אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן ק

סימן צט

בענין שתית יין לחשיבות מקום סעודה לקידוש כ"ח מרחשון תרפ"ז ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר אריה ליב שיפמאן שליט"א הגאב"ד פוחאוויץ.

[ענף א'] מה שהקשה כתר"ה על הב"י או"ח סי' רע"ג שכתב שגם התוס' והרא"ש יכולין לסבור דשותה כוס יין מיקרי במקום סעודה לענין קידוש עיי"ש, הא התוס' והרא"ש סברי דיין אינו מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן בפסחים דף ק"א, ואיך [וא"כ] איך מיקרי במקום סעודה הלא הא בהא תליא. וכוונת כתר"ה היא מהא דאיתא בדרישה ופרישה [או"ח] סי' רס"ט.

ולע"ד אדרבה תמוהין דברי הפרישה דהא הרי"ף פסק כרב ששת שם [פסחים קא] דאף בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן נמי צריך לברך בשינוי מקום, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מברכות ה"ג והמחבר [או"ח] בסי' קע"ח סעי' א', וא"כ אף באוכל כזית פת ומיני דגן במקום שקידש ועיקר סעודתו הוא במקום אחר אין להחשיב מקום סעודה דהא אין שום צירוף לדידהו מה שאוכל כאן עם עיקר סעודתו ואין שייך טעם הפרישה. וליכא למימר משום דבהכזית שאכל כאן יצא ידי סעודת שבת, דהא בכזית אינו יוצא סעודת שבת אלא בכביצה כדאיתא [או"ח] בסי' רצ"א [וקשה לי טובא על המג"א סק"א שכתב בכביצה לאו דוקא אלא יותר מעט מכביצה דבכביצה מיקרי אכילת עראי והטעם כדאשכחן לענין סוכה דבכביצה היא אכילת עראי. וכן מפורש בהגר"א סק"ב דילפינן מסוכה אך פסק כגמ' יומא ולכן גם כביצה לא הוי עראי עיי"ש. והא מקור הדין דבעי בסעודת שבת בכביצה הוא מהר"ן כדאיתא בב"י, ומפורש בר"ן בסוכה דף כ"ז לתרץ מה שהקשה הא מצד יו"ט מחוייב לאכול פת, שמצד יו"ט סגי בכביצה שמותר לאכול חוץ לסוכה ומצד סוכה צריך לאכול יותר מכביצה מה שמחייבו בסוכה עיי"ש, א"כ מפורש שסעודת שבת ויו"ט סגי בכביצה אף שהוא עראי לענין סוכה. וצע"ג]. ובמיני דגן ודאי אינו יוצא סעודת שבת בלא פת כדאיתא [או"ח] בסי' רע"ד, והוא דוקא פת שמברכין עליו ג' ברכות כדאיתא בברכות דף מ"ט בתוס', וכן פסקו הרמב"ם והמחבר דהא פסקו בטעה בברכת המזון ולא הזכיר של שבת ויו"ט שחוזר, עיין במג"א [או"ח] סי' קפ"ח סק"ט וגם בשבת הא כו"ע מודו דבעי פת שמברכין עליו ג' ברכות, דרק בי"ט פליגי התוס' בסוכה דף כ"ז. וא"כ איך נחשב מקום סעודה כשאוכל רק כזית פת ובאכל רק מיני דגן אפילו טובא מאחר שאין יוצא בהן ידי סעודה וגם אין להם צרוף לסעודת השבת שיאכל אח"כ במקום האחר להרי"ף והרמב"ם והמחבר שצריך לברך בשינוי מקום אף בפת. ואין לומר דאה"נ דלרי"ף ורמב"ם לא נחשב במקום סעודה אלא סעודה קבועה שיוצא בה ידי סעודת שבת, דהא המחבר פסק כהרי"ף ורמב"ם ופסק [או"ח] בסי' רע"ג סעי' ה' כהגאונים שהוי מקום סעודה באכל דבר מועט ושתה כוס יין שחייב עליו ברכה וא"כ צריך לומר שלא הצריכו לדין מקום סעודה שתהיה סעודה שיוצא בה ידי סעודת שבת ונצטרך לומר אז כטעם הפרישה שיהיה צרוף להסעודה שאינו שייך אלא באם א"צ לברך בשינוי מקום, אלא שהצריכו שתהיה בשם סעודה בעת הקידוש ולכן סגי בכל דבר הסועד, כדאיתא במג"א [או"ח] סי' רע"ג ס"ק י"א ובהגר"א ס"ק ט"ו. ומשמע מהמג"א דלא כל ז' המינים נחשבו מקום סעודה אף שצריך ברכה מעין ג' כמו יין מאחר דלא סעיד דהא המג"א מחדש שם רק דנראה לו דאוכל מיני תרגימא מה' המינים יצא ואם כל ז' המינים כן מאי רבותא. וגם משמע ממג"א דתלוי רק בסעיד דאם היה סעיד אף שלא היה צריך לברך אחריו מעין ג' נמי היה מיקרי מקום סעודה, דהא הוצרך לומר בשכר שלא הוי מקום סעודה משום דלא סעיד אף שברכתו שהכל כדאיתא [או"ח] בסי' ר"ד וא"כ לאחריו אינו מברך אלא בורא נפשות משום דתליא בסעיד ולא בברכה במקומן. וכן יסבור הב"י ולכן אף לתוס' ורא"ש דסברי דיין אינו טעון ברכה במקומו נמי הוא מקום סעודה מאחר דסעיד דלא כפרישה.

והנה יש מקום לומר כדינא דהפרישה דיהי' חלוק בין טעונין במקומן לאין טעונין לענין קידוש אך מטעם אחר. דהנה קשה טובא מה שהקשו התוס' פסחים דף ק"א על הרשב"ם דסובר דיין צריך ברכה במקומן דא"כ אמאי איתותב ר' יוחנן הא ר' יוחנן איירי ביין, דלכאורה לא קשה כלום דר' יוחנן לא איירי בשתה רביעית דהא קאמר יצאו בלשון רבים והשומעים לא שתו אלא מעט שלא צריכי כלל ברכה לאחריו וגרוע עוד מא"צ ברכה במקומן ולכן איתותב, ומצאתי באבן העוזר שתירץ זה לרשב"ם עיי"ש, אבל עכ"פ תמוה איך הקשו התוס' וגם הרשב"ם הקשה זה ותירץ בדוחק, והלא תירוץ אבן העוזר הוא תירוץ פשוט.

והנכון לע"ד דהנה יש להסתפק אם כל מה שאוכל אף בבליעות הרבה נחשבו אכילה אחת כ"ז שלא הסיח דעתו, או שהן הרבה אכילות וזה שנפטר בברכה אחת הוא דמאחר שלא היה היסח הדעת קיימא הברכה על כל האכילות וכמו דסגי בברכה אחת על הרבה מצות כגון בשחיטה של הרבה בהמות וציצית של הרבה טליתות אף שודאי אין שייך לומר שהן אחת וכ"כ סגי על כל האכילות בברכה אחת. וקצת יש להביא ראיה להסוברים בסח בין שחיטה לשחיטה א"צ לברך ביו"ד סי' י"ט סעי' ה' וכן בין טלית לטלית סברי דלא הוי הפסק כדאיתא במג"א [או"ח] סי' ח' ס"ק י"ד דמדמו זה לסח באמצע סעודה עיי"ש, ואם סעודתו נחשבה אכילה אחת הא ל"ד כלל לאמצע סעודה. אך אולי העיקר סמכו על הסברא דאי בעי לא ישחוט.

והנה הא דיש דברים הטעונין ברכה במקומן ויש שאינן טעונין במקומן יש לפרש בב' אופנים. [א] דבעצם אין קפידא באיזה מקום יברך דכל היכא דמברכת לרחמנא מברכת כדהיה סבור רבב"ח שיאמרו לו בברכות דף נ"ג, ולכן אם ענין הברכה היה רק דהאכילה גרמה לו חיוב הודאה בברכה אה"נ שלא היה קפידא בזה אלא צריך לומר שהברכה הוא דבר אחד עם האכילה דהתורה אמרה שיגמור אכילתו בברכה ולכן צריך שתהיה במקום האכילה דבמקום אחר לא נראה שהיא מהאכילה. אבל לפ"ז מוכרחין לומר שכל מה שאכל נחשב אכילה אחת כטעם א' דאל"כ לא שייך לומר דהברכה תהיה גמר אכילתו כיון שבכל בליעה הוא גומר ומתחיל אח"כ אכילה אחרת וא"כ כבר נגמרה האכילה בבליעתו ואיך נימא שלא נגמרה עד אחר שיברך ולכן צריך לומר דכל מה שאכל הוא אכילה אחת ונתחדש יותר שאף אחר שאכל הכל לא נגמרה האכילה עד אחר הברכה ולכן צריך שיברך במקומן.

ולפ"ז דברים שאין טעונין ברכה במקומן לכאורה קשה נהי שברכת בורא נפשות הוא מדרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ מ"ט לא תקנו שיברך גם בורא נפשות במקומן, וכ"ש שיקשה לשיטת התוס' והרא"ש דאף יין ושבעת המינים א"צ במקומן אף שהוא דאורייתא להרא"ש פ' כיצד מברכין סי' ט"ז והטור [או"ח] סי' ר"ט עיין בט"ז שם סק"ג ור' יונה בר"פ כיצד מברכין [ומה שהקשה בחדושי אנשי שם ממה שכתב ר' יונה [ברכות] בדף מ"ד שמעין ג' הוא מדרבנן ורצה מחמת זה לדחוק שלאו דוקא כתב ברה"פ לא קשה כלום דכוונת הר' יונה בדף מ"ד שנוסח הברכה שיהיה בה מעין שלש הוא רק מדרבנן דמדאורייתא סגי במעין הזן לבד כדהוכיח מזה שיצא בתמרי בברכת הזן לבד עיי"ש דרק על זה שייך להוכיח] ועוד הרבה ראשונים וא"כ תמוה מ"ש מברכת המזון דלחם.

וצריך לומר דבדברים שאין טעונין במקומן הוא מחמת דבאכילות אלו הויא כל בליעה אכילה אחרת ולכן אין שייך לומר שהברכה תהיה גמר האכילה דכבר נגמרה בבליעתו. והטעם הוא דבלחם שהוא יותר קביעות הוי כל מה שאוכל אכילה אחת ושייך גם לומר שהברכה תהיה גמר האכילה ויצטרך לברך במקומן, אבל שאר דברים אין אכילתן נחשב קביעות לכן כל בליעה ובליעה היא אכילה אחרת וממילא א"צ במקומן דאף שהאכילה גרמה שיברך אין שייך קפידא באיזה מקום יברך, ובשבעת המינים פליגי דמאן דסברי דצריך במקומן הוא משום דנחשב קצת קביעות ולהסוברין שהוא דאורייתא כברכת המזון דלחם אפשר לומר שתקנו שיהיו במקומן אטו ברכת המזון דלחם שהיא אכילה קבועה וצריך במקומן.

[ב] דאין חלוק בין טעונין במקומן לאין טעונין לענין צרוף האכילות ואין טעם במקומן כדי שיגמור בברכה דאפשר שכבר נגמרה בבליעתו בכל פעם כטעם ב' אך שהוא דין אחר שצריכה להיות ברכת המזון דוקא במקומן מאיזה טעם ולא הקפידו בבורא נפשות או אף לא במעין ג' לכל חד כדאית ליה מאיזה חלוק דחלוק שבארתי לא שייך לפ"ז.

[ענף ב'] והנה בטעם רב חסדא שמחלק שם בפסחים [ק"א] לענין שינוי מקום דדוקא דברים שאין טעונין במקומן צריך לברך אבל דברים הטעונין במקומן א"צ לברך, יש נ"מ בין ב' האופנים, דלאופן א' הוא פשוט דכ"ז שלא בירך הא לא גמר סעודתו אם לא הסיח דעתו דהא הסעודה יש לה קביעות שמצרף כל מה שיאכל לאכילה אחת עד אחר שיברך דהברכה היא גמר האכילה ולכן א"צ לברך בשינוי מקום אבל באין טעונין במקומן שכבר נגמרה האכילה רק שבאותו מקום קיימא הברכה על כל האכילות שאכל כאן ולכן כששינה מקומו צריך לחזור ולברך. ועיין ברשב"ם שכתב הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך וכן פרש"י עיי"ש והוא כטעם זה. אבל לאופן ב' שאין חלוק ביניהן לענין צרוף האכילות צריך לומר דטעם רב חסדא שאין קפידא בשינוי מקום באלו שטעונין במקומן כטעם הרא"ש שכיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאלו עדיין במקומו עיי"ש. באור דבריו דזה שמאוגד מחמת הברכה מצרף האכילות שבשני המקומות לאכילה אחת ונחשב במקום השני רק כגומר סעודתו ואף שמצד עצמן הן הרבה אכילות מ"מ הברכה מאגדן. וגם יש לפרש שאינו מצרף את האכילות רק את המקומות דמאחר דמחוייב כאן לאכול כמו שעשה במקומו הראשון אם לא ירצה לחזור למקומו הוו לענין האכילה כמקום אחד. וגם יש לפרש שאף שאינו מצרף כלום מ"מ מאחר שמחוייב לחזור למקומו או לאכול במקום הב' קאי הברכה גם על מה שיאכל במקום הב' כ"ז שלא בירך ולא הסיח דעתו.

ויש חלוק לדינא בין למה שבארתי לאופן א' שהוא טעם הרשב"ם ובין לאופן ב' שהוא טעם הרא"ש איך שנפרש בדבריו, באכל במקום הראשון פחות מכשעור ודעתו היתה כשהתחיל, לאכול עוד בין במקום זה בין במקום אחר, דלאופן א' דצריך במקומן משום דהוא קביעות ולא נגמר עד שיברך לכן אף בפחות מכשעור הא קבע עצמו לאכול אכילה גדולה שלא יגמר עד אחר שיברך, ולכן אף ששינה מקומו קודם שאכל כשעור א"צ לברך לרב חסדא כמו בכשעור, דהתחלת אכילה ודאי נחשב מרגע שהתחיל אף שעדיין לא אכל כשעור מאחר שדעתו היתה לאכול אכילה גדולה והגמר לא הוי עד אחר שיברך וא"כ אוכל במקום השני ע"ד קביעות הראשונה כטעם הרשב"ם. וכן סברי גם התוס' [פסחים ק"א] ולכן מקשו שפיר על הרשב"ם אמאי איתותב ר' יוחנן הא איירי ביין דאף שלא שתה כשעור מ"מ א"צ לברך בשינוי מקום כיון שדעתו לשתות עוד הרבה בביתו ולא הוי גמר שתייתו עד אחר שיברך אם יין טעון ברכה במקומו, וברייתא איירי בדברים שאין טעונין במקומן כדאוקים רב חסדא. וגם הרשב"ם הקשה זה והוצרך לתרץ בדוחק. אבל לאופן ב' שהוא כטעם הרא"ש אין שייך זה אלא באכל ושתה שם כשעור שחייב ברכה שאז אם לא יאכל כאן יצטרך לחזור למקומו כדי לברך אבל בפחות מכשעור שא"צ לברך כלל ולא יצטרך לחזור למקומו אף אם לא יאכל כאן לכן הוי זה שינוי מקום וצריך לברך אף לרב חסדא ולא קשה כלום על הרשב"ם כתירוץ אבן העוזר דר' יוחנן איירי בפחות מכשעור ואיתותב שפיר. ולכן ניחא מה שהרא"ש לא הקשה על הרשב"ם אף שלא סבר כוותיה משום דלטעם הרא"ש לא קשה כלום. ועיין במרדכי שכתב ב' פירושים על לקיבעיה קמא הדר, פי' ראשון פי' הרשב"ם ופי' שני שהוא טעם הרא"ש וכתב שם בבגדי ישע בשם רש"ל שאין חלוק ביניהם אלא פירוש הלשון עיי"ש, והוא דוחק גדול. ולמה שבארתי חלוק גדול ביניהם, דלפי' י"מ אין להקשות על הרשב"ם ולפירוש קמא יש להקשות ונ"מ לדינא בפחות מכשעור כדבארתי.

אך יקשה למה שבארתי לדעת רשב"ם מה שכתב בדברים שאינן טעונין במקומן עמידתו זוהי גמר סעודתו וכן איתא ברש"י, הא אף במקום שאכל לא היה להם צרוף אלא שנפטרו בברכה אחת כמו שנפטרו ב' שחיטות וב' טליתות. וצריך לומר שכוונתם דנגמרו כל אכילותיו לענין הברכה שבירך דהיתה קיימא עלייהו וצריך לברך עתה ברכה אחרת. ובע"כ הא צריך לומר כן בשחיטה שצריך לברך בשינוי מקום דבעמידתו הוא גמר שחיטותיו לענין הברכה שקיימא עלייהו אף דגם במקום זה היו הרבה שחיטות ומ"מ נפטר בברכה אחת משום דקיימא הברכה על כל מה שישחוט כאן אבל כשהלך נגמרו שחיטותיו ששייכי להברכה וכ"כ נפרש כוונתם הכא דעמידתו הוא גמר סעודתו ששייכא להברכה. ואף שהוא קצת דחוק מוכרחין לומר כן, חדא דכן הוא הפירוש בשחיטה ועוד דאיזה טעם הוא דסעודה אחריתי היא לחייב בברכה הא בשחיטה וטלית וכל המצות ודאי הם שני דברים אף במקום אחד ומ"מ נפטר בברכה אחת, אלא עיקר הטעם דשינוי מקום הוא כהיסח הדעת ולכן צריך לפרש כדבארתי בכוונתם.

נמצא דלאופן הא' דהטעונין ברכה במקומן הוא מחמת דאכילתן הוא יותר קביעות והוי כל מה שאוכל אכילה אחת והאינן טעונין הוא מחמת שאין אכילתן קביעות והויא כל בליעה אכילה אחרת, יש מקום לומר שלדין קדוש במקום סעודה יצטרך דוקא דברים הטעונין ברכה במקומן שזהו קביעות וצרוף לכל מה שיאכל ולא סגי בהאין טעונין במקומן שאין להם צרוף לסעודה. ואף להרמב"ם והמחבר שאין מועילין מה שטעונין ברכה במקומן שלא לברך בשינוי מקום יועילו להחשיב במקום סעודה אף שאין להם צרוף עם סעודה הקבועה שיאכל במקום האחר, כיון דגם כאן אכל עכ"פ סעודה שיש לה קביעות וסגי זה לענין קידוש אף שלא יצא סעודת שבת. והפרישה שלא אמר טעם זה הוא מחמת שסובר כטעם ב' דאין חלוק בקביעות ולכן נהי שמחמת הברכה מאוגד אם הלך לחזור למקומו או לאכול עוד במקום שהוא מ"מ הא אינו מחוייב לאכול דוקא במקום שהתחיל וא"כ אין זה קביעות להמקום יותר מאין טעונין במקומן דאדרבה באין טעונין במקומן עליו יותר לאכול במקום שהתחיל כדי שלא יצטרך לברך עוד הפעם. ולכן אין לחלק בין טעונין במקומן לאין טעונין מצד קביעות אלא מטעם הפרישה דהוי קביעות סעודה אחת עם מה שיאכל במקום האחר סעודת שבת. אבל א"כ קשה כדלעיל, וצריך לומר שאין חלוק ביניהם כלל רק צריך לענין קדוש שיהיה סעיד כטעם המג"א והגר"א. ואף לפ"מ שבארתי לאופן א' שיש לחלק מ"מ אין זה הכרח דיש לומר אף לאופן א' כהמג"א וכן יסבור הב"י. ודעת הפרישה צ"ע.

ועיין בחדושי רעק"א סי' רע"ג סעי' ה' שהביא ראיה להפרישה מהא דלהרא"ש שסובר דמדאו' אין קדוש אלא במקום סעודה מאי פריך ריש נזיר קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא בתמיה כפי' התוס', הא משכחת דאין לו רק יין וצריך מדאורייתא לשתותו למיחשב למקום סעודה אע"כ דלהרא"ש לא מיקרי שתיית יין במקום סעודה. וכן הקשה בס' ישועות יעקב והוכיח מזה שבמקום סעודה אינו אלא מדרבנן ולהרא"ש נצטרך לומר שיפרש כהמפרש שם [ועיין בפי' הרא"ש לנזיר הנדפס בש"ס ווילנא שמסיק כר"ת שמפרש בתמיה והישועות יעקב לא ראהו]. ותמיהני מאד עליהם אם זהו קושיא מ"ט לא הקשו לכו"ע דהא אסור להתענות בשבת לכו"ע מדאורייתא עיין בסי' תק"ע באו"ח ובסי' רט"ו ביו"ד ובמג"א סי' רפ"ח סק"ז וא"כ משכחת יין מצוה באין לו רק יין וצריך מדאורייתא לשתותו כדי שלא יתענה. ואין לומר דאם לא יוכל לקדש יהיה אסור לו לשתותו משום שאסור לטעום קודם שיקדש ולכן לא הקשו רק אם יהיה נחשב מקום סעודה ויכול לקדש, דהא איסור טעימה קודם קידוש ודאי הוא רק מדרבנן וא"כ ודאי אם אין יכול לקדש כגון שאין לו אלא ירקות מחוייב לאכול ולשתות כדי שלא יעבור על איסור תענית דשבת שאסור מדאורייתא דלא יתקנו רבנן לעבור אדאורייתא. ואף אם נימא שאסרו בכל אופן אף שממילא יעבור על איסור תענית דאורייתא דיש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה, אף שלא מסתבר כלל לומר כן דמה"ת יתקנו זה הא כל תקנתם הוא בשביל כבוד שבת ואיך יתקנו שיתענה בשבת מצד תקנתם שעוד יגרעו בתקנתם. אך אף אם נתעקש לומר כן מ"מ הא מדאורייתא יכול לטעום קודם קדוש וא"כ כשאין לו רק יין היה מחוייב לשתות כדי שלא יעבור על איסור תענית כ"ז שלא אסרו לטעום בלא קדוש וצריך קרא לאסור בנזיר. וגם לרוב הפוסקים קדוש במקום סעודה הוא רק מדרבנן ומדאורייתא יצא בתפלה וא"כ היה מחוייב לשתות היין כדי שלא יתענה וא"כ מ"ט לא הקשו שלכו"ע היה יכול לומר דצריך קרא לאסור יין מצוה בכה"ג. אלא ודאי שאין זה קושיא כלל, חדא דאם לצייר מציאות רחוק הא צייר שם בגמ' [נזיר] בשבועה שאשתה דהוא מציאות יותר קרוב מזה שכמעט אינו בנמצא, ועוד דמסתבר דעל מה שיזדמן לו אחר שנעשה נזיר שאין לו דבר אחר אלא יין לא צריך קרא לאסור יין מצוה כזו דהא כבר נעשה היין להנזיר ככל איסורי התורה וכמו שמצות סעודת שבת אינה דוחה שאר איסורי מאכלות כ"כ אינה דוחה איסור יין דנזיר דהא בעת שנדר שנאסר אז ביין לא היה עומד שיהיה לו שתיית יין מצוה. ורק אם היה קידוש על היין דאורייתא דקודם שנעשה נזיר היה שתיית יין דמצוה היה מקום לומר שלא יוכל לאסור בנדרו יין מצוה שמחוייב בו והוצרך לקרא לאסור גם יין מצוה אבל מאחר שעל היין אינו מדאורייתא ולא היה בעת שנדר שום יין מצוה ונאסר בכל אופן דלא היה אז מה שיעכב מלחול האיסור רק שאח"כ אירע שיהיה מצוה בשתיית יין מחמת שאין לו דבר אחר לאכול אין טעם להצריך קרא דמה"ת ידחה איסור נזיר מ"ש משאר איסורין. וזה נכון מאד. ונוגע זה גם לדינא בנשבע שלא לאכול איזה מין בשבת פלוני ואירע אח"כ שלא היה לו דבר אחר לאכול אלא מין דאסר שאם לא יאכל כשבועתו יתענה מחמת זה בשבת שהוא איסור מדאורייתא שמ"מ חלה השבועה כיון שבעת שנשבע לא היה אז אכילת מין זה מצוה ולא היתה שבועתו לעבור על דבר מצוה חלה בכל אופן ונאסר בשבועתו אף אם אח"כ אירע שנעשה זה דבר מצוה. ועיין בחו"מ סי' ע"ג סעי' ה' בראובן שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן אין לו מעות שיש חלוק בין קדם חוב שמעון להשבועה שלא חלה השבועה ובין קדמה השבועה לחוב שמעון שחלה וכתב הסמ"ע שאף שנשבע שלא למכור לפרוע שום חוב שהוא לבטל המצוה מ"מ כיון דעדיין לא היה חייב חלה השבועה וא"כ מפורש שאף שנעשה אח"כ מצוה לא נפקעת השבועה כסברתי.

וא"כ אף אם קדוש במקום סעודה דאורייתא ויין הוי סעודה לענין זה לא קשה כלום מנזיר ויכול הרא"ש לסבור דיין הוא מקום סעודה כהב"י לדעתו. וצ"ע דעת רעק"א והישועות יעקב. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה