אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קכב

סימן קכא

בענין קריעת שק תפור ושל ניר שבו צוקער [סוכר] וכדומה ופתיחת תיבת שפראטן וכדומה כל מיני קענס ח' מרחשון תרצ"ו ליובאן. מע"כ גיסי כאחי אהובי הרב הגאון מוהר"ר נחמיה הכהן שליט"א הגאב"ד טאלידא.

[ענף א'] בדבר אם יש להתיר לקרוע ולחתוך השק תפור שמונח בו הצוקער כשצריך להם בשבת, וכן כשהוא שק של ניר חתום אם מותר לקורעו ליקח הצוקער, וכן אם מותר לפתוח תיבה מטסי מתכת סתומה שיש בו דגים קטנים שנקראו שפראטן ולפתוח כל מיני קענס מכל מיני מאכל ומשקים כשצריך ליקחם לאכול בשבת, באשר שהוא ענין עמוק מאד בהרבה דברים מוקשים אבאר הענין באורך לבאר דברי רבותינו הראשונים ושיטתם בזה לפי ענ"ד והמסקנא להלכה ואיך לנהוג למעשה, וה' יעזרנו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה.

הנה בשבת דף קמ"ו תנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ופרש"י משום דאין במקלקל שום איסור בשבת, ואף הר"ן שם שהקשה על רש"י דהא יש איסור מדרבנן במקלקל מסיק דמ"מ בהיתר דכאן הוא כרש"י דכיון שמקלקל פטור ואיסורו הוא רק מדרבנן התירו משום צורך שבת אף לכתחלה. אבל קשה טובא כדהקשה הפמ"ג במשבצות סי' שי"ד סק"א דא"כ איך מחלק הר"ן שם מחמת הקושיא מעירובין דף ל"ד דלא שרינן לשבר את המגדל דבכלי גדול אסור דהוי כאהל דשייך בו בנין וסתירה, הא אף בסותר בבנין ממש שבקרקע נמי פטור מקלקל ורק מדרבנן שייך לאסור, וא"כ גם בכלי גדול הי"ל להתיר לצורך שבת מהאי טעמא גופיה. וכן הביא קושיא זו במחצית השקל בשם עו"ש שרמז המג"א בסק"א ומפרש שע"ז תירץ המג"א שהר"ן פליג על רש"י והומיהו כי שריא דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה, אבל בכלי גדול לא שכתב הר"ן לא קאי אפירוש ראשון שהוא אליבא דפרש"י אלא הוא שיטה אחרת, אבל הוא פירוש דחוק מאד כדכתב הפמ"ג ונשאר בצ"ע. ואף אם נימא מחמת קושיא זו שהר"ן אין סובר כן מה נתרץ על רש"י דג"כ קשה זה עוד ביותר, דהרי הביא הר"ן שגם רש"י סובר דבמגדל גדול אסור מטעם סתירה ורש"י הא סובר דבמקלקל ליכא איסור כלל ואף באהל שבקרקע ממש הוא מקלקל בהשבירה. ומה שהלב"ש כתב דלרש"י אה"נ שמותר גם בכלי גדול ודאי א"א כלל לומר כן להכחיש את הר"ן בעדותו לרש"י, ובפירוש איתא ברש"י עירובין דף ל"ה דלמיפסקיה בידיה היה מותר להפסיק המיתנא שקשור בו המנעול אף שהוא אהל משום דאינו סותר ממש אלא רק מיחזי כסותר דפתיחת דלת בעלמא הוא, וא"כ הרי מפורש דלשבור את המגדל שהוא סתירת בנין ממש אסור, וגם בפסיקת המיתנא שהוא רק מיחזי כסותר כתב רש"י שם [עירובין לה] רק שהיה מותר משום דבשבות לא גזרו בין השמשות ולא משום שהוא לצורך שבת שאף בשבת היה לו להתיר, אך זה הוא משום דלרש"י שכתב דאין במקלקל שום איסור לא מצינו שהתירו שום איסור לצורך שבת, ולכן במגדל גדול שהוא אהל ויש בו איסור סותר היה אסור בשבת אף רק להפסיק המיתנא שהוא רק מיחזי כסותר והוצרך לומר שהיה מותר משום דלא גזרו בשבות ביה"ש, אבל קשה הא מקלקל אף בסתירת אהל אין להיות לרש"י שום איסור ואף בשבת יהיה מותר לא רק במיחזי כסותר אלא אף בשבירת המגדל שהוא סותר ממש.

ועיין ברשב"א שג"כ כתב דבמגדל גדול אסור ורק בחבית שרי, אבל לדידיה ניחא שהוא דחה שם טעמא דמקלקל וסובר דמטעם מקלקל היה אסור מדרבנן רק שמותר מטעם דאין בנין וסתירה בכלים, ולכן בכלי גדול שהוא כאהל ששייך בו בנין וסתירה אסור אף שהוא מקלקל, אבל להר"ן שכתב החלוק בין כלי קטן לגדול אף לטעם ההיתר בקטן מחמת מקלקל קשה טובא וכ"ש שקשה לרש"י, ושם בעירובין [לה] באותו הדבור עצמו תמוה דברי רש"י דכתב דלמיפסקיה בידיה שפיר דמי אפילו לר' אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי, הא כיון שמקלקל הוא אף אם חתיכה היתה אסורה גם בתלוש נמי היה מותר ואם החתיכה היא בתלוש שליכא איסור גם אם היה מתקן היה לן להתיר ולמה מצריך שהחתיכה היא בתלוש ושהוא מקלקל.

והנכון לע"ד דהא באמת עכשיו שצריך ליקח משם הגרוגרות ואין יכול לפותחה אלא בשבירה הוא עתה תיקון ולא קלקול, ומה שנחשב מקלקל הוא משום דכיון דבהכלי עצמה אין שבירה תיקון אלא קלקול הוא בדין מקלקל אף שעתה ברגע זו הוא לו תיקון לענין הגרוגרות שרוצה דוקא עתה ליקחם משום דצריך שהתיקון יהיה במה שעשה, ל"מ לר"ש דפרש"י בשבת דף ק"ו דס"ל דתקון אצל אחרים אינו כלום להחשיבו מתקן, אלא אף לר' יהודה דס"ל דנחשב מתקן לפרש"י שם הוא רק במבעיר לאפרו או לבשל קדרתו שהאפר ובשול הקדרה א"א להו להיות בלא הבערה וניכר בהאפר ובקדרה הבשולה שהיה הבערה לכן מחשיב זה תיקון ההבערה אף שהם דברים אחרים לא ההבערה עצמה מאחר דתקון אחרים זה נעשה רק בהבערה ובהכרח הם מהתיקונים שיש בהבערה רק שלר"ש לא חשיבי מחמת שבשביל תיקון זה א"צ לגופה, ולכן לר' יהודה שמחייב בא"צ לגופה הוא גם מתקן, אבל שבירת החבית לגבי הגרוגרות אין תיקון זה כלל מתיקוני השבירה דהא אין הכרח לגרוגרות שיהיה שבירת החבית שאף שעתה שצריך לגרוגרות אלו הוכרח לשבירת החבית לא ניכר זה כלל בהם דכל הגרוגרות לוקחים אותם בלא שבירת חבית, לכן אין להחשיב מה שנזדמן עתה שבהשבירה לקחם תיקון במה שעשה אלא תיקון בעלמא לו שלא שייך להמלאכה ולכן נחשב מקלקל.

והנה במלאכת סותר הא סגי תיקון כזה שאינו ניכר במה שעשה לכו"ע אף לר"ש דהא א"א לצייר בסותר שיהיה תיקון בהסתירה גופה דאם לא היה נבנה מעולם נמי היה יכול לבנות עתה, וא"כ חזינן שבסותר סגי בתיקון כזה שיש לו רק עתה אחרי שכבר בנוי ושאני סותר משאר מלאכות, וכמפורש בתוס' [שבת] דף ל"א מהאי טעמא שסותר שאני שאף ר"ש מודה בסותר שאף שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם נחשב מתקן וחייב עיי"ש, וכ"כ מחולק סותר משאר מלאכות גם לזה שבסותר אין צריך שיהיה ניכר שהתקון הוא מהסתירה אף שבשאר מלאכות צריך שיהיה התיקון ניכר מהמלאכה שעושה, ולכן במגדל גדול ששייך בו סתירה אסור לשוברו ליקח מה שבתוכו דאף שהוא מקלקל לגבי המגדל כיון שעכ"פ עתה הוא תיקון לו משום שאינו יכול ליקח מה שבתוכו אלא בשבירה הוה מתקן בסותר וחייב, ורק במגדל קטן שאין בו מלאכת סותר רק מלאכה אחרת פטור מטעם מקלקל שבכל מלאכות צריך שיהיה תיקון הניכר בעצם המלאכה שעושה, זהו מה שצריך לומר לדעת רש"י והר"ן.

[ענף ב'] אבל עדיין קשה איזה מלאכה הוא במגדל קטן שהוצרכו להתיר רק מחמת מקלקל הא כיון שאין בו סתירה מחמת דאין בנין וסתירה בכלים יש להתיר מטעם זה לבד כדפי' הרשב"א, וזה שאסור כשמתכוין לעשות כלי, הוא משום דכשנוקבה לעשות בפתח נאה יש לחייבו מטעם מכה בפטיש כבכל גמר כלים כבריש הבונה לשמואל במעייל שופתא בקופינא דמרא וכדאיתא ברש"י [שבת] דף מ"ז במחזיר מטה של טרסיים בד"ה חייב חטאת עיי"ש, אבל בשבירה בעלמא ודאי אין כאן גמר מלאכה שאין זה כמעשה האומנים ואין שייך לחייבו מטעם מכה בפטיש ולכן כיון שאין בנין וסתירה בכלים יש להתיר מטעם זה לבד, ולמה הוצרכו לזה שהוא מקלקל.

והנכון לע"ד דלכאורה תמוה דבמסתת שחייב לשמואל משום מכה בפטיש בדף ק"ב [שבת] פרש"י גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד עיי"ש, אף שעוד צריך לחרוץ הרבה עד שיוכל ליקח האבן למקום שצריך, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"י משבת ה"ח שכתב המסתת כ"ש חייב משום מכה בפטיש, ולא כתב משהו אחרון, וכן בהט"ז כתב הצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, ולא כתב דוקא מקצת האחרון שבהצורה וא"כ מ"ט בעבד חביתא בדף ע"ד [שבת] כתב רש"י בד"ה תנור דליכא משום מכה בפטיש משום דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור הא עכ"פ מה שנעשה לא יעשה עוד ויש להחשיב מה שעשה גמר מלאכה ויתחייב משום מכה בפטיש אף שעדיין מחוסר גמר מלאכה בתנור, ולכן צריך לומר שאין פירוש גמר מלאכה דחייב משום מכה בפטיש שיהיה סוף המלאכה שלא יצטרך יותר לעשות, אלא פירושו שבמעשיו נגמר מה שנעשה דענין מכה בפטיש הוא לא מצד העשיה שבעצם אין בזה חשיבות מלאכה אלא מצד מה שנעשה בזה דגומר במה שעושה עתה להחשיב מה שכבר נעשה לדבר גמור, כגון הא שפרש"י שלאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, שודאי אין במעשיו שום חשיבות מלאכה שהרי הוא כבר אבן תלוש המונח שם, אבל מכיון שכן עושין חוצבי אבן ואין מחשיבין מלאכתן לגמורה בלא זה הרי נעשה בהכאה זו גמר על מה שנעשה כבר להחשיבה מלאכה שנגמרה, היא מלאכה בפני עצמה מלאכת מכה בפטיש. וכן הוא הא דפי' ר"י בתוס' שהוא המכוש האחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה שבכלי לא הועיל כלום שגם בלא מכוש זה הוא כלי אבל כיון שהאומנים לא מחשיבין הכלי לגמור מחמת איזה עקמימות משהו להשוותו כדאיתא בר"ן בשם פר"ח בדף ע"ג עד שיכו גם מכוש האחרון הרי עשה במכוש זה חשיבות מלאכה שנגמרה על מה שנעשה כבר, אבל לא שעשיית סוף המלאכה היא המלאכה דמכה בפטיש, ואף שבאלו יש עוד לומר שעשיית סוף מלאכה הוא המלאכה שמכה בפטיש, אבל פי' ב' דר"ח שהביא הר"ן שמכה על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה הא הוא באמצע הבנין דא"א להשוות אחר שנגמר הבנין בהכאה ומ"מ הוא גמר מלאכה לענין מכה בפטיש, וא"כ הוא רק כדבארתי דלא בעינן סוף מלאכה אלא מה שמחשיב את מה שנעשה לגמור כיון שדרך הבונים אחר שבנו מקצת להשוות את האבנים קודם שנתייבשו ואין מחשיבין מה שעשו לגמור המקצת שבנו כשלא השוו אף שאין בהשואה זו חשיבות מלאכת בונה דהוא רק ליפוי בעלמא, של"ד למשוה גומות בקרקע הבית שחייב משום בונה דהתם יותר ראוי להשתמש כשהקרקע שוה אבל בכותלים הוא רק ליפוי שאין שייך זה לבונה, אבל מאחר שאין מחשיבין הבונים מלאכתם לנגמר אף המקצת שבנו בלא השואה הרי עשו בהשואה זו חשיבות גמר מלאכה להמקצת בנין שעשו הוא מלאכה דמכה בפטיש, וא"כ אף לרש"י ותוס' הוא כן רק שציירו מכה בפטיש באופן אחד.

וכיון שמלאכת מכה בפטיש הוא על זה שהחשיב במה שעושה עתה גמר מלאכה על מה שנעשה אף שאינו גמר ממש אם אך המקצת שנעשה נגמר בזה, כ"ש כשבמעשיו נעשה דבר גמור בהכרח שא"א להתבטל אף שהוא רק מקצת ותחלת הדבר שחושב לעשות שהוא חייב במלאכת מכה בפטיש, ומדוקדק לפ"ז לשון הגמ' [שבת] בדף ע"ה רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו כל מידי דאית ביה משום גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, ולא אמרו כל מידי דהוא גמר מלאכה, משום דאין הכוונה דיהיה גמר מלאכה שעושה אלא דמה שעשה הוא דבר נגמר וקיים בין מחמת שבהכרח הוא דבר קיים שא"א לבטלו בין מחמת שנחשב במעשיו לנגמר, וזהו לשון דאית ביה פי' דאף שהוא תחלת מלאכה אבל יש בו גם גמר מלאכה בזה שסך מלאכה שעשה כבר הוא דבר קיים וא"צ לעוד דבר לעשות להחזיקו, חייב משום מכה בפטיש אף שאין בו גדר מלאכה דזה עצמו שנעשה דבר גמור היא מלאכה.

ולכן מסתת אף בכ"ש הרי חריץ שעשה אף שצריך לחרוץ עוד הרבה חייב משום מכה בפטיש משום דמה שחרץ הוא דבר גמור שלא יחרוץ עוד וכן בצר מקצת הצורה, אבל בעביד חביתא שכ"ז שלא הוסק בתנור אין מה שעשה דבר קיים דרק התנור יחזיק ויקיים מה שעשה לא הוו מעשיו גמר מלאכה ואין בו משום מכה בפטיש.

ואף שגם במלאכת בונה בעינן שתהא מלאכתו מתקיימת אבל הוא אף ביכול להתבטל מה שעשה כיון שאפשר גם להתקיים כשלא יבטלו היא מלאכה דבונה שהרי תיקן בזה דלא יצטרך שוב לעשות זה, אבל מכה בפטיש שהוא להחשיב מה שנעשה לגמור הוא שייך רק כשא"א להתבטל אם עדיין לא נגמר המלאכה ממש כהא דמסתת ובאם הוא נגמר ממש אף כשיכול להתבטל כיון דגמר בזה מה שעשה מכבר אף רק מקצת כהא דהשואת האבנים לחברותיה, אבל קודם שהשוה אין כאן גמר כיון דמצד עצם המלאכה הרי אפשר לבטלו ומצד מחשבתו הרי עוד צריך לעשות להשוות, ולכן בחביתא אם יש בנין בכלים חייב משום בונה אף דעדיין צריך להחזיק שלא יוכלו לבטלו להסקה בתנור משום דהרי אפשר גם להתקיים אבל כיון שאין בנין בכלים אין לחייבו משום מכה בפטיש דעדיין לא מחשיבין לגמור כיון שאפשר שיתבטל בלא הסקה בתנור.

ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הגמ' לשמואל בדף ק"ג [שבת] מקודח דלאו גמר מלאכה הוא, הא עכ"פ הנקב שעשה הוא דבר גמור וקיים בהכרח שא"א להתבטל כמו במסתת כל שהוא שחייב משום מכה בפטיש, דל"ק כלום דבקודח הא לא התחיל עדיין כלום במלאכתו שצריך לעשות דהנקב שעשה אין בו שום צורך רק תקיעת היתד הוא הצורך וזהו מלאכתו שעושה ולכן אין שייך לחייבו משום מכה בפטיש שהוא בזה שנעשה איזה דבר והרי בהנקב שקדח עדיין לא נעשה כלום, ורק לרב דהוא משום בונה יש לחייבו משום שעכ"פ הוא ממעשה הבנין, ופריך שפיר לשמואל דקודח לאו גמר מלאכה הוא ואין לחייבו.

[ענף ג'] נמצא לפ"מ שבארתי כשעושה דבר שא"א לבטל מה שעשה דהוא בהכרח דבר קיים חייב מטעם מכה בפטיש אף שאינו בגדר מלאכה מצד עצמו ל"מ לשמואל דמסתת שהלכה כמותו כדפסיק הרמב"ם בפ"י הי"ח אלא אף רב לא פליג בזה דמה שפליג במסתת הוא מטעם אחר כדבארתי בחדושי [נדפס בספרי דברות משה על ב"ק סי' כ"ג ענף י"ב], ואם עושה לגמר חייב מטעם מכה בפטיש אף באפשר לבטל ג"כ בליכא גדר מלאכה מצד עצמו, ולכן כשחותך החבל אף שהוא תלוש ואין כאן גדר מלאכה במעשיו בעצם, יתחייב מטעם מכה בפטיש שהרי הוא דבר גמור בהכרח אם הוא מתקן וכ"ש בהא דאיירי בעירובין שחותך בשביל לפתוח המגדל שהוא למעשה גמר שיהיה פתוח שודאי יש לחייבו משום מכה בפטיש, ולכן הוצרך רש"י לומר אף אחר שכתב דאין חתיכה אסורה אלא במחובר ואינו מלאכה בעצם גם זה שהוא מקלקל דבמתקן היה חייב מטעם [מכה] בפטיש, וכן הוא בשבירת חבית קטן אף שאין בו איסור בנין וסתירה לרש"י והר"ן מ"מ אם היה מתקן בהשבירה היה חייב מטעם מכה בפטיש מטעם זה שבארתי, אף שעדיין אינו גמר דעוד יתקננו אחר השבת להיות נקב יפה כפי האפשר לו, מאחר דכל עשייתו הוא דבר גמור בהכרח מחמת שא"א לבטל מעשה השבירה שעשה ולכן הוצרכו לטעם מקלקל.

ומש"כ רש"י עירובין [לה] שאין חתיכה אסורה אלא במחובר דמשמע דאם היה במחובר היה אסור והא לשון במחובר לא משמע שהוא בנין שיהיה מדין מלאכת סותר ששייך התירוץ שכתבתי על קושית הפמ"ג והעו"ש על הר"ן ועל מה שקשה ברש"י דסוף הדבור אלא משמע שהוא במחובר ממש דהוא מדין מלאכת תולש שהוא ככל המלאכות שבעי מתקן בעצם המלאכה וכיון שהוצרך לומר שהוא מקלקל כדי שלא יתחייב מטעם מכה בפטיש, א"כ גם בחתיכה ממחובר שהיה תולש נמי היה פטור במקלקל, ונראה דרש"י סובר כשיטתו בב"ק דף ל"ה דבמקלקל נמי הוא בגדר מלאכה דהא פוטר שם מתשלומין בהזיק בשבת בהבערה כשלא צריך גם לאפרו שהוא מקלקל שהתוס' שם [ב"ק לה] הקשו עליו של"ד לשוגג שיש בו איסור מלאכה ובמקלקל אין כאן איסור מלאכה, וצריך לומר דרש"י סובר דמקלקל נמי הוא בגדר מלאכה אך שנתחדש לפוטרו מחיובים [וכדבארתי בספרי דברות משה סי' כ"ג טעמו עיי"ש], ולכן אף מדאורייתא יש איסור במקלקל אבל הוא דוקא בשאר אבות מלאכות שעצם המעשה הוא המלאכה שזה הא ישנו גם במקלקל אבל במכה בפטיש שבעצם המעשה ליכא גדר מלאכה רק מצד מה שנעשה ממעשיו חשיבות דבר גמור היא המלאכה אין שייך זה במקלקל שאין שום חשיבות מזה וממילא ליכא במקלקל דמלאכת מכה בפטיש שום איסור. ולכן כתב רש"י דבחתיכה ממחובר שהוא תולש היה אסור משום שאף במקלקל הוא איסור מדאורייתא אף שאין מתחייבין ולא היה שייך להתיר גם בבין השמשות, אבל כיון שהוא תלוש שאין האיסור אלא מצד מכה בפטיש לכן כיון שהוא מקלקל שרי לגמרי וכן בשבירת חבית קטן שהוא רק מדין מכה בפטיש כתב שפיר רש"י דאין במקלקל שום איסור בשבת, ולפ"ז מתורץ גם קושית העו"ש והפמ"ג מאיסור דמגדל גדול אף בלא תירוצי דלעיל משום דבמגדל גדול שיש בו מלאכת סותר אם היה בשבירת המגדל בעצמו שהיה זה סותר ממש היה אסור לרש"י אף במקלקל ממש בלא שום תיקון גם מדאורייתא ולא היה ניתר בביה"ש, ואולי יהיה ניחא לפ"ז מה שהיה ניחא להמג"א אליבא דרש"י דלכן כשתירץ דברי הר"ן אף שעל רש"י ליכא תירוץ זה היה ניחא שתמוה מאד כדהקשתי עליו, דלפ"ז על רש"י לא קשה משום דסובר בשאר מלאכות שגם מקלקל הוא איסור מדאורייתא אך שלא מתחייבין ורק במכה בפטיש סובר שליכא איסור, אבל על הר"ן הקשה שפיר דהר"ן הא סובר דבמקלקל גם בכל מלאכות ליכא איסור מדאורייתא כמו במכה בפטיש, אך שאסרו מדרבנן בין בשאר מלאכות בין במכה בפטיש, והתירו לצורך שבת, דא"כ גם במגדל גדול הי"ל להתיר, אך גם על הר"ן לא קשה כתירוץ הראשון שכתבתי שסותר שאני, ונתבאר שיטת רש"י והר"ן בטוב בלי פקפוק.

ואחרי שתירצתי שיטת רש"י ור"ן בהיתר שבירת החבית, נחזור לדינא שלדידהו מותר לקרוע השק ליקח הצוקער וכן לקרוע שק של בגד וכן לפתוח בשבירה תיבת השפראטן וכל הקענס אף שהם של מתכת, כיון דהוא מקלקל בעצם המלאכה אף שהוא מתקן לענין ליקח האוכלין מאחר שהם כלים קטנים דלית בהו משום מלאכת סותר, ולהרשב"א והריטב"א כאן והמרדכי פ' הבונה בשם הרא"מ מותר משום שאין בנין וסתירה בכלים, ואף לדידהו מסתבר שההיתר הוא רק לצורך שבת, ועיין בחדושי אנשי שם שעל המרדכי שם, וכן הוא לתירוץ ראשון של התוס' בעירובין דף ל"ד ד"ה ואמאי, וכן הביאו התוס' שם וכאן מירושלמי, וכן מסיק הגר"א בסי' שי"ד סק"ג. אבל התוס' כאן ובעירובין בתירוץ ב' והרא"ש סברי דדוקא בחבית של מוסתקי דהיא חבית שבורה שמדובקין שבריה בזפת מותר אבל בחבית שלימה אסור עיי"ש.

[ענף ד'] והנה לתוס' שבת [קמ"ו] משמע שהוא רק מדרבנן דהא הביאו מביצה דף ל"ג שמוקים הגמ' הא דשובר את החבית במוסתקי משום דמקשה לר"א שאוסר לקטום להריח גזירה שמא יקטמנו לחצוץ שיניו שחייב חטאת מ"ט לא אסרו לשבור את החבית לאכול הגרוגרות שמא יתכוין לעשות כלי, וסברי שהקושיא היא אף לרבנן משום דאף דלא אסרו לקטום להריח הוא משום דאף לחצוץ שיניו סברי שאין בו איסור דאורייתא אבל בשובר את החבית שבמתכוין לעשות כלי הוא איסור דאורייתא יש לגזור כמו לר"א, ולכן גם לדידהו צריך לאוקמי במוסתקי שלא שייך לגזור בהו דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי, ולפ"ז יש ג"כ להתיר בשק של ניר שלא יחוס עליה דגרוע הוא מחבית של מוסתקי וליכא למיגזר שמא יתכוין לעשות כלי, אבל לקרוע שק של בגד יש לאסור דאפשר שיחוס עליה ויש לגזור שמא יתכוין לעשות כלי. ולשבור תיבת שפראטן וכל הקענס יש לידע דרך המדינה, דאם דרכם להשליכם לאשפה ואין חסים עליו אף עניים יש להתיר, ואם יש אנשים שחסים עליו ומשתמשין בו לאיזה דבר יש לאסור מצד גזירה שמא יתכוין לעשות כלי, ואף לעשירים יש לאסור באותן מקומות.

ובתוס' ביצה שם [ל"ג] ד"ה כי תניא פירשו בטעם אחר דמחמת שבמוסתקי היא חבית רעועה יחוס עליה דלק יקלקל ויעשה נקב לכל הפחות שיוכל עיי"ש וכוונתם צריך לפרש דלא יסמוך על מה שיתקן אותם אחר שישברהו לעשות בפתח נאה דירא שמא יקלקלהו לגמרי וישמור מתחלה לעשות הנקב לכל הפחות שיוכל וישאר בנקב שיעשה בלא תיקון יותר וזה עצמו לא הוי תיקון דעכ"פ נתקלקל מבתחלה, ולפ"ז אין להתיר אף בשק של ניר ותיבות הקענס אף במקומות שמשליכין שהרי הם בריאין ולא שייך טעם זה, אבל מסתבר שאם אינו חס עליה כלל כמו של ניר ודאי אין לחוש לכוונת עשיית כלי כסברת התוס' והרא"ש דשבת ורק בחבית של מוסתקי סברי בביצה שחס עליה ולכן פירשו טעם שמחמת זה אין לחוש אבל כשודאי לא חס אין לחוש גם לדידהו כטעם תוס' והרא"ש שבת.

אבל התוס' עירובין [לה] בתירוץ ב' סברי דבחבית שלימה אסור מדאורייתא מחמת דיש בנין וסתירה גמורה אף בכלים ובמוסתקי מותר שכיון שהם רק חתיכות מדובקות לא הוה בנין וסתירה גמורה ואינו בכלים וזהו גם כוונת הר' יצחק בתוס' עירובין וכן כתב הרא"ש בעירובין. ותמוה שם ברא"ש שכתב גם טעם רש"י שלא גזרו שמא יתכוין לעשות כלי מחמת גריעותו, הא בלא זה ליכא למיגזר משום שאף אם יתכוין הוא רק מדרבנן דאין בנין כזה בכלים דאם היה מדאורייתא בנין כזה היה גם סתירה מדאורייתא והיה אסור גם במוסתקי מצד עצמו מדינא כמו בשלימה לדידיה, ובתוס' לא הזכירו בעירובין טעם רש"י וכן הוא כמפורש בתוס' ביצה שלתוס' עירובין א"צ לטעם רש"י, וזה שכתבו שם דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלימות לא הוי שום תיקון כלי, כוונתם מדאורייתא דהא מפורש תנן שלא יתכוין לעשות כלי אלא דכיון דאינו תיקון כלי מדאורייתא רק מדרבנן אין לגזור ולאסור לשבור, אבל הרא"ש שכתב כתוס' והזכיר גם טעם רש"י הוא תמוה.

וצריך לומר שסובר הרא"ש דאף במוסתקי אם יתכוין לעשות כלי אף שאינו בונה יתחייב מטעם מכה בפטיש דעכ"פ גמר מלאכה הוא, והוי להרא"ש במוסתקי כמו לרש"י בכלי שלם שאף שסובר שאין בנין בכלים כלל מ"מ חייב מטעם מכה בפטיש מחמת גמר מלאכה, ואף במוסתקי חייב לרש"י מטעם מכה בפטיש דהא מוקים למתני' במוסתקי ומ"מ חייב במתכוין לעשות כלי, וכן הוא להרא"ש במוסתקי לבד וא"כ עדיין יקשה מ"ט לא גזרו שמא יתכוין לעשות כלי ולכן צריך לטעם רש"י שאין לגזור מחמת שלא יחוס מצד גריעותו אבל שלא במוסתקי אסור מצד עצמו מחמת שיש סתירה בכלים ולמלאכת סותר סגי בתיקון שהוא לאכול עתה כדלעיל. והתוס' סברי דבמוסתקי ליכא אף מכה בפטיש משום שאין בזה שום חשיבות על מה שנעשה, רק מדרבנן אסרו מטעם בונה לכוין לעשות כלי ולשבור לא אסרו משום צורך שבת לכן לא הוצרכו לטעם רש"י.

עכ"פ לתוס' עירובין והרא"ש שם אסור לשבור כלי שלם מדין סתירה שלזה מה שצריך להגרוגרות שבו לאוכלם עתה הוא נחשב תיקון ואסור מדאורייתא, וא"כ אסור לדידהו לקרוע השק ליטול הצוקער ולשבור תיבות השפראטן וכל הקענס מדין סותר מדאורייתא וכן פסקו גם הטור והשו"ע [או"ח] בר"ס שי"ד שבחבית שלימה אסור מדינא מטעם שיש סתירה בכלים ורק בחבית מוסתקי מותר, והרמ"א מצריך שיהיה גם כלי קטן שלא מחזיק ארבעים סאה משום דסובר דבנין רעוע הוה אף במוסתקי ובקרקע הוה אף בזה בנין ולכן כשמחזיק מ' סאה שהוא כאהל שבקרקע לרש"י ור"ן והרבה ראשונים דאף דאמרו רבה ורב יוסף בעירובין שם [לה] טעם זה רק לר"א אבל לאביי הא פרש"י שלכו"ע הוא אהל. ולכן סובר הרמ"א שלא יפלגו בזה אף המתרצים הא דעירובין מטעם שיש בנין וסתירה בכלים דאף שיכלו לתרץ דאיירי במגדל גדול מ"מ תירצו מטעם שיש סתירה גם בכלים משום דסברי דכן האמת מהא דשופתא בקופינא, וא"צ לאוקמי במגדל גדול דוקא, וכן מפורש בתוס' עירובין דלא מחמת הקושיא חידשו זה שיש בנין וסתירה בכלים אלא דאף שיש לתרץ דאיירי במגדל גדול תירצו מחמת שיש סתירה גם בכלים מהא דשופתא בקופינא וממילא יש להם תירוץ גם אם איירי בכלי קטן ולא חזרו כלל מחדוש דתירוץ ראשון דמגדל גדול הוי כאהל ושייך בו גם בנין וסתירה הרעוע אף שאינו בכלים, ופסק הרמ"א כמותם. וכן מפורש בב"י שזה שלא סמכו על תירוץ ראשון דאיירי במגדל גדול הוא מחמת הא דשופתא בקופינא דגם בכלי קטן יש בו בנין וסתירה גמורה וא"כ אין הכרח שיחזרו מהא דגדול יש לו דין אהל. וכן משמע גם שיטת הב"י דהא הוא פוסק דדוקא במוסתקי שרי וא"כ בהכרח שגם הא דמותר להתיז ראש החבית בסיף איירי נמי במוסתקי כדאיתא במג"א סק"ז ומ"מ הביא הב"י מתה"ד בשם או"ז דאיירי בקטנה דאינה מחזקת יותר ממ' סאה אבל מחזקת אסור ומשמע שסובר גם הוא כן להלכה אף שלדידיה איירי במוסתקי דוקא א"כ חזינן שגם הוא סובר כהרמ"א. וצע"ק על שלא כתב זה בש"ע. עכ"פ שיטת הרמ"א נכונה ומקורה מתוס' ומוכרח כן גם דעת הב"י, ולא קשה כלום קושית ערוך השלחן עליו בסעי' ח' שכיון שפוסק חלוק דבין גדול לקטן הו"ל לפסוק שמותר לשבור גם שלימה כיון שנסתלקה הקושיא מעירובין, דהא לא משום קושיא זו פסקו כן אלא מהא דשופתא בקופינא.

ועיין ברשב"א ביצה שם [ל"ג] שהקשה על שיטת התוס' עירובין קושיא גדולה דהא לר' אחא בר יעקב שם לא איירי מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי ולא נאסר מחמת סתירה וכן הקשה הגר"א בסק"ד בסופו שמביצה מהמקשה אדרבה מוכח שמותר אף בשלימה מצד סתירה דהא כל קושיתו היא רק משום גזירה והיא קושיא גדולה מאד. ולפ"מ שכתבתי להרא"ש שאף במוסתקי חייב בנתכוין לעשות כלי מטעם מכה בפטיש יש לומר שגם ר' אחא בר יעקב ידע שאיירי במוסתקי ומ"מ הקשה שהי"ל לאסור לשבור דלמא יתכוין לעשות כלי ותירץ ר' אשי דכיון שתניא ההיא במוסתקי שאני שאין לחוש שיתכוין לכלי מחמת גריעותו, ואף שהוא קצת דוחק מ"מ צריך לפרש כן לדידהו.

[ענף ה'] והנה הרמב"ם פסק דיש בנין בכלים בפ"י משבת הי"ג בעבד חביתא ובשופתא דקופינא ומ"מ פוסק בחבית דמותר לשוברה ליקח הגרוגרות בפכ"ג ה"ב ומדסתם משמע דאף בחבית שלימה מתיר וכן איתא בק"נ פ' חבית. ועיין בש"ג שכתב שמוכרחין לומר שהרמב"ם סובר כתוס' דדוקא במוסתקי שרי אף שסתם כיון שסובר דיש בנין בכלים אבל לא נכון כלל דודאי היה מפרש אם היה מתיר רק במוסתקי ולא היה סותם שיטעו להקל שלא כדין, וכן הרי"ף סתם והשמיט אוקימתת רב אשי דאיירי במוסתקי והוכיח מזה הרשב"א בביצה שסובר דמותר לשבור אף שלימה וכן ברור שסובר גם הרמב"ם. ולכאו' הוא תמוה טובא. ומש"כ הק"נ דהרמב"ם סובר כהר"ן ביצה שם דלרבנן דר"א דסברי דקוטם לחצוץ בו את שיניו אינו אלא משום שבות הוא מטעם דסברי דעשיית כלי בקטימה ולא בסכין שהוא שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן, ולכן גם בעושה כלי ע"י שבירה שהוא שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן אף כשמכוין לעשות כלי ומש"ה כי לא מיכוין שרי אף לכתחלה עיי"ש, אינו תירוץ כלל על הרמב"ם דסובר דיש בנין בכלים, דהא הוא טעם רק אם השבירה בעצם היה מותר מצד שאין סתירה בכלים רק שהיה לן לגזור דלמא יתכוין לעשות כלי שאסור היה זה טעם נכון דכיון שאף כשיכוין לכלי אינו אסור לרבנן אלא מדרבנן מחמת שהוא עשיית כלי שלא כדרכו אין לגזור בלא מתכוין לכלי, אבל להרמב"ם שיש בנין בכלים הא יש גם סתירה בכלים וא"כ כשם שאסרו מדרבנן הבנין שלא כדרכו כ"כ ודאי אסרו הסתירה שלא כדרכו ככל מלאכה שלאחר יד שאסרו מדרבנן דמ"ש סתירה מבנין, וגם הא בסתירה מסתבר שלא שייך שיהיה סתירה שלא כדרכו וגם בשבירת החבית הוא סתירה כדרכו וא"כ יהיה אסור לשבור מצד עצמו לא רק מדרבנן אלא גם מדאורייתא. וצע"ג בכוונת הק"נ שאין תירוצו כלום.

ועיין בערוך השלחן [או"ח סי' שי"ד] סעי' ה' שכתב שהרמב"ם סובר מחמת דמקלקל הוא ואיסורו רק מדרבנן בזה הקלו בכלים לומר שאין סתירה בכלים, וזה ודאי הוא מלתא בלא טעם לומר שיקילו רבנן בכלים יותר אם האיסור שוה ולא משמע כן מכל הראשונים, אלא מה שמחלקי להקל בכלים שדוקא בבנין גמור יש בנין הוא מדאורייתא אבל אם מדאורייתא שוין באיסור אין מקום לומר שיקילו רבנן בכלים, וגם מתוס' ורא"ש שהוצרכו לומר מחמת דסברי דיש סתירה בכלים דאיירי במוסתקי חזינן בפירוש שאין חלוק בזה דאף שמקלקל יש סתירה בכלים לדידהו כמו בקרקע ולא הקלו בכלים יותר מבקרקע, ופלא שהביא עוד מדברי התוס' ראיה לדבריו בעת שאדרבה הם סותרים לדבריו, אך אולי יש לומר בשיטת הרמב"ם כדבריו מטעם מקלקל אבל יהיה מותר גם בכלי גדול ואף בקרקע ובעירובין איירי בשל אבן כירושלמי שאינו יכול לשוברה ויהיה דלא כהר"ן שאף לטעם זה מסיק דדוקא בכלי קטן מטעם דבארתי שלפ"ז להרמב"ם שיש סתירה גם בכלים היה לו לאסור ונצטרך לומר שפליג הרמב"ם על הר"ן בזה והוא דוחק דלמה שבארתי טעם הר"ן הוא נכון מאד.

והנכון לע"ד דהא גם על הר"ן קשה דגם הוא סובר דיש בנין בכלים כדאיתא בדבריו ר"פ הבונה א"כ איך מותר בכלי קטן הא אוסר בכלי גדול מטעם דיש סתירה א"כ גם בקטן הרי כיון שיש בנין יש סתירה ואיך כתב בכאן דאין סתירה בקטן וסותר דברי עצמו ועיין בב"י שהקשה זה ותירץ שהר"ן מחלק בפ' הבונה דבעושה כלי מתחלתו או כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה אבל בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אין בנין בכלים והביא כן גם מהמ"מ פ"י הי"ג. ולכאורה אינו מובן במה מחולקין דברי הר"ן מדברי התוס' שלהתוס' א"א לחלק בין גדול לקטן בשלם ולהר"ן יש לחלק, וצריך לומר בכוונתו שהר"ן אינו מחלק בין בנין גמור וסתירה גמורה לבנין וסתירה גרועה, אלא רק בין אם הוא כבר כלי לעשיית כלי, דמפרש שמה שאמרו אין בנין בכלים הוא בדוקא אחר שכבר הוא בשם כלי כגון בנתפרקו וא"צ אומן דעדיין שם כלי עליו וה"ה אם מוסיף בו אינו חייב משום בונה דכיון דהוא כלי נמצא שעשייתו הוא בכלים וע"ז אמרו אין בנין בכלים אבל בעושה כלי מתחלתו הרי אינו עושה בכלי דהא עדיין ליכא כלי לא מיקרי בנין בכלים אלא הוא בונה כלי וחייב משום בונה וזהו כמעט מפורש בדברי הר"ן שם ויותר מפורש זה בדברי המ"מ שכתב אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא זה בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי עיי"ש, והטעם אולי משום דבקרקע יש חשיבות מלאכה דבונה בכל משהו שעושה שמדבר המיטלטל מחברו להיות קבוע, וכן הוא בכלי גדול שנחשב אהל ודבר קבוע מחמת גודלו הוי כל משהו שמוסיף בנין וכשנוטל הוא סותר בכל משהו שסותר הקביעות שעשה אבל בכלים קטנים שאין קבועין אין שום חשיבות מלאכה על מה שמוסיף אף שנקבע לכלי שלא נתחדש איזה חשיבות על הדבר שהרי הוא מיטלטל כמתחלה וגם אין חשיבות מלאכה על מעשיו מאחר שבלא מעשיו נמי היה בשם כלי,. אבל היכא שבמעשיו נעשה בשם כלי כגון בעשה כלי מתחלתו או שנתפרק באופן שצריך אומן להחזירו שבטל מתורת כלי הרי יש כאן חשיבות מלאכה גדולה על מעשיו שהרי ממעשיו נעשה כלי ואין לך בנין גדול מזה, עכ"פ איך שנימא בטעם הדבר הא סברי הר"ן והמ"מ שרק בונה בכלים שישנם כבר בשם כלים אמרינן דאין בנין בכלים אבל בעושה בשם כלי במעשיו עתה יש בנין.

ומוכרח כן להרמב"ם דבפ"י הי"ב פסק שהבונה ע"ג כלים פטור והוא מירושלמי ר"פ הבונה כדאיתא במ"מ אף שודאי הוא בנין גמור דהא בירושלמי מפורש שבנין כמשכן אם היו בונים ע"ג כלים היה פטור דאמר אדנים כקרקע הן אבל אם היו ככלים לא היה חייב משום בונה אף שהוא בנין גמור, וא"כ מאי טעמא מחייב בהי"ג עושה תנור וחביתא ושופתא בקופינא משום בונה, ולכן מוכרחין לומר דסובר הרמב"ם כהר"ן והמ"מ אליביה שבונה בכלים אף בנין גמור אינו בנין אבל עשית כלי מתחלה שעדיין לא היה בשם כלי ובמעשיו נעשה כלי הוי בונה שמפרש לשון הגמרא אין בנין בכלים בדוקא.

ולפ"ז הוא רק בבונה אבל בסתירה ליכא כלל אופן שיחייב בסתירת כלים דהא בעת שסותר היה כלי ונמצא שסתירתו היתה בכלים ואין סתירה בכלים, וגם להטעם שכתבתי אין שייך בסתירה דבהדבר ודאי אין חשיבות מלאכה דהוא מקלקל וכל חיוב במלאכה דסותר הוא משום שצריך לו לבנות כלי אחר וכדומה שג"כ אינו חשיבות על מעשיו מה שנעשה סתור מזה לכן אין בסותר כלי מלאכת סותר. עכ"פ איך שיהיה בטעם הדבר הא סברי דהלשון מדוייק דבכלים אין סתירה וכל סתירת כלים הרי הוא בכלי וא"כ נמצא שאף שבעושה כלי יש בנין מ"מ בסותר כלי אין סתירה. ול"ד להא דאמר [שבת] בדף קכ"ב אי יש בנין בכלים יש סתירה בכלים, דודאי אי אמרינן דיש בנין גם בכלים דהפירוש הוא שאף שהוא כבר בשם כלי יש בנין במה שהוסיף בהו בחזרת הדלת דאיירי שם יש גם סתירה בנטילת הדלת דמלאכות בונה וסותר תלויין זה בזה אבל כשאמרינן אין בנין בכלים הרי אין גם סתירה אך שבעשיית כלי יש בנין משום דעדיין אינו בכלים אין שייך זה בסתירה דהרי הוא בכלים, וזה פשוט לשיטת הר"ן והמ"מ.

ולכן ניחא מה שמותר לשבור החבית אף שלימה אם היא קטנה ואין כאן מלאכת סותר כדכתב הר"ן בשבת, אבל לנקוב יפה שיהא לפתח אף שבונה לא יהיה מחמת דבכלי הוא מ"מ יהיה אסור מצד מכה בפטיש והיה לן לגזור לאסור גם לשבור לר"א ואוקים ר' אשי לר"א במוסתקי דבשלימה יהיה אסור מדרבנן אבל לרבנן הוא עשיית כלי כלאחר יד ואסור רק מדרבנן אף שיתכוין לנקב יפה ולכן לא גזרו אף בשלימה כדכתב הר"ן בביצה, זהו שיטת הר"ן והוא כוונת הב"י שלכאורה לא מובן כלל מה תירץ בזה ולמה שבארתי הוא נכון מאד.

וכן מוכרח גם שיטת הרמב"ם כדכתב המ"מ אליביה וכדבארתי, ולכן גם לדידיה אף שיש בנין בעושה כלי מ"מ אין סתירה בסותר כלי, לכן פסק דמותר לשבור אף חבית שלימה, [והרמב"ם שסתם משמע שסובר עוד יותר שגם כלי גדול יותר ממ' סאה מותר לשבור דאינו סובר שנחשב כאהל והמשנה דעירובין יתרץ כירושלמי בשל אבן שאינו יכול לשוברה, אבל בפמ"ג בא"א סק"ג כתב שגם להרמב"ם יש בנין בכלי של מ' סאה]. וניחא לפ"ז מה שנקט הרמב"ם דין דשובר את החבית בדיני מכה בפטיש בפכ"ג משום שאף כשיתכוין לנוקבו יפה אינו ממלאכת בונה רק משום מכה בפטיש, וגם ניחא מה שלא הזכיר בדיני סותר בהט"ו דסותר גבינה או מסיר יד הקרדום חייב משום סותר משום דליכא בזה משום סותר. וזה שכתב שם שפרק עץ תקוע ה"ז תולדת סותר צריך לומר שהוא עץ תקוע מאהל הקבוע שלעיל מזה ולא מכלים.

ולפ"ז ניחא מה שמנפח בכלי זכוכית אין בו משום בונה שנשארו התוס' [שבת] בדף ע"ד בקושיא לשיטתם, משום דהנפוח שעושה משמע שהוא אחר שכבר נעשה בצורת כלי ע"י הדפוס דלכן אמר לשון מנפח בכלי ולא אמר מנפח כלי זכוכית ואין בנין בכלים כשכבר הם בשם כלי.

ונמצא שיש לנו גם דעת הרי"ף והרמב"ם להתיר אף בחבית שלימה אבל עכ"פ מאחר שרבותינו בעלי השו"ע אסרי בכלי שלם יש לאסור.

[ענף ו'] והנה בבגדים לא מצינו שיהיה שייך בנין וסתירה, משמע דלא שייך רק בכלים של עץ ומתכות וחרס שהחלל שלהם עומד כבנין ואהל, אבל בבגדים שמתקפלים ואינם כבנין אין בהם מלאכת בונה וסותר, וא"כ לקרוע שק אולי יש להתיר גם לשיטת התוס' והרא"ש והטור והש"ע דכיון דאין בו בנין אין בו סתירה.

ואף שלכאורה יש לומר לאידך גיסא דלכו"ע יהיה אסור, דהא קורע הוא ג"כ מלאכה ומלאכת קורע הוא אף בבגד קטן וא"כ כמו שאסור לשבור בכלי גדול או בבנין דיש סותר מטעם דבסותר נחשב מתקן גם בזה שצריך עתה להאוכלין שבו אף שאינו תיקון בגוף המלאכה, כ"כ יהיה אסור בשק אף בקטן משום קורע דג"כ סגי רק בתיקון כזה שבסותר. אבל הא איתא בתוספתא פי"ז דשבת ה"ט ופ"ג דביצה ה"ט הובא בב"י ובמג"א [או"ח סי' שי"ד] ס"ק י"ד קורע אדם את העור שע"פ החבית של יין ושל מורייס, ופי' במנחת בכורים משום הא דאמרינן שובר את החבית לאכול גרוגרות עיי"ש. וגם בתוס' שבת דף מ"ח משמע דמה שפותח בית הצואר אסור הוא מחמת שמכוין לפתחא אבל אם לעין יפה מכוין היה מותר כמו בחבית וא"כ הרי מפורש דקורע מותר כדי ליקח האוכלין שבו, ולכאורה הא יש לאסור כמו בסותר.

וצריך לומר דבקורע לא נחשב זה שצריך ליקח האוכלין שבו למתקן דאף שבסותר בארתי לרש"י והר"ן שהוה מתקן, הוא מחמת שבסותר כל תיקונו לעולם לא ניכר בשום דבר דאף שיש לו מחמת הסתירה המקום או העצים והאבנים שצריך להם אבל הא אין הכרח להמקום והעצים והאבנים שצריך להם שיהיו מבנין ולא ניכר בהם זה כלל, שלא כמבעיר לבשול קדרה ולאפר שא"א להו להיות בלא הבערה וניכר בהם שהיה הבערה שלכן אף שהתיקון הוא לא בעצם ההבערה אלא לגבי דברים אחרים נחשב זה כתיקון ההבערה עצמה דבמקום ועצים ואבנים לא ניכר שהיה סתירה משום שאין הכרח לזה ולכן אף שלמקום זה ועצים אבנים [ואבנים] אלו שהיו בבנין היו מוכרחין לסתירה לא ניכר זה ואין שייך להחשיב תיקון הוייתם מהסתירה, ומ"מ חייב בסותר אלמא דבסותר סגי בתיקון כזה ובהכי חייבה רחמנא כדאיתא בתוס' [שבת] דף ל"א, אבל בקורע לא מבעיא כשצריך לתפירתו לעשותו לשתי חתיכות שכל תפירת בגד הוא כן אלא אף אם רק במקום קטן קורע מחמת דעביד כי כיסתא ולתפור אח"כ כהוגן שרק בדרך מקרה מחמת שקלקלו באריגה או בתפירה הוצרך לזה, מ"מ אחרי שכבר הוצרך לזה ניכר לעולם שהתיקון בהתפירה נעשה בקריעה לכן יש להחשיב תיקונו שהוא בהקריעה, והוא כמו הבערה לבשול קדרה, וכיון שמצינו בו תיקון ממש הניכר שהוא רק מהקריעה הוא ככל מלאכות שלא סגי בהתיקון במה שצריך עתה למה שמקלקל בקריעה ליקח האוכלין שאין ניכר בהם שום תיקון שאין התיקון רק לו עתה ולא במה שעשה ואין להחשיבו מתקן. ולכן תניא בתוספתא שמותר לקרוע ליקח היין והמורייס, וא"כ אף התוס' והרא"ש והטור והש"ע מסתבר שיודו בזה משום דבבגד ושק אף לדידהו ליכא משום בנין וסתירה אלא משום תופר וקורע ובקורע פטור מצד מקלקל ולכן מותר לצורך שבת, דרק בכלי עץ וחרס ומתכות וזכוכית וכדומה אסור לדידהו דסברי דיש סתירה בכלים ובסותר סגי גם בתיקון זה כדבארתי.

ויש ראיה גדולה מהא דבפותח בית הצואר שא"ר יהודה אמר רב שחייב חטאת [שבת] בדף מ"ח, פרש"י דהוא משום מכה בפטיש, וכתב הב"י [או"ח] בסי' שי"ז שזה שאינו חייב משום קורע הוא משום דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע ע"מ לתפור, וכן כתב הריטב"א במכות דף ג' הובא בכ"מ פ"י ה"י עיי"ש והוא תמוה כדהקשה העו"ש שרמז המג"א בסק"י והביא אותו הפמ"ג בא"א שם ובמחה"ש מהא דחייב אף בקורע בחמתו לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה כמפורש בגמ' [שבת] דף ק"ה והכא היא צריכה לגופה ויתחייב גם לר"ש מטעם קורע וכתב המחה"ש שלא מצא תירוץ לקושית העו"ש ופלא על המג"א שלא חש לקושיא זו וכתב דלא כעו"ש בלא שום טעם, בשלמא בהיה פתוח וחזר ותפרו שכתב הרמ"א, שג"כ החיוב בפתחו הוא מטעם מכה בפטיש ולא משום קורע כדכתב הריטב"א והכ"מ לפי' ר"ת, יש לתרץ בדוחק כדתירץ הפמ"ג בא"א שם אות י"א דקורע אינו אלא בבגד גופיה ולא בתפירות כמו במשכן שהיו קורעין ביריעה גופה, אבל לרש"י שקורע בבגד גופיה מ"ט לא יתחייב משום קורע.

ולכן הנכון לע"ד שצריך לומר דרוב בנ"א תופרין באופן שאין צורך לקרוע כדי לפתוח בית הצואר אלא שמתחלה הוא נעשה בבית הצואר פתוח כמו שתופרין בזמננו רק שאירע שטעה ותפר באופן שהיה סתום והוצרך עתה לקרוע כדי לפתוח בית הצואר נמצא שאין פתיחת בית הצואר תיקון המוכרח לקריעה ואף אחר שהוצרך לזה לא ניכר שהוא נעשה ע"י קריעה ואין להחשיב תיקון זה מתקן למלאכת קריעה ונשאר עצם הקריעה בלא תיקון שהוא כמו דין מקלקל ופטור מצד קורע, ול"ד לקורע על מתו ובחמתו שהרי הוא תיקון הקריעה ממש בעצם, ולכן הוצרך רש"י לומר שהוא מטעם מכה בפטיש, והוא ראיה גדולה למה שבארתי דבמלאכת קורע צריך שיהיה תיקונו ניכר שהוא מקריעה, וא"כ כ"ש ליקח אוכלין שאין להחשיבו מתקן למלאכת קורע שיש להתיר לצורך יו"ט.

ולמה שבארתי כ"ש לפר"ת שכבר היה פתוח שודאי אין הפתיחה מתיקוני מלאכת קורע שלא היה הכרח שיסתמו וא"כ ודאי שלא ניכר שהיה קריעה וא"צ לטעם הפמ"ג שהוא דוחק.

אך מלשון הרמב"ם שנקט לדין פותח בית הצואר בדיני קורע משמע שמחייב מטעם קורע וכן כתב בערוך השלחן סי' שי"ז סעי' כ"א להרמב"ם, וצריך לומר בטעמו שסובר דרק כשאין התיקון בהקריעה עצמה אלא לגבי דברים אחרים בעינן שיהיה ניכר שהוא מהקריעה אבל בפותח בית הצואר שהקריעה עצמה הוא התיקון אחרי שהיה סתום א"צ שיהיה ניכר שהיה זה ע"י קריעה, ורש"י ודעימיה סברי גם בזה דעכ"פ כיון שאין עושין פתיחת בית הצואר בקריעה רק שבמקרה נזדמן זה לא נחשב זה מעיקר מלאכת קריעה אלא כמתקן לגבי אחריני שצריך שיהיה ניכר שהיה בקריעה דוקא לתקונו, כמו בקורע ע"מ לתפור שזהו עיקר מלאכת קריעה שיש בה צורך קבוע או שהוא ניכר וזה היה במשכן שהתיקון היה ניכר שהוא מקריעה ויש למילף מזה רק דוגמתה שהתיקון יהיה ניכר מקריעה אף אם אפשר לתקנו גם שלא בקריעה וכ"ש כשא"א תיקונו אלא בקריעה כמו קורע על מתו ובחמתו שיש למילף אבל פתיחת בית הצואר שלתיקונו כדרך האומנים א"צ לקריעה ואף אחר שנזדמן במקרה שצריך לקריעה לא ניכר זה לא נוכל למילף שיחשב מתיקוני הקריעה והוי כעושה קריעה בלא תיקון שאינה מלאכה ואף שגם אינו מקלקל בקריעה זו, מ"מ הא לגדר מלאכה בעינן שיהיה מתקן דוקא דאם אינו מתקן יש לו דין מקלקל.

[ענף ז'] וזהו לע"ד כוונת רש"י [שבת] בדף ע"ג שכתב אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן דלכאורה קשה טובא אף אם נימא שסובר דבעינן דוקא ע"מ לתפור שלא כסוגיא דקורע על מתו [שבת] בדף ק"ה דאיזה טעם הוא וכי בעינן שיהיה אותו התיקון עצמו שהיה במשכן הא ילפינן בכל אבות כמה תולדות שאינם שייכים כלל למה שהיה במשכן ולהתיקונים שהיו שם ומ"ט לא ניליף מקורע ע"מ לתפור שהיה במשכן, גם קורע לתיקון אחר כהא דעל מתו ובחמתו למאן דמחייב מלאכה שא"צ לגופה דהוא תיקון השייך להקריעה עוד יותר מע"מ לתפור ומ"ש האי תיקון מהאי תיקון. אבל לפ"ז ניחא דרש"י מפרש דמה שאמר ע"מ לתפור בא להוציא באם הקריעה אינה לדבר שמוכרח לזה בעצם וגם אינו ניכר שייכותו לזה, שאינו בכלל מלאכת קריעה אלא מה שניכר שהוא מקריעה, משום דבמשכן אף שהקריעה היתה לצורך מה שנזדמן במקרה שנפל דרנא בהיריעה אבל היתה ע"מ לתפור שניכר שהתיקון בא מהקריעה ואין למילף מזה דבר שלא ניכר, ויש למעט מזה רק פתיחת בית הצואר וכדומה שרק אצלו נזדמן שצריך לקרוע שאינו ניכר שאינו בכלל מלאכת קריעה, אבל קורע על מתו ובחמתו שתיקונו מוכרח לקריעה ודאי ילפינן מקורע ע"מ לתפור שהיה במשכן עוד מכ"ש להמחייב א"צ לגופה כמפורש בדף ק"ה.

וזה יש לפרש גם בכוונת התוס' [שבת] בדף ע"ג ד"ה וצריך שכתבו דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה בעינן בזומר שיהיה צריך לעצים להתחייב משום קוצר דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור, שלכאורה קשה כדהקשה רעק"א בגליון הש"ס שם מהא דקורע על מתו חייב, ועוד הקשה דבניחא ליה בעצים להשתמש בהם אלא דעתה אינו עושה בשביל זה מיקרי צריכה לגופה כהא דבתולש עולשין בארעא דיליה שחייב בכל שהוא מצד שמייפה את הקרקע אף שלא נתכוין ליפוי הקרקע ולא עשה בשביל זה, ונשאר בקושיא עיי"ש ובס' דרוש וחדוש. אבל למה שבארתי ניחא דכוונתם דמקורע ע"מ לתפור שמצריך במתני' ולא סגי בתיקון שאינו ניכר שהוא בא מקריעה אף שעכ"פ עתה הוצרך לקריעה דוקא, שמעינן דלא עצם המעשה לבד היא המלאכה והתיקון הוא רק פרט ותנאי בדין החיוב, שצריך שגם יתקן בהמלאכה שעושה דא"כ היה סגי בכל תיקון שיהיה אף שלא ניכר, כיון שעכ"פ עשה עצם המלאכה והיה בתיקון, אלא ודאי דגם התיקון הוא שייך לעצם המלאכה, דהמעשה עם התיקון יחד הוא המלאכה ולכן כיון שהתיקון אינו ניכר שהוא מהקריעה אינו שייך לו להצטרף ונשאר רק מעשה הקריעה לבד דאינה חשובה מלאכה, וא"כ הוכיחו מזה שגם בזומר להצמיח האילן וא"צ לעצים אף שהמעשה שעושה הוא מעשה קוצר והי"ל להתחייב גם משום קוצר ואף שצריך שיהיה תיקון הרי יש כאן תיקון שנצמח מזה האילן דמ"ש תיקון דצריך לעצים או תיקון דצמיחת האילן, ואף שגם משום נוטע חייב דמעשה זו דזמירה בגפנים הוא מצמיח היה לו להתחייב תרתי אף בא"צ לעצים כלל כגון שמשליכם לאבוד או שאינם ראוין לעצים, משום תיקון זה דצמיחת האילן לבד. ובשלמא לר"ש דבעי צריכה לגופה ניחא שאין לחייבו משום קוצר דהא אם לא היה נצמח שם ענפים מרובים ולא היה צריך לזימור נמי היה ניחא לו, ולכן אין לחייבו על המעשה רק מצד הצמיחה שלכוונה זו עשה בזמירתו שהוא רק חדא משום נוטע, אבל לר' יהודה דמחייב בא"צ לגופה מ"ט לא מחייב תרתי גם משום קוצר כיון שעשה מעשה הקצירה והוא מתקן בזה לענין צמיחה ולא מקלקל, אבל מכיון שמקורע שמצריך ע"מ לתפור ולא סגי בתיקון שאינו ניכר שמעינן שהתיקון הוא מהמלאכה גופה שהמעשה יחד עם התיקון הוא המלאכה לכן כיון שהתיקון הוא לצמיחה אינו שייך זה למלאכת קוצר אלא למלאכת נוטע ולכן אינו חייב אלא חדא משום נוטע. ורק בצריך לעצים שיש בכאן ב' תיקוני' תיקון מה שצריך לעצים ששייך למלאכת קוצר ותיקון הצמיחה ששייך לנוטע חייב תרתי, וכן הוכיחו מהא דכבשים ושלקות שסחטן לגופן שמותר אף שלמימיהן חייב חטאת לר' יוחנן שלא נחשב תיקון מה שסוחט שלא יהיו שם המים אף לר' יהודה שמחייב בא"צ לגופה, משום שכיון שהתיקון הוא מהמלאכה גופה שאין שייך זה בתיקון זה שלא יהיו שם מים שלא שייך למלאכת דישה דאין דרך דישה בכך והוי כמעשה בלא תיקון שחסר עדיין עיקר המלאכה, וזהו פירוש נכון ואמת בתוס' ומתורצים קושיות רעק"א דודאי סברי גם התוס' דקורע בחמתו ועל מתו שחייב, וכשראויין לעצים להשתמש בהם נחשב צריך לעצים וחייב תרתי בין לר' יהודה בין לר"ש וכוונת התוס' כשודאי א"צ לעצים כגון באין ראוין לעצים או במשליכן כדבארתי בדבריהם.

ואף להרמב"ם דסובר דפותח בית הצואר חייב משום קורע שבארתי שסובר דכיון שהקריעה עצמה הוא התיקון לא בעינן שיהא ניכר ואף רק מה שבמקרה נזדמן שהיה צריך להקריעה, נמי יכול לתרץ כתוס' וכדבארתי משום שגם לדידיה הוי התיקון מהמלאכה גופה אך אף בלא ניכר סובר ששייך להקריעה כיון שעתה אחרי שהיה סתום הויא הקריעה עצמה התיקון והוו ביחד המלאכה דקריעה, כמו בתיקון דע"מ לתפור, אבל אם התיקון אינו שייך להמעשה גם להרמב"ם חסר עיקר המלאכה עדיין, ולכן בזומר כשא"צ לעצים שתיקון הצמיחה אינו שייך לקוצר אלא לנוטע פטור משום קוצר, אך לדידיה אין להביא ראיה מע"מ לתפור אלא מכבשים ושלקות שסחטן לגופן, אבל עכ"פ תירוץ התוס' יש לתרץ גם לדידיה, ולכן לא קשה עליו קושית התוס' אף שסובר דלא בעינן ע"מ לתפור וסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב ומ"מ פוסק דדוקא בצריך לעצים חייב משום קוצר, ועיין במ"ב [או"ח] בבאור הלכה ס"ס ש"מ שעמד בזה ולפ"מ שבארתי א"ש. ומש"כ שם בבאור הלכה לתרץ קושית רעק"א דחוק מאד והנכון כדבארתי. זהו מה שנראה במחלוקת רש"י והרמב"ם בפתיחת בית הצואר אם יש בו משום קורע אבל בקורע ליקח אוכלין שודאי הוא תיקון רק לדבר אחר גם הרמב"ם יודה דפטור משום קורע מטעם דבארתי דבזה לא יפלוג ארש"י ודעימיה, ולכן מותר לצורך שבת כמפורש בתוספתא.

והמחבר בב"י שכתב כרש"י שאין בפתיחת בית הצואר משום קורע אלא משום מכה בפטיש, והביאו המג"א [או"ח שי"ז] בסק"ו ובסי' ש"מ בסופו פסק דהמפרק ניירות דבוקים ה"ז תולדת קורע והוא סותר לכאורה הא דסי' שי"ז, ועיין בנשמת אדם כלל כ"ט שהקשה זה ונשאר בצ"ע, ובמ"ב בבאור הלכה שם כתב דחזר בו [או"ח] בסי' ש"מ מהא דסי' שי"ז, וזה לא נכון כלל דהא את הש"ע חיבר אחר שחיבר כל ספר הב"י ואם כבר כשחיבר ספר הב"י חזר בו בסי' ש"מ איך כתב אח"כ כשחיבר ספר הש"ע בסי' שי"ז עוד הפעם כרש"י דהא לא הזכיר משום קורע אלא כתב שמתקן מנא הוא, משמע דזה עצמו הוא המלאכה משום שתיקן בזה המנא שגמרו וכדפי' במ"ב, ואח"כ עוד הפעם חזר בו ולכן א"א לומר כן כלל, וגם בכלל לא מצינו בחבורו שיחזור בו ויסתור את עצמו וא"כ קשה טובא. ולפ"מ שבארתי יש ליישב דבמפרק ניירות דבוקים ניכר שהיו דבוקים ונתפרקו כידוע ברוב הפעמים וא"כ ניכר שהיה התיקון דוקא מקריעה אחרי שהיו כבר דבוקים והוי כמו קורע ע"מ לתפור שהיה במשכן אחרי שנפל דרנא ביריעה שהיתה מלאכה מחמת שניכר שהוא מהקריעה וגם נחשב צריכה לגופה וחייב אף לר"ש, וכן ממש הוא מפרק ניירות דבוקים שניכר שהיו דבוקים ונתפרקו שחייב מחמת קורע ואף לר"ש, ולכן אף שפסק הש"ע בפתיחת בית הצואר כרש"י שאין בו משום קורע שהוא מחמת דהתם אין ניכר שתיקונו בא מהקריעה ואין שייך למעשה הקריעה כדבארתי שפיר פסק במפרק ניירות דבוקים שחייב משום קורע דבזה גם לרש"י והריטב"א יש בו משום קורע משום שניכר שנתפרקו ושייך תקונו למעשה הקריעה כדבארתי, וכן הוא גם בעורות דבוקים שמחייב הש"ע שהוא משום שגם בעורות ניכר שהיו דבוקים ונתפרקו, ואף להפוסקים כר"ש שפוטר במלאכה שא"צ לגופה מחייבי הכא כיון דהוא ממש כמו הקורע בנפל דרנא ומתורץ קושית הנשמת אדם והמ"ב.

ועיין בבאור הלכה שכתב טעם אחר בזה שאין משום קורע בפתיחת בית הצואר לרש"י דמלאכת קורע הוא דוקא כשמקלקל בעת הפעולה אלא שמכוין בשביל איזה תיקון ולא בפותח בית הצואר דמשוי ליה מנא ע"י הקריעה עצמה, ואינו נכון כלל והוא בלא טעם ובלא מקור מגמ', ואף שבמשכן היה מלאכת קורע בנפילת דרנא ביריעה שהיה קלקול ע"מ לתקן יש ודאי למילף לחייב כשהקריעה עצמה עושה התיקון עוד מכ"ש, אלא טעם רש"י הוא כדכתב הריטב"א וכן סובר הש"ע והמג"א ולא קשה כלום מקורע בחמתו ועל מתו כדבארתי ואין לדחות דברי רבותינו הראשונים בחנם, וא"כ ראיה גדולה שלקרוע ליקח אוכלין מותר כמפורש בתוספתא ולא יפלוג גם הרמב"ם.

[ענף ח'] ולפ"מ שבארתי נמצא שלקרוע אגרת חתום ליכא איסור דאורייתא, דלא כהפר"ח וספר הזכרונות שהובא בנשמת אדם שם בכלל כ"ט ובמ"ב [או"ח] סי' ש"מ סעי' י"ג בבאור הלכה עיי"ש בד"ה הנייר, ורק מדרבנן אסור שאף שליקח אוכלין בארתי שמותר וכדאיתא בתוספתא הוא מחמת שלצורך שבת התירו אבל באגרת חתום שלא שייך צורך שבת לא התירו ואסור מדרבנן, וגם הנשמת אדם מסיק שהוא רק מדרבנן אך מטעם אחר, וכן סובר החכ"צ שהובא בבאור הלכה שם ולא כתב טעם ובבאור הלכה הקשה עלייהו ופקפק בזה עיי"ש ולפ"מ שבארתי מוכרח כן מהא דתוספתא שאין בזה איסור דאורייתא דאל"כ לא היה שייך להתיר ליקח אוכלין ולכן ברור שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ומה שרצה בנשמת אדם לומר שלא שייך קורע בעורות שלכן מתיר בתוספתא שקורע את העור שע"פ חבית של יין תניא שם, לא נכון כלל והנשמת אדם בעצמו דחה זה מירושלמי שמפורש שיש קריעה בעורות, וכן דחה זה בביאור הלכה שם ד"ה אין שוברין וברור שאין בזה חלוק, ולכן כשהתיר בעור יש להתיר גם בשק ובגד ונייר.

והנה סותר שהיה במשכן שהוצרכו לבנות במקום האחר שיחנו דוקא מאותן הקרשים עצמן שכבר הוקמו והיו במשכן שא"א זה בלא סתירה וא"כ ודאי ניכר שהיה סתירה, וא"כ לפ"מ שבארתי היה תיקונו בהסתירה שלא ככל סותר שבעולם, ויקשה איך ילפינן משם מלאכת סותר שאין תיקונו ניכר שהוא מסתירה. וצריך לומר משום שא"כ לא יצוייר כלל מלאכת סותר ולכן בע"כ מאחר שבהכרח יש למילף גם מלאכת סותר דהיתה במשכן מוכרחין למילף אף שאינו דומה בזה למשכן כיון שעכ"פ דומה לאותן שלא ידעו ציוי ה' שאז הוא ככל סותר שלא ניכר תיקונו שבא מסתירה אך שיהיה עכ"פ מתקן.

ובזה ניחא מה שאמר עולא [שבת] בדף ל"א דקסבר ר' יוסי דבעי שיהיה סותר ע"מ לבנות במקומו דוקא, ובמשכן שהיה ע"פ ה' הוא כע"מ לבנות במקומו דמי, שלכאורה אינו מובן החלוק והתירוץ בזה. אבל הוא משום דמאחר שבעצם לא היה לן למילף כלל מלאכת סותר ששייך להיות עתה ממשכן מחמת שהתם היה התיקון ניכר כיון שמוכרחין דוקא לאותן הקרשים שא"א בלא סתירה, רק מחמת שמוכרחין למילף גם מלאכת סותר ילפינן אף שאין דומה כ"כ, לכן סובר דילפינן מה שעכ"פ יותר דומה למשכן דהוא ע"מ לבנות במקומו מחמת שצריך להמקום לבנות באופן אחר שזה ניכר קצת כיון שהמקום הוא דבר קבוע והיה ידוע לכל אדם שהיו בסביבות מקום ההוא שהיה שם בנין ועתה שיראו שם בנין אחר ניכר להם שע"י סתירה נבנה כאן בנין הנמצא עתה שתיקונו היה רק בהסתירה דבנין הראשון, אבל לבנות שלא במקומו שמצד ידיעת המקום הרי הוא מקלקל שנשאר המקום בלא בנין ועל העצים והאבנים שנבנה מהם במקום אחר לא ניכר כלל שלקחם מאיזה בנין שסתרו ואין שייכים להסתירה לשום אדם לא ילפינן זה ממשכן. ואף שגם לבנות במקומו אינו כבמשכן שהתם ידעו כל ישראל, והכא רק אחדים שהם יודעי המקום, מ"מ כיון שמוכרחין למילף ילפינן מה שלכה"פ יותר דמי למשכן. ורבה שהקשה ממשכן לא הבין כוונתו וחשב שהוא מטעם אחר ולכן הקשה דגם במשכן היה ע"מ לבנות שלא במקומו, ותירץ עולא כיון שע"פ ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי, משום דהטעם הוא כדי שיהיה ניכר שהיה סתירה וכיון שע"פ ה' סתרי כדי לבנות דוקא מאותן הקרשים הוי אף במקום אחר כבמקומו דניכר שהיה סתירה לכל היודעים ציוי ה' שהם היו כל ישראל שהוא יותר מבכל סותר אף לבנות במקומו, ומחמת זה מצריך ר' יוסי שיהיה ע"מ לבנות במקומו. ולת"ק החולק ע"ז, הוא מטעם שכיון שג"ז לא דמי לגמרי ילפינן גם כל סותר דסלקינן היכר שמידיעה חיצונית שלא ניכר בעצם הדבר שאז דומה כל סותר למשכן וילפינן שסגי בסותר שיהיה רק מתקן עכ"פ, והוא באור נכון בסוגיא זו לע"ד שלכאורה אינה מובנה.

[ענף ט'] . והנה בתיבות של שפראטן וקענס של מיני אוכלין יש בהרבה מהם היתר מטעם אחר, דהנה בדין חותלות של גרוגרות ושל תמרים שתניא [שבת] בדף קמ"ו שמתיר ומפקיע וחותך, איתא בש"ע [או"ח] סי' שי"ד סעי' ח' טעם חדש מטעם שכל זה הוא כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם ולכן מותר אף לחתוך גופן של חותלות, פי' שהחותלות נבטלו להתמרים וגרוגרות ונחשבו כמו קליפת הפרי, והטעם בזה כתב הפמ"ג בא"א ס"ק י"ג דכיון דע"י כך מתבשלים התמרים רעים כדאיתא ברש"י ונמצא שנעשו החותלות לא לבית קבול כשאר כלים אלא לגומרם שיהיו ראוין לאכול לכן נחשבים כשומר הפרי ומחמת טעם זה הוקשה לו בס"ק י"ד על גרוגרות דהם א"צ להתבשל בכלים ואין צריכין להכלים אלא לבית קבול ומ"ט גם של גרוגרות מותרין ולכן דחק שבגרוגרות הוא מטעם אחר שעשוין מחתיכות קטנות ודמו למוסתקי. והוא תמוה מאד דהא בש"ע נקט תמרים וגרוגרות בחדא מחתא ואתרוייהו מסיק הטעם שהוא כמו ששובר אגוזים, וגם א"כ יש חלוק לדינא בכלי שלם שבתמרים רעים שמתבשלים שם יהיה מותר ובגרוגרות יהיה אסור וכמפורש כן בפמ"ג שכלים גמורים שאין עשוין מחתיכות קטנות אסור אם אין עשוין להתבשל שם תמרים עיי"ש [ותיבת אבל שבפמ"ג הוא ט"ס וצריך להיות אם] וא"כ איך עירבן הש"ע.

ולכן הנכון לע"ד שחותלות הם כלים שעשוין רק לתמרים וגרוגרות אלו שאחרי שאוכלין אותם זורקין הכלים לאשפה ואין משמרין אותם להניח בהם תמרים וגרוגרות אחרים או להשתמש בהם לדברים אחרים, ולכן אינם בשם כלים כיון דעשוין שישתמשו רק לתמרים וגרוגרות אלו אלא נבטלו להתמרים וגרוגרות שבהם ונחשבו כמו קליפת אגוזים דהוי רק כמו שעשו קליפה להם כיון דשייכין רק להם ויותר לא ישתמשו בהם ומ"ל קליפה שבידי שמים או שנעשה בידי אדם, ואין נוגע לנו מאיזה טעם עושין זה כיון דעכ"פ נעשה הכלי רק לפירות אלו הוא רק כקליפה ואינו בשם כלי. איברא דבתמרים עושין זה להתבשל שם אבל לא בשביל זה הוא כקליפה, ואין כוונת רש"י בזה שכתב שמתבשלים שם שזהו ההיתר שדוקא מחמת זה נחשב כקליפה דהא א"כ יקשה גרוגרות שלא כתב ע"ז רש"י כלום, וגם לא משמע לשון רש"י שהוא לטעם על ההיתר, וגם הא לרש"י מותר אף בכלי שלם העשויה לקבל ובודאי לא היה צריך לטעם זה, אלא הוא פירוש בעלמא שנקט האמת על מה עושין חותלות בתמרים אבל אינו לטעם, דטעם ההיתר לרש"י הוא כטעם היתר שבירת חבית וכל כלים שמותר לדידיה, ולהש"ע שאוסר בכל כלים הוי ההיתר בחותלות מטעם שהוא כקליפה אבל לא מחמת שמתבשלין בו הוא כקליפה דאם היו משתמשין בו אח"כ לבשל בו תמרים אחרים או לדברים אחרים היה זה בשם כלי אף שמתבשלים שם, אלא שהוא מחמת דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד וא"כ נעשה רק לתמרים אלו שלכן הוא כקליפה, ולכן אף חותלות של גרוגרות שאין מתבשלין שם נמי הוא כקליפה כיון דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד אחר שאוכלין הגרוגרות ונמצא שנעשה רק לגרוגרות אלו. וזהו פירוש טעם הש"ע שנתן טעם על מה שמותר לקרוע החותלות אף שהוא כלי שלם שאסור לדידיה משום שבחותלות הוו כקליפת אגוזים מחמת שנעשו רק לפירות אלו כמו קליפה דבידי שמים. וזהו פירוש אמת ונכון לע"ד בדברי הש"ע.

וא"כ יש למילף מזה גם לכל כלי שנעשה כה"ג כמו שיש בהרבה קענס ותיבות שפראטן שנעשין הכלים רק בשביל אוכלין אלו ואחר שאוכלין אותן זורקין את הקענס לאשפה וכ"ש כשמתקלקלין ואין ראוין כלל להשתמש בהם עוד הפעם שיש להתיר משום שהקענס הם כקליפה להאוכלין שבהם. אבל טעם היתר זה הוא רק כשידוע שבני המדינה זורקין אותם אחר שאוכלין לאשפה, אבל אם יש בנ"א שמשתמשים בהם לאיזה דברים אחרים ליכא היתר זה. ובצוקער שנמכרין חבילות כרוכין בנייר ובשק של נייר, כשהן רק לצוקער אלו הוי כקליפה שידוע שמשליכין את שק הנייר ונייר הנכרך בו לאשפה, יש להחשיבם כקליפה ומותר לכו"ע מטעם הש"ע שפי' בהיתר חותלות.

והנה המג"א בס"ק י"ג כתב שמשמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם, אבל כלי גמור פשיטא דאסור, והוא תמוה מאד דאם כוונתו כהפמ"ג שמחמת שעשוין להתבשל בתוכו הוי כשומר לפרי קשה משה"ק הפמ"ג בס"ק י"ד על מש"כ שכלי גמור אסור דמשמע אף שנעשה להתבשל תמרים הוא בשם כלי וההיתר הוא רק בשאינו גמור א"כ גם בנעשה לכלי מותר כמו חבית דנעשה ממוסתקי ונשאר הפמ"ג בצ"ע שמרכיב שני הדברים, ואם כוונתו כדמפרש בערוך השלחן סעי' י"ט דההיתר הוא מחמת דחותלות אינם כלים גמורים שמלאים נקבים ומדברים חלושים שנוחין לינתק וליסתר ומותר כמו כלי ממוסתקי שאין בהם חשיבות בנין וסתירה, וזה שכתב דאינם עשוין אלא שיתבשלו התמרים הוא לא לטעם ההיתר אלא להוכחה שאינם כלים גמורים משום שע"ז א"צ לכלים גמורים, קשה טובא דא"כ למה הוצרך הש"ע לטעם דהוא כשובר אגוזים כיון דההיתר הוא רק מחמת שאינו כלי גמור כבסעי' א' [או"ח סי' שי"ד]. ופלא על בעל ערוך השלחן שלא הרגיש בזה וגם בעצמו הזכיר טעם שהוא כשובר אגוזים ושקדים בג' מקומות בסעי' ט"ו בסלים ושקים שיש בהם פירות וקשורים פיותיהם בחבלים שהם חותמות שבכלים, ובסעי' י"ט בחותלות של תמרים, ובסעי' כ' בקשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף צלוים עיי"ש, והא לדידיה אין זה שום היתר ולאיזה צורך כתב זה וצע"ג בכוונתו. והאמת הוא בכוונת הש"ע כדבארתי והוא טעם להתיר בחותלות אף בכלי שלם שאסור להש"ע ושייך זה רק בחותלות של תמרים ושל גרוגרות וכה"ג שעשוין רק לפירות אלו, ובסלים ושקים שיש בהם פירות אין שייך כלל טעם זה, וכן אין שייך טעם זה בקשרי השפוד שהוא מה שקושר הטלה להשפוד דלא כערוך השלחן שהזכיר טעם זה גם בהו בסעי' ט"ו ובסעי' כ'. ורק במה שהזכיר בערוך השלחן מה שקושר העוף והדקין כשממלא אותן שייך גם טעם זה אבל על קשרי השפוד אין שייך זה וההיתר דשם הוא מטעם שהוא פסיקת תלוש בלא תיקון ובלא סתירת כלי כדכתב המג"א [או"ח שי"ד] בס"ק י"ד וטעם זה הוא גם לחתוך החבל שקושר הסל והשק כמפורש ברש"י עירובין דף ל"ה, אבל טעם כשובר אגוזים לא שייך כלל בסלים ושקים וקשרי השפוד, [ובמה שקושר העוף והדקין כשממלא אותן שכתבתי ששייך הטעם דכשבירת אגוזים מסופקני אם יש להתיר כיון שאין בזה כלל צורך שבת דהא יכולין לחתוך העוף והדקין גופייהו ולא החוט, אך אם יש צורך בזה יש להתיר].

ובכוונת המג"א אפשר לפרש דפליג על טעם הש"ע דהוא כשבירת אגוזים שסובר שקליפה שנעשה ע"י אדם אין למילף מקליפה דבידי שמים דאגוזים אלא כתב דמשמע מגמ' דהיתר חותלות הוא דוקא מחמת דאינם כלים גמורים אבל כלי גמור אסור כהא דסעי' א'. ולא קאי המשמע שכתב המג"א על הש"ע אלא על הגמ', וכוונת משמעותו הוא מהא דהביא הגמ' דין דחותלות בסוגיא דעל מתני' [שבת קמו] דשובר אדם את החבית משמע דמטעם היתר שבירת חבית הוא שהוא רק במוסתקי כאוקימתת רב אשי לשיטת התוס' והש"ע ולא מטעם חדש ששייך אף בשלם, ומחמת שמשמעות זו אינה מוכרחת דאפשר שאף שהוא מטעם חדש נקט לה בסוגיא זו משום דאיירי בדיני היתר שבירה ליקח אוכלין, נקט נמי דין חותלות להשמיענו שיש עוד היתר ששייך אף בכלי שלם מטעם שהוא כשבירת קליפת אגוזים כדסובר הש"ע לכן הביא המג"א שכן משמע מירושלמי דהתם מפורש משמעות זו, דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול ה"ב תני ר' הושעיא חותל של תמרים ופטיליא של תמרים קורע ומתיר, ופריך ואין זו סתירה ומשני נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות דמותר, וא"כ מפורש שמטעם היתר שבירת החבית מותר בחותלות שהוא רק במוסתקי ולא בכלי גמור לשיטת התוס' והש"ע, וכן כתב בשירי קרבן ד"ה ואין שזה כוונת ראיית המג"א מירושלמי, וא"כ יש לפרש שזהו גם כוונת המג"א במשמע הראשון שכתב שקאי על הגמ' דבבלי דנקט זה בסוגיא דחבית ומירושלמי הוא כמפורש, וכוונתו להקשות ולדחות טעם החדש שבש"ע על חותלות דהוא כשבירת אגוזים ומותר מחמת זה גם בשלם דא"כ אינו כחבית.

ולהש"ע צריך לפרש שמה שמתרץ בירושלמי נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות הוא שמביא מחבית כמו דמותר לשבור חבית ממוסתקי אף שנעשה ככלי מטעם שאינו בשם כלי כיון שאינו כלי גמור לא נחשב סתירה, כ"כ מותר בחותלות אף בשלם שג"כ אינו בשם כלי אף שנעשה ככלי מטעם שהוא נחשב כקליפה אין להחשיבו סתירה, דבלא מתני' דחבית היינו אומרים שכיון שנעשה ככלי יש בו סתירה אף שאינו בשם כלי ולכן הביא ממתני' דחבית דמותר כשאינו בשם כלי. ואף שגם אם היה אסור בחבית אף דמוסתקי היה אפשר להתיר בחותלות אף בשלם לטעם הש"ע משום דכיון דהוא כקליפה הוה שם האוכל עליו והוי כחותך האוכל ועדיפא מאינו בשם כלי, אבל גם שם אוכל אין עליו, מ"מ כיון שע"ז ליכא מתני' הביא ממתני' דחבית דכיון שבחבית מותר מחמת שאינו בשם כלי כ"ש שאין שייך סתירה בחותלות ומותר שלבד שאינו בשם כלי אף בשלם כמו בחבית של מוסתקי הוו חותלות עוד בשם אוכל, וזהו פירוש נכון בירושלמי אליבא דהש"ע ולא קשה קושית המג"א.

ויותר מסתבר שגם המג"א סובר כן וקאי המשמע שכתב על הש"ע וכוונתו לפרש דדוקא בכלים שדרך העולם לעשותם רק לתמרים שיתבשלו בתוכם וכה"ג שעומדים להקרע ולהזרק לאשפה ולא להשתמש בהם לדבר אחר אבל כלי הראוי להשתמש בו גם לדברים אחרים אף שהוא עשאו רק להתבשל בהם התמרים אסור דבעינן דהכלי יהיה באופן שמיוחד רק לזה ולא להשתמש בו עוד, ולכן אם הוא כלי חשוב יותר שראוי גם להשתמש בו אחר שיקח משם התמרים בדברים אחרים לא נתבטל ממנו שם כלי במה שייחדו עתה לתמרים וגם חושב שלא להשתמש בו יותר, ולשון לאו כלים גמורים וכלי גמור שכתב המג"א אין כוונתו לשלם ושבור אלא לעשוים רק לתמרים או שראויין גם אחר שיקחו התמרים לשאר דברים. והוכחתו מהירושלמי הוא אליבא דפירשתי להש"ע כוונת הירושלמי דמוכיח משם שאם אינו בשם כלי מותר שלכן גם בחותלות אף שלם כיון שאינו בשם כלי מותר, א"כ הוא רק באינו ראוי לתשמיש אחר שלא נעשה עליו שם כלי בשביל התמרים שבתוכו שאדרבה זה עושהו בשם אוכל ולא בשם כלי אבל בכלים שראוין גם לדברים אחרים לא יתבטל שם כלי ממנו ביחודו לתמרים ואף בנעשו מתחלה לתמרים כיון דראוין גם לתשמישין אחרים אחר שיקחו התמרים ממנו נעשה ממילא גם בשם כלי, בשביל שאר התשמישין ואסור וכדכתבתי לעיל לטעם היתר זה שהוא רק כשבני המדינה זורקין אותם אחר שאוכלין לאשפה אבל אם יש שמשתמשין בהם ליכא היתר זה. וזה יש לפרש בכוונת המג"א ולא פליג על הש"ע אלא שמפרש דבריו שהוא כדבארתי. ובשילת תמרים שכתב הא ודאי לאו דוקא דהא איתא בגמ' ובש"ע גם גרוגרות, אלא כוונתו שנעשה רק לצורך פירות אלו כדבארתי אך מחמת שבתמרים נעשה זה בשביל שיתבשלו נקט זה.

[ענף י'] נמצא לדינא שאלו הקענס ותיבות השפראטנס וכן צוקער וכה"ג שאר מיני אוכלין שנמכרין חבילות כרוכין בשק של נייר שנעשו רק בשביל אלו המונחים שם וגם ידוע שאחר שלוקחין משם האוכלין זורקין אותם בני המדינה לאשפה יש להתיר לכו"ע לשוברם ולקורעם מטעם הש"ע שדמי לשובר אגוזים שכתב בחותלות, וכל שכן באלו שרובן נשברין ומתקלקלין בפתיחה עד שאין ראוין כלל לשום דבר שמותר מטעם הש"ע דהוי כשבירת אגוזים.

ובצוקער ומיני אוכלין שבשק של בגד שראוין לתשמיש אחר וכן אלו הקענס שיש מבני המדינה שמשתמשין בהם אחר שלוקחין האוכלין שבו לדברים אחרים ליכא טעם היתר זה. וכן אף בשקים מנייר אם לא נעשו דוקא לאוכלין אלו ליכא טעם היתר זה דהוא כשבירת אגוזים. אבל בשקים של בגד ושל נייר יש להתיר לקרוע אף להש"ע מהא דהתוספתא ומטעם שבארתי שסתירה לא שייך בשל בגד ונייר רק קורע וקורע שאני מסותר דלא סגי בתיקון כזה דלקיחת האוכלין ואם השק אינו תפור רק קשור בחבל מותר ודאי לחתוך החבל לכו"ע שהוא דין חותמות שבכלים שבעירובין.

ולשבור הקענס שהם ממתכות באלו שיש שמשתמשין בהם אחר שלוקחין האוכלין לדברים אחרים וכן כלי עץ וכלי חרס וכלי זכוכית וממיני [פלסטיק] פלאסטיק, הם בפלוגתא דרבוותא שרש"י והרי"ף והרמב"ם ור"ן ורשב"א וריטב"א והרא"מ ותירוץ ראשון דתוס' עירובין והגר"א מתירין אף בשלם, ולתוס' שבת אסור מדרבנן בכלי שלם שחס עליו שמא יתכוין לעשות כלי ורק במוסתקי שלא חס וליכא למיגזר מותר ולדידהו יש להתיר בשק של נייר וקענס כאלו שודאי אין חסים עלייהו כגון קטנים ביותר שליכא למיגזר. ולתוס' עירובין בתירוץ ב' ולהרא"ש והטור והש"ע אסור בכלי שלם מטעם שיש סתירה בכלים ולכן יש לאסור כיון שרבותינו בעלי הש"ע המחבר והרמ"א הכריעו לאסור. אך אולי באלו הנוהגין היתר בזה ע"פ הוראה מחכם אין למחות וכן כתב בערוך השלחן סי' שי"ד סעי' ח' שאין למחות.

ובכלי גדול שמחזיק ארבעים סאה, אסור לכו"ע ואף במוסתקי אסור בכלי גדול כהרמ"א. ובארון שבבנין אסור אף כשהוא קטן ואף לחתוך החבל אסור בהו לכו"ע.

וכל זה מדינא אבל למעשה אין להתיר כיון שבני תורה מועטין בעוה"ר עיין בשבת דף קל"ט שבמקום שאינן בני תורה יש דברים שאין להתיר כדי שלא יבואו להקל, ורואה אני שכ"ש בזה וכ"ש בדור ובמקום פרוץ כבזמננו ומקומותינו שצריך להחמיר ואין לקרוע לא שק של בגד ולא של נייר ולא לשבור הקענס ותיבות השפראטן ואף לא לחתוך ולקרוע החבל שקשור בו השק אף בדברים שהם יותר צורך שבת וכ"ש בדברים שאין בהם צורך שבת כ"כ רק שהוא לכבוד ועונג שהמניעה אף רק מחמת יראה מחשש חלול שבת זהו כבוד שבת היותר גדול.

אך אם יש צורך גדול כגון בסעודת נישואין או שהזמין אורחים ויהיה לו בושת יקרע וישבור ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם אם הוא ת"ח ובצנעא יש להתיר לו בצורך גדול כזה שיהיה לו בושת אבל רק בדברים שכתבתי שמותרין מדינא, אבל לשבור כלי שלם אין להתיר אף בצורך גדול כזה אף לא לת"ח בצנעא אלא ע"י עכו"ם יש להתיר אף בהו במקום צורך גדול.

ולענין יו"ט כשלא היה אפשר לו לפתוח מערב יו"ט שמעצם הדין מותר כדאיתא במג"א [או"ח] סי' תק"ט ס"ק י"ג אף לעשות נקב חדש אף שהוא חמור משבירה, עיין בחדושי רעק"א סי' שי"ד רק שהיה הדין דאין מורין כן לרבים כדאיתא במ"ב ס"ק כ"ח להרמ"א בסעי' א' שהוא כן בכל מכשירין שא"א לעשותו מעיו"ט לכן לשבור אף כלי שלם שגם בשבת הרבה ראשונים מתירין יש ביו"ט גם להורות וכ"ש באלו שמדינא מותרין לכו"ע אף שכתבתי שאין להתיר זה בזמננו שיש ודאי להתיר ביו"ט גם להורות לרבים, אבל בכלי גדול שמחזיק מ' סאה יש לאסור אף ביו"ט.

ובאלו אוכלין שבקענס שיתקלקלו כשיפתחו אותם בעריו"ט נראה לע"ד דאף אם היה אסור כהא דנקב חדש נמי הוא מותר דמסתבר בפשיטות שהא שכתב הרמ"א שאין מורין כן לרבים הוא רק בדברים שבעצם יכולין לעשות מעיו"ט רק משום שנשבר ביו"ט הוצרכו לעשות ביו"ט ע"ז אמר שאין מורין זה לרבים שלא יבואו לתקן ג"כ בנשבר מעיו"ט כמפרש הטעם בשפוד שנשבר ביו"ט אבל בדברים שטבען להתקלקל כשיעשו אותם בערב יו"ט שאין שייך גזירה זו יש להורות שמותר גם לרבים ולכן כיון שמותר לעשות אף נקב חדש כשא"א לעשות מעריו"ט וכ"ש שמותר לשבור מדינא אין שייך להחמיר מלהורות לרבים אלא בדברים שאין מתקלקלין והאי אפשר לעשות מעיו"ט היה משום שלא היה לו בעיו"ט אבל כשמתקלקלין שבעצם אין יכולין לעשות מעיו"ט יש ודאי להורות גם לרבים שמותר.

ובעצם יש טעם גדול להחשיב פתיחת הקענס כמלאכה בהאוכלין ממש ולא שהוא רק מלאכה במכשירין להש"ע שסובר [או"ח] בסי' שי"ד בחותלות דנחשבו כקליפת אגוזים ובאוכלין הא להמחבר [או"ח] בסי' תצ"ה סעי' א' מותר אף כשאפשר לעשות מעיו"ט ואף להרמ"א הא מתיר ע"י שינוי והשבירה ודאי הוא שינוי, אבל מ"מ למעשה אין להתיר באפשר לעשותן מעיו"ט אלא באי אפשר לעשותן מעיו"ט כדלעיל. גיסו אוהבו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה