אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קיט
עוד בענין הנ"ל ח' אדר ראשון תרפ"ז ליובאן. להנ"ל.
קבלתי הערות כתר"ה על מכתבי השלישי. ומה שתמה כתר"ה ע"מ שכתבתי שלר"א [פסחים] בדף ס"ט דאכילת פסחים לא מעכבא אין בפסח חיוב עשה מיוחדת לאכול כמו במצה אלא כמו שאר אכילת קדשים וכתב כתר"ה שלא שמענו זה, הנה עיין בזבחים דף ק' במת אחר ששחטו וזרקו עליו שאין דוחה מצות אכילת פסחים איסור אנינות לילה דרבנן רק למ"ד אכילת פסחים מעכבא לפי' הקונטרס שהובא בתוס' שם [זבחים ק] משום דאין עליו יותר חיוב מכל אכילת קדשים. ואף שלגירסת הצ"ק שם בגליון ליכא פירוש זה מ"מ בתוס' שלפנינו וכן בשט"מ גריס כן בתוס', הרי שמענו דבר זה מגדולי הראשונים ואדרבה ר' אדא בר מתנה היה סובר דלכו"ע הוא רק ככל הקדשים דהא לא יסבור כר' נתן, וגם א"כ מ"ט לא אמר מעכבא מרבנן דר' נתן אלא ודאי דסובר דאף לרבנן אין העכוב אלא להכשיר הפסח דהקפידה תורה שיהיה ראוי לאכילה כמו שאף לר' נתן יש קפידא בהכשר הפסח שיהיה גברא ראוי לאכילה ולרבנן יש קפידא נמי שיהיה הפסח ראוי לאכילה אבל אם אחר כך אירע פסול בבעלים שהפסח כבר הוכשר אין חיוב האכילה יותר מכל קדשים ולכן הקשה מאי דהוה הוה לכו"ע, אך רבינא תירץ והוכיח רק מרבה ב"ר הונא שיש חיוב אכילה יותר לכה"פ למ"ד שמעכבא. ולכן אף לר"א יש לומר כן ואין כאן שום תימה.
[ואף לתוס' שכתבו שם [זבחים ק] דאף לר' נתן דוחה איסור אנינות דרבנן אפשר שהוא משום דסברי דעכ"פ יש יותר קפידא באכילת פסחים מבכל קדשים מאחר דתלוי בה הכשר הקרבן אף לר' נתן דבעינן גברא ראוי לאכילה, או מחמת דמוטלת עליו מצות האכילה יותר מעל אחריני דהא אינו נאכל אלא למנויו לא העמידו דבריהם ודחיא אנינות דרבנן אף שאכילת שאר קדשים אין דוחין אבל עכ"פ לר' נתן גם לדידהו אפשר הוא רק חיוב העשה דאכילה כמו בשאר קדשים ולכן אף לכתחלה יוצאין כל ישראל בפסח אחד לדידיה כדהוכיח מזה האור חדש. וזה שאיתא בתוס' [פסחים] דף ע"ח ד"ה ולר' נתן דדוקא דיעבד הוא רק מדרבנן ועיין בתוס' [פסחים] דף פ' ד"ה נזרק].
וכמעט שמוכרח לפרש כן דהא בר"א איירי שהחסרון הוא בגברא שאף לר' נתן מעכבא אך שמ"מ לא מעכבא משום דמיחזי חזי ויכול לתקן עצמו א"כ מה הוצרך לומר לא מעכבא ועוד אף לרבנן נימא כן וליכא למימר דאה"נ דהא לישנא דאכילת פסחים לא מעכבא אמרינן רק לר' נתן. אלא ודאי שהכוונה היא דלא מעכבא כלל דאין בזה יותר חיוב מכל אכילת קדשים, ובזה תליא גם מחלוקת ר' נתן ורבנן דרבנן סברי שיש חיוב אכילת כזית מבשר הפסח לכל אחד ביחוד ומטעם זה בעינן גברא דחזי לאכילה ולכן הפסח בעינן שיהיה ראוי לאכילה ור' נתן סובר שהוא ככל אכילת קדשים רק שהקפידה תורה בפסח בגזה"כ שיהיה גברא דחזי לאכילה ולכן לא ילפינן מזה שיהיה גם הפסח ראוי לאכילה. וכן סובר ר"א אבל אם היה מעכבא היה דוחה איסור הזאה כדבארתי.
ומה שדחה כתר"ה הוכחה שלי דמותר להביא הפסח אף שאסרו ההזאה ולא יוכל לאכול ויעקור מצות עשה דאכילת פסח בידים, מטעם דמאחר דשני דברים הם איך ידחה מצות הקרבה מצד שלא יוכל לקיים מצות אכילה, הנה אף שלכאורה צדק כתר"ה אבל הא יש לדקדק דרשאי לדחות לפסח שני כדי לקיים מצות אכילה דהא בנטמא בשר וחלב קיים שאין זורק את הדם ואם זרק הורצה לר' נתן ור' יהושע וא"כ בודאי אין יכול להביא עתה פסח אחר דהא אחר שחיטה א"א לו לימשך ממנו כשהקרבן כשר ואף אם לא יזרוק הדם לא יפסל עד עיבור צורה וידחה לפסח שני אף שמצות הקרבה יכול לקיים עתה דהא אם זרק הורצה, ומכל מקום אסור לכתחלה לזרוק הדם ולקיים מצות הקרבה משום דלא יוכל לקיים מצות אכילה דכשלא יזרוק וידחה לפסח שני יקיים גם מצות אכילה. ואין לומר משום דלמצוה בעינן במצות הקרבה שיהיה ראוי לאכילה דהא הקרא דלפי אכלו קאי לר' נתן רק דבעינן גברא דחזי לאכילה אבל הפסח לא איכפת לן דהא ליכא קרא ע"ז כדאיתא ברש"י. ואף שמתוס' [פסחים] דף ע"ח ד"ה ולר' נתן משמע קצת דלמצוה בעי לפי' החכמת שלמה בדבריהם מ"מ מרש"י משמע שלא בעי כלל אף למצוה. וא"כ מוכרחין לומר שזה שאין זורקין הוא כדי לקיים מצות אכילה. וחזינן מזה שרשאי שלא לקיים מצות הקרבה כדי שלא להפסיד מצות אכילה וגם עוד אסור הוא להקריב.
ואף שלפי' הקונטרס בתוס' זבחים אין עליו יותר חיוב מכל אכילת קדשים מ"מ מאחר שכל הקרבתו הוא לאכילה דלא בא לכפרה דהא לא יפלוג ר' נתן על מתני' דפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה דא רישא דמתני' סובר כר' נתן, רק שסובר דאין כאן מצוה חדשה שכל אחד יתחייב לאכול כזית אלא כשאר אכילות קדשים שמחוייבין לאכול הבשר, והפסח בא למצוה זו. ולכן לא מעכבא מן התורה כמו בכל קדשים מאחר שמצד עבודות הקרבן הותר לאכילה אך שנפסל מחמת טומאה אבל מדרבנן אסרו לזרוק כדי שיוכל לקיים מצות אכילה שבשביל זה בא הפסח. וכן מפורש בתוס' [פסחים] דף פ' דהוא מדרבנן וא"כ אין שייך לומר דמדרבנן יהיה קפידא בהקרבה שיהיה ראוי לאכילה דמה"ת יתקנו זה ומוכרחין לומר שהוא כדי שלא יתבטל מצות האכילה. וכ"ש אם נימא שלא כפי' הקונטרס דאף לר' נתן יש מצוה מיוחדת לאכול כזית פסח שודאי יש לאסור להקריבו לכתחלה באופן שלא יוכל לקיים מצות אכילה. וא"כ הקשתי שפיר איך מותר להביא הפסח מאחר שאסרו ההזאה ולא יוכל לאכול. ולכן צריך לומר כמו שכתבתי שלר"א אין עליו יותר חיוב מכל אכילות קדשים כמו לר' נתן לפי' הקונטרס ולכן צריך להביא לקיים מצות הקרבה אף שלא יוכל לאכול. ואף שבנטמא בשר וחלב קיים אסור לזרוק אף לר' נתן הוא רק מדרבנן ולכן אינו שייך הכא שאם יאסרוהו רבנן להביא מאחר שאסרו ההזאה יוכרחו להתיר ההזאה כדי שיוכל להקריב הפסח ולכן העמידו על דברי תורה שאין קפידא אף אם לא יוכל לקיים אח"כ מצות אכילה.
וכיון שמצות אכילת הפסח לר"א הוא רק ככל אכילת קדשים שרק אם יכולים לאכלם יש עליו המצוה ל"ד למצה שהיא מצוה הכרחית ולכן אף לר"א אין אכילתו דוחה שבת.
והנה אף אם נסכים לתמיהת כתר"ה שלכו"ע יש מצוה מיוחדת על כל אחד לאכול כזית מבשר הפסח כמו במצה מ"מ מסתבר לע"ד שר"א מודה במצות אכילת פסח שאין דוחה שבת אף שמצות מצה דוחה. וכעין ראיה יש מהא דלא מצינו שר"א יסבור שאם לא הספיקו לצלות הפסח בע"פ שחל בע"ש שצלייתו תדחה שבת וגם במשנה שפליג ר"א בריש אלו דברים לא פליג אצלייתו שמפורש שם שאינו דוחה שבת. ואף שיש לדחוק דמתני' איירי רק בע"פ שחל בשבת ולכן לא פליג ר"א אצלייתו דאפשר משתחשך ואין זה מצות היום עכ"פ הו"ל לפלוגי ולומר בד"א בע"פ שחל בשבת אבל בחל בע"ש דוחה צלייתו שבת כשלא הספיק לצלותו קודם שבת ואף בהספיק הא לר"א אף באפשר מע"ש דוחה את השבת ולכן אף שאין זה ראיה גמורה זכר לדבר איכא דר"א מודה במצות אכילת פסח שאינו דוחה שבת.
ויש לי טעם גדול אף אם נימא דר"א נמי סובר דיש מצוה מיוחדת בפסח שיאכל כל אחד כזית, דהא ליכא קרא באכילתו שידחה שבת ובהמצות שדוחין איכא קראי, ועיין בתוס' שבת דף קל"א ד"ה ושוין, רק שנצטרך למילף מאלו שדוחין וא"כ יש לומר שר"א סובר כר"ש בפסחים דף צ"א שנשים פטורות מאכילת פסח ובמצה חייבות ולכן אין למילף ממצה דאיכא למיפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כאנשים ומעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה ומלולב שכן טעון ד' מינים ומסוכה שכן נוהג בלילות כבימים ומשופר של ר"ה שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים ומשופר של יוה"כ שחשיבא דנפטרו עבדים ושדות חוזרות כפירכת הגמ' שם [שבת קלא] ואף שבתוס' שם ד"ה אי לתירוץ א"נ כתבו דיש למילף במה הצד אבל לתירוץ הר' פורת וכן לתוס' ד"ה ושוין לא ילפינן במה הצד.
ובזה יש ליישב קצת מה שתמוה טובא ברש"י פסחים דף נ"ח שכתב צליית פסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום, איזה טעם הוא זה שצורך הדיוט הוא הא כל מצוה שזמנה קבוע דוחה שבת אף שהוא צורך הדיוט כמו מילה, ומחמת שיכול לצלותו מבע"י אין דוחה אף צורך גבוה כמו הקטרת אימורין שאין דוחין שבת ויו"ט וא"כ למה הוצרך לזה שצורך הדיוט הוא [ואף בע"פ שחל בשבת שיש חלוק בין הקטרת אימורין שדוחה שבת מחמת שחביבה מצוה בשעתה וצלייתו אינה דוחה שבת מחמת שאפשר משתחשך נמי א"צ לטעם שצורך הדיוט הוא אלא משום שהצליה בעצמה אינה מצוה ואין שייך לומר שחביבה בשעתה]. ולפי מה שכתבתי ניחא דהוצרך לטעם זה לר"א שאם היה צורך גבוה היינו למדין לדידיה מעומר ושתי הלחם שמכשירין דוחין שבת וא"כ ה"נ ידחה צלייתו שבת ולכן כתב שצורך הדיוט הוא דלכן אף לר"א אין דוחה דאיכא למיפרך מה לעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה וזה ברור לע"ד. ולכן נסתלקה הוכחת כתר"ה אף אם נסכים לתמיהתו שמ"מ חלוק אכילת פסח ממצה לענין דחיית שבת לר"א. ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין.