אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קיח

סימן קיז

עוד בענין הנ"ל כ"ח שבט תרפ"ז ליובאן. להנ"ל.

קבלתי הערות כתר"ה על תשובתי השניה. והנה דין דחו"מ סי' ע"ג סעי' ז' בנשבע ליתן ביום פלוני ואירע בשבת עיינתי בגוף התשובה ומשמע שבכל אופן עובר על השבועה. מתחילה השיב הרא"ש שרואה את דברי שמעון כי כוונת שניהם היתה שיהיה שמעון פרוע בז' בניסן כמועתק בטור וא"כ הוא ממש דין דאגודה כמו שכתבת. ויהיה הוכחה דאם ידוע שמחר לא יכול לקיים לא הוי אנוס לכו"ע דהא ע"ז לא פליגא דעה הראשונה דלא הוזכר בחו"מ שם [עג] מחלוקת בזה. ואח"כ השיב ועוד אני אומר שאם לא פרע ראובן קודם ז' בניסן צריך ראובן ליתן משכון ביום השבת. ושוב אמרו לי שנשבע לפרוע מעות, כוונתו בזה אף אם נימא דשבועתו היא דוקא על יום ההוא כטענת ראובן ג"כ אינו יכול ליפטר משבועתו דצריך ליתן משכון ואף אם נשבע מעות דוקא מ"מ חלה שבועה וממילא צריך לפרוע קודם. ומוכרח כן בדבריו לפרש דאם לא היתה שבועתו דוקא על יום ההוא א"כ מה כתב שוב אמרו לי שנשבע דוקא מעות איזה קפידא יש בזה מאחר ששבועתו לא היתה דוקא על יום ההוא שהוא שבת ולמה הוצרך הרא"ש לומר ששבועתו חלה מאחר שלא ידע שיהיה שבת אין זה נשבע לבטל את המצוה הא אף בידע שהוא שבת מ"ט לא יחול הא שבועתו אינה על יום השבת אלא ודאי שסוף דבריו הוא אף אם נימא ששבועתו היא דוקא על יום ההוא ואז סובר הרא"ש דלא חלה בנשבע לפרוע דוקא מעות אם היה יודע שאותו היום הוא שבת דהוי נשבע לבטל את המצוה ורק מחמת שלא ידע שיהיה שבת חלה שבועתו. וא"כ יש להקשות דהא זה ודאי מסתבר שאם ישבע לעבור על איסור דרבנן שאסור לעבור האיסור כדי לקיים שבועתו דודאי העמידו דבריהם נגד שבועה שלו דאל"כ היה יכול כל אדם לעבור על איסורין דרבנן, ויש כח בידם לעקור בשב ואל תעשה, וכמפורש בתשובת הר"ן שהביא הב"י ביו"ד סי' רל"ט לענין ריבית מדבריהם עיי"ש וכן מסיק הב"ח שם אליבא דכו"ע. ואף שהש"ך ביו"ד שם [רלט] סק"כ כתב רק דכופין אותו לשאול על נדרו מ"מ ודאי שאף אם לא ישאל יהיה אסור לעבור על האיסור דרבנן וכן מפורש בהגר"א ס"ק י"ח עיי"ש. ועיין בד"מ חו"מ שם [עג] אות ד' שנסתפק הרשב"א אם מותר לפרוע מעות שפרעון הוא רק דרבנן ושבועה דאורייתא אבל למעשה גם הוא מחמיר וכהב"ח אליביה. ולהרא"ש שסובר בתשובה זו דשבועה לא חלה לעבור על איסור דרבנן ודאי מסתבר שאף באופן שחלה השבועה יהיה אסור לעבור האיסור כדי לקיים השבועה. ואולי זהו טעם המחבר שפסק שם [יו"ד רלט] בסעיף ו' דנשבע לעבור על ל"ת דרבנן לא חלה עליו שבועה דכיון דאף אחר שנשבע אסור לו לקיים שבועתו ממילא אינה חלה דהוי כמו אי אפשר לקיימה והויא שבועת שוא והחולקים ע"ז כדאיתא בש"ך יסברו דלא נחשב מה שאסור כאי אפשר לקיים דאם יעבור על האיסור יקיים שבועתו וכמו אם לא היה נתמעט מקרא נשבע לעבור על איסורי תורה שודאי מסתבר שמ"מ לא היה נדחה הלאו מפני שבועתו דמאי אולמיה לאו דשבועה מלאו אחר אך שמ"מ היתה חלה השבועה לענין דאם עבר על הלאו קיים שבועתו ואם לא עבר הלאו עבר שבועתו ולכן באיסור דרבנן שלא נתמעט חלה השבועה לענין זה אף שאסור לקיים שבועתו.

ומאחר שאסור לו לעבור על האיסור אף שחלה השבועה א"כ בלא ידע שיהיה שבת נהי שחלה השבועה עכ"פ אסור לו לקיים שבועתו והוי אז אנוס וא"כ מ"ט עובר על השבועה. אלא ודאי דמאחר דיודע בע"ש שמחר הוא שבת ואסור לפרוע מחוייב הוא לפרוע בע"ש וכשלא פרע עבר על השבועה אף שביום חיוב השבועה הוא אנוס מצד איסור דרבנן דכיון דהיה יכול לתקן אף קודם החיוב לא נחשב אנוס וזהו הוכחתי מהא דחו"מ סי' ע"ג והיא הוכחה גדולה לע"ד.

[ויש סתירה גדולה בתשובות הרא"ש דמתשובה זה שהיא בכלל ח' הא מוכח דסובר דלעבור על ל"ת דרבנן לא חלה השבועה דהא הפרעון אף במעות הוא רק איסור דרבנן ומ"מ לא חלה בידע שהוא שבת דהא כתב רק דכיון דבשעה שנשבע לא ידע דז' בניסן יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה וכן העתיק לשונו בטור חו"מ. וגם משמע דלא כש"ך והגר"א דמפרשי שהשבועה חלה רק שאסור לו לקיים שבועתו ולעבור על האיסור דרבנן דא"כ בידע שהוא שבת נמי לא היה נפטר מן השבועה והיה צריך לפרוע קודם השבת כדי שלא לעבור על השבועה אלא ודאי משמע דסובר הרא"ש שלא חלה כלל והיא שבועת שוא מטעם שבארתי או כטעם הש"ך בשם מהרלב"ח שם ולכן אם היה יודע שהוא שבת לטענת ראובן שהשבועה היתה דוקא על יום ההוא לא היתה חלה כלל ולא היה עליו שום חיוב מצד השבועה ככל נשבע לבטל את המצוה והוצרך הרא"ש לומר שהיא חלה ולא נפטר מן השבועה משום דלא ידע שיהיה ז' בניסן בשבת. ובתשובה בכלל י"א הובא בב"י יו"ד סי' רל"ט כתב דשבועה חלה לבטל מצוה דרבנן ואסור לעשות וכן נמי חלה לעבור על איסור דרבנן עיי"ש והוא סותר לתשובה שבכלל ח'. איברא דהטור ביו"ד לא העתיק סוף תשובת הרא"ש דכלל י"א שכן נמי חלה לעבור איסור דרבנן ולכן אולי לא גריס זה בהתשובה ויסבור הרא"ש כהמחבר שרק שלא לקיים מצוה דרבנן חלה השבועה אבל לעבור אינה חלה ולמה שבארתי הטעם דכיון שאסור לו לקיים שבועתו הוא כמו א"א לקיימה דלא חלה החלוק פשוט דרק לעבור על איסור העמידו דבריהם שהוא לעקור בשב ואל תעשה כדכתב הר"ן בתשובתו שהביא הב"י אבל לעבור על עשה דרבנן שהוא בקום עשה לא העמידו דבריהם וממילא חלה דהא אפשר לקיימה אבל לטעם מהרלב"ח שאיסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור הוא כשל תורה ממש לענין שלא חלה השבועה לכאורה גם בנשבע שלא לקיים מצוה דרבנן לא הי"ל לחול והא פסקו שנשבע שלא לקיים מצוה דרבנן חלה וצ"ע לטעמו. אבל הב"י הא גורס בתשו' הרא"ש דכן נמי עבירה דרבנן וא"כ סתרי ב' התשובות אהדדי וצע"ג ולא ראיתי לע"ע מי שהרגיש בזה].

איברא דצדק כתר"ה בידע שהוא שבת להסוברים שחלה שבועה לעבור על איסור דרבנן, דאף בהיה אנוס כל העת ועתה הא הוא אנוס מצד האיסור דרבנן נחשב עובר על השבועה מאחר דהא ידע בעת השבועה מאונס זה דיהיה אסור מדרבנן ומ"מ נשבע שיעבור, ומ"מ יהיה אסור לעבור האיסור דרבנן כדי שלא לעבור השבועה כדלעיל. אבל בלא ידע שהוא יהיה שבת א"כ לא היה מזיד ועתה שנודע שהוא שבת הרי הוא אנוס ומ"ט נחשב עובר על השבועה אלא ודאי מאחר שיכול לתקן אף קודם החיוב ולא תיקן עובר אם ידע שלמחר לא יוכל לתקן.

ומה שהוכיח כתר"ה דאף לר"א לא נדחה שבת בשביל מצות מחר, מהא דאמר דאכילת פסחים לא מעכבא ולכן אין מזין בשבת, והא עכ"פ אכילת פסחים היא מ"ע שדוחה שבת היא ומכשיריה לר"א כמו במצה וא"כ מ"ט אין מזין כדי שיוכל לקיים מצות אכילת פסח בלילה. הנה קושיא זו אינה דוקא עלי דהא מה שבארתי מוכרח כן לפי' הלח"מ ופי' המשנה להרמב"ם בעצמו שמפרשים דר"ע איירי בהזאה די"ג בשבת. ומה שרצה כתר"ה לדחוק דהזאה דטומאות שאין הנזיר מגלח שהוא בי"ד אסרו משום הזאה די"ג בשבת ולר"א אין שייך לגזור משום הזאה די"ג מאחר דאף מלאכה דאורייתא דוחה, הוא דחוק מאד דאם יש טעם לגזור גם ר"א יודה שיכולין לגזור דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה. וגם ודאי הא ברור שר"א מודה לגזירה דאין תוקעין בשבת דהא לא יפלוג ארבן יוחנן ב"ז רבו וכל דורות הראשונים שלא תקעו בגבולין בשבת אלא ודאי מאחר שאיכא טעם לגזור גוזרין אף לר"א. וזה שלא קשה וליעבריה לר"א צריך לומר משום דלמוד התקיעה וכן הלמוד איך נוטלין לולב לא נחשבו אף הכשר מצוה ורק בהזאה מקשה הגמ' וניעבריה לר"א משום דבהזאה אין ההעברה להתלמד איך להזות רק שמא יהיה באופן שמוכרח להעביר ד' אמות ברה"ר או מרשות לרשות.

ולכן מצד חומר הקושיא צריך לומר דלר"א אכילת פסחים לא מעכבא כלל דאין בזה חיוב עשה מיוחדת כמו מצה אלא רק דין אכילה של שאר אכילת קדשים שלא מוטל החיוב על כל אדם בעצמו. ובע"כ צ"ל כן דאל"כ מאחר שאסרו הזאה ולא יוכל לאכול הפסח איך מותר לו להביא הפסח ולעקור מ"ע בידים הא אם לא יביא יקיים מצות פסח שני ועתה לא יוכל לקיים כי יפטר בזה שהביא עתה. אלא ודאי שסובר שאין על האדם חיוב כלל רק אם יוכל יתחייב לאכול כמו בכל אכילת קדשים ולכן מאחר שיוכל להקריב אף שלא יוכל לאכול אין קפידא ולכן אין דוחה שבת [ומצאתי כן בס' אור חדש שמפרש בדף ע"ח [פסחים] שסובר כן ר' נתן ומוכיח מהא דיליף מקרא שכל ישראל יוצאין בפסח אחד אף שלא יהיה כזית לכל אחד ותירוץ דאי ממשכי נדחה והקרא איירי אף לכתחלה עיי"ש].

ומה שהקשה כתר"ה מ"ט לא פירשו בטומאות שאין הנזיר מגלח היא קושיא גדולה. ואולי סובר הרמב"ם שבטומאות שאין הנזיר מגלח דההזאה בי"ד תועיל להקריב ידחה שבת משום דלא שייך טעמו. ועיין בירושלמי שר' אושעיא מוקים למתני' בי"ג שחל בשבת ומפרש במה"פ דסובר כהרמב"ם ולכן יליף מזה דדוקא בי"ג אינו דוחה אבל בי"ד שחל בשבת דוחה אם היתה מועילה ההזאה כגון בטומאות שאין הנזיר מגלח, ועדיין צ"ע בזה.

ומה שדחה כתר"ה תירוצי בפסחים דף צ"ד דסוגיין קאי כר"א דאינו סובר דערל כטמא וכתב כתר"ה שגם ברמב"ם נסתפק הלח"מ שאפשר סובר כר"א, הנה אינו מובן דאדרבה לפ"מ שהחליט הלח"מ שהרמב"ם סובר כר"א א"כ גם ר"א סובר דערל אסור ליכנס לעזרה ומאיס הוא איסור גמור וא"כ אף לר"א הוי הערל חוץ לעזרה כמו שבארתי.

ומה שדחה כתר"ה דלולא העמידו דבריהם במקום כרת היה מותר גם לאחרים מטעם דאומרין חטא כדי שיזכה חברך אף בפשעו בשב ואל תעשה, לא ידוע לי כוונת כתר"ה מה שייך זה לדברי דעכ"פ הא העמידו דבריהם ואסור להזות והוקשה לתוס' בהיה יכול להזות בע"ש ולא הזה במזיד שחייב כרת מ"ט לא התירו מטעם פ"נ דסברי מסברא שכרת הוא פ"נ ולכן הוכיחו שנפטר מכרת אף בכהאי גוונא. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה