אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן קא
בטעה הקורא בחול המועד פסח ואמר קדיש אחר קריאתו בס"ת ראשונה כ"ז ניסן תרצ"ג ליובאן. מע"כ ידידי הנכבדים מאד חשובי עדת קהל טימקאוויץ ובתוכם ידידי החשוב מאד ר' שלמה חיים קאנטראוויץ נ"י.
[ענף א'] בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת.
אבל הוא רק אם נפרש טעם הרא"ש שלא תקנו לומר שני פעמים קדיש מטעם טרחא דצבורא או משום דאין קפידא בקדיש שיהיה דוקא אחריו ונפטר גם קריאת השביעי בהקדיש שלפניו שטעמים אלו שייכי גם בעובדא דידן דהא הס"ת השניה היתה גם מונחת שם. אבל טעמים אלו דחוקים דהא מצינו בכל מקום שהקדיש תקנו לומר דוקא אחריו, דהא לפני תפלת י"ח יש קפידא שיאמרו קדיש לפניו, כדאיתא במג"א [או"ח] סי' רצ"ב סק"ב ומ"מ א"א לומר קדיש לפני י"ח בלא אמירת איזה דבר לפני הקדיש כמפורש שם חזינן דקדיש שייך רק אחריו ולא לפניו, וא"כ אין הקדיש שייך על השביעי שקרא אחריו. וגם טעם טרחא דצבורא הוא טעם קלוש מאד. ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.
וכדמוכח טעם זה בכל מפטיר שגם קריאתו בתורה וקריאת ההפטרה היה לנו להצריך שיאמר קדיש אחריו דהא בזמן החז"ל היו אומרין הקדיש אחר ההפטרה דהרי לא היו מפסיקין בקדיש בין שביעי למפטיר כמפורש בתוס' ורא"ש מגילה דף כ"ג. וליכא למימר דכוונתם דבזמן הש"ס לא היו אומרים כלל קדיש ורק אח"כ תקנו להפסיק בין שביעי למפטיר להודיע שאינו ממנין הז', דהם גם בר"ח ובב' וה' שאין מפטירין נמי אומרים קדיש אף שא"צ להפסיק כלום. אלא ודאי שעיקר הקדיש אחר קה"ת תקנו חז"ל אך שהיו אומרים אחר ההפטרה שנגמרה כל הקריאה בכל פרטיה. ועיין ברמב"ם פי"ב מתפלה ה"כ שיש מקומות שגם עתה נוהגין לומר הקדיש אחר ההפטרה, וא"כ חזינן מפורש שהקדיש הוא מעצם הדין ולא רק להפסיק המפטיר מהראשונים וכוונת התוס' והרא"ש הוא שאחר סדור הש"ס תקנו רק שהקדיש יאמרו אחר הז' קודם המפטיר כדי להפסיק ולהודיע שאינו ממנין השבעה. וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר. וכן מפורש בב"י שם [או"ח רפ"ב] שהביא שהשבלי הלקט בשם הראב"ד כתב שלפי שאין המפטיר עולה ממנין העולים שאין קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה לפיכך די לו בקדיש שיאמר קודם ההפטרה ויתערב עם עולי הספר עיי"ש, כוונתו לתרץ בזה מה שהקשה במה נפטר המפטיר מקדיש ותירץ מטעם שהוא טפל נפטר בקדיש שעל העיקר שנתערב עמהם כדבארתי. וסברא זו עצמה סובר הרא"ש בגמר כל הפרשה עם הששי שעיקר חיוב קה"ת כבר יצאו וזה שצריך לקרא עוד לשביעי בשביל חובת שבעה קרואים הוא רק טפל לעיקר הקריאה ונפטר בקדיש של העיקר. ומהר"מ סובר שחובת שבעה קרואים הוא עיקר בפני עצמו כמו עצם קה"ת ולא נחשב טפל ולכן לא נפטר בקדיש שלפניו אף שהיה אחר הפרשה, וא"כ בעובדא דידן שהרביעי הוא ג"כ מעיקר הפרשה שצריך לקרא היום גם להרא"ש יצטרך לומר עוד קדיש אחר הרביעי.
אך יקשה להרא"ש דסובר שנחשב דין ז' קרואים לטפל מאחר שנגמרה קריאת הפרשה אף בששה א"כ ביום שיש בו ג' ס"ת כמו בשבת ר"ח טבת אדר ניסן שאומרים קדיש אחר השניה ומפורש כן ברא"ש פ"ג דמגילה סי' ה' דמשום שהשביעי קורא בשניה הוי לא נגמרה הפרשה וכתב עוד דאם השביעי היה קורא בשניה כשמוציאין שתים או בשלישית כשמוציאין שלש היה המפטיר צריך לכפול לפי שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה עיי"ש, הא לדידיה כיון שגמרו הפרשה אף בששי הוי נגמר עיקר הקריאה אף שעדיין לא קראו ז' קרואים והיה לן לומר קדיש אחר הראשונה ואם מחשיב שלא נגמרה הפרשה משום שגם קריאת ר"ח הוא חובת היום כמו הפרשה עצמה ולא מחמת שעדיין לא קרא הז' א"כ גם קריאת מפטיר בס"ת השלישית נמי הוא חובת היום כמו הפרשה עצמה ומ"ט אומרין קדיש לפני המפטיר אחר השניה. אלא ודאי דאין סובר חלוק בזה שהוא חובת היום אלא הוא משום שהוא קריאת השביעי וכמפורש בדבריו. וא"כ קשה הא לדידיה לא תליא כלל קדיש בקריאת ז' קרואים רק בהפרשה לבד אף שגמרו בששה והיה לן לומר קדיש אחר הראשונה.
והנכון לע"ד דהא צריך להבין כיון דודאי גם קריאת המפטיר כשמוציאין ב' וג' ס"ת היא מחובת היום ומ"ט אומר הקדיש לפניו. ועיין בב"י שם [או"ח רפ"ב] בשם הר' ישעיה שהקשה זה על שבת ר"ח וד' פרשיות ותירץ שקריאת המוספין ביו"ט אינה חובה שלא הוזכרה בתלמוד ולכן קוראם המפטיר שקריאתו אינה חובה, והוי ככל מפטיר שנפטר מטעם טפל. ובשבת ר"ח וד' פרשיות סובר שיקרא השביעי פרשה הנוספת ויאמר קדיש אחר השניה כשיש שתים ואחר השלישית כשיש שלש ס"ת ואח"כ יחזור המפטיר ויקרא כבכל שבת. והוא כמנהג ר' אליהו ור' משלם בתוס' ורא"ש במגילה שם [כג]. ור' ישעיה סובר כן רק בשבת ר"ח וד' פרשיות. ובשבלי הלקט בשם הראב"ד שהובא בב"י כתב שהמפטיר קורא בשניה כמו שאנו עושין אך לענין הקדיש סובר דאומר אחר המפטיר והוא ג"כ מטעם הר' ישעיה שהוא מחובת היום דהא בראש דבריו נתן טעם ע"ז שנפטר בכל שבת המפטיר בקדיש שלפניו משום שאין קריאתו אלא מפני כבוד התורה, וא"כ שמעינן מזה שאם קריאתו חיובית צריך לומר הקדיש אחריו וזהו טעמו. ומה שכתב טעם אחר שאם יקדיש על הראשון ויקרא המפטיר בשני בלא קדיש חוששין אנו לפגם ספר השני, שלכאורה קשה הא כבר אמר טעם יותר נכון משום שהיא חיובית ולא טפילה ולמה לו טעם זה. וצריך לומר שודאי על שבת שיש בו ב' ס"ת א"צ לטעם פגם, אך על יו"ט שקריאה דמוספין בשניה אינה חובה כדכתב הר' ישעיה ומ"מ סובר גם בזה הראב"ד דצריך לומר הקדיש אחר המפטיר אף שאין כאן טעמו הראשון לכן כתב שעכ"פ מחשש פגם צריך לומר הקדיש אחר המפטיר. ומדוקדק לפ"ז מה שלא ערבם לכתוב אבל ביום שיש בו ב' ס"ת דהיה נכלל בין שבת בין יו"ט אלא חלקם וכתב אבל בשבת שיש בו ב' ס"ת וכן ביו"ט וכו' משום דהם מתרי טעמי דבשבת שיש בו ב' ס"ת הוא מטעם שאמר מתחלה דהא היא קריאה חיובית וביו"ט לא שייך טעם זה דאינה חובה לכן אמר וכן ביו"ט לא יקדיש עד אחר המפטיר מטעם חדש שיש בו חשש פגם זהו בואר דברי הראב"ד. אבל מנהגנו שסובר כן גם הרא"ש דאומרין קדיש אף בשבת ר"ח וד' פרשיות קודם המפטיר קשה קושית הר' ישעי'.
[ענף ב'] וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביו"ט הוא מצד מצות למוד התורה כדאיתא בסוף מגילה מוידבר משה מצותן שיהיו קורין כל אחד ואחד בזמנו והוא רק למצות למוד בעלמא דלפרסם ולהודיע איך לקיים מצות החג אין שייך אחרי שרוב הלכות החג צריך להכין קודם החג ומחמת זה דורשין בהלכו' החג ל' יום קודם החג משום שצריך הכנה הרבה קודם. ומצד מצות למוד תקנו שילמדו סך מנין הקרואים בכל זמן כתקנתם וכל דיני קריאה. ונהגו לחובה לגמור מצד מצות למוד כל התורה בשבתות של כל שנה ושנה.
ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה מקרא דוידבר משה אף שר"ח איקרי מועד, דהא ילפינן מקרא זה נמי שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ומשמע דר"ה ויו"כ לא ומפורש כן במהרש"א בחדושי אגדות, אלמא דלא כל מועדות נכללו באסמכתא דקרא זה אף שודאי נקראו מועדות, וכ"ש ר"ח שליכא בכלל תקנה זו. וא"כ אף לענין תקנת הקריאה שנשמע מקרא זה נמי יש לומר שלא נכללו כולם ואין ר"ח בכלל אף שבתקנה זו ודאי גם ר"ה ויו"כ בכלל. ולכן ניחא מה שבכל המועדות מפסיקין קריאת הפרשה וקורין אף בשבת רק בשל קריאת יו"ט לבד ובר"ח אין מפסיקין קריאת הפרשה רק שמוסיפין לקרא גם של ר"ח, משום דכל המועדות שילפינן מקרא דוידבר משה שצריך לקרות מענין היום מפסיקין וקורין כל הקריאה מענין היום וגם משום שגם קריאה דיו"ט היא מאותו ענין קריאה מצד מצות לימוד כמו הקריאה דכל שבת אבל בר"ח שלא ילפינן מקרא זה רק שהיא תקנה אחרת לקרא בר"ח והוא לא בשביל מצות למוד אלא כדי לפרסם שהוא ר"ח כדמצינו בסוכה סוף דף נ"ד שעשו עוד דברים לפרסם שהוא ר"ח אין מפסיקין קריאת הפרשה שהוא ללמוד רק שמוסיפין לקרא גם של ר"ח לפרסם [רק כשחל ר"ח בשני ובחמישי מצד בטול מלאכה מפסיקין קריאת היום וקורין רק בר"ח אף שהוא ענין קריאה אחרת משל בו"ה דהוא ללמוד ויצאו בזה ב' עניני הקריאות אבל בשבת שליכא בטול מלאכה אין מפסיקין וקורין תרוייהו כיון שהם מב' עניני קריאה כדי שיהיה ניכר דשל שבת הוא ללמוד].
וקצת משמע כן ברמב"ם פי"ג מתפלה דדין קריאת ר"ח כתב קודם שכתב שמשה תיקן ורק אח"כ בה"ח כשהתחיל דיני קריאת המועדות וכתב בהו שמפסיקין וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת כתב תיכף שמשה תיקן שהוא לתרץ בזה מ"ט מפסיקין מסדר שבת משום שהוא תקנת משה לקרא בכל מועד ענינו, וא"כ משמע שקריאת ר"ח שכתב תחלה וגם אין מפסיקין מסדר שבת אינה מתקנת משה מקרא דוידבר משה.
וראיה גדולה לזה ממגילה דף כ"ט דסובר רב יוסף שאין משגיחין בר"ח, ואם היה מתקנת משה כמו מועדות היה זה עיקר כמו מועדות, ומרב יוסף שלדידיה מוכרחין לומר שר"ח אינו בכלל התקנה דוידבר משה נשמע נמי לרבה שבזה לא פליגי רק שרבה סובר דר"ח יותר עיקר מקריאת חנכה אבל עכ"פ גם לדידיה תקנה אחרת היא וזוהי ראיה ברורה.
נמצא שקריאות אלו אינם מצד מצות למוד אך מ"מ כיון שהוצרכו לתקן הקריאה עשו ע"ז ממילא גם מצות למוד והצריכו שיקראום סך מנין אנשים ארבעה בר"ח ושלשה בשאר ימים. וניחא בזה טעם מ"ד בתענית דף כ"ט שבתשעה באב שחל בג' וד' קורא רק אחד משום שבעצם כיון שהקריאה אינה בשביל למוד רק לעורר בתשובה היה סגי רק בקריאת אחד רק שכיון שהצריכו לקרות מאיזה טעם שיהיה עשו ע"ז גם דין למוד והצריכו לקרות מנין אנשים וא"כ בת"ב שאסור הלמוד לא עשו ע"ז דין למוד וסגי בקריאת אחד ורק כשחל בשני ובחמישי שכבר היתה תקנה עוד ממשה ועזרא מצד למוד לא עקרו וצריך ג' אבל כשחל בג' וד' שרק מצד ת"ב היא אינה מצד למוד וסגי באחד. ור' יוסי סבר שמ"מ תקנו גם בו דין למוד כיון דעכ"פ תקנו לקרות והוא מדברים המותרים בת"ב וצריך שלשה. עכ"פ אף בקריאות שעיקרן הוא לקריאה בעלמא לפרסם או לטעמים אחרים שלא שייך לומר מצד זה כמה יקראו אבל תקנו ממילא גם דין למוד ששייך ע"ז דיני הקריאה וכמה יקראו.
והנה מצד קריאת הפסוקים לא היו מתקנים לומר קדיש דהיה סגי בהקדיש שאומרים אחר אשרי ויהיה קאי על כל הפסוקים שקראו קודם, ורק על קה"ת שמדין למוד תקנו קדיש בפני עצמה משום חשיבות מצות הלמוד או משום שהוא ענין אחר לגמרי. וזה שאומרים קדיש אף אחר קריאת ר"ח וחנכה ופורים ותענית משום שגם בהו נעשה גם דין למוד כדבארתי.
וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.
[ענף ג'] ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.
ומדוקדק מאד לשון הרא"ש שכתב שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה ולא אמר עד אחר שיקראו שבעה קרואים משום שאין הקפידא לקדיש בקריאת שבעה רק שמה שצריך לקרא לשבעה קרואים הם הסימן עד כמה היא הפרשה ואין להפסיק באמצע בקדיש, וצריך לומר הקדיש אחר השניה למנהגנו שהשבעה קרואים נגמרו בשניה שבזה נחשב נגמרה הפרשה אף שגמרו הסדרה בראשונה. ואף בדיעבד שאמרו קדיש אחר הראשונה יצטרכו לומר פעם שניה כמו באמרו באמצע הפרשה, ורק כשגמרו הפרשה שצריכין כל השבעה לקרות בששה ואמרו קדיש סובר הרא"ש שנפטר אף השביעי שיקרא אח"כ מטעם טפל כדאיתא בטור בשמו וליכא שום סתירה ושיטתו נכונה.
אך יש להסתפק ביום שיש בו ג' ס"ת וטעו וקרא הששי בשל ר"ח ואמרו קדיש שיקרא השביעי בשלישית אולי יודה הרא"ש שצריך לומר פעם שניה קדיש דאף לפי מנהגנו כבר גמרו הפרשה אבל כיון שיש מקומות שנהגו כר' אליהו ור' משלם תלוי במעשיו דכיון שקרא עתה רק לששה עשה כמנהג מקום אחר והוי לא נגמרה הפרשה עד אחר השלישית. ויותר מסתבר שלא תלוי במעשיו אלא במנהג המקום ובפרט שעשה זה בטעות דהא רצה לעשות כהמנהג ונחשב אף בזה שנגמרה הפרשה בשניה אף שקראו רק ששה ולא יצטרך לומר עוד קדיש פעם אחרת להרא"ש כמו בכל שבת כשגמרו בששה.
וגם מסתבר שאף אם קראו שבעה בראשונה מחמת שרצו להוסיף הוי כבאמצע הפרשה כיון דמצד החיוב נחשב של ר"ח מהפרשה בשבת זו לא נשתנה במה שהוסיפו והוי כמו קראו שבעה קרואים פחות מהפרשה שודאי אף להרא"ש צריך לומר עוד הפעם קדיש.
אך בשמחת תורה שבכל מקום מוסיפין לקרא הרבה לכאורה היה צריך שיאמרו קדיש אחר הראשונה דהא הפרשה כבר נגמרה. וזוהי קושית הר"ד אבודרהם בשם גאון שהובא בב"י ויהיה הקושיא דוקא בש"ת ולא בשאר ימים שיש בהם ג' ס"ת והוסיפו באיזה מקום כדבארתי. ועיי"ש שתירץ שני תירוצים א' שלא לחלק בימים שיש בהם ג' ס"ת בין זה לזה ועוד שלא ליתן פתחון פה לשטן לומר סיימו את התורה ואין חפצים לקרות. וכפי פשוטו דחוק מאד שיהיה פתחון פה לשטן ברגע שמקדישין. וגם תירוץ שלא לחלק דחוק כיון שמחולקים בהוספה והרבה שינויים נוהגין בש"ת. אבל למה שבארתי נכון מאד כוונת הרד"א בתירוצו הב' שכיון שקריאת בראשית אינה שייכת להיו"ט אלא הוא כדי שלא ליתן פ"פ לשטן לומר שאין חפצים עוד לקרות א"כ הוא מצד למוד כקריאת הפרשה והם ענין אחד שתקנו ללמוד היום פרשת ברכה ובראשית נחשבו ודאי כפרשה אחת שאין להפסיק ביניהם בקדיש כמו שאין להפסיק באמצע הפרשה. ובדיעבד יש להסתפק אם צריך לחזור ולומר עוד קדיש אחר בראשית כיון שלא הוזכר בגמ'. ויותר מסתבר שצריך לומר כיון שעכ"פ לפ"מ שנהגו הוא כבאמצע הפרשה ול"ד לקריאת המוספין שאינה מצד למוד.
ועיין בפמ"ג [או"ח] סי' תרפ"ד בא"א סק"ה שמסתפק בזה בקראו שבעה בראשונה ואמרו קדיש אם יצטרך לומר עוד הפעם אחר השניה. ומקום הספק צריך לומר דאולי אזלינן בתר עשייתו לענין דיעבד כיון שבעצם קריאת ר"ח אינה ללמוד רק מחמת שהשביעי קוראו וכיון שהוסיפו לא נחשב שוב קריאתו ללמוד ויש לקריאתו דין טפל ונפטר בקדיש דלפניו דלא כהמסתבר שכתבתי או דלמא לא פלוג פי' שלא חלקו כשהוסיפו מלא הוסיפו ונחשב לעולם כבאמצע הפרשה כהמסתבר שכתבתי. ויפרש בהרד"א שהביא הב"י שנקט בש"ת משום דאורחא דמלתא ששם בכל מקום מוסיפין או שאף בש"ת מסיק שלא חלקו לתירוץ ראשון. אך הוא דחוק דהא טעם ב' לא שייך בשאר ימים. ואולי יפרש שהרד"א איירי לענין לכתחלה שבשאר ימים ודאי לכתחלה אזלינן בתר המנהג ונחשב באמצע הפרשה אף כשהוסיפו ורק בדיעבד מסתפק הפמ"ג. ואין לפרש בכוונת הפמ"ג דבהחלט סובר דמדינא אזלינן בתר מעשיו ולא היה צריך לומר קדיש פעם אחר רק מחמת לא פלוג משאר ימים בלא טעות שצריך לומר אחר השניה, דהא אדרבה נימא לא פלוג לאידך גיסא להרא"ש שלא יאמרו עוד פעם קדיש אם אמר אחר שנגמרה הפרשה. ואף למהר"מ שייך לומר לא פלוג שלא יאמרו ב' פעמים קדיש אחר שגמרו שבעה קרואים הפרשה. ובפרט שהפמ"ג סובר [או"ח] בסי' רפ"ב בא"א ס"ק י"ז כהרא"ש ולכן צריך לומר בכוונתו כדפירשתי שלא פלוג בין הוסיפו ללא הוסיפו. ולדינא מסתבר כן בהחלט וצריך לומר קדיש פעם ב' כדבארתי אף להרא"ש.
עכ"פ אף מהפמ"ג חזינן שלא בכל דוכתי א"צ לומר קדיש להרא"ש פעם שניה וא"כ הוא כדבארתי שרק בגמר כל הפרשה עם הששי שעיקר קה"ת כבר יצאו והוי זה שצריך לקרא בשביל חובת שבעה קרואים רק טפל לעיקר הקריאה סובר שא"צ לומר פעם אחר שנפטר בקדיש של העיקר אבל כשלא גמר כל מה שנהגו לקרא למנין הקרואים שצריך הוי זה כבאמצע פרשה וצריך אף לדידיה לומר קדיש עוד הפעם.
ולכן בחוה"מ פסח שאף אם נימא שכיון שלא הוזכר בגמ' קריאת והקרבתם שקורין לרביעי והיו קורין כל הארבעה בקריאת קדש בכספא פסל במדברא מ"מ עתה שנהגו שהרביעי קורא והקרבתם הוי גם והקרבתם מפרשת הקריאה ביום זה והוי כבאמצע פרשה שאף אם טעה ואמר קדיש צריך לומר עוד הפעם קדיש אף להרא"ש וכן צריך לעשות לדינא.
וכן הוא כמפורש במג"א [או"ח] סי' תרפ"ד סק"ד שכתב בטעו וקראו בשל ר"ח ד' שצריך לקרות חמישי בשל חנוכה משום פגם הספר שלכתחלה יאמר קדיש אחר החמישי ואם אמר אחר הרביעי לא יאמרנו אחר החמישי משמע שרק מחמת שקראו כבר ד' שקריאת החמישי בשל חנוכה הוא רק משום פגם הספר א"צ לומר עוד הפעם קדיש. וכן מפורש בפמ"ג שם שכתב על המג"א הואיל וכבר קראו ד' גברי משמע מפורש שאם טעו ואמרו קדיש אחר השלישי צריך לומר אחר הרביעי קדיש פעם אחר. וכן ודאי הוא גם בחוה"מ פסח אף שוהקרבתם לא הוזכר בגמ' מאחר שקורא אותו הרביעי שהוא ממנין הקרואים הוי כבאמצע הפרשה כדבארתי ולכן אין חלוק בין ר"ח חנכה לחוה"מ פסח ובכולהו צריך לומר עוד הפעם אחר הרביעי קדיש לכו"ע. אוהבם ומוקירם, משה פיינשטיין.