אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן נח
בענין שמן זית כשאוכל לרפואה ואוכל עמו מעט פת שלא יזיקנו
ובשמן זית באכלו לרפואה ואוכל עמו מעט פת כדי שלא יזיקנו שהמג"א סובר [או"ח] בסי' ר"ב סק"ח שמברך על השמן דהפת הוא טפל והב"ח סובר בשביל הקושיא של הר' יונה על הרי"ף דכתב דאם אכיל ע"י פת הויא הפת עיקר ושמן טפל וכי איצטריך הכא לאשמועינן שהפת הוא עיקר ופוטר כל מיני מאכל, דהרי"ף סובר דאף בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מועט לא אמרינן דשמן עיקר, הנכון לע"ד אף שאיני כדאי שיש לעשות כהמג"א, דהא הב"ח עצמו נשאר בקושיא דמ"ש מאוכל מליח וא"צ לאכול הפת אלא כדי שלא יזיק שהפת טפל ונשאר בצ"ע. ואף שבסי' רי"ב [או"ח] תירץ הב"ח אליבא דרש"י והר' יונה שמפרשי בדף מ"ד [ברכות] דמברך על פירות גינוסר ופוטר את המליח והפת והוא משום דפירות גינוסר חשובים יותר מפת, אבל נגד שמן חשוב פת יותר לכן אפילו כשאוכל שלא יזיקנו השמן נמי הוא עיקר ומברך על הפת, עכ"פ אינו תירוץ לרוב הפוסקים שמברך על המליח שאינו חשוב כלל וכדנשאר שם בקושיא לתוס' והפוסקים, וכיון שודאי יש להורות כתוס' והפוסקים שהן מרובים ממילא גם הכא כיון שהפת הוא רק בשביל שלא יזיקנו השמן יש לו לברך על השמן. ואף שודאי בשביל קושיא לא נבטל שיטת הרי"ף, הא כל ראיית הב"ח מהרי"ף הוא רק בשביל קושיא וכיון שנשארה עכ"פ קושיא ועוד יותר גדולה דקשה אדינא איך נוכיח מקושיא זו שרק שהרי"ף לא היה לו לאשמעינן דין חדש ולעשות מזה קושיא אחרת יותר גדולה, ואדרבה יש לדחוק איזה תירוץ בהרי"ף ולא לחדש דין שיש עליו קושיא.
וגם מה שסובר הב"ח דלהר' יונה פירות גינוסר עדיפי מפת, לא הוזכר זה בר' יונה, ואדרבה פי' שם [ברכות מ"ד] להשמיענו שפעמים שאפילו הפת נמי טפילה שלא תאמר שלעולם אין פת טפילה מפני חשיבותו קמ"ל שפעמים היא טפילה שאין עיקר אכילתו בעבור הפת עיי"ש, משמע שזה לבד שאין עיקר אכילתו בעבור הפת עושה שהיא טפילה אף שחשוב יותר מהפירות, וא"כ גם מליח אם היה עיקר אכילתו יסבור הר' יונה שמברך על המליח ולא על הפת דמ"ש. ומה שמפרש שמברך על הפירות הוא משום שאינו מפרש שאכל ג' דברים פירות גינוסר ודג מליח ופת אלא רק שני דברים שהוזכרו במשנה מליח ופת ומליח הוא הפירות דמחמת שהן מתוקים ביותר אינם נאכלים אלא עם מלח הרבה היינו שמפזר עליהם הרבה מלח כדמפרש כן המג"א [או"ח] בסי' רי"ב סק"ב בכוונת הר' יונה. וא"כ כשאוכל הפת אף בדברים אחרים רק כדי שלא יזיקנו מה שאוכל כהא דשמן זית וכן אם יהיה מציאות גם במליח שיהיה עיקר אכילתו והפת רק כדי שלא יזיק גם לר' יונה לא יברך על הפת אלא על השמן והמליח. וכן בפת אחר ששתה יי"ש שאוכל מעט כדי להפיג חריפות השתיה גם לר' יונה יהיה הפת טפילה כדסברי האחרונים שהביא המ"ב בסי' רי"ב סק"ה. וכן יודה בהא דהביא המג"א שם בשם השל"ה באוכל פת למתק השתיה שהפת טפל.
ולע"ד גם רש"י סובר דשמן לרפואה כשחושש בגרונו ואוכל קצת פת שלא יזיקנו השמן שהיה מברך על השמן אם יש דבר כזה, דהא על מה שאמר בגמ' [ברכות] בדף ל"ה אלא דקא אכיל ליה ע"י פת א"ה הויא ליה פת עיקר פרש"י ע"י הפת משום ליפתן ואם אף כשאוכל רק לרפואה שהפת הוא שלא יזיקנו מברך על הפת הי"ל לפרש ע"י הפת שלא יזיק לו או שלא לפרש כלום, והיינו מפרשים שהוא בכל אופן שכוונתו לאכול ומדמפרש שהוא משום ליפתן אלמא שסובר שדוקא כשהוא משום ליפתן הויא הפת עיקר אבל אם היה רק שלא יזיקנו ועיקר אכילתו הוא בשביל השמן לרפואה אינו מברך על הפת אלא על השמן בפה"ע, ומה שלא תירץ זה הגמ' משום דאין דרך רפואה בשמן אלא ע"י אניגרון כתירוץ המג"א.
ומה שפרש"י בפירות גינוסר שחשובים מן הפת הוא רק לטעם מה שאוכל אותם לעיקר דבשמן א"צ ליתן טעם אם היה לרפואה כיון שהשמן הוא הרפואה אף שאינו חשוב אבל בפירות גינוסר שהם לבריאים הוצרך ליתן טעם ע"מ שעושה עיקר אכילתו מהפירות ולא מהפת. ואולי סובר גם לדינא דאם לא היו חשובים לאכילה יותר מן הפת אף אם אחד היה עושה את הפירות עיקר היתה בטלה דעתו לכל אדם. נמצא שליכא אף שיטה אחת מהראשונים שיסבור דמברך על הפת כשעיקר אכילתו בשביל השמן לרפואה דלא כהב"ח ולכן יש להורות שיברך על השמן כהמג"א.