אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קכו

סימן קכה

עש"ק כ"א טבת תרצ"ג, ליובאן. בענין חממו המקוה בשבת ע"י ישראל אם מותר לטבול בה.

[ענף א'] בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידנו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקוה כשרה אירע שהתחילו להחם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקוה הוחמה בתערובות חמין שהוחמו בשבת ע"י ישראל ונשאלתי אם רשאות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם.

והנה אברר תחלה איסור רחיצה בחמין שהוחמו בשבת בהיתר שחידש המג"א [או"ח] סי' שכ"ו סק"ו דאסור לרחוץ בהם אפילו ידיו ואפילו רק בפושרין אף שבשל ע"ש מותר בפושרין אפילו כל גופו עיין בנו"ב תנינא סי' כ"ד, ופניו ידיו ורגליו אף בחמין. ובנו"ב שם משמע דבפושרין מותר אפילו בשל שבת בהיתר דתירץ הא דאסור במתחמם נגד המדורה אחר שנשתטף בצונן אף שהוא רק פושרין משום דדומה כרוחץ בחמין כדאיתא בתוס' שבת דף מ' משום דמתחמם נגד המדורה בהמים שעליו אבל ברחיצה ממש בפושרין מותר אף דהתם הא הוחמו בשבת. ופלא על הנו"ב שלא הביא דברי המג"א שאוסר בשל שבת. ואף שבמה שמיירי שם בשל ערב שבת גם המג"א מודה הי"ל לומר דלהמג"א לא קשה כלל מהא דמתחמם דבשל שבת אסור אף בפושרין אך הוא מחדש שבעלמא גם בשל שבת מותר בפושרין ורק במתחמם אסור משום דיותר דומה לרוחץ בחמין וצע"ק. עכ"פ להנו"ב מותר בפושרין אף בשל שבת. אך תירוצו תמוה דמה"ת נראה במתחמם שהוא בפושרין יותר כרוחץ בחמין מרחיצה ממש בפושרין, וכוונת דברי ריב"א בתוס' שבת שם [מ] אינו דכאן יותר דומה לרוחץ בחמין אלא דכאן נמי דומה לרוחץ בחמין וזהו טעם האיסור והשמיענו שלא נימא טעם האיסור במתחמם אחר ששטף בצונן הוא משום מבשל דהא משמע בכולה שמעתא דהפשירן לא זהו בישולן כדאיתא בתוס'. וא"כ הוא כהמג"א דהא הכא הוא רק מפשיר ומ"מ מחמת שדומה לרוחץ בחמין אסור אלמא דבפושרין נמי אסור בשל שבת.

ועיין בערוך השלחן שג"כ סובר דפושרין מותר ותמה על המג"א דפושרין מעולם לא נאסרו וכ"ש ברחיצה כזו דמתחמם שאינה בגדר רחיצה כלל ולכן פי' דאיירי דוקא במקום שהיד סולדת שנעשו חמים והוכיח כן מרש"י שם [שבת מ] דכתב מפשר מחמם וזה נכון ומוכרח. וזה שאין אסור משום מבשל צריך לומר או משום דהוא כלאחר יד כמו לרשב"ג בסכה שמן או משום דא"א שיהיה אצל האש עד שתהיה היד סולדת ממש אבל עכ"פ נעשו חמין הרבה קרוב ליד סולדת ושייך בו גזירת רחיצה בחמין אם הוא דומה לרוחץ. וכן צריך לומר בכוונת התוס' שלענין איסור מבשל הו"ל דין מפשר דאינו בשול במים כיון שאין היד סולדת אף שהן חמין הרבה אבל לענין איסור רחיצה בחמין שאסרו בדרך רחיצה שהוא בחמין הרבה אף שאין היד סולדת הוי זה חמין ואסור להרא"ש בזה גם בידיו לבד.

נמצא שלנו"ב ועה"ש מותר כל גופו בפושרין אף בהוחמו בשבת בהיתר אבל בחמין אסור אף ידיו לבד. ואף להרמב"ם דמתיר בפניו ידיו ורגליו לחמם אחר שנטלם נגד המדורה כבסעיף ד' הוא מטעם שכתב המג"א סק"ה משום שסובר שאין זה רחיצה גמורה אבל ברחיצה ממש גם להרמב"ם אסור אף אבר אחד ומפורש כן בעה"ש סעי' ב' שאפי' הוחמו ע"י עכו"ם לצורך עצמו אסור אפי' ידיו לבד דאין האיסור מפני המלאכה אלא מפני עצם הרחיצה שכן גזרו חכמים עיי"ש. אבל תמיהני מאד מ"ט יהיה חמור רחיצת פניו ידיו ורגליו המותרת בשבת מכל תשמישין שאין חלוק בין נעשה בע"ש לנעשה בשבת באופן המותר. ומה שדימה המג"א ליו"ט שאסור רחיצת כל הגוף בהוחמו ביו"ט אף בהיתר אף שבשל עיו"ט מותר, ל"ד כלל דהתם שמותר להחם ביו"ט למה ששוה לכל נפש ורק לרחיצת כל הגוף אסור להחם גזרו שלא לרחוץ במים שהוחמו ביו"ט כל גופו כדי שלא יבואו להחם גם לרחיצת כל הגוף דלא בקיאי כו"ע בדינא. ומה שב"ש דאסרי להחם גם לצורך פניו ידיו ורגליו ביו"ט ומ"מ לא אסרו לרחוץ פניו ידיו ורגליו מגזירה זו דלא בקיאי כו"ע בדינא וכל גופו אסרו, הוא משום דלדידהו גזרו מטעם אחר שהבלנים חשודים להחם עיקרן לרחיצה משום פרנסתן כדאיתא [שבת] בדף מ' שחשודין לעשות באיסור וטעם זה אין שייך בפניו ידיו ורגליו שכל אחד רוחץ בביתו ואינו הולך למרחץ וגם א"צ ע"ז מים הרבה. וזה שלא גזרו בית שמאי בפיו"ר מצד שלא בקיאי כו"ע בדינא אף שהרבה פעמים גזרו מטעם זה, הוא משום דלב"ש שסברי דאסור לעשות ביו"ט רק לצורך אוכל נפש לבד ליכא למיגזר מחמת שלא בקיאי דכו"ע ידעי זה שהוא כפשטות הקרא. ולכן רק בכל גופו גזרו מחשד הבלנים. אבל לב"ה שסברי דמותר לעשות ביו"ט לכל מה ששוה לכל נפש ובזה ודאי לא בקיאי כו"ע איזה דבר נחשב שוה לכל נפש ואיזה אינו שוה יש לומר שמחמת זה גזרו שלא לרחוץ כל גופו בהוחמו ביו"ט אף בהיתר לשתיה כדי שלא יבואו להחם בטעות לרחיצת כל גופו.

ולכן ניחא שהתוס' כתבו בד"ה אלא [שבת] בדף ל"ט טעם דחשד בלנים משום דלב"ה לא צריכי לזה דניחא בפשיטות. ולהרמב"ם והמחבר לא שייך כלל טעם זה דחשד בלנים לאסור הרחיצה בביתו, דהא מחלקי [או"ח] בסי' תקי"א סעי' ב' בשל עיו"ט שמותר לדידהו בביתו אפי' כל גופו ובמרחץ אסור והוא מטעם חשד הבלנים כבדף מ' ומ"מ לא אסרו מחמת זה בביתו. וא"כ גם בשל יו"ט בהיתר מ"ט אסרו אף בביתו הא מטעם חשד בלנים אינו אסור לדידהו אלא במרחץ, ולכן מוכרחין לומר דהוא מטעם שלא בקיאי בדינא. ומה שלב"ש לא שייך טעם זה והוי הגזירה לדידהו רק משום חשד בלנים ומ"מ גזרו אף בביתו צריך לומר להרמב"ם והמחבר שב"ש סברי שלא פלוג ובכל מקום אסרו משום חשד בלנים ויהיה אסור לב"ש אף בשל עיו"ט גם בביתו כמו במרחץ כדסברי התוס' והרא"ש לדינא. והחלוק של הרמב"ם והמחבר בשל עיו"ט דרק במרחץ אסרו ולא בביתו הוא רק לב"ה והוי לדידהו עוד מחלוקת בין ב"ש לב"ה.

וא"כ לא שייך זה אלא ביו"ט אבל בשבת שאסור לעשות מלאכה בכל אופן וכו"ע ידעי זה מ"ט אסרו לרחוץ בשל שבת בהיתר יותר מבשל ע"ש ומ"ש משתיה וכל הדברים שמותר בנעשה בהיתר כגון בעכו"ם שעשה לצורך עצמו, ומחמת חשד בלנים הא אין שייך על פיו"ר לבד שכל אחד רוחץ בביתו דאל"כ היה אסור גם בשל ע"ש כמו שאסרו מטעם זה כל גופו אף משל ע"ש. וגם להרמב"ם והמחבר הא לא נאסרו ביו"ט מטעם חשד בלנים אלא במרחץ. אך בזה יש לומר דבשבת גזרו גם בביתו משום מרחץ כמפורש כן ברמב"ם פכ"ב משבת ה"ב אף שביו"ט לא גזרו בביתו משום דלא חמיר איסורו. ועיין בר"ן שבת שם שכתב דסבר דביו"ט מותר להחם מדאורייתא גם לכל גופו ולכן לא גזרו ביו"ט גם בביתו אטו מרחץ ויש גם לומר שאף אם מדאורייתא אסור לכל גופו נמי לא גזרו בביתו אטו מרחץ בשל עיו"ט משום שלא חמיר איסורו אבל בשבת שחמיר גזרו גם בביתו אף שהוא גזירה לגזירה. אבל פיו"ר קשה מ"ט גזרו כיון שלא שייך גזירת בלנים ומ"ש מבשל ע"ש שמותר.

[ענף ב'] ולכן מסתבר כיון דברמב"ם לא מצינו שאסור פניו ידיו ורגליו בהוחמו בשבת בהיתר סובר באמת דשרי ואין חלוק בין של ע"ש לשל שבת בהיתר דכל גופו אסור בתרוייהו אטו מרחץ ששם אסרו מטעם חשד בלנים ופיו"ר מותר בתרוייהו דלא כמג"א. ורק ביו"ט יש חלוק בין עיו"ט לשל יו"ט בהיתר מטעם דלא בקיאי. וראיית המג"א מדף קל"ד [שבת] לפי' מחצית השקל מהא דמתקיף ר' יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לשל ע"ש דבמכה שרי רק של ע"ש ובמילה מותר אף בשל שבת, דע"כ כוונתו בהוחמו בהיתר ואסור לרבנן דאי באיסור החמום שרבנן אסרו להחם הו"ל לומר ראב"ע אומר מחמין כיון דברחיצה גם רבנן מודים, ג"כ לא מוכרח ויש עוד ראיה להיפוך דהא קשה טובא לפירושו איך יפרש אתקפתא דרב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דלמא בחמין שהוחמו בע"ש פליגי, ויהיה הוכחת ר' יעקב הוכחה דאיירי בכל גופו אדרבה יקשה מנא ליה לר' יעקב להוכיח זה דלמא איירי בשל שבת ואז ליכא הוכחה. וליכא למימר דר' דימי סובר באמת דאסור בשל שבת בין בימים ראשונים לרבנן ובין בשלישי לראב"ע, דהא ודאי יודה שהוא כחולה שנפל למשכב לכה"פ שאף שאין בו סכנה מותר לדעה הראשונה [או"ח] בסי' שכ"ח סעי' י"ז שהיא שיטת הרמב"ם להטור וגם לדעה האחרונה שהיא שיטת הרמב"ם לב"י יש להתיר דאיסור רחיצה מסתבר שאינו נסמך למלאכה רק גזירה בעלמא משום חשד בלנים שאינו שייך בבית רק משום לא פלוג וא"כ ודאי שמותר אף בשל שבת בהיתר אף אם אינה סכנה וגם לומר לעכו"ם להחם בשביל זה. וא"כ נצטרך לומר דקושית ר' דימי היא דלמא איירי מתני' בשל ע"ש דג"כ אסור מדרבנן אך ממילא ילפינן מזה גם שמותר בשל שבת דג"כ רק מדרבנן הוא ויהיה מזה הוכחה שמותר הרחצת כל גופו דאל"כ מי גרע מחמין ע"ג מכה, וזה לא קשה כלל דאדרבה מה"ת נימא דאיירי בשל ע"ש ולהוכיח דאיירי בכל גופו נימא דאיירי בשל שבת בהיתר או ע"י עכו"ם וליכא הוכחה כלום, ומה שנקט מרחיצין נמי ניחא משום דלהחם ע"י עכו"ם ודאי מותר וקמ"ל שהרחיצה אף ע"י ישראל מותר כיון שהוא חולה אף שאין בו סכנה לדעת הרמב"ם. ואם נימא דר' דימי סובר דגרע מחולה שנפל למשכב ורק רחיצה בשל ע"ש התירו שהוא איסור קיל משאר דרבנן, לבד שהוא דוחק הו"ל לר' יוסף לתרץ רק שהוא חולה ולמה לו לומר על קושית ר' דימי עליו מפני שסכנה הוא לו [אך אולי האמת נקט].

ולכן מסתבר שר' יוסף סובר דאיירי מתני' [שבת קל"ד] לא רק בהיתר הרחיצה לבד אלא גם בהיתר החמום לצורך זה משום שסובר שהיא סכנה בימים הראשונים לכו"ע ובשלישי לראב"ע וזה שנקט מרחיצין ולא מחמין משום דנקט בזה טעם ההיתר דכיון שצריך לרחוץ מותר גם להחם דהצורך הוא בשביל סכנה. ור' יעקב סובר דנקט מרחיצין משום שאיירי רק בהיתר רחיצה ולכן דייק דאיירי בכל גופו דבאבר אחד מי גרע ממכה. וע"ז א"ר יוסף דבהוחמו בשבת איירי, היינו להחם בשבת דבעי סכנה וא"כ אפשר דהסכנה היא רק בהרחצת מילה. והקשה ר' דימי מנא לך דילמא בהוחמו בע"ש פליגי דכן משמע לשון מרחיצין דמתיר רק איסור רחיצה ואין כוונתו דוקא בשל ע"ש דה"ה בשל שבת בהיתר דדין אחד להם ותירץ ר' יוסף דא"א לומר כן דהא סכנה היא לו וא"כ מותר ודאי גם להחם ומוכרחין לומר דאף דנקט מרחיצין כוונתו גם על החמום, אך נקט מרחיצין משום שזהו טעם ההיתר [וגם אולי נקט מרחיצין לאשמועינן דגם רחיצה אסורה בהוחמו באיסור ע"י ישראל שלא במקום סכנה וגרע משאר איסורין דרבנן שמותר בחולה. וטעם גדול יש דכיון שאסור לישראל לעשות זה להחולה ועבר ועשה שייך לקנסו שלא יהנה ממנו דהא לא היה אפשר לעשות הרפואה בלא איסור דאורייתא הוי בהקנס כלא עשה אף ששאר איסורין דרבנן התירו לחולה משום שלא הוצרכו לעבור אדאורייתא ולדינא צ"ע] וא"כ לא לבד שליכא הוכחה להמג"א יש אדרבה ראיה מקושית ר' דימי שאין חלוק.

אך מה שהביא מהרא"ש שכתב מפני שמפשיר לכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם נגד המדורה עד שינגבם תחלה, אף שהוא רק להפשיר הוא ראיה קצת אף שיש ג"כ לדחות דכוונתו שמא יעשו חמין שהיד סולדת ומטעם בשול דהא לא הזכיר טעם אבל יותר משמע דהוא מטעם רחיצה. אבל להרמב"ם משמע דאין חלוק. וכן משמע דעת הר"ן שכתב הלכך נקטינן משמעתין דחמין שהוחמו בשבת אסורין בהנאה ליומן אפילו לשתיה כדתנן אסורין ברחיצה ושתיה אבל הוחמו מע"ש מותר פיו"ר עיי"ש משמע שאין מחלק הוחמו בשבת מבשל ע"ש בדין רחיצה אלא באלו שאסורין בהנאה ליומן אפילו לשתיה והוו דין רחיצת פיו"ר ודין שתיה שוין, וא"כ הוא רק בהוחמו באיסור ע"י ישראל או ע"י עכו"ם לצורך ישראל אבל לא בהוחמו בהיתר כמו עכו"ם לצורך עצמו וכדומה שאז יש לו דין של ע"ש. ונמצא שדין המג"א אינו ברור ומוסכם מכל הפוסקים דהרמב"ם והר"ן לא סברי זה וא"כ אפשר שכו"ע יסברו כן ורק להרא"ש משמע קצת כהמג"א. ולדעה הראשונה והאחרונה [או"ח] שבסי' שכ"ח סעי' י"ז יש ראיה דלא כמג"א מסוגיא [שבת] דדף קל"ד כדלעיל.

וטעם המג"א עכ"פ צריך להבין מ"ט אסור ברחיצה יותר מכל הדברים. וצריך לומר דזה ודאי שלא גזרו דלמא יחמו בשבת כמו שלא גזרו שלא יאכלו וישתו בשבת דברים מבושלים מחשש שמא יבשל בשבת דלא נחשדו ישראל ע"ז כדהקשה הר"ן והרשב"א אלא יש לחוש שיטעו בדינא כדהביאו הר"ן והרשב"א מירושלמי דהבלנים יתנו שם עצים סמוך לחשיכה והם מתבערים כל השבת שזה אסור שמא יחתה בגחלים. ולכן נהי שמחשד בלנים אין לאסור פיו"ר מטעם שכל אחד רוחץ בביתו כדחזינן שלא אסרו בשל ע"ש וגם אפשר שלא גזרו כלל מחשד בלנים בביתו כמו להרמב"ם ביו"ט מ"מ יש טעות אחר בדינא ששייך לטעות בזה כל אדם כדפרש"י [שבת] בדף ל"ט ד"ה בכלי דאתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין, והוא מטעם שלא בקיאי בדינא להחשיב גם זה לבשול. ומה שבשתיה לא גזרו מחשש זה הוא משום דלא שכיח לערב צונן וחמין לשתיה וגם רובן כלי שני אבל לרחיצה שהכל מערבין וגם הם חמין הרבה עיין ברש"י [שבת] דף מ"ב גזרו שלא לרחוץ בהוחמו בשבת כלל כדי שלא יבואו להחם בשבת אף בדרך זה. וטעם זה שייך אף בפיו"ר. ובשל ע"ש לא גזרו אף שגם בשל ע"ש מוכרחין לערב בהם צונן כמפורש [שבת] בדף מ"ב עיי"ש ברש"י ד"ה אלא, הוא משום דכוונתו שם רק לצנן החמין ולא להחם הצונן ולכן לא יטעו מזה שמותר להחם, וגם אין לחוש דיעשה איפכא ליתן צונן לתוך החמין דלמה יעשה איפכא כיון שכוונתו לצנן, וגם אף אם יעשה איפכא לא יעבור על איסור דאורייתא דהא לא לבד שלא ניחא ליה בהבשול אדרבה רוצה שיתקררו החמין ודמי זה להא [שבת] דדף ע"ה גבי חלזון שפטור על נטילת נשמה מטעם דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ורק מדרבנן אסור לכן לא גזרו. וגם אולי א"א לגזור דאם נגזור יצטרכו לגזור גם בשתיה שלא יערבו בו חם וצונן ואפשר אין יכולין לעמוד בה או מצד מניעת עונג שבת וממילא אין שייך לגזור דלרחיצה יהיה אסור לערב.

ולכן אין שייך לגזור שלא לרחוץ פיו"ר בשל ע"ש כיון דלא הוחמו בשבת דאף אם יראו שמערב החמין בצונן לקרר לא יטעו מזה להחם בנתינת צונן בחמין דהא אף אם מותר כטעותו יהיה אסור לרחוץ בהם כיון דהוחמו בשבת. אך כל גופו אסרו משום דיחשבו שהיום הוחמו כיון שהם מרובין דיאמרו שלא הכין כ"כ מע"ש אלא פחות מזה רותחין והיום הוסיף צונן בהם כדי להחם הרבה כפי מה שצריך לחמין, דמסתבר דכוונת להחם הוא כשחסר לו מים חמין כפי צורכו וצריך להחם עוד מים אף שכוונתו גם לקרר הרותחין, וכוונת לקרר הוא כשיש לו מים חמין כל צורכו וצריך לערב בצונן כדי לקררם. ולכן יטעו שהיום הוסיף להחם ע"י שנתן בהם צונן עד כדי צורכו ויאמרו שמותר להחם בכגון צונן בחמין אבל בפיו"ר שהם מועטין לא יטעו וידעו שהכין מערב שבת. וניחא לשון רש"י בדף ל"ט דיחשוב שהיום הוחמו ויטעה ליתן צונן בחמין כדי להחם, דאם לא יחשוב שהיום הוחמו לא יטעו. וגם ניחא פרש"י שם [שבת לט] דבקרקע מותר דבטלי להו מתורת חמין שלכאורה קשה איזה טעם הוא שלא לגזור. ואין לפרש דיאמרו שהם חמי טבריא דא"כ היה חלוק בין מקום שמצוי שם מעינות חמין לשארי מקומות. אבל לפ"ז ניחא דאמבטאות שבקרקע ודאי נעשו להחם שם כשהמים באמבטי שבזה האופן מחמין הרבה בפעם אחת ולא יטעו לומר שהוחמו היום דזה ודאי שלא נחשדו להחם בדרך אסור הידוע וידעו שהוחמו בע"ש ולא יבואו להקל. אך מ"מ היה מקום לאסור משום דיהיה בכלל גזרת חמין ונימא לא פלוג ע"ז פרש"י שאינו בכלל הגזרה משום דבטלי להו מתורת חמין כיון דהחמום היה בקרקע כמו מעין חם.

זהו מה שנראה לע"ד טעם לשיטת המג"א במה שאוסר אף רחיצת אבר אחד בשל שבת אף בהיתר וחמור מכל הדברים. אך עכ"ז אין הכרח לפרש כן לרש"י שיש לומר שפיו"ר לא גזרו בהוחמו בהיתר אף בשבת דאין הגזרה שלא ירחצו בשל שבת כדי שיועיל שלא יחמו לרחיצה אף לפי טעותם שמותר להחם בדרך זה אלא דהוא גזירה שלא ירחצו מחמת שיאמרו שהוחמו בשבת שנתנו צונן בחמין ויטעו שמותר להחם באופן זה ולכן עשו לזה דין הוחמו בשבת באיסור שאסור וידעו מזה דאסור להחם בדרך זה ועל פיו"ר לא גזרו כדבארתי דמשום שהן מים מועטין לא יאמרו שהוסיף מים והוחמו בשבת ובאיסור ידוע לא יחשדו שעשה ולכן נשארו כדין הוחמו בע"ש שמותר. וא"כ גם בהוחמו בשבת בהיתר נמי מותר פיו"ר כיון שלא יאמרו שהוסיף מים ובאיסור ידוע לא יחשדוהו ולא יבואו לטעות ונשארו בדינם שהוחמו בהיתר ומותר. ולחוש דיאמרו שע"פ צואתו החם הנכרי לא גזרו כמו שלא גזרו בכל הדברים והטעם או משום דלא שכיחא או משום דאמירה לעכו"ם הוא רק מדרבנן ולא גזרו גזירה לגזירה. עכ"פ כמו שלא גזרו בכ"מ כ"כ לא גזרו ברחיצה. וזה מסתבר יותר לפרש ברש"י וא"כ גם רש"י יכול לסבור דלא כמג"א רק שלטעם רש"י יש דרך לפרש טעם המג"א. ובעכו"ם שהחם לצורך עצמו מסתבר שאף להמג"א מותר דכיון שאינו שייך להלכות שבת הוי כמו בשל ע"ש אף שערוך השלחן לא כתב כן.

נמצא שמסתבר לדינא שאין דין רחיצה חמיר בשל שבת בהיתר ומותר לרחוץ פיו"ר אף בחמין וכל גופו בפושרין וא"כ בעכו"ם שהחם מים בשבת שלא לצורך ישראל והחמו בהם מקוה ונעשו פושרין יש להתיר לטבול בהם אף שהוא כל גופו דהא אף רחיצה מותר כמו בשל ע"ש דלא כמג"א. אבל בחמין אף ע"י עכו"ם שהחם לצורך עצמו יש לן לאסור לכאורה דהא ברחיצה אסור בחמין כל גופו אף בשל ע"ש. ובישראל שהחם במזיד אף לצורך עצמו או לצורך עכו"ם יש עוד איסור אחר שאסור ליהנות בו ביום ממעשה שבת אף לאחרים. ולענין איסור זה ודאי גם מה שנעשו פושרין הוי זה הנאה ממעשה שבת ואסור.

[ענף ג'] אבל נראה לע"ד דבר חדש דהא לר' יוחנן הסנדלר הוי מעשה שבת מגדרי איסורי הנאה כדילפינן מקדש ואף למ"ד שהוא רק מדרבנן בב"ק דף ע"א הוא מגדר זה דעשו כאיסורי הנאה מאסמכתא לקדש. וא"כ לא עדיף מכל איסורי הנאה שאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכן אף לר' יהודה שאסור רק ביומו ומותר במוצאי שבת נמי לא חמיר מלר' יוחנן הסנדלר ויש לו בו ביום רק כדין איסורי הנאה וכלשון הר"ן שאסורין בהנאה ליומן וא"כ גם לר' יהודה מותר לדבר מצוה דלאו ליהנות ניתנו וא"כ מותר לטבול טבילה של מצוה אף שהוחם ע"י ישראל.

אך יש לעיין מהא דר"ה דף כ"ח דהנודר ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים ולא בימות החמה משום שיש לו גם הנאת הגוף. אבל הא הרשב"א בנדרים דף ט"ו סובר דאף ביש לו הנאה בעת קיום המצוה נמי מותר. דגם בהנאת תשמישך עלי מקשה דמחמת מצות עונה יהיה מותר דלאו ליהנות ניתנו. ומחליט לדינא באם אסר תשמיש כל הנשים מותר משום מצות פריה ורביה דלאו ליהנות ניתנו אף שיש לו גם הנאת הגוף. ועיין בשער המלך פ"ח הלכות לולב שהביא כן גם בשם המאירי דיש פירוש אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאע"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה, ומודר הנאה ממעין שאסור לטבול בימות החמה מתרץ משום שגזרו שמא ישהא ויהנה אחר עשית המצוה ומטעם זה כתב בשם ר' שמואל דמותר לסכך באיסורי הנאה אף שיש גם הנאה לגוף משום דהוא בשעת קיום המצוה. ועוד כתב השעה"מ שאף הרז"ה סובר כן במצוה דאורייתא, ולכן מחלק דבתעניות אסור לתקוע מודר הנאה משום דסובר דתקיעה הוא גם הנאה לגוף דיש נהנים בתקיעתם ומ"מ מותר בר"ה שהוא דאורייתא מטעם דלאו ליהנות ניתנו אף כשיש לו הנאה בשעת קיום המצוה ובמצוה דרבנן אסור רק בכגון זה שיש לו הנאת הגוף ובליכא הנאת הגוף אף בדרבנן לאו ליהנות ניתנו מצד הנאת המצוה גופה עוד מכ"ש כמפורש ברז"ה גבי לולב ביו"ט שני והיא הוכחה גדולה.

ועיין בנ"י בנדרים שם שג"כ הביא שיש סוברין כהרשב"א דאף שיש הנאת הגוף בשעת קיום המצוה מותר דסוברין דתקיעה ג"כ איכא הנאת הגוף וכן הביא שסוברין רבותיו של הריטב"א אך שהריטב"א חולק על רבותיו וסובר דבהנאת הגוף אסור ובשופר ליכא הנאה. ומשמע שם שלהנ"י מסתבר יותר כרבותיו של הריטב"א שמותר וגם לשון רבותיו משמע שהם רבים. ומה שאסור בטבילה בימות החמה כתב שאין מצות טבילה במעין ובימות החמה כמצות שופר ותשמיש של מצוה, ולא כתב טעם ע"ז. ואין לומר שסובר דטבילה אינה נחשבת מצוה, דהא על טבילה אמרו מצות לאו ליהנות ניתנו וגם איזה טעם הוא שלא תחשב מצוה כתשמיש לפו"ר. ולכן צריך לומר דכוונתו ג"כ שמא ישהא אחר קיום המצוה שזה אין שייך לחוש בתשמיש שכל התשמיש מצוה ואין שייך שם שיהוי ודלמא ישמש גם אחר שיקיים המצוה זה לא חיישינן וכן בשופר לא שייך שיהוי בתקיעה זו עצמה רק לפעם אחר שע"ז לא חיישינן. ואף שיכול לצאת בתקיעות קצרות רק כשיעור תקיעה ויש לחוש שיעשה תקיעות ארוכות אינו כלום משום דכל התקיעה בין קצרה בין ארוכה היא מעשה המצוה ממש כל התקיעה שלא מתחלקת ולכן כולה לאו ליהנות ניתנה.

ומסתבר שגם התוס' סברי כן בר"ה דף כ"ח שכתבו דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפי' לרבא כדמחלק גבי סוכה אם לא נחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה ובשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה ולכאורה לא מובן כוונתם. וצריך לפרש דהא הר"ן הקשה בנדרים דף ט"ז דאפילו אמר ישיבת סוכה למה נאסר בישיבה של מצוה דכיון דלאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה דסבר בקושיתו שאין שייך נדר שלא על הנאה והביא בשם התוס' ששייך נדר אף על זריקת צרור עיי"ש. ובזה מסתפקי התוס' הכא דמתחלה אמרו דכ"כ אם יאסור עליו התקיעה יהיה אסור וכן החליט הר"ן לדינא. ואח"כ אמרו שאפשר לחלק דגבי סוכה יש הנאה בישיבה ושייך ע"ז נדר ומה שמותר באומר הנאת סוכה עלי משום שרק ההנאה אסורה עליו ולכן המצוה שלאו ליהנות ניתנה מותר אף שיש לו גם הנאת הגוף כיון שכוונתו העיקרית היא למצוה ומה שממילא יש לו גם הנאה הוא רק כאנוס וכהנאה הבאה לאדם על כרחו בלא אפשר ולא מיכוין ששרי לכו"ע אבל כשאסר הישיבה אסור גם בישיבת מצוה כיון שעכ"פ יש גם הנאת הגוף בהמצוה ושייך ע"ז איסור נדר אבל תקיעה שבלא מיכוין לשיר ליכא כלל הנאה הוא רק כזריקת צרור לים דאין שייך ע"ז ענין נדר. וזהו כוונת התוס' חזינן מפורש דאף שסברי התוס' שיש הנאה בישיבה בסוכה מ"מ מותר בישיבה דמצוה באוסר ההנאה מחמת שלאו ליהנות ניתנו אף שיש לו גם הנאת הגוף. והיא ראיה ברורה וכן כתבו גם המרדכי והג"א בר"ה שם וכן כתב באו"ז הגדול הל' ר"ה סי' ר"ס.

אך לכאורה סותר למה שבתוס' שבועות דף מ"ד הקשו מ"ט מותר מודר הנאה לתקוע ולטבול הא מיתהני פרוטה דר' יוסף הא לתוס' ר"ה מותר אף בנהנה בשעת קיום המצוה, והנאה דפרוטה דרב יוסף גם כן הוא רק בשעת קיום המצוה. ועיין בטעם המלך שהביא ראיה מתוספות זה דלא כרשב"א אבל אם כן הוא סותר לתוספות ר"ה שצריך לומר לדידהו שסברי כרשב"א. וגם קשה ארשב"א מסוגיא דנדרים דף ל"ג דמחמת שנהנה פרוטה דר' יוסף אסור המודר להחזיר אבדה למדיר אף שלאו ליהנות ניתנו. אך בזה יש קצת לתרץ דכיון דאם המדיר לא היה רוצה שישיב לו ליכא מצוה נחשב כנהנה ממנו שלא במצוה אבל הוא דוחק.

והנכון לע"ד דרק בהנאה של המעשה גופה כגון תשמיש וטבילה ותקיעה אמרינן לאו ליהנות ניתנו אף שיש לו גם הנאה כיון דמעשה זה חייבה רחמנא והוא עושה החיוב נחשבה ההנאה כבא לו ממילא מהמצוה ולא מהדבר אבל פרוטה דר' יוסף שאינה הנאת מעשה המצוה גופה אלא שמחמת המצוה יש לו עוד הנאה אחרת והוו המצוה וההנאה שני דברים ונמצא שאיסור הנאה עשה לו ב' דברים מצוה והנאת פרוטה לכן נהי שמצד המצוה ליכא איסור דלאו ליהנות ניתנו מ"מ איכא איסור שע"י המצוה יש גם עוד דבר הנאת פרוטה שאינה מצוה וגם זה עשה האיסור הנאה לכן אסור דהוי כמו אם היה שכר מצוה בהאי עלמא תיכף שודאי היה אסור דהא אז היתה המצוה ניתנה גם ליהנות ממנה כיון דמשלמין לו בעד זה, וכ"כ הוא מה שמשתכר פרוטה דר' יוסף אבל זה שנהנה ממעשה המצוה גופה אינו כלום כיון דבהנאה זו עושה המצוה וזהו חיובו שעושה, והוא נכון. ולכן המודר אסור להחזיר אבדה מצד הנאת פרוטה דר' יוסף. וגם ניחא מה שהקשו התוס' בשבועות מזה שמיתהני פרוטה דר' יוסף אף שסברי כהרשב"א.

[ענף ד'] והנה ברמב"ם פ"א משופר ה"ג איתא וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו, והקשה בלח"מ הא בגמ' איתא שמעל ותירוצו דחוק דלא מצינו מחלוקת בזה וגם שרבא יסבור דלא כהלכתא. ועוד הקשה א"כ מה הקשה הרמב"ם והלא נהנה הא כבר תירץ דאין בקול דין מעילה ותירץ משום דעכ"פ מדרבנן אסור וכעין דאורייתא תקון עיי"ש אבל הא יותר קשה למה הוצרך לומר שאין בקול דין מעילה ולא הסתפק במה שלאו ליהנות ניתנו דהא מודה הרמב"ם דגם באיסורי הנאה דאורייתא לאו ליהנות ניתנו דהא מסיק לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וזה תימה גדולה. ועיין בטעם המלך שפי' דהרמב"ם סובר כהר"ן דאם יש לו גם הנאת הגוף לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו ולא היה יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה ולכן הוצרך לומר דאין מעילה בקול וע"ז הקשה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול פי' בזה שמקיים המצוה לזה תירץ מצות לאו ליהנות ניתנו, והוא תמוה מאד שיסתום דבריו והלא נהנה ותהיה כוונתו על הנאה דקיום המצוה שאין זה בסתם לשון נהנה והי"ל לפרש והלא נהנה בקיום המצוה. גם מה שתירץ הא דבגמ' אמר שמעל אף שקול אין בו מעילה דהוא בהנאת קיום המצוה לר' יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו לא מובן לע"ד דהא כשם שהנאתו מהקול אין בו מעילה אף שודאי הוא הנאה אבל הוא משום שאין בו ממש כדפי' רש"י בפסחים דף כ"ו א"כ אף ההנאה שיש לו בקיום המצוה ע"י הקול נמי אין בהנאה זו ממש ואין להיות להנאה זו ג"כ דין מעילה דמ"ש הנאת הגוף שיש לו מהקול מהנאת מצוה שיש לו מהקול הא תרוייהו הוא רק ע"י הקול שאין בו ממש ואם כוונתו מטעם שהם ב' הנאות ע"י הקול נמי לא מסתבר שיהיה עדיפות לב' הנאות מהנאה אחת וזה ברור ופשוט. ומה שכתב שיש לו סיוע מרשב"א יבמות דף ק"ג שכוונתו למש"כ הרשב"א שם דכיון דלא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרינן דלא יצא שיקשה והלא עדין אף שלא יצא יהיה לו הנאה מהקול וא"כ משמע מהרשב"א דאיירי בהנאת המצוה ויועיל בלא יצא שלא יהיה מעילה, אינו כלום דהא עכ"פ יקשה מה מועיל בשלמים אם נימא שלא יצא ואף דאיירי התם בהנאת מצוה מ"מ הלא יש גם הנאה בהקול אלא ע"כ צריך לומר דהרשב"א סובר שליכא הנאה בקול שופר כשאינו מתכוין לשיר וא"כ ליכא משם הוכחה של כלום.

והנכון לע"ד דהנה המל"מ בפ"ח מכלי המקדש ה"ו כתב דהא דקול ומראה וריח אינו אסור כ"א מדרבנן היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו מעילה דאין בו ממש אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה. והוא נכון מאד דודאי הוא רק כששומע קול השיר של הלוים אינו מועל או כשרואה לאור הקדש אינו מועל אבל כשהדליק לעצמו ודאי מעל, וכ"כ כשלקח הכלי שיר ושר לעצמו ודאי יש בו מעילה ככל תשמיש בכלי הקדש כשיפגם ויהנה שו"פ. והשומע ממנו או הרואה לאור שהדליק אחר באיסור נמי לא ימעול דעיקר חלוק המל"מ הוא בין המדליק והמשורר להרואה והשומע. וא"כ גם שופר של עולה שתקע בו בעצמו מעל התוקע דהא הוא משתמש בו ופגמו דהא זהו תשמישו, ועיין במג"א [או"ח] סי' תקפ"ו שמפורש דשופר הוא דבר הנפגם ואם אינו דבר הנפגם מעל התוקע בהנאה שו"פ כיון דזהו תשמישו והוא יש בו ממש, ורק השומע לא ימעול משום דאין בו ממש. וניחא מה שבגמ' איתא שמעל אף שקול אין בו מעילה.

והנה לפ"ז היה צריך להיות שלא יצא אף שמצות לאו ליהנות ניתנו משום דעכ"פ מעל בתשמישו ופגמו כדרך הנאה וכן בשלמים הא אסור והויא מצוה הבאה בעבירה. ותירץ ע"ז הרמב"ם שאין בקול דין מעילה וכוונתו כדכתב הרמב"ם לעיל מזה גבי שופר הגזול דאין בקול דין גזל שפי' המ"מ שבא לתרץ דכיון דמצות שופר היא השמיעה שאין שייך בה גזל דהא אין נוגע בו כלל לכן אף התוקע יוצא דאף שהתוקע ודאי עבר על גזל במה שלקחו ותקע בו מ"מ לא הויא מצוה הבאה בעבירה משום דהמצוה היא כמו דבר אחר לא מהגזל והוי כמו אחר השומע. ותירוץ זה ממש מתרץ הרמב"ם גם בשופר של עולה דאף שהתוקע מעל בתשמישו ופגמו לא הויא מצוה הבאה בעבירה משום שהשומע ודאי יצא שאין בקול דין מעילה לכן אף התוקע בעצמו יצא בשמיעתו כמו אחר. ואח"כ הקשה דעכ"פ הא נהנה משמיעת הקול דסובר דיש הנאה בתקיעה או גם בשמיעה והויא הקושיא על כל שומע מצד איסורא דרבנן כהלח"מ ועל התוקע בעצמו גם מדאורייתא דהא התוקע מעל מחמת הנאתו בתקיעתו שזהו תשמישו, ויותר נראה שהקושיא היא רק על התוקע. וע"ז תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ ליכא איסור הנאה בשל הקדש. אך בשוגג ימעול משום דנשתמש בו ופגמו ונהנה בתקיעתו כדרך תשמישו דע"ג [דע"כ] גם בקול יש מעילה כהמל"מ אבל מ"מ אף שאסור למעול במזיד יוצא בו כיון שהמצוה בשמיעה שאין בה דין מעילה להשומע ולכן יוצא גם התוקע וזהו פירוש דברי הרמב"ם ונסתלקו הקושיות ונכון מאד.

וא"כ מפורש שהרמב"ם סובר כהרשב"א דאף ביש לו הנאת הגוף בשעת קיום המצוה נמי לאו ליהנות ניתנו דהא סובר דיש לו הנאה בתקיעתו ומ"מ תירץ דלאו ליהנות ניתנו ומותר והוא דלא כטעם המלך שכתב להיפוך וא"א לומר כלל כדבריו. וגם בשעה"מ כתב שמשמע מפשט דברי הרמב"ם דאיכא הנאה בתקיעה וכן הביא מפ"ח שכתב כן בדעת הרמב"ם. ונמצא שיש לנו גם שיטת הרמב"ם כהרשב"א. וא"כ הוו שיטת הר"ן והריטב"א והכל בו כיחידים לגבי הרמב"ם והתוס' והרז"ה והאור זרוע והרשב"א והמרדכי והג"א והמאירי והר' שמואל שהביא ורבותיו של הריטב"א והנ"י. ואף שגם לשון רש"י בר"ה שם [כ"ח] שכתב שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף משמע כהר"ן מ"מ הוו המתירין מרובין. ואפשר שכוונת רש"י הוא רק מצד הגזירה שמא ישהה שלכן לא כתב באיסור שבימות החמה דאיכא נמי הנאת הגוף שהיה משמע דזה עצמו שיש גם הנאת הגוף עם קיום המצוה הוא האיסור כדסובר הר"ן אלא כתב דאיכא הנאת הגוף שמשמע שאין זה עצמו האיסור בשביל ההנאה שיש לו בשעת קיום המצוה אלא שבשביל דאיכא הנאת הגוף אסרו שמא ישהה אחר קיום המצוה ליהנות שאז תהיה הנאת הגוף לבד ומתחלה בימות הגשמים שכתב שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה כוונתו שלכן אין לגזור שמא ישהה ולכן לא ברור לן שיטת רש"י דיש גם משמעות דלא כר"ן.

והנה ברמב"ם לא הוזכר דין מודר הנאה ממעין כלל ואם היה מקום לומר דמתיר גם בימות החמה היה ניחא משום שהוא כמו בתקיעה ממש שמתיר אף שסובר דיש לו הנאה בתקיעתו ולכן אין שום חדוש ושינוי דין במעין ולא הוצרך להזכירו. אבל קשה לומר כן דלא מצינו בגמ' חולק ע"ז וגם הא רבא בעצמו שהתיר בתקיעה הוא האוסר במעין בימות החמה לטבול אף שלהרמב"ם גם בתקיעה יש לו הנאה וא"כ ודאי לא יחלוק והטעם שמא ישהה וצ"ע בהשמטתו.

ולכן מסתבר לדידהו שגם במעשה שבת נמי מותר לטבול טבילה של מצוה כיון דלאו ליהנות ניתנו דלא עדיף מעשה שבת מכל איסורי הנאה ואף שיש לו הנאה בשעת קיום המצוה נמי מותר. ושמא ישהה מסתבר שאין לגזור כיון שהוא רק איסור הנאה דרבנן וכ"ש שהוא שעת הדחק כזה שהוא מניעה מפו"ר ושלום בית.

ולפ"ז יש טעם גדול ונכון למה שכתב הקרבן נתנאל בפ' במה מדליקין סוף סי' כ"ב שטבילה במי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות ועיין בנו"ב תנינא שנתן טעם קלוש וגם אינו שייך אלא תיכף בכניסת ליל שבת ובהוחמו ע"י נתינת חמין ולא כשהוחמו בסאמאוואר וכדומה או כשגם החמין כשרין למקוה. אבל לפ"ז יש טעם נכון בכל האופנים דכיון שאף בהוחמו בשבת באיסור נמי מותר לטבול משום דלאו ליהנות ניתנו, אין מקום לאסור הטבילה בגזירת רחיצה אף שיש טעם לגזור כדי שלא יבואו להחם בשבת, דרק רחיצה שאסור בשל שבת באיסור אסרו בכל אופן כיון דיש לטעות שהוחמו באיסור כשרוחץ כל גופו נתנו להם דין הוחמו באיסור אבל טבילה שמותר בכל אופן גם בהוחמו באיסור שלכן אף למה שיטעו שהוחמו בשבת נמי מותר אינה שייכת להיות בכלל גזרת מרחצאות, אם לא דיגזרו מחדש ביחוד לאסור הטבילה בהוחמו בשבת בין באיסור בין בהיתר וזה לא מצינו שאסרו ומעצמנו לא נאסור דאולי לא רצו לתקן איסור למנוע הטבילה. ול"ד לאם היתה גם טבילה בכלל גזירת מרחצאות שהיו צריכין אם לא היו רוצים לאסור הטבילה לפרש שלא אסרו הטבילה למצוה אף שהיה לה להיות בכלל אבל כיון שאינה בכלל הגזירה לא הוצרכו לפרש שלא אסרו. ולכן אף למחר ביום ואף בהוחמו בסאמאוואר ואף כשגם החמין כשרין למקוה נמי מותר.

ואף להמג"א שאוסר ברחיצה גם בהוחמו בהיתר נמי מסתבר שאין שייך לאסור אלא מחמת שיש עכ"פ רחיצה אסורה כמו בהוחמו באיסור החמירו ברחיצה אף בשל היתר מהטעמים שיש לגזור בהם כדבארתי אבל אם לא היה כלל רחיצה האסורה מדינא לא היה מקום לאסור ולכן בטבילה שליכא טבילה האסורה כיון שלאו ליהנות ניתנו אין מקום לאסור אך אף אם נפקפק אליבא דהמג"א מ"מ יש להתיר כיון שהרבה חולקין עליו ומסתבר כדבריהם כדבארתי.

[ענף ה'] והנה יש עוד טעם גדול להתיר בעובדא דידן דהרי"ף פסק בשבת דף קל"ד שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה אף בחמין שהוחמו בשבת. ואף שהר"ן כתב בדעת הרי"ף שדוקא בהוחמו בע"ש שרי קודם המילה ודחק לפרש דהוחמו בשבת קאי רק אלאחר מילה הוא דוחק גדול וברא"ש מפורש בדעת הרי"ף וכן סובר גם בעצמו שאף בחמין שהוחמו בשבת וע"י ישראל נמי מרחיצין אפילו קודם המילה. וכן כתב הרשב"א והקשה מ"ט מותר קודם המילה הא רחיצה בשבת אסורה בחמין ובשל איסור הא איכא עוד איסורא דמעשה שבת ומכשירי מילה אין דוחין שבת ותירץ דמעשה שבת אינו אסור אלא משום קנס ובמקום מצוה לא קנסו וכן הרחצת כל גופו לאו מלאכה היא אלא שאסרוה מפני גזירה לא גזרו במקום מילה וכוונתו צריך לומר שהוא במקום מצוה לא גזרו דאם מילה דוקא גם במה שלא קנסו מ"ט אמר במקום מצוה אולי ג"כ מילה דוקא אלא ודאי שאין סובר שיהיה חלוק בין מילה לכל מצוה. וכן הביא בשם ר' יונה. א"כ מפורש שבמקום מצוה לא גזרו איסור רחיצה ולא קנסו איסור מעשה שבת.

וכן הוא ודאי כוונת הרא"ש שכתב אע"פ שאסרו רחיצת כל גופו בחמין אפי' מע"ש לצורך מילה שרי עיי"ש ואיירי אפילו עבר ישראל והחם בשבת כמפורש שם והוא מטעם שלצורך מצוה לא אסרו ולא קנסו דהא הרא"ש אין סובר חלוק בין מילה לשאר מצוה לענין אמירה לנכרי וא"כ גם לענין היתר רחיצה ומעשה שבת אין חלוק ובכל מצוה לא גזרו ולא קנסו, וכמפורש ברשב"א במקום מצוה לא קנסו. איברא דברשב"א איכא תירוץ ב' ששייך רק במילה דתירץ דכיון דהוצרכו להתיר שבות דרחיצה לגבי מילה אחר המילה משום סכנה לא רצו לאסור לפני המילה דהוי כחוכא. אבל טעם זה אין לומר בכוונת הרא"ש דהיה מפרש טעם כזה אלא ודאי דכוונתו משום דלצורך מצוה לא גזרו וזה הטעם הוא מפורש בדבריו דלצורך מילה שרי והוא משום שהוא מצוה.

וכן פסק הטור באו"ח ס"ס של"א שמותר לרחוץ לפני המילה במים שעבר ישראל וחימם בשבת ולא אסרו איסור רחיצה בכל הגוף לצורך מצות מילה וכן כתב ביו"ד סי' רס"ו. וכן מפורש במ"מ פ"ב משבת הי"ד שאף שאסור לומר לנכרי להחם מים לצורך מילה מ"מ בעבר ואמר לנכרי ואף בעבר ישראל וחממן בעצמו מותר לרחוץ לפני המילה משום שכל אלו מותרין מה"ת אפילו לבריא ואין בהם אלא משום גזירת מרחצאות ובמקום מצוה לא העמידו גזירתם ומפורש שבכל מצוה לא העמידו ופי' כן בדעת הרי"ף והרמב"ם.

אך לפי התשובה שהביא הכ"מ בפ"ב ממילה ה"ח שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל משמע שהרמב"ם אין סובר כן אלא אוסר בהוחמו באיסור דהשיב דרק על יום ג' קאי מש"כ בהוחמו בשבת אבל עכ"פ דעת המ"מ בעצמו שמותר ושגם הרמב"ם סובר כן דלא כבהתשובה. ואף לפי התשובה אפשר שכוונתו רק שאסור להחם ולא משכחת לה אבל בעבר וחממן אף ישראל אולי סובר דמותר להחם כהמ"מ בשמו.

ואף דעת הראב"ד משמע שמותר בעבר וחימם דהא כתב בהשגתו פ"ב ממילה ה"ח אבל לפני המילה לא משכחת לה אלא שחממן עכו"ם ואין אומר לו שחממן מעצמו עיי"ש משמע מלשון זה שעכ"פ חמם לצורך התינוק רק שלא אמרו לו וזה הא אסור לדבר הרשות כיון שעשה לצורך ישראל חזינן שגם הוא סובר שלא גזרו לאסור לצורך מצוה א"כ מנלן לחלק שבעבר וצוה לנכרי או שעבר ישראל וחימם יהיה אסור גם למצוה כיון שגם זה הוא רק קנס דרבנן ומצד גזירת מרחצאות ודאי אין חלוק. ולכן מסתבר שגם הראב"ד סובר שמותר בעבר וחימם וליכא לא גזירת מרחצאות ולא איסור מעשה שבת לצורך מצוה. וא"כ מסתבר שגם חכמי לוניל והרז"ה ותשובת הרמב"ם יסברו כן רק הקשו דלא משכחת זה בהיתר ולא הי"ל לסתום שמרחיצין לפני המילה שמשמע שמחמין לצורך זה אבל בעבר וחימם מודו שמותר. וכן משמע יותר בהשגת הראב"ד שהביא המ"מ שם בהל' שבת שכתב רק שאין מחמין לו חמין ולא השיג שאין מרחיצין.

וא"כ יש לנו שיטת הרשב"א בתירוץ ראשון ור' יונה והמ"מ והרא"ש והטור והרי"ף והרמב"ם לדידהו שליכא איסור רחיצה ולא איסור מעשה שבת לצורך מצוה וכן נוטה שסובר גם הראב"ד. ולכן אף שהר"ן לא סבר כן אלא דאסור בהוחמו באיסור אף לצורך מצוה ואולי גם חכמי לוניל והרז"ה ותשובת הרמב"ם מ"מ הם המעוט ובפרט שדעת חכמי לוניל והרז"ה ותשובת הרמב"ם אינו מוכרע ויותר מסתבר שמודו שמותר והוי דעת הר"ן רק דעת יחיד.

[ובש"ג יש ט"ס שמתחלה כתב דמותר לרחוץ במים שעבר ישראל וחממן ותיכף אח"ז כתב אבל במים שהוחמו בשבת אסור לרחוץ וסותר תיכף דברי עצמו ולכן צריך למחוק תיבות במים שהוחמו בשבת אסור לרחוץ ואות ד' מתיבת דאין וצריך לגרוס אבל אין היתר לחמם].

וכטעם ב' של הרשב"א ששייך רק במילה לא משמע מכל המפרשים דמכולהו משמע שלצורך מצוה לא קנסו ולא גזרו וכמפורש במ"מ. וא"כ אף לטבול טבילת מצוה לא גזרו גזירת מרחצאות ולא קנסו איסור מעשה שבת ומותר לטבול אף בחמין שהוחמו בשבת ע"י ישראל. ועוד כ"ש הוא דבמילה הוא רק מכשירי מצוה ובטבילה היא המצוה גופה. וגם הוא בשם אחר טבילה ולא רחיצה. ולטעם זה תהיה מותרת לרחוץ במים חמין גם המקומות שנעשה בהן דבר חוצץ מעת החפיפה דע"ש כיון שהוא לצורך מצוה אם אי אפשר לה בצונן. וזה שכתב הש"ך יו"ד סי' קצ"ט ס"ק י"ב שדוקא בחמין של ע"ש מותרת לרחוץ בית הסתרים צריך לומר שהוא מחמת שאין הכרח כ"כ לרחוץ בית הסתרים כיון שכבר רחצה בעת החפיפה ורק לחומרא בעלמא רוחצת עוד הפעם לכן אסורה בשל הוחמו בשבת אבל כשנעשה שם דבר חוצץ שהוא עכוב לטבילה הוא הכשר מצוה שג"כ לא גזרו ולא קנסו לטעם זה. ולפ"ז ניחא בפשיטות מש"כ הק"נ שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות שהוא כמעט לכל הפוסקים חוץ להר"ן.

ולכן מהלין טעמי נראה לע"ד למעשה להתיר לטבול בשבת אף בהוחמו בנתינת מים חמין שחמם ישראל בשבת במקום שאי אפשר לטבול ביום אחר כבעובדא דידן דכדאי רוב הפוסקים לסמוך עליהם נגד הר"ן אף שכנראה גם הב"י הסכים לו. ואף בלא דוחק גדול היה אפשר לסמוך עליהם וכ"ש בשעת הדחק גדול כזה שבלא זה יבטלו בנות ישראל מפו"ר לגמרי וגם יש לחוש שח"ו יבואו לידי מכשול שאף על דעת יחיד היו יכולין לסמוך בשעת הדחק גדול כזה כמפורש בגמ' ובפוסקים וכ"ש שהמתירין הם רובא דרובא וגם הוא במלתא דרבנן שאזלינן לקולא. אך צריכה ליתן החמין אחר שכבר יהיו שם הצוננין במקוה ולא חיישינן שתעשה להיפוך אם גם החמין כשרין למקוה כמו שלא גזרו בשתיה וכ"ש שהוא לצורך מצוה. ואם אפשר לה בפושרין תראה שיהיו רק פושרין ואם קשה לה מותרת גם בחמין.

והנה יש כאן עוד שאלה דהטבילה אי אפשר לה רק ביום ויהיו תרי קולות הרחקת חפיפה מטבילה וסרך בתה שר"ת אוסר בתוס' נדה דף ס"ז ואיפסק כן בש"ע יו"ד סי' קצ"ט סעי' ז'. אבל נראה לע"ד שבשעת הדחק גדול כזה אין לחוש לזה כלל וכדאי הר' משלם לסמוך עליו ובפרט שבסברא אין מקום לחומרא זו כיון שהם ב' עניני קולא ולכן מסתבר שאף ר"ת לא החמיר אלא כשתצטרך לדחות יום אחד או שנים אבל להרבה ימים לא יפלוג ר"ת וכ"ש בעובדא דידן שאם לא עכשיו לא תוכל לטבול כלל ודאי שאין בסברא זו כדאי לדחות בנ"י לגמרי מפו"ר ולבא ח"ו לידי מכשול ולעגן בנות ישראל שמצינו שהקלו לתקנת עגנות לא רק תרי קולי אלא כהנה וכהנה וכ"ש שהוא לא רק לאחת אלא לכל בנות העיר ברור שאין לחוש לזה כלל ומותרת לטבול אף ביום השבת ואף בהוחמו ע"י ישראל בשבת. וה' יושיענו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה.

[ענף ו'] אך עדיין יש לעיין דכיון דרק טבילה שרי מחמת מצוה והרחיצה אסורה א"כ תהיה אסורה משום מתקן בשבת דלא שייך נראה כמיקר. ועיין בנוב"ת סי' כ"ו לענין מה שלא מיחה בנשים הטובלות בחמין בליל שבת משום שיש לומר שלא גזרו בטבילה משום חמין כהק"נ, שג"כ עמד ע"ז דא"כ תהיה אסורה משום מתקן ותירץ דרק לענין מים רעים שהיה מצוי הטבילה בהם כמו ביפים ואולי עוד יותר הקשה בגמ' דהיה צריך לאסור הטבילה בהו בשביל מתקן והוצרך לומר דגם ברעים נראה כמיקר בביצה דף י"ח אבל לאחר דמשני נראה כמיקר שוב לא אסרו הטבילה כלל אף במקום שנזדמן שלא נראה כמיקר כדמצינו ביום הכפורים שמותר מצד הואיל ובשבת שרי גם ביוה"כ שרי בביצה שם [י"ח] וכ"כ אמרינן הואיל ובצונן שרי גם בחמין שרי. וצריך להוסיף שאף בזה"ז שרוב הטבילות הם בחמין מ"מ כיון שהם לא אסרו אנן לא אסרינן וגם אולי רוב הטבילות הם בפושרין שליכא איסור רחיצה אף בשל שבת להשיטות שבארתי דלא סברי כהמג"א וממילא מותר גם בחמין. ואף להמג"א יש להתיר משום דרובן הם בפושרין דע"ש. אבל הוא טעם דחוק.

ובעובדא דידן יש לע"ד עוד טעם להיתר דהמרדכי סוף הלכות נדה הביא בשם בה"ג ותשובת הגאונים דאם טבילה בזמנה מצוה מותרת לטבול בשבת והביאו הב"י וכוונתו אף בלא טעם שנראה כמיקר כגון בזה"ז, והוא דלא כתוס' שבת דף קי"א שסברי דלא היו מתירין איסור מיחזי כמתקן בשביל מצות טבילה בזמנה, ומה שמקשה הגמ' בביצה שם [י"ח] מברייתא דחייבי טבילות טובלין כדרכן צריך לומר לדידהו כתירוץ ב' דתוס' שם ובביצה דמשמע שאף אם אין טבילה בזמנה מצוה נמי טובלין כדרכן אם רוצין. וא"כ לדידהו אף שלא בזמנה אם ביום אחר א"א לה לטבול נמי לא גזרו מצד מיחזי כמתקן לדחות מצות פו"ר ועוד הוא כ"ש דמצות פו"ר ושבת מצוה רבה ובפרט כשיש לחוש למכשול. וגם אם בשביל טבילה בזמנה לא גזרו כ"ש כשתתבטל הטבילה לגמרי ולא תוכל ליטהר לבעלה לא גזרו. ואולי אף התוס' דפליגי הוא רק בשביל טבילה בזמנה סברי שלא הוי שרינן איסור מיחזי כמתקן אבל לבטל לגמרי מצות טבילה גם לדידהו אפשר הוי שרינן ולכן דקדקו בלשונם וכתבו משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן ולא כתבו סתם משום מצוה לא הוה שרינן משמע דרק משום מצוה זו לא שרינן אבל משום מצוה רבה כמו פו"ר ושבת שרינן.

ולולי דמסתפינא היה נראה לע"ד דבזה"ז שטבילת נדה לא נטהרה אלא לבעלה דאין לנו טהרות וגם לא נטהרה לטהרות דכלנו טמאי מתים אין שייך כלל גזירת מתקן דהא לכאורה קשה טובא דהכא בביצה מקשה מ"ט אסור להטביל כלי בשבת ואמרו בה רבה ורי יוסף ור' ביבי טעמים אחרים והרי"ף פסק עוד לדינא דלא כרבא, והא ביבמות דף מ"ו מקשה על ר' יוסי דאמר אין מטבילין פשיטא דכיון דא"ר יוסי תרתי בעינן תקוני גברא בשבת לא מתקנינן וא"כ הוי סתמא דגמ' כטעם רבא, ועוד מקשה פשיטא ולא צריך להשמיענו כלל והכא בביצה לענין כלי מקשה מ"ט דאסור ואומרים טעמים אחרים והרי"ף פוסק לדינא דלא נאסר משום מתקן.

וצריך לומר דלא כל הענינים שוים דגרות ודאי הוא תקון גמור שנעשה בזה ישראל ואולי א"צ לומר דמיחזי כמתקן אלא דהוא מתקן גמור, ואף שמדאו' ודאי אין איסור דאף אם מתקן מה בכך דעכ"פ אינה מלאכה אבל מדרבנן אסרו כיון דמתקן ממש הוא ודמי למלאכה כמו מתקן כלי. וע"ז מקשה פשיטא דתקוני גברא לא מתקנינן. אבל הא דביצה שהוא רק לטהר מטומאתו אינו תקון בעצם דלא נעשה דבר חדש ולא נשתנה מכפי שהיה רק שנסתלקה טומאתו, שמתחלה היתה הטומאה עליו רק עד שיטהר וא"כ לא ניתקן בעצם, בזה סובר הגמ' של"ד למתקן ולכן הקשה מ"ט אסור להטביל ותירצו רבה ור' יוסף ור' ביבי טעמים אחרים והרי"ף פסק כן דלא הוי כמתקן ורק רבא סובר דמ"מ נראה כמתקן כלי כיון דמתחלה היה טמא ולא היה יכול להשתמש בו לטהרות ועתה יכול להשתמש בו.

וחפשתי ומצאתי בריטב"א יבמות שאומר ג"כ סברא זו שבארתי, לתרץ קושית התוס' התם [יבמות מו] ע"ז דאמר תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן הא לענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ותירץ הריטב"א דשאני הכא שהוא תקון גמור להכניסו תחת כנפי השכינה ויש בו משום שבות אבל התם דלא הוי תקון גמור שריא מטעם דנראה כמיקר עיי"ש וכוונתו צריך לומר כדבארתי שגבי גר הוא תקון גמור בעצם ולכן אסור מצד עצמו שדמי למלאכה ולא רק משום שמיחזי כמתקן ולכן אף שנראה כמיקר נמי אסור כיון דמצ"ע הוא אסור דכי יהיה מותר לעשות מלאכה כזו שהרואים לא יבינו שהיא מלאכה. אבל טבילת כלים מטומאה לטהרה אינו תקון בעצם רק מחמת שנראה כמתקן ויבואו להקל גם בתקוני מנא ולכן באדם שנראה כמיקר ולא נראה כמתקן, מותר ואף שהוא עצמו יודע דכוונתו לטבילה לא איכפת לן כיון דלא מינכר ממעשיו. א"כ חזינן מהריטב"א שיש חלוק בין תקוני הטבילות. וצע"ק שלא הקשה קושיתי שהיא יותר גדולה דעל קושיתו הא יש לתרץ גם כתוס'. עכ"פ לתירוצו מתורץ גם קושיתי כדבארתי.

ואף התוס' יבמות שתירצו תירוץ אחר על מה שלא אמרינן בטבילת גר נראה כמיקר משום דבעינן שני ת"ח עומדין בשעת טבילה נמי יסברו דיש חלוק בין התקונים דטבילת גרות הוא תקון גמור בעצם ולכן אסור לכו"ע משום מתקן ופשיטא הוא, ומטומאה לטהרה אינו תקון גמור ולכן לא סברי זה המקשה ורבה ור' יוסף ור' ביבי ורק רבא סובר דמיחזי כמתקן. אבל לא נראה להו לתרץ בזה מה שלא אמרינן בגר נראה כמיקר, משום דמפרשי בנראה כמיקר לא משום דהרואים יחשבו שהוא מיקר דעכ"פ הא הוא עצמו יודע שכוונתו לטבילה ובפרט בדברים הצריכים כוונה לטבילה וגם התירוץ על מים רעים וימות הגשמים דחוק דהרואה ודאי לא יתלה במה שאירע לפעמים רחוקים שבא בשרב ומלוכלך בטיט ובצואה אלא יאמר כפי האמת שהוא לטבילה. אלא מפרשי דכיון שעושה לתקונו רק מעשה שעושה גם להנאתו אין בזה ענין מלאכה ולא יבא להקל מחמת זה לתקן כלי שהוא מעשה ממש. והוא כמו שתנן בשבת דף ק"ט כל האוכלין אוכל אדם לרפואה ולא גזרו לשחיקת סממנים דג"כ אין פירושו שלא ידעו הרואים שאוכלם לרפואה אלא שכיון שעושה לרפואה רק מעשה שעושה גם לאכילתו אין בזה גדר מלאכה ולא יבא להקל מחמת זה לעשות רפואה גם במלאכה. וכן צריך לפרש בשבת דף נ"ג דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן גזירה משום שחיקת סממנים ואדם מותר משום שנראה כמיקר דג"כ פירושו דכיון שעושה לרפואה מעשה שעושה גם להנאתו לא יבואו להקל מחמת זה לשחוק סממנים שהיא מלאכה. וזהו פירוש נכון מאד.

וניחא לפ"ז מה שיכול לטבול אף לתרומה וקדשים שצריך כוונה. וכן מה שיכולה לברך על הטבילה דלפ"ז א"צ להסתיר מבני אדם שעושה לטבילה דההיתר הוא רק מה שעושה לתקונו מעשה שעושה גם להנאתו למיקר ולא יגרע מה שמעשה זה הוא גם תקונו. ורק לטבול כלים שמעשה כזה אינו עושה שלא לתקון מיחזי כמתקן שיבא להקל לתקן גם בדברים שהם מלאכה כיון שגם עתה תיקן בדברים שהם רק לתקן. אבל אדם אף בימות הגשמים ובמים רעים כיון שאירע לפעמים שרוחץ שם כשבא בשרב ומלוכלך בטיט א"כ עושה מעשה זו אף להנאתו במים אלו אף שהוא לפעמים רחוקים מ"מ כיון שאירע שעושה זה לא מיקרי שעושה מעשה תקון אלא מתקן במעשה הנאה.

ולכן הקשו שפיר דגם בטבילת גר מ"ט אסור לטבול כיון דתקונו הוא רק במעשה שעושה גם להנאתו ולא גרע במה שהוא גם תקון אף שהוא תקון גמור. לכן הוצרכו לתרץ דכיון דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות שבאופן חדש כזה אין עושין להנאה הויא גם הרחיצה כמעשה חדש שרק לתקון הוא ואסור. אבל גם הם יודו שיש חלוק בין התקונים כדמוכרח כן לתרץ קושיתי.

[ענף ז'] ולמה שבארתי לתוס' דנראה כמיקר אינו משום שיטעו הרואין שכוונתו להקר אלא דאין לאסור דבר שעושין להקר דאין שייך לעשות ע"ז גדר מלאכה, ניחא מה שהרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה ה"ו כתב בהא דאין מטבילין גר בשבת משום שהדבר צריך ב"ד וכוונתו שהוא בכלל גזירת אין דנין בשבת שתמוה מאד הא בגמ' מפורש שהוא משום דתקוני גברא בשבת לא מתקנינן. ומש"כ הכ"מ שלא כתב טעם הגמ' מצד קושית התוס' מהא דשרי לטבול מטומאה משום שנראה כמיקר ולא ניחא ליה תירוץ התוס' לא נכון כלל לדחות סוגית סתמא דגמ' וגם שאמר בגמ' ע"ז פשיטא בשביל קושיא.

אבל כיון שלפ"ז דחוק תירוץ התוס' דעכ"פ הא עושה רק מעשה שעושין להקר, וגם יש עוד להקשות איך שייך לאסור הטבילה דגר הא קודם שטבל הוא נכרי שאין עליו איסור שבת ואחר הטבילה הרי שוב אינו עושה כלום. לכן מפרש הרמב"ם שאין כוונת הגמ' בתקוני גברא לא מתקנינן על הטבילה דע"ז ליכא איסור אלא הוא על ישיבת הב"ד לעשותו גר שהוא בכלל גזירה דאין דנין ומפרש הטעם דאסרו גם להזדקק לגרות בשבת שהוא מטעם תקוני גברא לא מתקנינן דטעם שמפורש בביצה דף ל"ז שמא יכתוב אין שייך בגרות וכדמצינו דבדיני נפשות ומלקות שאין דנין הוצרך לומר בסנהדרין דף ל"ה טעם אחר משום עינוי הדין דאין דוחה שבת משמע דלא היה נאסר משום שמא יכתוב דשייך רק בדיני ממונות לתירוץ א' דתוס' ביצה וסתם התוס' בסנהדרין עיי"ש ולכן הוצרך בגמ' לומר בגרות משום שבדין זה דגרות מתקנין גברא ולכן הוי גם ישיבת ב"ד לעשות גר בכלל גזירה דאין דנין בשבת. ונקט הרמב"ם רק הא דאין דנין משום דגדר האיסור הוא מצד איסור דאין דנין אך הטעם שהוא בכלל האיסור אמר בגמ' מצד תקוני גברא אבל אינו גדר האיסור ונקט האיסור ולא הטעם.

ואחרי שיש לחלק בין התקונים כדבארתי לעיל מסתבר שיש לחלק עוד דדוקא מטומאה לטהרה או טבילת כלים חדשים שהוא תקון לכל העולם דמתחלה היה טמא ואסור לכל העולם ובהטבילה הותר ונטהר לכל העולם שהוא תקון הניכר לכל ואף שאינו תקון בעצם שלא נשתנה מכפי שהיה מ"מ לתשמישין הוא תקון גמור לכל העולם וכן היתה טבילת נדה בזמן שהיו טהרות אבל בזה"ז שהטבילה היא רק לבעלה שלעלמא היא אסורה אחר הטבילה כמתחלה מאיסור א"א וכן לטהרות היא כמתחלה אין זה מתקן כ"כ כיון שנוגע רק לאחד ולא מצינו שאסרו הטבילה באופן כזה מטעם מתקן ולכן לא צריך בטבילת נדה בזה"ז לטעם שנראה כמיקר. ולכן אף שעתה נוהגין במקומותינו איסור בשבת ברחיצה בנהר וכן במים חמין שאסור מדינא ברחיצה ורק לטבול מותרת לא נאסרה מטעם מיחזי כמתקן כיון שהוא רק לבעלה.

וסמך גדול לסברא זו יש מהמ"מ פ"ד מיו"ט הי"ח שכתב שבטבילת כלים חדשים אסור מטעם מתקן לכו"ע ואף אם טבילתן הוא רק מדרבנן כיון שהוא תקון גמור שמתחלה היה אסור לכל ועתה הותר לכל ורק בטבילת טומאה שאף קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאין אוכל חולין בטהרה יש שלא חשבי הטבילה תקון ובטומאה דדבריהם לכו"ע אינו תקון עיי"ש, וא"כ מאחר שיש סברא זו לחלק בין תקון לכל העולם לטהורין לבד אף שעכ"פ הוא תועלת לכל העולם כשיטהרו כ"ש שיש לחלק בין תועלת לטהורין שהוא עכ"פ לכל העולם כשיטהרו לנדה בזה"ז שהוא רק לבעלה ולכו"ע אין זה תקון כלל. ולכן אף לרבא דסובר טעם מתקן מטומאה לטהרה יודה שטבילת נדה לבעלה לא נחשב תקון וא"צ לטעם דנראה דמיקר רק בזמן טהרות והיה התקון בטבילתה לכל העולם. [ולפ"ז גם טבילת בע"ק לתפלה אף אם היה חוב גמור אינו נחשב תקון לאסור בשבת משום דהוא רק לו לבד. אך אולי בבע"ק יש תקון גם לכל העולם בזה שנטהר ללמד תורה לאחרים ולהצטרף לעשרה ולכן הוצרכו לזה שאינו חיוב אלא חומרא בעלמא או מחמת שהוא רק דרבנן]. ואף שיש קצת לחלק מהא דהמ"מ דבטומאה לא נאסר מתחלה לכל העולם שהיה מותר להם כי הטמאים יכלו להשתמש בו לכן לא הוי תקון גמור בזה שהותר גם לטהורין אבל הכא שכל ההיתר שלה בטהרתה הוא רק לבעלה ובנדתה נאסרה גם לו ובטבילתה הותרה לו שהוא לכל ההיתר שאפשר לה אולי הוא מתקן, אבל לא מסתבר לחלק דפשוט משמע כוונת המ"מ משום שאינו לכל העולם וא"כ כ"ש נדה שאינו אלא ליחיד שלא נחשב תקון ומותרת גם בלא נראה כמיקר.

ואולי זה שהמרדכי מתיר מחמת שטבילה בזמנה מצוה לא פליג אתוס' שבת דלא מהני טבילה בזמנה מצוה להתיר איסור מתקן אלא משום דבזה"ז דהוא רק לבעלה ליכא איסור מתקן אך מ"מ כיון שקצת מתקן הוי מחמיר לאסור אם לא היה טבז"מ. ולכן ניחא שלא בעי טבילה בזמנה של תורה רק בזמנה שנהגו האידנא משום מצות עונה כדאיתא ברמ"א [יו"ד] סי' קצ"ז. ור"ת במרדכי שאוסר בנשים שלנו כיון שאין טובלות בזמנה של תורה לטבול בשבת אולי אינו מטעם מתקן אלא מטעם איסור רחיצה שנהגו בשבת אפילו בצונן. וא"כ בעובדא דידן שאם לא תטבול בשבת לא תוכל לטבול כלל או שידחה להרבה ימים עדיפא ממצות טבז"מ ומותרת לטבול בשבת אף לר"ת. וא"כ אין סתירה מהראשונים לדברי אך מהאחרונים לא משמע כן ולכן הייתי מסתפינא לחדש זה אך מ"מ לסניף ודאי יש לצרף זה. ובפרט שכבר נהגו הנשים לטבול בשבת אף בחמין ואיני מחדש דין חדש בסברא זו רק שאני מתרץ המנהג בסברתי שלא נצטרך לתרץ בדחוקי האחרונים ודאי יש לומר כתירוצי שנכון מאד לע"ד ואם אינן נביאות בנות נביאות הן ועושות כדין ובכזה אני אומר שמקום הניחו לי להתגדר בו.

והנה המג"א [או"ח] סי' שכ"ג ס"ק י"ג כתב על הא דכתב הרמ"א שאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, דלא יברך כדי שלא יהיה מוכח שעושה לשם טבילה עיי"ש. ולמה שבארתי לתוס' יבמות [דף מו] ולרמב"ם פירוש דנראה כמיקר שכיון שעושה לתקונו מעשה שעושה גם להנאתו אין לחוש למתקן אף שיפרסם שעושה לטבילה דאינו בגדר מלאכה, היה יכול לברך כמו שכתבתי דמטעם זה יכול אדם לברך על הטבילה.

אבל יש לחלק דבכלי אם ישאב שלא לצורך ודאי אסור בשבת ויו"ט משום טרחא יתירא וא"כ לא הוי כשמטביל מעשה שעושה להנאתו דמעשה כזה שהוא רק להטביל או לדלות שלא לצורך אינו עושה להנאתו כי להנאתו אינו הטבילה והדליה אלא מה שלוקח המים לביתו והוי מעשה שלו רק שלוקח מים אלא שא"א בלא דליה. וכשצריך לטובלה הוי עיקר עשיתו טבילת הדלי ולכן היא נחשבת מעשה אחרת מכפי שעושה להנאתו. רק שמכל מקום מתירין משום שמדלה באמת מים לצרכו כדמשמע בהגמ"יי פרק כ"ג משבת ה"ח וממילא הויא טבילה שעתה נמצא שעושה ממש מעשה הנאתו שהוא לקיחת המים. ואם כן כשמברך על טבילת כלים נמצא שעושה מעשה הטבילה אך שממילא לוקח אח"כ כשנדלה בזה מים את המים לביתו אחר שכבר נעשה מעשה הטבילה ודמי כמו שהיה נמלך אח"כ ליקח המים לכן מיחזי כמתקן דהרי עושה מעשה שלא היה עושה בלא צורך לטבילה ולכן לא יברך. אבל באדם שגם להקר עושה רק מעשה זו עצמה שעושה בטבילה שאין נוטל ברחיצתו כלום לביתו יכול גם לברך דלא גרע מה שמעשה זה הוא גם תקונו ואף אם היה מברך קודם לעשיתו נמי היה מותר.

ועיין בישועות יעקב סי' שכ"ג סק"ה דמחלק בין טבילת כלים דהברכה היא קודם, לטבילת אדם דמברך אח"כ, ומטעם זה כתב בסי' שכ"ג סק"ג שלתרומה דבעי כוונה לא יוכל לברך דיהיה מוכח מזה דנתכוין לטבילה. ולמה שבארתי לתוס' יבמות [דף מו] ולרמב"ם יכול לברך אף לטבילה לתרומה. ואף קודם הטבילה היה יכול לברך. ורק בכלים אינו יכול לברך מטעם דבארתי. אך להריטב"א ופשטות לשון רש"י דנראה כמיקר הוא מחמת שאין ניכר לכל, צריך לתרץ כהישועות יעקב אך מ"מ אף לדידהו בנדה בזה"ז לפ"מ שבארתי יכולה גם לברך.

מכל זה נראה לדינא למעשה שאם אי אפשר לה ביום אחר לטבול כעובדא דידן שיכולה לטבול אף ביום השבת סך הטבילות שנוהגות בחול כדי שתהיה טבילה בלא פקפוק, ולברך בין הטבילות. ובפושרין ואם קשה לה מותרת אף בחמין ואף בהוחמו ע"י ישראל במזיד אך לא תשהא שם להנאתה. וכן רשאה לרחוץ מקום שנזדמן שנעשה חציצה מאחר החפיפה דע"ש, גם בפושרין ולא תשפוך החמין רק אחר שיהיה שם צונן אבל לא תאמר אפילו לעכו"ם שיחם לה אלא אם יש שם חמין שחממו מעצמן כדרכן תערבם לטבול זהו הנראה לע"ד למעשה בשעת הדחק גדול כזה עד שירחם השי"ת ויבטלו הגזרות בקרוב. משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה