אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קיז
עוד בענין הנ"ל י"א טבת תרפ"ז ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א הגאב"ד האדיאץ.
[ענף א'] קבלתי הערות כתר"ה על דברי. ומה שהקשה כתר"ה על תירוצי בתוס' שבת דף ד' ניחזי אנן אם היה יכול להזות בי"ג ודחה הזאתו למחרתו ואירע לו אונס ודאי פטור מכרת. תמיהני איך שייך לכאן הא הכא ידע שבשבת אסור להזות ונמצא שכל הזמן שיכול להזות הוא רק היום וכשלא הזה במזיד איך יתחשב לאנוס הא לא הזה כל הזמן שיכול וא"כ יתחייב כרת. ואף לשיטה הראשונה ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב שסובר דנחשב אנוס בדחה למחר ואח"כ שכח יודה הכא. ועיין בחו"מ סי' ע"ג סעי' ז' מפורש בכעין זה בחל יום האחרון בשבת שחייב לפרוע קודם השבת.
אך מה שהקשה כתר"ה מרש"י פסחים דף ס"ט דמשמע שם דהחיוב כרת הוא דוקא אם יכול לתקן משש שעות דאז רמיא חיובא דפסח עליה אבל מקמי הכי לא רמיא חיובא עליה ופטור אף שהיה אפשר לתקן מתחלה וחילק בזה רש"י מהיה בדרך רחוקה עיי"ש וא"כ אף שחל ע"פ בשבת נמי פטור מכרת על שלא הזה ונטהר בי"ג ערב שבת משום דעדין לא רמיא חיובא עליה זהו קשה לכאורה אבל א"א לומר דכו"ע סברי כרש"י דהא להרמב"ם שסובר דטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ והוזה וטבל נמי אין שוחטין עליו בע"כ איירי מחלוקת ר"א ור"ע בהזאה אם דוחה שבת רק בי"ג שחל בשבת כדאיתא בלח"מ פ"ו מק"פ ה"ו, א"כ קשה מאי הקשה אביי מערל שלא מל הא התם יכול לתקן אחר שש שעות שרמיא חיובא עליה והכא איירי בי"ג שעדיין לא רמיא חיובא עליה ולכן אינו דוחה. וכן מתחלה למה הוצרכו לומר שהיכא דגברא לא חזי לא רמי חיובא עליה אף אחר זמן החיוב והוכיחו מזה רבה ורבא דאם אינו ראוי למול בלא חמין אין מחמין בשבת להברותו ולמולו אף לר"א, הא יכלו לומר שדוקא בעת החיוב סובר ר"א דמכשירי מצוה דוחין ולא בי"ג שעדיין לא רמיא חיובא עליה וכמו שסובר כן הרמב"ם באמת שמחמת זה העמידו דבריהם בהזאה במקום כרת עיי"ש בפ"ו ה"ו. אלא ודאי שסובר הגמ' שאין חלוק כלל בזה דאם אך רמי חיובא עליה אף שגברא לא חזי היה חל עליו החיוב ליטהר ולהכין עצמו שיוכל להקריב הפסח בעת האחרונה שאפשר אף שעדיין לא חל עליו חיוב דפסח ואם לא נטהר אז חייב כרת ולכן היה דוחה שבת לר"א דמכשירי מצוה ג"כ דוחין והוצרך לומר דהיכא דגברא לא חזי לא רמי חיובא עליה אף אחר שש שעות ומקשה שפיר מערל שלא מל. ואף שהרמב"ם אמר טעם זה ע"מ שהעמידו במקום כרת, הוא רק טעם לתקנת רבנן לדינא דאין מכשירי מצוה דוחין שבת ורק מחמת דהוא רק איסור דרבנן לא היו צריכין לאסור במקום כרת כמו שלא העמידו באונן וכדומה ע"ז אמר הטעם משום שאינו זמן הקרבן. אבל לר"א שמדינא דוחין מכשירין את השבת סובר הגמ' שלא מסתבר לחלק. ולא שייך להקשות דאינו בעידנא דהא כל מכשירי מצוה אינן בעידנא ומ"מ סובר ר"א שדוחין שבת משום דלענין הכשר מצוה הוא בעידנא וא"כ אף בי"ג תדחה הזאה שבת כיון דהוא זמן האחרון שיכול ליטהר להקריב פסח. עכ"פ שמעינן מזה דאין חלוק בין יכול לתקן אחר שש לקודם שם [שש] לענין כרת להרמב"ם. ואין לומר דדוקא לר"א אין מחלקין מאחר דמחשיב מכשירי מצוה כמצוה עצמה, דמה שייך זה לחיוב המצוה דאם המצוה לא חלה עליו עדיין אין שייך כאן חיוב מכשירי מצוה. וגם לרבנן זה שאין דוחין הוא מחמת שלא נכתב ע"ז במועדו ולכן ודאי שאף לרבנן חייב כרת אם לא נטהר כדסובר הגמ' לר"א ודלא כרש"י.
ואף שלמסקנא סובר ר"א שעל טמא מת בשביעי שלו שוחטין וזורקין דלא כהרמב"ם וא"כ איירי בשביעי בי"ד שחל בשבת ויש לדחות מה שהוכחתי דרמב"ם לא סבר בזה כרש"י. אבל זה אינו כלום דאם סובר כרש"י מאי דוחקייהו לאוקמי ר"א דלא כהלכתא ולהקשות מתחלה הא היה יכול לומר דר"א סובר כהלכתא דטמא מת אף בשביעי בי"ד נדחה לפסח שני ומ"מ אינה דוחה הזאה שבת משום דהוא בי"ג שלא רמיא חיובא עליה, וערל שלא מל בי"ד אחר שש שרמיא חיובא עליה חייב כרת ולא היה קשה כלום ומדלא אמר הכי ש"מ שלא מסתבר לגמ' שיהיה חלוק בזה [דאין לומר שבפירוש אר"א שהזאה בי"ד אינה דוחה שבת דמנא ליה ובפרט שכוונת ר"ע הוא בי"ג כדאיתא בלח"מ שא"א שגם ר"ע הוא דלא כהלכתא], ולכן הוצרך מתחלה לחלק שהיכא דגברא לא חזי לא רמיא חיובא עליה והקשה מערל ומברייתא דענוש כרת טמא על שלא נטהר והוצרך לתרץ דר"א סובר שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו דלא כהלכתא ויהיה בע"כ כוונת ר"א בי"ד דלא ככוונת ר"ע וא"כ מוכח מסוגית הגמ' להרמב"ם דאין חלוק בין קודם שש לאחר שש לענין כרת.
ואף שמצינו חלוק בפסחים דף צ"ח ובזבחים דף ק' לענין אנינות בין קודם חצות לאחר חצות, ל"ד לכאן משום דאף דלא נתחייב עדיין בפסח מ"מ נתחייב להכין עצמו שיהיה ראוי לפסח דבזה מחוייב לעולם ואם לא הכין עצמו בזמן האחרון שאפשר להכין חייב כרת. ולא קשה מדרך רחוקה שהיה יכול לתקן קודם שש לצאת מביתו בזמן שהיה יכול לבוא ומ"מ פטור כשלא היה יכול לבא אם היה יוצא מביתו אחר חצות, דהתם הוא גזה"כ דוקא בטהור שראוי להקריב הפסח רק שמחוסר ביאתו לעזרה שזהו שיעור דרך רחוקה וכדאמרינן בדף צ"ד [פסחים] דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ואף לרבא דפליג התם מסתבר לע"ד שהוא משום שסובר דגם לטמא יש דין דרך רחוקה ולא גרע במה שהוא גם טמא כקושית התוס' שם [פסחים צד] בד"ה ואין אבל אם הוא במקום קרוב ולא נטהר חייב כרת אף שביום י"ג היה צריך ליטהר.
וא"ש לפ"ז מה שאמר רבא שם [פסחים צד] תנאי היא דת"ק אליבא דר"א סובר דדרך רחוקה הוא חוץ לירושלים וא"כ עדיין יש להקשות מ"ט לא אמרינן ליה קום עייל ועיין ברש"י ותוס' שם שדחקו מחמת זה לפרש דכ"כ אפשר שיש עוד תנא שלישי אליביה מאחר דמצינו דפליגי תנאי אליביה והוא דוחק גדול. אבל למה שבארתי א"ש דרבא סובר רק שלא גרע בזה שהוא גם ערל ולכן אם דרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ מ"ט חייב כרת ערל שלא מל הא אינו בעזרה דערל אסור לבא בעזרה כטמא כדאיתא ברמב"ם פ"ב מחגיגה אבל לת"ק אליבא דר"א א"ש דאיירי בערל שבירושלים שלא נפטר מטעם דרך רחוקה ולכן חייב כרת מטעם ערל והוא פירוש נכון מאד.
ובע"כ צריך לומר כן להרמב"ם דהא הרמב"ם סובר דשעור ט"ו מיל דדרך רחוקה מתחיל עם עלות השמש עד התחלת זמן הפסח וא"כ חזינן מפורש שאף שעדיין לא רמיא חיובא דפסח עליה דהא הוא קודם חצות מ"מ חייב להכין עצמו לפסח ואם לא הכין חייב כרת. וא"כ מוכרחין לומר דמה שנפטר בהיה מהלך יום ויותר אף שעכ"פ היה יכול להכין עצמו כשיוצא מביתו קודם, שודאי לא מסתבר לחלק בין י"ד קודם חצות לימים הקודמים, דהוא גזה"כ בדרך רחוקה שפטור ונתנה תורה שעור כמה הוא דרך רחוקה שפטור מלהטריח לבא לירושלים שהוא ט"ו מיל שאם ירצה לבא להתחלת זמן הפסח יצטרך לצאת מביתו ביום הקודם שמאחר דסתמה תורה הוי בכל אופן דרך רחוקה רק הפחות שהוא באותו יום. וא"כ בטמא שיכול ליטהר שע"ז ליכא גזה"כ ודאי אף די"ג הוא יום האחרון נמי חייב ליטהר ואם לא נטהר חייב כרת דהא כך לו קודם חצות כמו י"ג. וא"כ מוכרחין לומר שרבא נמי סובר כן וכוונתו כדבארתי. וא"כ אף אם לא נסבור בזה כהרמב"ם יש לפרש כן שהוא שעור לדרך רחוקה דלרש"י שהשעור הוא עד אחר זמן הפסח שהוא עד השקיעה הוי הפחות מחצות שהוא זמן החיוב אבל בטמא חייב אף בי"ג.
[ענף ב'] וכן יסברו התוס' דשבת [ד] דאין חלוק בין י"ג לי"ד אחר חצות לענין כרת דלא כרש"י ולכן הוכיחו שפיר מהזאה כדבארתי. אך שקשה קצת מהא דבדף צ"ד [פסחים] פירשו התוס' כרש"י דרבא סובר דתנא דערל שלא מל מוכרח לסבור גם בדרך רחוקה ששעורו מן המודיעים וא"כ מדמה רבא דין טמא וערל לדרך רחוקה, ולא מטעם שהערל הוא בדרך רחוקה אלא דאף שהוא בירושלים פטור להכין עצמו למ"ד לא אמרינן ליה קום עייל מחוץ לירושלים, וא"כ זה שלמ"ד מן המודיעים חייב כרת ערל שלא מל הוא מחמת דכמו שאמרינן לו קום עייל כ"כ אמרינן קום מול וא"כ כמו שהתם לא אמרינן קום עייל רק מחצות כ"כ לא אמרינן קום מול רק מחצות כרש"י דדף ס"ט וא"כ קשה אתוס' שבת מתוס' דפסחים. ויש לומר דאף לפירוש זה יש לפרש דסברי דרבא סובר דזה שהקלה תורה בדרך רחוקה הוא שאין מחוייבין אף הרחוקים לילך ולהקריב קודם שמחוייבין הקרובים לילך שהתורה שותה החיוב על כל העולם בשוה ולא שהקלה תורה עוד יותר לרחוקים. ולכן אם אמרינן שדרך רחוקה היא מאסקופת העזרה או אף חוץ לירושלים שיכול להגיע ומ"מ לא אמרינן ליה קום עייל מוכרחין לומר שלא חייבה תורה כלל להכין עצמו וא"כ כ"ש בלא חזי אף בקרוב נמי אין מחוייב להכין עצמו דלא מסתבר לו לומר שהקלה תורה בדרך רחוקה יותר ברחוק מבקרוב ולכן אמרינן לכל אדם שאפשר להגיע קום עייל ולא יפטר מטעם דרך רחוקה אלא שמחויב לילך ולהקריב. ולכן אפשר לסבור שגם בערל וטמא צריכין להכין עצמן. וממילא יש לחלק בין דרך רחוקה לטמא דטמא חייב אף אם לא נטהר בי"ג אם הוא זמן האחרון שאפשר לו ליטהר דדוקא בדרך רחוקה הוא גזה"כ שהקלה על הרחוקים שלא להחמיר עליהם יותר מהקרובים ולא יתחייב לילך ולהקריב קודם שש אבל להכין עצמן מחוייבין אף קודם וכן יסברו התוס' דשבת דלא כרש"י.
ומה שכתב כתר"ה מסברתו שבהזאה הפקיעו החיוב ולכן אף שהזיד בי"ג הוי זדון בלא חיוב ג"כ נדחה ממילא, דהא מוכח מסוגיא דדף ס"ט [פסחים] להרמב"ם אם לא נטהר בי"ג חייב כרת אף שבי"ד ודאי אין עליו חיוב דהא אז הוא טמא שנדחה לפסח שני אף שנטהר לדעת הרמב"ם, אלא ודאי דזדון שודאי יבוא לידי עבירת כרת אף שאח"כ יסתלק החיוב נמי חייב כרת וא"כ גם לתוס' ולכו"ע יש להיות כן. וגם עצם הסברא אינה מוכרחת דמה"ת יפקיעו החיוב יותר מבכ"מ כמו באיזמל וחתיכת יבלתו וכדומה שודאי אין שייך לומר שהפקיעו החיוב וכ"כ מסתבר שהוא גם בהזאה. וא"כ אף היכא שהזיד בי"ג מה"ת יפקיעו החיוב הא בתקנה אחת אסרו להזות בשבת בין שלא היה יכול מתחלה בין שהיה יכול. וזה שהקשה כתר"ה דא"כ למה פטור מכרת, הא זה בארתי שהוא הוכחת התוס' שכיון שנמנע מצד תק"ח פטור מכרת כמו שפטור מסקילה ואם לא חזר בו אף בי"ד וקמי שמיא הא גליא יתחייב ודאי כרת כיון שהזיד בי"ג וידע שלמחר הוא שבת שלא יוכל להזות. וזהו שיטת התוס'.
ומה שהקשה כתר"ה איך אפשר לומר דלהציל מכרת נחשב פ"נ הא בדידיה תלוי לתקן ע"י תשובה, אין זה כלום דהא על כריתות אינה מועילה תשובה לבד אלא גם יסורין כדאיתא ביומא דף פ"ו ולהנצל מן היסורין אפשר ג"כ שהוא פ"נ כי מי יודע איזה יסורין יהיו וגם אם לא יהיו לו יסורין מחשבונות השי"ת שנעלמו ממנו הרי לא יפטר מכרת, דפירוש תולין אין הכוונה דמגין מן המיתה והיסורין כהא דריש שבועות ביש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר הנעשה בפנים ויוה"כ תולה שפרש"י שהוא להגין עליו מן היסורין, דהא בכאן אמר בגמ' שיסורין ממרקין וא"כ לא תגין התשובה ויוה"כ מהיסורין וכ"כ אין מגינין מן המיתה וכרת דמעוה"ז ואין להקשות דא"כ למאי תולין, דהא בחלול השם נמי הוזכר תולין אף שאינן מגינין לא מיסורין ולא ממיתה אלא ודאי שכוונת תולין הוא שתולין הכפרה משום דגם התשובה צריכה להכפרה.
ומה שתמה כתר"ה הא תלוי בדידה שיכולה שלא לעבור, אינו כלום דכיון שהיא עתה אנוסה ויש לחוש שיפחידוה ויסיתוה ותעשה אז ברצון ע"י ההסתה אין שייך לומר שתלוי בדידה דלא נחשבה פושעת ורוצית לעבור, שלא נצילה מחמת זה כמו בעושית במזיד אלא דנחשבת כאנוסה אף שלענין עונשין נחשבת כמזידה וכדאיתא בתוס' גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שמשום שהיתה מחזרת עצמה לזנות דומין לאנוסין לענין שאומרין חטא אף שודאי הם מזידין לענין עונשין א"כ גם להצילו לשיטת התוס' דהוי פ"נ מצילין מאחר דעתה היא אנוסה כדבארתי. והב"ח שפסק דאחרים אסורין לרדות בהדביק במזיד הוא מחמת שלא פסק כתוס' בזה.
וגם י"ל שהב"ח סובר דאם לא התירו לאחרים מחמת דפשע לא יתחייב בסקילה כסברת התוס' אם לא אפשר לו בעצמו, דאף דלעצמו לא העמידו במקום כרת מ"מ כשהוא צריך לאחרים העמידו במקום כרת שאין אומרין חטא בשביל שיזכה חברך וממילא נפטר מסקילה כיון שאם לא אסרו היו אחרים מרדין והיה נפטר א"א לחייבו סקילה דא"כ לא היה אפשר לאסור מצד פ"נ. ואף שיש לחלק לגבי אחרים מסברת התוס' שכתבו לגבי עצמו מ"מ יש לומר כן דכשחזר בו אף בעת שלא יספיק בעצמו לרדות קודם שתאפה ויש כאן אחרים שאם נתיר להם יספיקו אין לחייבו סקילה אף שאסרו לאחרים כמו שאם היו אוסרין גם לו שהיה פטור מסקילה אם היה מספיק לרדות. וכן נפרש בדעת הב"ח אם נימא שסובר כתוס' דכרת הוי פ"נ. ויהיה לפ"ז אף בהתרו בו שלכו"ע מסתבר שנחשב פ"נ בחזר בו כדבארתי יהיו אסורין לרדות אף כשהוא לא יספיק בעצמו והוא יפטר מסקילה להב"ח דלא כדכתבתי במכתבי הקודם. ומתוס' עצמן אין ראיה דאחרים אסורין ויש לומר לדידהו דמטעם פ"נ מותרין דמאחר דלא העמידו כאן במקום כרת והתירו לרדות, יתחייב כרת וסקילה אם לא ירדו ולכן מותרין גם אחרים לרדות מטעם פ"נ כדכתבתי שם. ידידו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין.