אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן עה
באוכל ושותה לענין צירוף לבורא נפשות.
באוכל ושותה שכתב המג"א [או"ח] בסי' ר"י שאין מצטרפין אפילו לענין בורא נפשות והביא בשער הציון אות ה' שיש מפקפקים בזה משום דאולי הוא רק לענין יו"כ משום דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתיה, הנה יש טעם שלא יצטרפו משום שאין שוין בשעוריהן כדאיתא בשבת דף ע"ו ואפילו לקל שבהן לא מצטרף אם אין דבר שמשתוין בו וא"כ אוכל ושותה שאין שוין בשעורין שזה בכזית וזה ברביעית ואין דבר ששוין בו אין להם להצטרף ומפורש גם ביומא דף פ"א דהטעם דלא מיתבא דעתיה שאמרי רב ור' יוחנן הוא לרבנן החולקים על ר' יהושע וסברי דגם בלא שוין בשעורין מצטרפין לקל שבהן אבל לר' יהושע שבאין שוין בשעורין לא מצטרפין א"צ להאי טעמא דלכן אוקמו רב חסדא וריש לקיש שלא ידעו הטעם דלא מיתבא דעתיה הא דאוכל ושותה אין מצטרפין כר' יהושע עיי"ש. וא"כ כיון שהלכה כר' יהושע שסתם מתני' במעילה דף י"ז, וסוגיא דשבת [ע"ו] כותיה ואיפסק כן ברמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הי"א אין להם להצטרף לענין בנ"ר כדסובר המג"א.
והנה לענין יו"כ משמע מגמ' חולין דף ק"כ דלמסקנא שהוא לר"נ ור' יוחנן גם לר' יהושע מה שאין מצטרפין אוכל ושותה הוא משום דלא מיתבא דעתיה דלכן מסיק דאף דלענין יו"כ אמר ר"ל דציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת אף שלא קריש לא מצטרף לענין טומאת אוכלין בלא קריש ופרש"י דלענין טומאה כיון דלא שוו בשעורייהו לא מצטרפין אבל ביו"כ תלוי במיתבא דעתיה והיו מצטרפין אף אוכל ושותה אם היה מיתבא דעתיה בצרוף אף שלא שוו בשעורייהו עיי"ש. ומשמע שאף לר"ל אמר זה דסובר שכששמע מר' יוחנן רבו הדר ביה דאל"כ הא צריך לומר שטעם ר"ל בציר שע"ג ירק הוא מטעם שנחשב אוכל, דהא גם ליו"כ אמר שבעינן שישוו בשעורייהו והוי ראיה מר"ל דגם לענין טומאת אוכלין מצטרף אף בלא קריש ומדר"ל נשמע לכו"ע. אלא ודאי צריך לומר שהגמ' דחולין סובר דר"ל שביומא הדר ביה לגבי ר' יוחנן ותלוי גם לדידיה ביו"כ רק במיתבא דעתיה, לכן מדחי דלענין טומאת אוכלין שתלוי בשוין בשעורייהו אין מצטרפין משום שאף שהוא על הבשר לא נחשב אוכל כ"ז שלא קריש.
עכ"פ גם לגמ' חולין אף שלענין יו"כ מה שאין מצטרפין אוכל ושותה הוא משום דלא מיתבא דעתיה, מ"מ לכל דיני התורה אין מצטרפין משום דלא שוין בשעורייהו. וא"כ גם לענין ברכה דבנ"ר נמי אין מצטרפין אוכל ושותה כהמג"א, ותמוה הא דמביא המג"א ממה שציר שע"ג ירק מצטרף ביו"כ ולא אמרינן משקה הוא משום דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, דאף שביומא דף פ' אמר זה בגמ' אבל הא בחולין [ק"כ] מסיק דלאו אוכלא הוא לכל דיני התורה רק ליו"כ לבד משום דמיתבא דעתיה וכדהביא בעצמו הא דחולין בסמוך וא"כ לענין ברכה אין להם להצטרף וצע"ג.
והנה בפת השרוי במשקה ויין שאיתא בתוס' זבחים דף ק"ט שמצטרפין משום דהוא דרך אכילה שעורו בכזית וציין להו המג"א ודימה זה לציר שע"ג ירק. הא מוכרחין לומר דאין כוונת התוס' דהוא נחשב לאוכל דהא בחולין מסיק דלא הוי אוכל בלא קריש אלא דמשקין בדרך אכילה נמי שעורו בכזית וא"כ אף שהוא משקה נמי כיון ששוה בהשעור להאוכל מצטרפין. ומה שאין מצטרפין לטומאת אוכלין לא יפרשו כפרש"י בחולין משום דלא שוו בשעורין, דהא הוא דרך אכילה שלדידהו הם שוין בשעור כזית אף שהוא משקה אלא יפרשו הטעם משום דהמשקה אין לו טומאה כלל דהא רק שבעה משקין מיטמאין והרוטב שהוא הציר היוצא מן הבשר אינה משבעת המשקין. ועיין בבכורות דף כ"ב בציר של דגים שלאו בר קבולי טומאה הוא ועיין בפי' הראב"ד בסוף עדיות ובפ"ז שם מ"ב, וה"ה לבשר שהציר טהור ואף שיש חלוק לענין איסור אכילה מדאורייתא בין ציר בשר לציר דגים, דשל בשר אסור מדאורייתא ושל דגים מותר מדאורייתא כדאיתא בתוס' חולין דף צ"ט ודף קי"ב, מ"מ לענין קבלת טומאה מסתבר שאין לחלק. [והא דסובר הרמב"ם בפט"ז מטו"א ה"ד דאף של חגבים טמאים מתטמא טומאת משקין, מוכרחין לומר דהוא ע"י מים דוקא וכמפורש ברא"ש פ"י דתרומות מ"ט. ומה שפי' במראה הפנים על ירושלמי כהא דתנן בפ"ו דמכשירין מ"ה דם השרץ מטמא ואינו מכשיר, הוא טעות דאינו ענין לכאן דהתם איתרבי דם השרץ כבשרו מוזה לכם הטמא כמפורש במעילה דף י"ז, וטמא מדין שרץ לא מדין משקין וציר חגבים אינו כהחגבים דאף של טמאין מותר והטומאה הוא מדין משקין כשיגעו בטומאה, ולכן צריך לפרש דוקא ע"י מים שבו]. ולכן כיון שמסיק שלא נעשה אוכל כ"ז שלא נקרש אף שהוא על הבשר אינו מצטרף ליטמא כיון שאין לו דין טומאה כלל.
עכ"פ לדידהו לענין ברכה דבנ"ר באוכל השרוי במשקה יש למילף שפיר שמצטרפין משום דשוו בשעורייהו וביו"כ לא היה מועיל זה אם לא היה מיתבא דעתיה וא"כ גם בציר שע"ג ירק יש למילף שמצטרף לבנ"ר כדסובר המג"א. אבל מחולין [ק"כ] לפרש"י שם אדרבה איכא ראיה שאין מצטרפין דלא כהמג"א ומסתבר שפליגי בזה רש"י ותוס' דלרש"י אין מצטרפין לא ציר שע"ג ירק ולא פת ואוכלין השרויין במשקה, ולתוס' מצטרפין ולא מטעם המג"א שנחשב אוכל כמפורש בחולין שלא נחשב אוכל אלא מטעם שהם שוין בשעור כזית.
ובטעם המג"א יש לומר משום דמשמע שהרמב"ם אינו פוסק כאביי בחולין דדוקא קריש מצטרף, דהא כתב בפ"ד מטו"א ה"ד סתם המרק מצטרף ולא כתב שדוקא קריש. ועיין בכ"מ שנשאר בקושיא שכתב ואיני יודע למה סתם רבנו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמ'. וסובר המג"א שהוא משום דלא פסק כאביי אלא אף לח מצטרף כשהוא על הבשר, והטעם או משום דמשמע לו שרבא פליג ע"ז ואף שלא פסק גם כרבא דאמר שומנא מצד קושיית אביי דהוא עצמו יטמא טו"א, מ"מ למאי דסבר רבא שומנא הא הוא ודאי דוקא בלח, דחלב קרוש ודאי הוא אוכל בעצמו אך היה סבור דחלב מחוי אינו אוכל בעצמו ומ"מ מה שהוא על הבשר נחשב אוכל, כ"כ יסבור במרק גופיה שאף שאינו אוכל מ"מ מה שהוא על הבשר נחשב אוכל. ומה שאמר שומנא הוא לרבותא דאף השומן כשהוא לח אינו אוכל בעצמו אלא רק מצטרף אף כשהוא קרוש הוא אוכל בעצמו וכ"ש מרק שבכל אופן הוא רק מצטרף. ואביי פליג בתרתי חדא דבשומנא אף כשהוא לח הוא אוכל בעצמו וב' דהמרק אינו אוכל כשהוא לח אף כשהוא על הבשר ולא מצטרף אלא כשהוא קריש ועל הבשר דוקא מצטרף. ופסק הרמב"ם כרבא כהכלל דהלכה כרבא נגד אביי במרק שכשהוא על הבשר מצטרף אף כשהוא לח ובקריש ליכא מחלוקת לכן גם בקריש הוא רק מצטרף.
וגם יש לומר דסובר הרמב"ם דגמ' דיומא שלא הוזכר שחזר בו ר"ל פליג על אביי דחולין וסובר שלא חזר בו ואינו סובר ר"ל הטעם דמיתבא דעתיה ביו"כ, אלא שמתני' דאוכל ושותה אין מצטרפין הוא כר' יהושע דוקא משום דלא שוו בשעוריהן ומ"מ סובר דציר שע"ג ירק מצטרף אלמא דהוא משום דאכשורי אוכלא אוכלא הוא וכמפורש בטעמא דר"ל ביומא דף פ', וכדהיה סבור המקשה על אביי בחולין כדפרש"י דהיה סבור כיון דבהדי אוכל מיחבר אוכל הוא, ופשוט שכן מפרש רש"י בפי' אכשורי אוכלא שביומא, ולא נצטרך לדחוק שהטעם שאמר ביומא לר"ל הוא כשהיה סבור דר"ל לא חזר בו אבל אחר שאמר אביי שאינו אוכל לא נימא כגמ' דיומא בטעמא דר"ל אלא שפליגא סוגיא דיומא [פ] אסוגיא דחולין [ק"כ] לאביי ופסק הרמב"ם כסוגיא שביומא שטעם ר"ל הוא משום דמה שמיחבר לאוכל אוכל הוא גם לכל דיני התורה שלא שייך מיתבא דעתיה, ולכן גם לענין ברכה מצטרפין כהמג"א.
[ויש תימה גדולה דביומא הא הקשה פשיטא דציר שע"ג ירק מצטרף שהוא אף בלא טעם מיתבא דעתיה, דאם הוא מטעם מיתבא דעתיה הרי הוא חדוש שאף שהוא משקה שלא מיתבא דעתיה במשהו אף כשהוא משלים לאוכל מ"מ כשהוא מיחבר בהאוכל מיתבא דעתיה. אלמא דהיה סבור שפשיטא שהוא אוכל מאחר שא"א לשתותו אלא לאוכלו, ותירץ דמ"מ אולי היו טועים לומר דהוא משקה לכן הוצרך להשמיענו. ובחולין אדרבה פליג אביי וסובר דהוא משקה גם לדינא לכל דיני התורה רק שמצטרף ליו"כ משום שמיתבא דעתיה וצ"ע].
עכ"פ הרמב"ם סובר כהמג"א. ותמוה על הכ"מ שכתב שאינו יודע למה לא התנה שצריך שיהיה קרוש הא פשוט שפסק כסוגיא דיומא שסובר שפליגא. וצריך לומר דלהכ"מ לא מסתבר שפליגי הסוגיות ומה שאמר ביומא משום אכשורי אוכלא אוכלא הוא, הוא רק לענין יו"כ מטעם מיתבא דעתיה, וכדאיתא כן בתוס' ישנים שם [יומא פ] שכתבו ואע"ג דלענין שא"ד משקה הוא מ"מ לענין יוהכ"פ כל דבר אכילה אוכלא הוא עיי"ש, וכוונתם משום מיתבא דעתיה, אבל מ"מ צריך לומר להרמב"ם שסובר שפליגי הסוגיות, וביומא סובר שהוא אוכלא לכל הדברים. וראיית התו"י מהא שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אינה ראיה כ"כ, דאפשר הוא בשביל שעת הנגיעה שאז היתה משקה ונטמאו בנגיעה וחששו שמא יגע אז בהמשקה. וגם אפשר דליבטל מדין קבלת טומאה דמשקין להיות תחלה לא נבטל במה שהוא על האוכל ונחשב לאוכל דלא הוי זה כמעשה שיכול לבטל דין קבלת טומאה כ"ז שיש משקה טופח שיכולין המשקין לעבור מהאוכל על ידיו שיתבטל מה שיעבור על הידים מחשיבות האוכל ולכן אף שהוא נחשב לאוכל לכל הדברים לא נבטל ממנו חומרת משקין, וזה יסבור הרמב"ם אליבא דסוגיא דיומא שסובר לר"ל שאין חלוק בין יו"כ לשאר דברים ופסק כסוגיא זו וכן סובר המג"א.
ועיין בח"א כלל נ' סעי' י"ז שפליג על המג"א וסובר שציר שע"ג ירק ופת השרוי במשקה וביין אין מצטרפין משום דלכל דבר הוא בדין משקה, ולמה שבארתי הוא רק לרש"י חולין אבל לתוס' ולהרמב"ם מצטרפין לתוס' מטעם אחר ולהרמב"ם מטעם שכתב המג"א וא"כ יש להורות כהמג"א.
ולמה שבארתי שמה שאוכל ושותה אין מצטרפין הוא משום דלא שוו בשעורייהו אין מקום להסתפק גם ברוטב שמברכין עליו כמו על האוכל, דהא פשוט שאף שמברכין על המים שבשלו בהם הירקות או כבשו בהן בורא פרי האדמה מ"מ לענין ברכה אחרונה שעורו ברביעית ועל האוכל שעורו בכזית שאין מצטרפין. וזה קשה על הח"א כלל נ' סעי' י"ח שמסתפק בזה והובא גם במ"ב וצ"ע ולדינא יש להורות שאין מצטרפין.