרמ"א החמיר כשיטה זו.

ואין מובן כלל מה שבדרכי תשובה [יו"ד] סי' ס' סקי"ג הביא מס' דע"ת שאף להמתירין נתפטמה באיסורין היינו דוקא שאינן של בשר דהוי שינוי אבל באיסורין של בשר נבלה וחזיר דמעיקרא בשר והשתא בשר יש לאסור, דאין לזה שום מקום לאסור שלא זו הדרך כלל אלא מטעם שעכול מתיר ולכן לא שייך כלל חלוק זה. ואף כשיש בהבשר טעם החלב שנתפטם נמי אין שום טעם לאסור להמתירין דלא כדהביא שם בשם ס' מזמור לדוד ומסגרת השולחן שלכו"ע אסור בזה, אלא שברור שמותר להמתירין אף בזה ולכן כיון שמסקינן דיש להורות כהמתירין מותר אף בזה.

אך צ"ע על הרמ"א שהרי פסק כר"ת להתיר חלב הקרוש [יו"ד] בסי' פ"א סעי' ו' א"כ מתיר גם הוא עכול לאיסורין וא"כ איך אוסר בהמה שנתפטמה באיסורין והש"ך הביא שם [יו"ד פא] בס"ק ט"ו שבתורת חטאת שהוא הרמ"א כתב גם בחלב שאסורה הכשרה שינקה כל ימיה מטרפה אף שמתיר החלב הקרוש מחמת שנתעכל ואף בדברים יבשים הביא בט"ז [יו"ד] סי' פ"ג ס"ק י"ד בשם הד"מ שהוא הרמ"א שמותר דג טמא שבמעים אם אינו שלם מחמת דחשיב כמעוכל. [וגם יש קצת ראיה ממה שמתיר באו"ח סי' תס"ז סעי' י"ב בחטה שבורה שבתרנגולים מטעם ס"ס שמא נתעכל ושמא עתה נפלה, דאף דאפשר דהס"ס הוא מחמת שמא הלכה כהמתירין עכול, אבל לפ"מ שאיתא בח"י שם סק"י בשם הש"ך דמחמת ס"ס דפלוגתא אין מתירין בחמץ צריך לומר דסובר הרמ"א בהחלט דאם נתעכל מותר אך הספק הוא שמא לא נתעכל והוי ס"ס דמעשה שמותר גם בחמץ. אך בחטה אפשר לע"ד שהוא מטעם אחר דבנתעכל אין בו שוב כח החמוץ וזה שדימו לעכול דאיסורין הוא רק בשלימה שודאי מחמיץ עדיין דאם דינו כנתעכל אף שמחמיץ היה מותר מאחר דאינו שוב דגן] וא"כ קשה טובא מ"ט אוסר בהמה שנתפטמה באיסורין.

וצריך לומר שהרמ"א סובר דכיון שזה שחלוק איסור מטומאה הוא להא"נ ולתוס' תמורה מחמת שאף שנשתנה לדבר אחר אסור משום שהוא יוצא מהאיסור א"כ עכ"פ אינו שיור איסור הראשון רק נולד ממנו איסור מחדש שהוי זה סרוח מעיקרו דהא אינו ראוי לאדם ומותר אף שלא נפסל מאכילת כלב. ואף שגם לאדם ראוי למי שדעתו יפה או למי שאינו יודע מ"מ נחשב סרוח מעיקרו כיון דכשידעו סתם בנ"א לא יוכלו לאוכלו אף שרק מחמת מאוס הוא. ורק קודם העכול שהוא עדיין האיסור ממש אמרינן בחולין דף ע"א שצריך שיפסל מגר אפי' שלא בפניו או ליפסל גם מכלב אבל בסרוח ומאוס מעיקרו כשם שסגי בנפסל רק מגר לכו"ע אף לר"מ שאוסר נו"ט לפגם בע"ז דף ס"ח כ"כ סגי רק בנפסל מגר מחמת מאיסותא. ולכן סובר הרמ"א שכיון שמטומאה חזינן ששם הראשון אין כאן רק דבר חדש שיצא מהאיסור לא נאסר מאחר שמאוס מעיקרא לסתם בנ"א והמעוט בטלה דעתם. וא"כ לא שייך זה בהבשר והשומן שנעשה מהאיסור שאינו מאוס שלכן כיון שיוצא מהאיסור אסור.

ואף שעדיין יקשה הא עכ"פ כיון שכבר הותר בהעכול איך יאסר אח"כ. יש לומר או שאוסר דוקא באכלה דברים שלא נפסלו מאכילה כשהתחיל להתעכל ויצא משם הראשון דאז כיון שנאסר גם בשם החדש שלו לא הותר כ"ז שלא נפסל לגמרי מאכילת אדם או דוקא שיפסל גם מכלב, או שיסבור דלא הותר מה שיש שם מהראוי לאדם כשעומד להתקבץ משם ול"ד לאפרוח ביצת טרפה שמותרת מחמת שגדלה לכי מסרחא שכבר פקע איסורא דהתם לא מתקבץ כלום ונולדה ממה שלא ראוי לאכילה כמו שנולדין מש"ז שאין ראוי לכלום אבל באכילה יסבור שרק נתקבץ הראוי מהאינו ראוי. ואף שהוא דוחק צריך לומר כן להרמ"א כדי שלא יסתרו דבריו אהדדי. וטעם זה שייך רק באם יש חלוק בין איסור לטומאה שאז הוא בשם אחר ולכן אם בלע דבר שאינו ראוי לאכילה כגון שלעסו הותר גם מאיסורו שהוי סרוח מעיקרו. ובבלע דבר הראוי גם אחר זמן העכול כגון בבלע שלם יהיה אסור עד שיפסל לגמרי. ואפשר לומר זה בדעת הטור דמחלק בין איסור לטומאה ומ"מ מתיר דג שבמעים שאינו שלם ויהיה כוונתו דוקא שבלע אינו שלם כהר"מ מפונטיזא אליבא דהאגודה שהביא המג"א [או"ח] בסי' תס"ז ס"ק כ"ב עיי"ש במחצית השקל. אבל למסקנת התוס' שאין חלוק בין איסור לטומאה א"כ הוי ההיתר מחמת שאינו בעולם ולא סברי דיש לידון מצד יוצא מהאיסור דאל"כ איך מדמין איסור לטומאה ולכן ודאי שמה שנכנס לגוף שאינו בעין אינו כיוצא מהאיסור כדבארתי.

ויצא מזה רק שהטור והמתירין רק חלב קרוש יכולין לסבור כהרמ"א אבל תחלת ומסקנת התוס' מנחות והר"ש אהלות ור"ת בתוס' בכורות ור' האי גאון כפי שכתבו תחלה והמתירין חלב צלול שהם הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והב"י א"א להו לסבור כהרמ"א ומותר לדידהו בהמה שנתפטמה באיסורין. ועיין ברמב"ן במלחמות שם מפורש שאף קרוש לא נפסל מאכילת אדם שהרי מעמידין בו ולכן ודאי אף בקרוש דוחק גדול לפרש שהוא מטעם שאינו ראוי מחמת מאיסותא שהרי אינו מאוס ליתן בחלב ואף אם מאוס לאכלו בעינו לא יאבד שם אוכל כיון שאינו מאוס להעמיד בו. ולכן אף שמוכרחין לדחוק כן בדעת הרמ"א שיסבור שנחשב נפסל מאכילת אדם דלא כרמב"ן מ"מ ודאי יותר מסתבר כרמב"ן ובפרט שלא מצינו חולק עליו בזה שמחשיבו ראוי לאכילה וא"כ גם למתירין רק בקרוש נמי מותר לדידהו נתפטמה באיסורין דלא כרמ"א.

ולפ"ז יש גם מקום לחלוק הש"ך שאוסר באכלה אה"נ ומתיר באיסורי אכילה שסובר ג"כ כרמ"א שהוא מטעם סרוח מעיקרו ולכן מתיר מה שנכנס לגוף כיון שכבר הותר דלא כרמ"א בזה. וא"כ באה"נ שאין שייך זה שגם סרוח מעיקרו אסור נאסר גם הנכנס לגוף דהוא יוצא מהאיסור אבל לדינא יש להתיר אף באה"נ כדבארתי שכן סברי רוב הראשונים. ובפרט שלרמב"ם וש"ע מפורש שגם בשל ע"ז מותר מטעם דלעולם הוי זו"ז גורם. ובחמץ בפסח יש גם שיטת רש"י בפירוש להיתר גם מטעם זה וזה גורם דהא כתב בע"ז דף מ"ט ד"ה מאי דהוי זה וזה גורם אף שעתה אכלה רק משל ע"ז מחמת שהיתה גדילה קודם לכן על ידי שאר אכילות. ואם כן בחמץ בפסח הוא לעולם זו"ז גורם אף שאכלה רק חמץ מחמת האכילה דקודם הפסח. אך לענין החלב אולי לא שייך טעם רש"י דאפשר שהחלב בא רק מאכילת אותו היום אבל לפ"מ שבארתי מותר גם החלב מבהמה שאכלה חמץ.

ולכן נלע"ד מדינא להתיר בהמות ועופות שאכלו חמץ ושאר איסורין בין הבשר ובין החלב. ובפרט שכן סברי גם הכו"פ ומהרי"ט וכן פסק בס' ערוך השלחן בסי' ס' ביו"ד ואם כי טעמייהו לא נראה לע"ד מ"מ הדין אמת וברור עוד יותר שמותרת גם באכלה אה"נ שאסורין גם שלא כדרך הנאתן כדבארתי.

[ענף ו'] והנה באו"ה הובא בט"ז סי' פ"א סק"ח ובפמ"ג [יו"ד] סי' ס' כתב שאף שמדינא מותרת בהמה שינקה מטמאה כמו תרנגולת שנתפטמה משרצים מ"מ אסור לקנותה לכתחלה אם הוא ידוע משום מראית עין והש"ך ג"כ הביאו שאוסר לכתחלה אך לא הזכיר שהוא משום מ"ע ואדרבה משמע מהש"ך מראש דבריו שטעמו משום שזו"ז גורם אסור לכתחלה וא"כ נמצא לאחר שמסקינן שמותר גם בחד גורם אין שייך לאסור לכתחלה. אבל זה א"א דהא כתב הש"ך דהאו"ה סובר ג"כ דאף עיקר גדילתה מהבהמה טמאה שהוא חד גורם מותר מחמת דמעוכל הוי כשרוף א"כ מ"ט אוסר לכתחלה ולכן צריך לומר שטעמו משום מ"ע כדהביא הט"ז ועיין בפמ"ג שכתב שהמ"ע הוא שיאמרו שאוכל איסור ואף אם אכלה גם דברים אחרים יאמרו שזו"ז גורם מותר לכתחלה. ותמוה מאד לע"ד מראית עין כזה דמה"ת יטעו לומר שאוכל איסור כיון שהוא דבר היתר גמור. בשלמא קבת טרפה שינקה מכשרה שיש אוסרין [יו"ד] בסי' פ"א סעי' ו' ניחא כיון דכל הבהמה אסורה לא ירגישו שקבה שאני אבל בכשרה שינקה מטרפה אם מותר איזה מ"ע יש כאן הא כולו היתר ואין כאן שום איסור, והיכן מצינו מ"ע כזה לאסור דבר המותר מחמת שיש שיטעו שהוא איסור ומחמת זה נאסור ממש שלא כדין ונניח להם בטעותם.

ול"ד למנהג איסור קטניות בפסח דהתם אתי לאיחלופי שלא יבחינו בין פת קטניות לפת דגן ובין מעשה קדרה דקטניות למעשה קדרה דדגן כיון שהם בשם אחד ומיני קטניות שלמים אסרו משום לא פלוג עיין בח"א ובמ"ב [או"ח] סי' תנ"ג סק"ו. ואף זה הוא רק מנהג בעלמא במקומות שנוהגין בזה ולא איסור. וכ"ש הכא שאין שייך איחלופי ואין מנהג בזה שודאי אין לאסור.

אך אולי יש לדמות זה להא דאוסר או"ה אפרוח שנולד מביצת טרפה הובא ברמ"א [יו"ד] סי' פ"ו סעי' ז' אף שמפורש בגמ' להיתר ונימא ג"כ שטעמו משום מ"ע דיטעו ע"ה לדמותו ליוצא מן האיסור אף שנסרח קודם שנולד וא"כ גם הכא יטעו לדונו כיוצא מן האיסור ויהיה האו"ה לשיטתו. [ותימה גדולה על טעם שאילת יעב"ץ שהובא בפ"ת שם סק"ד ובגליון מהרש"א שם שכוונתו הוא שאסור להושיב תרנגולת על ביצת טרפה מחמת שאסור לבטל איסור לכתחלה הא מפורש בשבת דף י"ז שגזרו בגידולי תרומה שמא משהי לתרומה טמאה גביה עד זמן זריעה ואתי לידי תקלה א"כ מפורש שמותר לזרוע תרומה טמאה שהוא איסור אף שיתבטל מאיסורו דאם היה אסור לזרוע אין לחוש שמא יעשה איסורין וגם אם היו חוששין שיזרע באיסור היו גוזרים כדי שלא יעבור על איסור זריעה. ובכלל אין שייך למבטל איסור כיון שנעשה עפרא בעלמא ואיזה שייכות הוא למה שאסור לזרוע ערלה שהוא אה"נ. ומצאתי גם בספר ערוך השלחן שכתב שאין זה טעם]. אבל לבד שלא דמי גם לשם אף אם נימא התם כטעם זה דהתם יש קצת לטעות דהא ההיתר הוא חדוש וחריפות דהרי ר' הונא ורבא בתמורה דף ל"א רצו לאסור אבל הכא שאדרבה לאסור הוא חדוש וחריפות וההיתר פשוט מה"ת נחוש שיטעו בזה, הנה א"א כלל לומר כן דהא משמע מלשון או"ה שתרנגולת שנתפטמה משרצים מתיר לגמרי וליכא אף משום מ"ע דאל"כ מה פשוט לו יותר להיתר תרנגולת שנתפטמה משרצים מהיתר בהמה שינקה מטמאה דמביא ראיה מתרנגולת אלא ודאי דבתרנגולת ידוע להיתר ממעשים בכל יום שנוהגין היתר כדאיתא מפורש ראיה זו כן במרדכי יבמות פ' אלמנה לכ"ג וא"כ מ"ש ינקה מטמאה דאוסר משום מראית עין.

ולכן ברור לע"ד שבנתפטמה מאיסורין אף האו"ה אינו אוסר אף משום מ"ע ורק בינקה מטמאה אוסר משום מ"ע שיאמרו שנולדה מהטמאה משום דלא היתה מרחמא דלאו דידה ולא מינה כדאיתא בבכורות דף כ"ד שמסתפק הגמ' להתיר מחמת זה חזיר שכורך אחר רחל וא"כ ודאי אם לא היינו יודעין שנולדה מטהורה היינו אוסרין מחמת זה ולכן אף שאנו יודעין בברור שנולדה מטהורה אסורה מחמת מ"ע דהאינן יודעין יאמרו דכיון שיונקת מהטמאה מסתמא נולדה ממנה. וזהו מראית עין גמור ששייך לאסור מחמת זה אבל לא מחמת הפטום מאיסורין דבזה אין שייך כלל מ"ע. ובינקה מטרפה לא יאסור משום מ"ע משום דאף אם יטעו שנולדה מהטרפה נמי מותרת דולד טרפה הלכה כרבנן דר"א דמותרת וכדאיפסיק ביו"ד ס"ס ע"ט. וזהו פי' ברור באו"ה ודלא כהפמ"ג ואין מחלוקת כלל בין או"ה להמרדכי דבעובדא דאו"ה שינקה מטמאה אפשר שגם המרדכי יודה שאסור משום מ"ע ובינקה מטרפה ברור שגם האו"ה מודה שליכא שום איסור אף לא משום מראית עין.

ועיין בכו"פ שהוכיח מהא דלא מתרץ בזבחים דף ע"ד דמשכחת נתערב בטרפה כגון שנתערבו עם מי שינקה מטרפה אלא ודאי שרבנן פליגי ארחב"א וזה קשה על הרמ"א אף למה שבארתי כיון דמודו כשרוב אכילתה היה רק מיניקת טרפה שאסורה. והנכון לע"ד דיסבור הרמ"א דכיון שזה שלא נבטל ברובא הוא מחמת כל שבמנין או כדמתרץ ר' אשי שם [זבחים] בדף ע"ג שבע"ח חשיבי ולא בטלי אין שייך זה אלא באיסור מצד עצמו כגון שנטרפה או ולד טרפה אבל בינקה מטרפה שאסורה מחמת שנעשה מחלב אסור לא עדיפא מהחלב עצמו שאסר אותה שהיה בטל ולכן אף שהוא בע"ח לא חמירא מהאוסרו. ולא קשה אף אם נימא כהפמ"ג במשבצות [יו"ד] סי' פ"א סק"ח להרמ"א שכן סובר גם הכו"פ אליביה שאסורה לעולם, משום דנבטל ברוב. והוא כעין דמצינו בחתיכה הראויה להתכבד שנבטלה באין איסורה מחמת עצמה. ואף שודאי יש לחלק משם מ"מ הוא סברא נכונה לתרץ דברי הרמ"א.

[ענף ז'] והנה בבאורי הגר"א סק"א הביא ראיה להרמ"א מספרי פ' ראה סי' ק"א שאיתא שם ועדיין לא ארבה ולד טרפה שינקה מבהמה טמאה עם הטהורה משמע אבל מטמאה לבדה אסור עיי"ש. ולע"ד א"א לפרש כן בספרי דאם מוסיף להתיר דוקא כשינקה גם מטהורה מצד זו"ז גורם הא כבר ריבה שם לעיל להתיר ולד טרפה שהוא מחמת זו"ז גורם ולמה לו לרבות עוד היתר בזוז"ג. ואין לומר דולד טרפה מרבה בנתערבה ואח"כ נטרפה שלא נאסרה מצד עובר ירך אמו כאחד מאבריה, דא"כ אין שייך זה לרבות מבבהמה דפירושו כיון שהיא בהמה טהורה תאכלו הא כל טרפה היא בהמה טהורה ואסורה ואדרבה הא כל איסור טרפה רק בטהורה ולא בטמאה ואם יש להטריפו מטעם ירך אמו ליכא אף רמז מקרא זה דמותר מחמת שיש לו סימני טהרה. אלא ודאי שצריך לומר דאיירי בנטרפה ולבסוף עיברה שיש רק לאוסרו מצד יוצא מן האיסור וריבה מקרא דכיון שהיא טהורה מותרת מטעם דיש כאן גם עוד גורם דהיתר. וא"כ יקשה למה לו לרבות עוד היתר דזו"ז גורם ביניקה. לכן יש לפרש שמרבה גם ינקה מטמאה לבד שמ"מ מותרת כיון שהיא בהמה טהורה ולא אזלינן בתר האכילה כלל מטעם דהוי כאינו בעולם כלל ואין כאן יוצא מהאיסור כיון שנבטל להחי שהוא בהמה טהורה. וצריך לגרוס מן בהמה טמאה ולמחוק תיבות עם הטהורה. ואף אם נגרוס כן נפרש כמו בין שפירושו שמרבה בכל אופן שינקה בין מטמאה בין מטהורה.

ויותר נלע"ד לפרש בדרך אחר דלפירוש זה שאיירי באמו טרפה שהדרך הוא שינקה ממנה שג"כ הוא איסור יקשה למה שבק יניקה מטרפה ונקט מטמאה שלא שכיח כלל והא אין חדוש לדין זה בטמאה יותר מבטרפה. איברא שהגר"א בהגהותיו לספרי הגיה במקום טמאה עם הטהורה, כשרה עם טרפה, אבל קשה למחוק כל הספרים והוא עצמו כאן בבאוריו להש"ע נקט כגירסת הספרים. ולכן צריך לומר שלא איירי כלל באיסור פטום מאיסורין אלא בלא ידעינן ממי נולדה וראינוה יונקת לפעמים מטהורה ולפעמים מטמאה אין חוששין שמא נולדה מהטמאה, דאם ינקה מטמאה לבד ודאי היתה אסורה אף שיש לה סימני טהרה ומפורש כן בש"ך [יו"ד] סי' ע"ט סק"ז בשם עט"ז ומסיק הש"ך שהוא פשוט והניחה מעוברת שכתב ברור ופשוט שלאו דוקא ובכל אופן אסורה דיש לחוש דדלמא לא מרחמא שאינה מינה אם לא ילדתו, אבל כיון שינקה לפעמים גם מטהורה שגם על הטהורה יש חזקה דלא היתה מרחמא אא"כ ילדתו דאף שהוא מינה ג"כ יש חזקה דהלכה כרשב"ג בבכורות ולכן אף אם נימא שחזקה דלא מרחמא שאינה מינה היא יותר גדולה מכריע זה שיש לה סימני טהרה שלא מצוי להיות לולד שנולד מטמאה שזה בעצמו שקול כחזקה שאינה מרחמא שאינה מינה והיה זה ספק השקול אף בינקה מטמאה לבד כמפורש שם לכן מכיון שינקה גם מטהורה מכרעת גם חזקה הקטנה את הספק להחזיק שהיא טהורה אף לקולא ומותרת באכילה. וזה שייך לרבוי קרא זה דמרבה להתיר דמכיון שיש לה סימני טהרה כטהורה הוא הכרעה להיתר. ומה שאמר ולד טרפה הוא איידי מרישא או שיש למוחקם כמו שמוחק הגר"א בהגהותיו. וזהו פי' נכון ומדוקדק בספרי וא"כ ל"ק כלום על המתירין ולפי' ראשון אדרבה יש עוד ראיה להמתירין מהספרי.

והנה יש עוד טעם להתיר לשיטת הר' יונה בברכות דף מ"ג שאיסור שנפל לדבש מותר מחמת שדרך הדבש להחזיר מה שנפל לתוכו לדבש דיינינן ליה כדבש ומותר לדידיה דבש שידוע שעירבו בו סלת לפסח כדהביא הט"ז [או"ח] בסי' תס"ז סק"י והח"י ס"ק ט"ז בשם תשובת הרא"ש מחמת שטבעו להפך הסלת לדבש ובתר השתא אזלינן וא"כ גם בהמה שנתפטמה מאיסורין הרי ודאי נתהפך לדבר מותר לבהמה טהורה ולחלב טהור ובתר השתא אזלינן. ועיין במג"א [או"ח] סי' רט"ז סק"ג שהקשה מהא דאמר חלב חדוש הוא מחמת שבא מדם בבכורות דף ו' וכן מהא דהוצרך להתיר אפרוח שנולד מביצת טרפה מטעם דקודם שנולד נעשה עפר בעלמא בתמורה דף ל"א אלמא דבתר מעיקרא אזלינן. ועיין בח"י שם ותירוצו לא הוי אלא אדבש אבל ע"ז שמתיר הר' יונה גם המוסק שנעשה מדם המתקבץ בחטוטרת שבצואר איזה חיה לא מתורץ בתירוצו כלום. ומה שדחק הח"י במוסק כדרצה לומר המג"א שלא הוי מאכל אין שייך זה למה שמוכיח מדבש דבתר השתא אזלינן. וכן מה שתירץ המקו"ח בסק"ד ג"כ אינו אמוסק ומה שדחק המקו"ח אינו שייך לדבש אלא לאפרוח שמביצת טרפה. ואין לומר בכוונת הר' יונה שגם בדבש כן כדאיתא סברא כזו בדבש שנתערבו בו איסורין בר"ן ע"ז דף ל"ט דאינו שייך זה לבתר השתא אזלינן שכתב הר' יונה.

ולכן הנכון לע"ד דהר' יונה ס"ל דאיסור שנשתנה לשם אחר הוי כנשרף ואינו בעולם כלל השם הראשון ואין כאן עתה רק השם השני שהוא היתר אך מ"מ יש לאסור מטעם שבארתי דהוי כיוצא מן האיסור ולכן לא הוי אלא כשנעשה השינוי מהאיסור עצמו ע"י איזה סיבה ומעשה כמו אפרוח מביצה וחלב מדם כיון דהלידה והחליבה והיניקה עשו רק שיתעכר הדם ואז נשתנה הדם בעצמו לחלב כלשון הגמ' דם נעכר ונעשה חלב ולכן אף שהוא דבר חדש מ"מ הא הוא יוצא מהאיסור וכ"ש באפרוח שע"י החמום נעשה מהביצה עצמה אפרוח שנמצא שגם שם זה החדש היה בהדם והביצה. ולכן הוצרך לחדוש התורה בחלב ולזה שכבר נעשה עפרא באפרוח. אבל באם השינוי עושה ממנו דבר אחר כגון בדבש שיש בו כח להפך כל הנתערב בו לדבש וא"כ הוי המעשה ע"ש הדבש ולא ע"ש המתערב שאינו עושה כלום רק גורם בעלמא שיהיה להדבש ממה לעשות אינו נחשב ליוצא מן האיסור כיון שהוא לא עשה כלום רק גורם בעלמא. וכן יסבור הר' יונה בטעם היתר עכול דכיון שהוא בשם פרש אינו בשם הראשון ורק שיש לאסור מטעם יוצא מאיסור לכן כיון שלא האוכל עשה העכול רק הגוף דיש בו כח לעכל כל אוכל שבא לגופו אין נחשב ליוצא מהאיסור כיון שאין הכח בהאוכל אלא בהגוף. ולכן אף במוסק שנעשה דוקא בחטוטרת שבצוארה אף שעושה זה רק מדם שנקבץ שם נחשב עיקר המעשה ע"ש מקום הנעשה בו שהוי כזורע בקרקע דבר איסור שזרעו כלה שלא נחשב יוצא מהזרעים שהוא יוצא מהאיסור אלא ע"ש הקרקע והזרעים הם רק כגורמים ליתן במקום זה כח הצמיחה וכ"כ הוא הדם בחטוטרת שכיון שנשתנה כאן לדבר אחר הוי כזרעו כלה שאין המעשה נקרא על שמו אלא ע"ש המקום. ול"ד לאם היה השנוי נעשה ע"י מכונה שבידי אדם שודאי היה אסור דמשום שאינו טבעי נקרא השינוי ע"ש הטבעי כיון שלא היה מוכרח להשתנות ולהאבד ולכן אינו כאבוד בהשינוי אלא שהמכונה גרמה לו להתחלף אבל הכא שגם המקום שנעשה בו הוא דבר טבעי ומוכרח שיבא לשם להשתנות לדבר אחר הוי כזרעו כלה שהוא רק גורם בעלמא ולא נחשב יוצא ממנו אלא מהמקום. זהו מה שיש לי לומר לדעת הר' יונה לתרץ קושית המג"א.

עכ"פ איך שנימא מותרת בהמה שנתפטמה באיסורין לדעת הר' יונה דאף לתירוץ המקו"ח דמי זה לדבש דאף שדרכן להאכיל לבהמה ולהעשות בשר ושומן מ"מ ודאי לא אחשביה בזה, דלא ניכר השבח בשם המאכל דאיסור זה שאכל דהא מכל מאכל היה השבח ואין החשיבות בזה המאכל. ול"ד לאפרוח שמביצה זו שלא היה אפשר לה לצאת מביצה אחרת. וגם אפשר לומר החלוק של המקו"ח בדרך אחר דחלב ואפרוח שמביצה זו הוכרחו לבא מאיסור דוקא ולכן נקרא ע"ש האיסור אבל בדבש אין הכרח שיעשה מאיסור דאם היה נופל דבר היתר נמי היה נעשה דבש ולכן לא נקרא ע"ש האיסור. וא"כ באכילת בהמה ודאי היה נעשה השבח גם מאכילת היתר לכן לא נקרא ע"ש האיסור.

ולכאורה יש ראיה להיתר מהא שבהמה טמאה שאכלה רק היתר שכולו איסור ולוקה אף על כזית מצומצם ולא אמרינן דהיוצא מאכילת היתר ונעשה בשר ושומן בגופה יהיה היתר וא"כ גם להיפוך בטהורה שאכלה איסור ניזיל בתר הבהמה אבל אינו כלום דהתם היה האיסור אף אם היה נברא כולו מאוכלין היתר כמו התולעים שנתהוו מפירות. אך לדינא מותר מטעמים דלעיל.

היוצא מזה שבהמה ועופות שנתפטמו מחמץ בפסח וכל אה"נ אף בלא אכילות היתר כלל מותרות לאכילה בו ביום. וכן מותר גם החלב שלה אף מבהמת ישראל ואף שעבר על איסור בל יראה ואיסור הנאה מותרות דאיסורא דעבד עבד אבל הבשר והחלב לא נאסרו מזה.

ולענין להאכיל חמץ ודאי אסור אף אם ימכור הבהמות והעופות לנכרי משום דאף בהמת נכרי וחמץ של נכרי נמי אסור לישראל להאכיל דהא אף להשכיר החמור להוליך חמץ יש שאוסרין עיין בסי' ת"נ [או"ח] במ"ב ס"ק כ"ה ולהוליך בעצמו אסור לכו"ע וכן לפרוק חמץ של נכרי מבהמת נכרי אוסר המג"א אף בחנם. ורק במקום הפסד יש להתיר להאכיל ע"י עכו"ם כשימכור הבהמות והחמץ לנכרי ולכתוב בשטר המכירה שגם המאכיל יהיה על חשבון העכו"ם הקונה. אבל הבשר והחלב לא נאסרו אף שלא מכר אך זהו להורות לדינא אבל לבעלי נפש ודאי טוב שיחמיר לעצמו כיש אוסרין ולא לאכול החלב ולא לשחוט עוף שידוע שנתפטמה מחמץ לבד ובסתמא אין לחוש אף לבעלי נפש.

והנה בחלב של בהמת נכרי הביא בשע"ת גם דעת הב"א להתיר ובמ"ב [או"ח] בס"ס תמ"ח הביא שיש אוסרין גם בזה. וטעמם משום שגם מחמץ של נכרי אסור ליהנות או אולי מחמרי כהרמ"א לאסור גם באיסורי אכילה. אבל לע"ד מסתבר דבר חדש שאף שאסור ליהנות מחמץ של נכרי ל"ד לחמץ של ישראל דבשל ישראל אסורין אף הפחמין ובשל נכרי פשוט שאם שרף הנכרי חמצו יהיו מותרין הפחמין בהנאה דהא חמץ של נכרי אף שעתה אסור בהנאה יותר אחה"פ וא"כ מה לנו אם עבר הפסח שאין עתה איסור חמץ או עבר החמץ דאחר שנשרף אין כאן חמץ וליכא איסור חמץ ולכן רק של ישראל אסור משום שאסור לעולם אף כשעבר הפסח וה"ה כשעבר החמץ. וא"כ גם כשהאכיל הנכרי החמץ לבהמתו כבר ליכא החמץ בעולם והוי כעבר הפסח שאין שוב מה לאסור ולכן אף להרמ"א שאוסר בהמה שאכלה גם רק איסורי אכילה ג"כ יהיה מותר חלב של בהמת נכרי בפסח כיון שעתה ליכא החמץ ואולי זהו טעם הב"א שמתיר חלב של בהמת נכרי שאכלה חמץ אף שמשמע מספרו יד אפרים ביו"ד סי' ס' שמחמיר כהרמ"א אף באיסורי אכילה.

ולפ"ז מסתבר עוד כיון דחמץ שעבר עליו הפסח אף של ישראל הוא רק מדרבנן דמדאורייתא מותר אחה"פ א"כ כששרף החמץ אף אחר זמן איסורו דאין כאן שוב החמץ הוי כעבר הפסח וליכא בהפחמין שום איסור מדאורייתא. ולכן אף להסוברין בכל הנקברין שאסור האפר מדאורייתא מ"מ בחמץ יהיו האפר והפחמין מותרין מדאורייתא ורק מדרבנן אסורין משום דמדרבנן הוי גם החמץ אה"נ לעולם ככל אה"נ. והוא לדינא כשיטת המקו"ח אך לא מטעמיה ומתורץ בזה קושית המג"א [או"ח] סי' תמ"ה סק"א ע"ז שמותר לשרוף חמץ הא בכל נקברין אסור לשרוף דכיון דבחמץ רק מדרבנן אסור האפר לא גזרו לחוש שמא יהנה מהאפר.

ונמצא לפי חדוש זה שחלב של בהמת נכרי שאכלה חמץ אין להחמיר אף לבעלי נפש כיון שאף להרמ"א אין מקום לאסור. זהו הנלע"ד בסוגיא זו להלכה וגם למעשה הכותב בימי עניו ומרודו ומצפה לישועת ה' גיסו כאחיו אוהבו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה