אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן עו
באבל מעט מעט ושהה יותר מכדי אכילת פרס אבל היה כדי שביעה.
ובאם אכל כל אכילתו מעט מעט ששהה יותר מכא"פ בין כל חצי זית לחצי זית ואכל כדי שביעה שמחדש הפמ"ג דחייב לברך דושבעת קרינן ביה, לכאורה הוא תמוה דדמי זה לחולה ששביעתו הוא בחצי זית שמ"מ אין חייב לברך ברכת המזון משום דאכילה עכ"פ צריך שאינו בפחות מכזית. ועיין בשע"ת [או"ח] סי' קצ"ז סק"ח בשם תשובת רדב"ז דמחדש בזקן וחולה שלהם בכזית הוא כדי שביעה שיכולין להוציא אחרים שאכלו הרבה כדי שביעה של כל אדם. והחדוש הוא משום שהיה מקום לומר שכיון שאינו דרך שביעה לרוב בנ"א לא נחשב שביעה או משום שאין השביעה מן הפת אלא מצד המחלה וחולשת הזקנה, והשמיענו דכיון שעכ"פ שבע מזה חייב מדאורייתא וכדכתב שם גם חדוש בשבע מהכזית מחמת שאכל מקודם דברים אחרים. ועיין בבאור הלכה [או"ח] ס"ס קפ"ד שהביא ג"כ תשובת הרדב"ז ומפרש כן. ואם גם בשבע פחות מכזית היה חייב היה משמיענו יותר חדוש דאף בפחות מכזית אם שבעו מזה חייבין לברך ומדאורייתא, אלא ודאי שבפחות מכזית פטור מלברך אף מדרבנן אף בשבע מזה משום דעכ"פ אכילה ג"כ צריך, וא"כ איך אפשר לחייב באכל הרבה ושבע מזה אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרת שלא נחשב אכילה לאיסורי אכילה ולחיובי אכילה, וצ"ע בטעם הפמ"ג.
ולדינא ודאי צריך ליזהר שיאכל לכה"פ כזית אחד בכדי אכילת פרת, ואם אירע שא"א לו לאכול כזית בכדי אכילת פרת יש להורות שלא לברך ברכת המזון, ואף שבברכת המזון ספק לחומרא אבל כיון שיותר נוטה שהדין הוא שאין לו לברך אין זה בכלל ספק לחומרא, אך לכתחלה יראה שלא לבא לזה שלא יבא לעבור על סברת הפמ"ג.