אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן קט

סימן קח

עוד בענין הנ"ל ה' אדר תשי"ב. מע"כ ידידי הנכבד הרב הגאון מו"ה ר' מנשה קליין שליט"א שלום וברכה.

הנה מה שמתנצל כתר"ה במה שחלוק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו מלשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא. ומצד לא תענה על רב עיין בנ"י סנהדרין דף ל"ו בשם המפרשים לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד אח"כ לחלוק על הרב עיי"ש, וכן משמע מפרש"י במתני' [סנהדרין] דף ל"ב שכתב שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משמע שודאי רשאין לחלוק וגם מחוייבין כדסובר הנ"י אך שחוששין שמא לא ירצו. ולתוס' [סנהדרין] דף ל"ו שסברי שאסור לחלוק עיין במהרש"א ומהר"מ הא סברי בלשון אחד שלא נאמר האיסור אלא בדיני נפשות ואף לפי' הראשון יכולין דרך שאלה. והרמב"ם אף שבפירוש המשנה כתב אסור לנשארים לחלוק עליו מ"מ בהלכותיו בפי"א מסנהדרין ה"ו לא כתב בלשון שאסור משמע שסובר בחבורו כפי' הנ"י. ולבד זה אין דין זה אלא בעמידה למנין ולא באמר הגדול הדין דרך למוד או אף דרך תשובה למעשה ולא היה בצרוף למנין וכדאשכחן כמה פעמים שהקשו התלמידים לרבם על פסק דינם והוראתם ואף שאפשר הוא מטעם התוס' משום שהוא דרך שאלה או משום שאינו בד"נ הי"ל לתוס' להביא ראיה מכאן אלא פשוט שהוא מטעם דלא נצטרפו למנין. וגם מסתבר שאין בזה"ז דין גדול ומופלא לגבי דין זה שלא לחלוק עליו. ואף שהרמ"א בחו"מ סי' י"ח כתב דטוב להתחיל מן הקטן הוא משום דלכתחלה יש עכ"פ להחמיר. ואף שזה שהוא רק לכתחלה הוא משום דאיירי בד"מ כדאיתא בסמ"ע מ"מ כיון שהוא רק דין דלכתחלה סובר דיש להחמיר גם בזה"ז שליכא דין גדול ומופלא. לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין מן הצורך להתנצל. אבל עכ"פ בעצם השאלה האמת כדכתבתי לאיסור.

ותחלה אני אומר דמה שכתב כתר"ה דיש כאן תרי דרבנן שהיא הוצאה כלאחר יד אף אם נאסור ועוד שאין לנו רה"ר. הנה מפורש בגמ' שבת דף י"ב שמסיק שהזב שיוצא בכיסו לאצולי בגדיו מטינוף חייב חטאת משום דבשביל אצולי מטינוף דרך הוצאה היא כן ורק שנחשב מלאכה שא"צ לגופה ותלוי במחלוקת ר' יהודה ור"ש. ולכן אף אם נימא שגם באצולי מטינוף גשמים נחשב א"צ לגופה הא חייב לר"י. וגם יש סברא גדולה לומר כיון דהא"צ לגופה שבכאן אינו מפני שאין לו צורך ממש לגוף ההוצאה אלא מפני שא"צ להזיבה שעל ידה בא הכיס הזה כדפרש"י אפשר אין שייך זה בגשמים שצריכין לעולם ויש צורך בהן. ורק לטעם התוס' [שבת] בדף צ"ד גם לאצולי מטינוף גשמים נמי יש להחשיב א"צ לגופה שהרי בשביל שלא יטנף בגדיו יכול לישב בביתו עיי"ש. אך אף לתוס' שהיא מלאכה שא"צ לגופה הא שיטת הרמב"ם בפ"א משבת ה"ז ועוד ראשונים שא"צ לגופה חייב ולהרמב"ם ועוד ראשונים יש לנו רה"ר ונמצא שלדידהו הוי הנידון באיסור דאורייתא וחיוב חטאת. איברא דלענין רה"ר כבר נהגו כרש"י ותוס' המקילין שאין לנו דין רה"ר אבל לדין א"צ לגופה אין שייך מנהג אצלינו דהא לכו"ע אסור ונוהגין איסור שאין ניכר אם הוא דאורייתא או דרבנן וא"כ הוא ספק דדינא. וגם יש עוד ספק שמא נחשב צריכה לגופה כדלעיל לרש"י. וא"כ אין בזה בברור אלא חד דרבנן. וגם הא בנוא-יארק וברוקלין יש אולי מקומות שהם רה"ר דאורייתא שהולכין שם ששים רבוא ואם בנוא-יארק אפשר שאינו דאורייתא מצד היקף המחיצה לבד הגשרים מ"מ בברוקלין אפשר יש מקומות שהם רה"ר וישאר רק חד ספק דרבנן ספק דאורייתא מטעם א"צ לגופה. ובכלל הם איסורים דרבנן שראוי להחמיר בהן מצד הרמב"ם ודעימיה שלדידהו הוא דאורייתא ולכן אם מצד הדין נוטה לאסור אין להקל מצד הצירוף שהם תרי דרבנן.

ועתה נבא לעיקר הדין הנה במתעטף דרך מלבוש אף שכוונתו רק לאצולי מטינוף מותר וזהו ענין הברייתא דנדרים. ואם הוא להציל מצער הגוף מותר אפילו לבשו שלא בדרך מלבוש כמפורש בטור וש"ע [או"ח] סי' ש"א סעי' י"ג י"ד וכדכתבתי בתשובה הנדפסה. אבל יש חלוק גדול דכשהוא דרך מלבוש הוי ההיתר בכל זמן אף שאין לו שום צורך כגון שלא בזמן גשמים כמפורש ברא"ש נדרים בפירושו והוא מוכרח דהא לאצולי מטינוף נמי הוא כלא צורך לענין ההיתר ומ"מ מותר מצד שהוא דרך מלבוש. והרוקח שהביא הב"י שמשמע דאוסר בשק כשליכא גשמים אולי הוא רק שמא יתבייש ויסיר השק ויביאנו בידו. וגם הש"ג לא יאסור בדרך מלבוש אף שכוונתו לאצולי מטינוף שלא יחלוק על הטור והש"ע וגם הא אף הרוקח שמחמיר מתיר בזמן גשמים אף שכוונתו רק לאצולי מטינוף ואיך אפשר שיפלוג אכולהו ולא היה מזכירם כלל. אבל שלא בדרך מלבוש שמותר אם הוא להציל מצער הגוף שההיתר הוא לא שהותרה הוצאה בשביל צער הגוף אלא מפני שצער הגוף שניצול בזה עושה זה למלבוש אף שלא בלבישה גמורה כמוך לנדתה לכן הוא מלבוש רק במציל מן הצער אבל באם אינה מצטערת ולובשתו רק לאצולי מטינוף אסור דאינו מלבוש אף שלפעמים היא ניצולת בלבישה זו מצער. ולכן המוך לנדתה אם קושרתו לאצולי בגדיה מטינוף אף שהרבה פעמים קושרתו כדי שלא תצטער אסורה ותלוי ההיתר לאיזה כוונה לובשתו. ול"ד כלל לשק וחמילה דרועים שהוא דרך לבישה ממש רק שאין רגילים שאר אנשים לילך בזה שלא בשעת גשמים ואף אם אין רגילין לילך כלל בזה כיון שעכ"פ הוא בדרך לבישה אין שייך לאסור בשביל כוונתו שהוא לאצולי מטינוף או אף שלא לצורך כלל. ופשוט שזהו לבישת הקאפילי שבש"ג שתולה ההיתר בהכוונה שלא היה זה לבישה ממש אלא רק על הכובע ושם לבישה דנקט משום שצריך שיהיה מהודק שפיר כדי שלא יוכל ליפול שזהו ענין לבישה אך אינה לבישה על הגוף אלא על הכובע לבד כמו המכסה שלנו שבזה אף שהרבה פעמים לובשו להנצל מצער וצינה שמותר מ"מ אסור בהפעם שלובשו לאצולי רק מטינוף מטעם שבארתי דכיון שבעצם אינו דרך מלבוש רק שמפני שניצול בזה מצער הגוף נעשה גם זה בשם מלבוש לכן לא הותר אלא דוקא כשהכוונה היא להנצל מן הצער. ולכן במכסה שלנו שגם הכובע שלנו בעצמו הוא קשה שמגין שפיר על הגוף ואינו מצטער כלום והוא רק לאצולי מטינוף כידוע רוב המכסים בזה אסור. ואף שמזדמן לפעמים רחוקים בגשם גדול וחזק שהכובע הקשה שלנו ג"כ לא יציל מצער הגוף וצריך להמכסה להציל מהצער שאז יחשב מלבוש כמוך לנדתה שלא להצטער מ"מ ברובא דרובא פעמים שאינו כן שהכובע בעצמו מציל מצער הגוף אסור. וראיה גדולה היא מהש"ג עוד מכ"ש דהקאפילי משמע שברוב הפעמים הציל מצער הגוף משום שכובעיהם היו רכים ומ"מ לא הותר בשביל זה גם בהפעם שלובשו רק לאצולי מטינוף כ"ש מכסה דידן שרוב הפעמים הוא רק לאצולי מטינוף שלא יותר בשביל איזה פעמים של אצולי מצער.

ומה שכתבתי בתשובתי הנדפסה דלבישה שנחשבה דרך מלבוש הוא שמתעטף בו קצת מהגוף יותר מהצעיף לחוד לא היתה כוונתי הגוף דוקא אלא אף מקצת מהראש יותר וכדכתבתי בסמוך על הרמ"א שאינו מתיר אלא כשהכובע הגדול מכסה קצת מראשו במקום שלא כיסה הכובע הקטן התחתון. דהעיקר הוא שיכסה יותר מהראשון בין מהגוף בין מהראש. וסברת הפמ"ג שמצריך מקצת הגוף והח"א כלל נ"ו שמצריך עוד רוב הגוף תמוה ושפיר הקשה בשער הציון מנין לו ויש להקשות זה גם על הפמ"ג שפשוט שהראש הוא כגוף לענין שם מלבוש. וכוונת הט"ז שכתב מכסה גם הגוף כוונתו גם להראש אך שיהיה יותר מהצעיף כמדויק מתחלת דבריו. וממילא כל דברי כתר"ה בזה הוא למותר. וכן מה שחידש כתר"ה בדברי הט"ז שיש חלוק בין דרך עיטוף שבזה גם בראשה בלבד מודה דשרי לנתינה בעלמא שמיקל הט"ז דבמכסה גם גופה עכ"פ שרי, הוא נכון רק אם נפרש שכוונת הט"ז הוא גוף ממש. אבל האמת שאין טעם לחלק בין ראש לבד לגם מקצת הגוף וכוונת הט"ז בלשון גוף הוא אף להראש לבד שיותר מהצעיף. ומסתבר שבתרוייהו בעינן שיהיה בעיטוף וכדחזינן בסינר עשוי כעין מלבוש שכתב המג"א בסק"כ דהוא מלפניה ומאחריה אבל מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה אסור וה"ה לפניה בלבד אסור כדאיתא במ"ב אף שמכסה מקצת מהגוף אבל הוא משום דליכא עיטוף. ולא מסתבר שהט"ז יפלוג ע"ז דהא כן מפורש בהגמ"ר ר"פ במה אשה בשם ס' התרומה וכן הביאו בהגהות מיימוניות פי"ט משבת הכ"ב. אבל בעיטוף מותר אף שהוא רק מקצת מהראש שג"ז הוא בכלל הגוף ואין חלוק בין ראש לגוף כלל.

ומה שכתבתי דהרמ"א שמתיר בשני כובעים זע"ז הוא ענין אחר ולא פירשתי שהעליון מכסה יותר מהתחתון הוא משום דאם היה מכסה יותר לא היה שייך למנקט זה אצל דין דאסור שתי חגורות דל"ק כלום משום שבחגורות הא לא מכסה כלום מהגוף דהם על הבגדים ושם מלבוש שלהם הוא רק מפני הצורך לחגור שבחגורה השניה אין שום צורך אבל בכובעים אם הגדולה מכסה יותר מהראש הוא בגד ממש והיה מותר אף באין דרך הכל ללובשם. וגם הא כבר נקט זה הרמ"א בסעי' י"ד. לכן הוכרחתי לכתוב שהוא ענין אחר שמותר אף באופן שלא מכסה יותר וע"ז הוקשה משתי חגורות דמסתבר להאו"ז לדמות יותר לשתי חגורות מלשני בגדים ממש שהוא לבישה ממש על חלק גדול מהגוף וידוע לכל שלובשים הרבה בגדים זע"ז לחמום ולנוי כדאיתא בתוס' שבת דף נ"ט ותירץ שגם בשני כובעים זע"ז מותר משום שגם בכובעים היה דרך כל בנ"א ללובשם בזמן האו"ז וכן בזמן הרמ"א ומסתמא היה זה לחמום ואף לנוי מותר דל"ד לקמרא עלוי המיינא להאוסרין שרק יחידים לבשו כן לנוי ובטלה דעתם כדבארתי שם.

והחלוק שכתבתי מגאלאשן [מערדלים] הוא פשוט שדבר המחמם יותר שזהו לבישה ממש אין שייך לאסור מחמת שמזיק לו החמום ולובש לכוונה אחרת דבגד גמור מותר בכל אופן כמו שמותר ללבוש בקיץ בגד עליון של חורף דעכ"פ בגד הוא ובגדים מותרין אף שמזיקין לו וזה אין שייך בהמכסה על הכובע הקשה שלנו שאינו עושה כלום ואף אם היה מכסה עב לא היה מחמם יותר ואין להחשיבו מלבוש אלא מפני הצורך להנצל מצער שזה אינו מועיל אלא כשלובשו ממש להנצל מן הצער ולא כרובא דרובא פעמים שלובשין רק לאצולי מטינוף כדבארתי ומוכרח זה להש"ג שהביא כתר"ה. ומה שהביא בשם רש"ש דאפשר להציל מפני הדלקה אסור שתי חגורות משום דהוא להערים אבל כשמכוין ללבוש אפשר שרי אף שלא שייך לעניננו לא מסתבר כלל דאם גם שתי חגורות הם כשני בגדים זע"ז מ"ש שבבגדים התירו ובחגורות אסרו ואין בזה לדחות דברי רש"י. ולהתיר הגאלאשן אין צורך לזה כדלעיל. וגם בגאלאשן יש לי עוד טעם במה שמותר שאין שייך בהמכסה דכובע ואין הצורך להאריך.

ומה שהביא כתר"ה תשובת מהרשד"מ שמתיר בכובע של לבד שלובשים על המצנפת מפני הגשמים לאצולי טינוף לא ידוע לנו איך היו הכובעים והמצנפת בזמנו ולכן צריך לאוקמי באופן שהכובע של לבד מכסה מהראש יותר שרק בזה מתיר אף שכוונתו היתה רק לאצולי מטינוף או שהיה באופן שמחמם יותר שאז אף בלא מכסה יותר מותר כבגד על בגד וכב' כובעים דרמ"א [או"ח ש"א] בסעי' ל"ו ולכן אף שהוא לבשם רק לאצולי מטינוף מותר כיון שהוא מלבוש ממש ולנשים אוסר אף זה מהטעם דיש לחוש דיסירו המכסה מעל ראשן כשיפסקו הגשמים. משום דמהרשד"מ מפרש הא דאסור לנשים ליתן בגד על צעיפיהן מפני הגשמים הוא אף באופן שמכסה יותר גם מהגוף דלא כהט"ז וכדמשמע לשונו שכתב בשם המרדכי נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשן בימות הגשמים לביהכ"נ שלא ירדו הגשמים על צעיפיהן כדהעתיק כתר"ה הנה נקט מכסה על ראשם שהוא כרוב המכסאות שמכסה גם חלק מהגוף אך הצורך שלהן הוא בשביל שלא ירדו על צעיפיהן. ובזה פליג הט"ז שמפרש שאיירי דמכסה רק הצעיף לבד וא"כ אין ראיה לחלק נשים מאנשים וגם בנשים מותר אם מכסה גם מהגוף, וזה מוכרח דאם מטעם שמא יסירו כשיפסקו הגשמים הי"ל לאסור אף אם כוונתן להנצל מצער וצע"ג אליבא דמהרשד"מ. עכ"פ נלע"ד שבמכסה שלנו גם מהרשד"מ לא היה מתיר. והנני ידידו דוש"ת, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה