אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן נז

סימן נו

בענין פירות שלא נגמרו ונאכלין ע"י הדחק לענין ברכה ל"ג בעומר תשט"ו. מע"כ ידידי הרב הנכבד מהר"ר נפתלי האפנער שליט"א.

[ענף א'] הנה בדבר פירות שלא נגמרו ונאכלין ע"י הדחק דלהמחבר [או"ח] בסי' ר"ב סעי' ב' מברכין בורא פרי העץ יפה הקשה בנשמת אדם דאפילו בנגמר הפרי אם אין הדרך לאוכלן חיים מברך שהכל אף שגם כשהן חיין ראויין לאוכלן ע"י הדחק, דהא כתב המחבר [או"ח] בר"ס ר"ה בקרא וסילקא וכרוב שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל. והטעם צריך לומר דבשביל זה אף שהן טובים ג"כ כשהן חיים, עושה שאין אוכלין אותן כשהן חיים רק בשעת הדחק שאין לו פנאי ואין לו מקום לבשלן כ"ש בלא נגמר הפרי כשאין ראויין לאוכלן שאין לברך אלא שהכל.

ויש לתרץ שיטת המחבר דהתם [או"ח ר"ה] שיכולים לתקנם ע"י האור הרי עומדים בסתם לאוכלן דוקא כשיתקנם ולכן בטלה דעת האוכלן בלא תיקון, דהא בטובים לאוכלן חיים גם בלא דחק ורק שטובים יותר כשהם מבושלין שרק בשביל זה אין אוכלין בלא דחק שמברך נמי רק שהכל ודאי אין לומר דלא יתחשב אוכל בעצם אלא הוא משום דכיון דעכ"פ אין עומדין בסתם לאוכלן חיים אין לו החשיבות לברך ע"ז ברכה מפורטת דבטלה דעת האוכלן להחשיב אכילתו, וזה הטעם נימא שצריך גם באין טובים לאוכלם חיים ורק בשעת הדחק אוכלים אותם חיים שג"כ אפשר נחשב אוכל גם בזה מאחר שראוי עכ"פ לאכול אבל משום דיכולים לתקנן בבשול ואין עומדין לאוכלן חיים אין להם החשיבות לברך ברכה מפורטת, וא"כ הוא רק ביכולין עתה לתקנם בבשול וכדומה, אבל כשאין יכולים לתקנם כהא דלא נגמר הפרי שאיירי המחבר הוא שאף בבשול ובשום דבר לא יותקנו יותר מכשהן חיים רק שמאחר שאין ראויין לאוכלן כראוי אין תולשים אותן קודם שנגמרו אבל עכ"פ אחרי שכבר נתלשו אין להם אכילה אחרת אלא אכילה דשעת הדחק בין כשהן חיין בין כשיתבשלו ונמצא שעתה עומדין רק לאכילה דשעת הדחק, יש להן החשיבות לברך ע"ז ברכה המפורטת אף רק מצד אכילה זו כיון דלית להו אכילה טובה מזו. והוא כמו שמברכין על מיני פירות גרועים שיש מינים אחרים טובים מהם ברכה המפורטת, אף אם לא היו אוכלין אותם כשיהיו לו מינים הטובים, כיון דמינים אלו אין להם אכילה אחרת טובה יותר לא אבדו חשיבות הברכה המפורטת. וסובר הב"י שאף במין זה כשנעקר קודם שנגמר הפרי כיון שא"א לתקנו שיוטב אכילתו מכפי שהוא חי נמי מברכין עליו ברכה המפורטת, ול"ד למה שכשיש לתקנן ע"י בשול וכדומה שמברכין רק שהכל כשהן חיין כיון שאפשר אותו הפרי לתקנו. וזה ברור טעם המחבר. ובאם יוטבו ע"י בשול וכדומה ודאי גם המחבר מודה שמברכין כשהן חיין שהכל דלא עדיפי מנגמר הפרי באלו שטובים יותר מבושלים.

ונמצא לפ"ז שבדין שכתב החיי אדם שבשלן ומתקן באור שהוטבו מכפי שהיו חיים מודה גם המחבר שכשהן חיים מברך שהכל ואחר שבשלן ומתקן מברך ברכה המפורטת, ורק באלו שלא מיתתקנין ע"י בשול פליגי, דלהח"א גם בהו מברך רק שהכל בין חיים בין מבושלין כיון שעיקר אכילת הפרי הוא רק בנגמר הפרי אף שעתה שכבר נתלשו ליכא בהו אכילה טובה מזה, ולהמחבר מברך עלייהו בפה"ע כיון שעתה ליכא בהו אכילה אחרת. וכיון שהוא ספק דרבוואתא יש לברך שהכל באופן זה בין אחיים בין אמבושלים, ואם ע"י בשול מיתתקנים וטובים לאכול כמו אחר שנגמרו מברך אחר הבשול בפה"ע לתרוייהו. ואם מיתתקנים קצת שטובים יותר על ידי בשול מכפי שהם חיים אבל עכ"פ הם גרועים הרבה מפירות שנגמרו ג"כ יפלגו, דלהמחבר מברך רק כשהם חיים שהכל אבל מבושלין בפה"ע ולהח"א אף במבושלין שהכל. ולשון ואם לא שבשלן או מתקן באור שכתב הח"א כוונתו שניתקנו כפירות גמורים או קרוב לזה. ולמעשה כיון שהוא ספק יש לברך שהכל.

והא דכתב הגר"א בס"ק ז' דיותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר דהוי פירי אף לענין ברכה, מוכרחין לומר דלאו כלל גמור הוא. דהא בשקדים המרים כשהן קטנים מודה הגר"א בס"ק י"ב שאף שאינם פרי לענין מעשר מ"מ מברכין עלייהו בפה"ע שמסיק ומ"מ הדין אמת כמו בפוגלא, וכוונתו מטעם דנטעי אדעתא דהכי, כדהוכיח בה"ג שהביא הרא"ש מפוגלא דברכות דף ל"ו שאף שלא נגמר הפרי מברכין בורא פרי האדמה. ומה שפטור ממעשר הוא משום דבמעשר לא סגי במה שנטעי אדעתא דהכי דבעי גמר פרי ממש שיהיה ראוי להזריע ולצמוח, כמפורש ברמב"ם פ"ב ממעשר ה"ה. ונראה שמטעם זה חזר ונקט שם המרים פטורין לעולם אף שכבר נקט בפ"א ה"ט ששקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורין אבל הוא בשביל הטעם שבפ"א כתב לפי שאינן אוכל שזה הטעם ליכא בקטנן שכיון שנטעי אדעתא דהכי יש להחשיב אוכל כדחזינן לענין ברכה ולכן חזר ונקט בפ"ב שהקדים בראש ההלכה שלמעשרות צריך שיגיעו הפירות להזריע ולצמוח שזהו טעם פטור הקטנים. ועיין בנשמת אדם שהביא משם הר"א פאסוואלר דאין למילף ממעשר מסברא זו דבעי במעשר שיזרעו ויצמחו והוא כמו שמקשה על הגר"א ובאמת מוכרח החלוק מהגר"א גופיה מהא דשקדים כדבארתי.

וכן מסתבר שלא פליג הגר"א בשעור בוסר לברכה דבפה"ע שמפורש בתוס' וברא"ש ברכות דף ל"ו שהוא כפול הלבן וכדפסק המחבר, וכדהוכיח הגר"א בסק"ד מסוף פ"ז דכלאים שתנן שם במ"ז שנאסרין ענבים באיסור כלאי הכרם משיעשו כפול הלבן, ושבק להא דהוכיח הרא"ש משביעית דאין קוצצין משיגרעו וא"ר אסי שהוא כפול הלבן, משום דהגר"א לטעמיה בסק"ז שהקשה על הרא"ש דמה ענין לשביעית דהא אף בשביעית אסור לאכול עד שיבואו לעונת המעשרות. אבל מ"מ מודה דבבוסר לענין ברכה דבפה"ע הוא כפול הלבן כהרא"ש מהא דסוף פ"ז דכלאים שפי' הרמב"ם בפ"ה מכלאים הי"ג הטעם בחלוק התבואה וירק שנאסרין משישרישו לענבים שנאסרו דוקא בכפול הלבן משום שבתבואה וירק נאמר הזרע אשר תזרע שהוא משהושרשו ובכרם נאמר ותבואת הכרם עד שיהיה בשם תבואה וכן איתא בר"ש שם, [כלאים פ"ז] וכיון שנקרא בשם תבואה יש להחשיבם פרי גם לענין ברכה ואף שעדיין לא בא לעונת המעשרות משום דלמעשר בעינן שעור שיזריע ויצמיח ולענין ברכה סגי רק שנטעי גם אדעתא דהכי וזה כיון שנקרא בשם תבואה משמע שנטעי גם אדעתא דבוסר כשיהיה כפול הלבן. וזהו כוונת הגר"א במה שכתב ועיין בפ"ב דעירובין כ"ח ב' שלא מובן לכאורה מה שייך להתם, אבל הוא דשם מפרש דלענין לברך ברכה המפורטת בעינן גמר פרי דא"כ הוא כעונת המעשרות, עיין ברמב"ם פ"ה משמיטה ויובל הי"ז בטעם שמותר לקוץ בשביעית לאחר שהגיעו הפירות לעונת המעשרות שהרי הוציא פירותיו משום שזה נחשב ככבר נגמר לגמרי אף שעדיין היו מתגדלין הרבה, אבל קודם לכן הא לא גמר פרי, ומ"מ מפורש שם בפוגלא שמברכין בורא פרי האדמה אף שהגמר פרי יהיה כשיתקשה מטעם דנטעי אינשי אדעתא דפוגלא ולכן אין להקשות ע"מ שבוסר כפול הלבן מברכין בפה"ע משום שג"כ נימא שנטעי אדעתא דהכי שמצד זה נקרא תבואה.

וניחא לפ"ז מה שלא הביא הגר"א מברכות דף ל"ו דג"כ נאמר דין פוגלא, משום דבברכות לא נאמר דבעי גמר פרי לברכה, והיה מקום לומר שאי"צ גמר פרי לברכה כלל אלא דבכל אופן שראוי לאכילה מברכין ברכה המפורטת אף שלא נטעי אדעתא דהכי, ומה שמצריך בפוגלא לטעם דנטעי אדעתא דפוגלא הוא רק בדבר שסופו להתקשות שלא יהיה אוכל שלכן הוא כעץ ולא נחשב פרי כלל כהא דקורא שלכן אינו בשם פרי אף כשהוא רך לשמואל משום שעומד להיות עץ ואיפסק כוותיה והוצרך לומר בצנון שג"כ סופו להתקשות שלא יהיה אוכל אלא כעץ בעלמא שמ"מ מברכין כשהוא רך שנקרא פוגלא דמשום דנטעי אדעתא דפוגלא נחשב פירא דזה שנטעי אדעתא דהכי מסלק ממנה שם עץ כ"ז שהוא רך, וא"כ בענבים שיהיה אוכל גם לכשיגמרו לא היו צריכין לבוסר כפול הלבן לטעם דנטעי גם לזה ולכן גם בפחות מכפול הלבן היינו אומרים שמברך בפה"ע דלא כתוס' והרא"ש דהא לא מפורש בגמ' ברכות [ל"ו] דהוא גם לענין ברכה, לכן הביא מגמ' דעירובין [כ"ח] דמצריך לענין ברכה מפורטת שיהיה גמר פרי ולא סגי במה שראוי לאכילה, שזה הא ליכא בפוגלא דאף דלא נחשיבהו לעץ בזה שסופו להתקשות מ"מ הא לא נגמר הפירא ויש בפוגלא חסרון מצד עצמו אלא משמע שמה שנטעי אדעתא דפוגלא מחשיב זה גם כפרי נגמר לענין ברכה לכן בבוסר כפול הלבן אף שלא נגמר פרי לענין מעשר מ"מ הוא כפרי נגמר לענין ברכה ומברכין בפה"ע וא"כ הוא דוקא כפול הלבן שנטעי אדעתא דהכי מדאיקרי תבואה כדאיתא סוף פ"ז דכלאים אבל לא בפחות מכפול הלבן שלא מיקרי תבואה. ומדויק מה שלענין שקדים המרים הביא רק הא דפוגלא שהוא גם בברכות ולענין בוסר כפול הלבן הוצרך להא דעירובין דוקא.

ונמצא שלענין שקדים המרים ולענין בוסר כפול הלבן גם הגר"א מודה דאינו כעונת מעשרות אלא כשיטת הרא"ש שפסק כן המחבר, דלא כבאור הלכה שכתב בד"ה ושאר שלהגר"א בעינן בענבים דוקא שיראו החרצנים מתוכן ולא סגי בכפול הלבן, ורק בשאר אילנות שלא מצינו שעור אחר פליג הגר"א דהוי כשעור שבמעשרות. ואם ידוע לנו גם בשאר אילנות שנטעי גם אדעתא דפחות משעור של מעשרות גם להגר"א יהיה ברכת בפה"ע כמו בשקדים המרים קטנים וכמו בכפול הלבן בבוסר שמודה הגר"א מהאי טעמא.

ובזיתים אפשר יהיה להגר"א לענין בפה"ע משיביאו שליש ובחרובין משיראו בהן נקודות שחורות כדכתב בבאור הלכה, וכיון שהוא ספיקא דפלוגתא דרבוותא דלהמ"א השעור בחרובין משיראו בהן כמין שרשראות ובזיתים עד שיגדל הנץ ולהגר"א בחרובים הוא משיראו נקודות שחורות ובזיתים משיביאו שליש אין לנו לברך בפה"ע עד השעור של הגר"א.

[ענף ב'] ולמה שבארתי יש לתרץ שיטת הרא"ש דתלה דין ברכה דבפה"ע באיסור קציצת האילן בשביעית מקושיא החמורה של הגר"א והנשמת אדם מהא דאפילו בשביעית אסורין לאכול עד שיבואו לעונת המעשרות, דמקורן הוא מהא דבוסר כפול הלבן מברך עליו בפה"ע כדמוכח מהא דסוף פ"ז דכלאים שמטעם זה מודה גם הגר"א כדלעיל ושעור כפול הלבן נאמר גם לענין איסור קציצה בשביעית דא"ר אסי דשעור משיגרעו בגפנים שתנן באיסור קציצה בשביעית הוא בשעור פול הלבן, ולכן סובר שגם בחרובין וזיתים ושאר אילנות הוא לענין ברכה כמו שתנן לאיסור קציצה, ואינו כלום מה שאסור לאכול בשביעית דהא גם כפול הלבן אסור לאכול בשביעית ומ"מ מברך בפה"ע. והטעם דלענין איסור קציצה בשביעית שהוא מטעם לאכלה ולא להפסד צריך דוקא שיהיה גמר פרי שקודם לזה הרי הוא הפסד דפירא נגמרת עדיפא, דהא אף משהגיעו לעונת המעשרות תמוה קצת שהוא הפסד מה שקוצץ קודם שנגמרה כולה דהא נוספין עוד שני שלישים בזיתים וכדומה בכל אילן, אך שהטעם הוא כדכתב הרמב"ם שהרי הוציא פירותיו וכוונתו דכיון דגם זה הוא כגמר פרי לא חייבה תורה להחזיקם בקרקע עוד באם ירצה לתולשם דליכא שעור יותר מגמר פירא אבל קודם גמר פירא אף שראוי לאכול גם עתה וגם נטעי אדעתא דהכי מ"מ כיון שהוא הפסד אסור מלתולשם ולקצוץ עד גמר הפירא.

ואף שכיון שמתורץ שיטת הרא"ש היה לן לפסוק כוותיה אבל עכ"פ כיון שהגר"א פליג יש להחשיב זה לספקא דדינא שלכן אין לנו לברך לכתחלה בפה"ע ואם בירך בפה"ע כהרא"ש יצא.

ולענין אם לברך שהכל או בורא פרי האדמה, הנה התוס' והרא"ש [ברכות] בדף ל"ו דעל בוסר פחות מכפול הלבן מברך בורא פרי האדמה וכן פסקו הטור והמחבר, וכתב הטור הטעם דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברכין עליו בורא פרי האדמה, ועיין ברא"ש שיליף זה מקפריסין דצלף לשיטת הבה"ג שכיון דלאו פירא נינהו אין מברכין עליו בפה"ע ומ"מ מברכין עליו בורא פרי האדמה. ולכאורה ל"ד לקפריסין, שהתם הא נטעי אדעתא דקפריסין דאף אדעתא דעלין ותמרות נטעי כדתירץ ר"נ בר יצחק בגמ' [ברכות] דף ל"ו ורק משום דלאו פירא נינהו כדחזינן בערלה לא מברכינן בפה"ע לכן כיון שעכ"פ גדל מהאילן שהוא מהארץ מברכין בורא פרי האדמה, אבל על פחות מכפול הלבן שלא נטעי לזה דלכן אין מברכין בפה"ע א"כ גם בורא פרי האדמה לא היה לן לברך אלא שהכל, כדאשכחן בפירות הארץ דכשלא גמר פירא אין מברכין בורא פרי האדמה אלא שהכל כשלא נטעי אדעתא דהכי כגון בהא דחזיז בעירובין, אלמא דאף שעכ"פ גדל מהארץ כיון דלא גמר פירא אין לו חשיבות פירא אף לענין בורא פרי האדמה, וא"כ מ"ש בוסר פחות מכפול הלבן שמברכין בורא פרי האדמה אף שלא גמר פירא ולא נטעי לזה.

ועיין במג"א [או"ח] סי' ר"ד סק"ז שתירץ דמשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא דלכן בפרי האדמה מברכין שהכל ובפרי העץ מברכין בורא פרי האדמה. אבל תמוה מנלן זה, דמסברא ודאי אין לומר דבר כזה ומקפריסין הא ליכא ראיה א"כ מ"ט לא יהיה כמו באין דרך לאוכלן חיים דאין חלוק בין פרי האדמה לפרי העץ שבכולן מברך שהכל. ועיין בנש"א אות ה' שהקשה ג"כ מנ"ל לחלק בין פה"א לפה"ע, והביא מש"ל בשם הגאונים דפירות שלא נגמרו בשולן כגון בוסר ופגים ובושלא כמרא מברכין שהכל, ורוצה לומר שגם הרמב"ם סובר כן דכתב בפ"ח מברכות ה"ח דנובלות שהן פגים מברכין שהכל והן פירות שלא נגמרו, ומשמע לו דה"ה בתלשן קודם שנגמרו נמי הוא שהכל רק משום דאין דרך לתלוש קודם בשולן.

אבל פשוט לע"ד דהב"י סובר דדוקא בנובלות שהם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו כדפי' לשון זה הרמב"ם בפירוש המשנה [ברכות] בדף מ' מברך שהכל ולא בתלשן בידים מחמת שרצונו לאוכלן עתה שאז אפשר שמברכין בורא פרי האדמה. והטעם דיש תרי עניני נטעי אדעתא דהכי, דהיכא דצריך להחשיבו לפירא ממש כנגמר צריך שיהיו נוטעין אדעתא לתלוש כשיתגדל בשעור כזה שהוא רק בבוסר כפול הלבן שאף שאינו פרי גמור דהא עדיין לא הגיע בזה לעונת המעשרות מ"מ עושה זה שהרבה תולשין אז ונוטעין גם אדעתא דהכי להחשיבו פירא לברכת בפה"ע. וכן בדבר שהגמר הוא כשיתקשה ולא יהיה ראוי לאכילה כמו צנון צריך שיהיו נוטעין גם אדעתא לתולשן כשהוא פוגלא, דאם אינו עומד כלל לתולשו בעת שראוי לאכילה אין שייך זה להתחשב אף פרי האדמה שמצד זריעתו וצמיחתו אינו עומד לאכילה והוי רק כנעשה עתה אחר שנתלש אוכל כיון שנהנה שע"ז אין לברך אלא שהכל. וזהו טעם הגמ' [ברכות ל"ו] דקורא מברך רק שהכל ופוגלא מברך בורא פרי האדמה. אבל היכא שעומד לאכילה כשיגדל ויגמר הפרי וע"ז ניטע והוא ראוי לאכול גם קודם שנגמר אך לא בחשיבות הפרי דלכן לא מצוי שיתלשו אז והנידון הוא לענין בורא פרי האדמה סגי מה שעכ"פ ודאי ידע כשנטע שאם ירצה לאכול כשלא נגמר יתלשהו, דאף שזה אינו כנוטע אדעתא דהכי אבל לא הוי גם כלא נטע אדעתא דהכי שנימא שמחשבה ההיא תבטל תלישתו עתה, דלכן אף שפרי עץ לא נחשב כיון דעדיין אינו פרי דלא היה עומד ליתלש מ"מ פרי האדמה עכ"פ הוי, דהא תולשו עתה לאוכלו והחשיבו לפרי וזה הא מאדמה הוא דבעודו מחובר לאדמה החשיבו לפרי.

ומביא שפיר ראיה מקפריסין דאף דהתם נטעי אדעתא דקפריסין מ"מ הא בהכרח אינו הפרי של העץ מדחזינן דלא נאסר בערלה, ומ"מ פרי אדמה נחשב משום דלענין פרי אדמה אין צריך שיהיה דוקא פרי המיוחד להתגדל מזה דהם רק האביונות אלא דכל מה שנתגדל הראוי ועומד לאכילה הוא בברכת פרי האדמה, א"כ גם בבוסר פחות מכפול הלבן שאף שאין להחשיבו פרי העץ כיון שלא נטעי לתולשן בשעור כזה ואינו פרי המיוחד להעץ מ"מ כיון שבעודו מחובר לאדמה החשיבו לאוכלו שנעשה בתלישתו עומד לאכילה סגי להתחשב פרי האדמה, דכל מה שנתגדל באדמה הראוי ועומד לאכילה הוא בברכת פרי האדמה, אף שאינו עיקר הפרי כדכתב הטור.

וא"כ הוא רק בתלשן כשלא נגמרו מחמת שרוצה לאוכלן שנעשו עומדין לאכילה בעודן במחובר לאדמה אבל בנובלות שהן פירות שנפלו בעצמן כשהן פגים קודם שיתבשלו שלא תלשן ורק אחרי שכבר נתלשו רוצה לאוכלן הרי לא נעשו עומדין לאכילה אלא אחרי שאין שייכין שוב להאדמה, שלכן אין להחשיבם אף פרי האדמה, והוא טעם נכון, וזהו שיטת הב"י.

אך מ"מ הא לא הזכיר זה הרמב"ם בהלכותיו דין תלשן קודם שנגמרו איך דינם ואפשר שסובר דגם בתלשן הוא שהכל ונובלות אורחא דמלתא נקט כדרוצה לומר בנש"א. וגם אפשר סובר אדרבה שאף קודם שנגמרו אם אך ראוי לאכול הוא בברכת בפה"ע משום שנחשב ניטע גם לכל מה שירצה אף שרק יחידים רוצים בכך דלא כתוס' והרא"ש. ול"ד לקפריסין שאינו פרי אף כשנגמר. ורק בנובלות שנתלשו מעצמן שלא עמד לזה כתב שהוא רק שהכל. ולכן שפיר כתב הב"י שלא הזכיר הרמב"ם דין פירות קודם שנגמרו ולא ידוע שיטתו. ולדינא פסק כתוס' והרא"ש שמברכין בורא פרי האדמה בפחות מכפול הלבן, והוא מטעם נכון וכדבארתי בבאור ראיית הרא"ש מקפריסין.

וחזיז שמברך שהכל מטעם שלא גמר פירא אף שג"כ תלשן בידים והחשיבו לאוכל בעודו מחובר לאדמה, הוא מטעם המפורש בגמ' עירובין שם [כ"ח] מברייתא הפול והשעורה והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם ואין מחשבתו לאוכלן כלום עד שאוכלן ממש שהוא אחר התלישה שאין שייכים שוב להאדמה שלכן אין להחשיבו אף פרי האדמה. ולא מיבעי להסוברין שבגנונייתא מברכין בורא פרי האדמה כדכתב העטרת זקנים בסי' ר"ד סק"ג שהוא מטעם דפרש"י דכו"ע אכלי להו שלכן מחשבתו לאוכלן עשאן לאוכל בעודו מחובר שודאי הטעם בדדברא משום שבטלה דעתו, אלא אף אם נימא שליכא חלוק דהא לא הוזכר בפוסקים נמי צריך לומר דהוא משום שסברי דאין הלכה כרב ואיך בדגנונייתא בטלה דעתו, וכן משמע שסובר הרמב"ם דפסק סתמא בפ"ב דתרומות ה"ז התבואה והקטניות שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור משמע מדסתם שאף בדגנונייתא בטלה דעתו, ולכן יסבור דאף בדגנונייתא אין מערבין ומברכין שהכל. ועיין במ"ב [או"ח] סי' ר"ד בשער הציון אות י"א בשם מגן גבורים שלדינא אין לחלק בזה, והוא לע"ד משום דאף בדגנונייתא בטלה דעתו כדמשמע מרמב"ם ולכן לא קשה כלום מחזיז. ואין צורך לטעם המג"א דנחית חד דרגא וטעמו דחוק וצ"ע.

וקורא נמי צריך לומר שבטלה דעתו מטעם דפרש"י בד"ה דקלא לא נטעי אינשי אדעתא לאכול את הקורא שהאוכלן ממעט ענפי האילן עיי"ש, דכיון שיש טעם שלא לתלוש את הקורא שלא ימעט הענפים שהוא עושה שלא כהראוי בטלה דעתו ולא נחשב אוכל מצד זה עד אחר התלישה שאינו שייך שוב להאדמה שלכן אין להחשיבו אף פרי האדמה ומברך שהכל.

[ענף ג'] וניחא למה שבארתי הא דלכאורה תמוה שמתחלה אמר בגמ' [ברכות ל"ו] שצלף לא נטעי אדעתא דעלין ותמרות דהא הקשה וכל היכא דלא נטעי אדעתא דהכי לא מברכין עליה והרי צלף שנטעי אינשי אדעתא דפרחא ותנן על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ותירץ ר"נ בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, וכי פליגי במציאות איך נטעי אינשי. אבל הוא כדבארתי שלענין בורא פרי האדמה סגי אף שלא הויא הנטיעה בשביל זה אבל שלא יהיה גם כאין נוטע אדעתא דהכי, דלכן כשיחשוב לתלוש יתחשב לאוכל בעודו מחובר ויהיה לזה חשיבות פרי האדמה. וזה הוי בצלף שאף שלא היה נוטע בשביל העלין והתמרות אבל לא היה קפידא עתה שנטע בשביל הפרחא שלא יתלשו את העלין והתמרות וידעו זה בעת שנטעו שאם ירצה בעלין ותמרות יתלשום שהרי אינם ממעטים את האילן בכך אבל דקלא הוא כמתכוין שלא ליטע אדעתא דקורא שממעט ענפי האילן לכן בטלה מחשבתו לתולשו לאכילה כדבארתי.

והא דלולבי גפנים ושקדים מתוקים כשהם רכים שאוכלים קליפתם החיצונה שכתבו התוס' והרא"ש שמברכין שהכל מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי וכן איפסק [או"ח] בר"ס ר"ד, נמי צריך לומר דיש מזה הפסד קצת ונחשב כהיה בכוונה ליטע שלא אדעתא דהכי דבטלה דעתו ולא נתחשב לאוכל בעודו במחובר והוא כמו קורא דלכן אין להחשיבו אף פרי האדמה.

וראיתי בתשובת הרשב"א סי' תכ"ח שכתב החלוק בין בוסר ומשיוציאו דאילנות לשקדים המתוקים בקוטנן דשאר כל האילנות וכן הבוסר מגוף הפרי שנוטעין אותן מחמתו הוא אוכל, אבל שקדים המתוקין בקוטנן אינו נהנה מגוף הפרי אלא מקליפתו החיצונה דאינו עיקר הפרי ואין נוטעין את השקד אדעתא דקליפת השקדים אלא אדעתא דגרעיניהם והוה להו כקורא עיי"ש. והוא כדבארתי שכל האילנות אותו הפרי הוא אוכל אף קודם שנגמר ולכן כיון שהוא טוב לאכול אם כבר יש הרבה אנשים שתולשין כזה הוא בברכת בפה"ע, ואם רק מעטים מברך בורא פרי האדמה דעכ"פ כשחשב לתולשו נעשה זה אוכל כשהוא עדיין מחובר לאדמה, אבל שקדים בקוטגן שאינו נהנה מגוף הפרי שניטע לזה אלא מהקליפה ולא יוכל שוב ליהנות מהפרי שניטע לזה הוא כבכוונה שנטע שלא אדעתא דהכי שאין מחשבתו עתה לאכול כלום כמו בקורא שלא נחשב מטעם זה אף פרי האדמה משום שנעשה אוכל רק אחר התלישה ומברך שהכל. ואף שברשב"א כתב החלוק בין הבוסר משיגרע ואילנות משיוציאו דמברכין בפה"ע, אבל לזה לא הי"ל להאריך אלא לומר דאינו עיקר הפרי והוא כמו בוסר הפחות מכפול הלבן אבל הוצרך לזה משום דעכ"פ היו מקשים מ"ט אינו מברך בורא פרי האדמה כבוסר הפחות מכפול הלבן, שלכן הוצרך לומר שהנאתו אינה בגוף הפרי בשקדים בקוטנן, וכן הביא המג"א [או"ח] ר"ד סק"ו החלוק מהרשב"א גם מבוסר פחות מכפול הלבן שמברכין בורא פרי האדמה ובשקדים מתוקין בקוטנן שהכל, משום שאף ברשב"א הוזכר לענין בפה"ע ושהכל אבל ממה שהוצרך לומר שאינו נהנה מגוף הפרי מוכרח שהוא גם לתרץ מה שאין מברכין בורא פרי האדמה.

ולמה שבארתי ניחא שיטת הט"ז [או"ח] בסי' ר"ד סק"ד שעל השרביטין של קטניות כשנזרעו בגנות יש לברך בורא פרי האדמה, ולא קשה כלום משה"ק בנש"א ובאבן העוזר שכיון שבפרי העץ כמו בקפריסין דצלף כיון שאינו עיקר הפרי נחית דרגא לברך בורא פרי האדמה יש לברך בשרביטין שהן פרי האדמה רק שהכל, דהט"ז לא סבר כלל סברא דחוקה זו אלא כדבארתי דבחזיז בטלה דעתו אבל היכא שלא בטלה דעתו כהא דגנות שנזרעים ע"מ לאכול חיים בשרביטיהם הוא אוכל בעודו במחובר שיש לברך בורא פרי האדמה. ובשדות צריך לומר שסובר הט"ז דהוא כבכוונה שלא אדעתא דלחים והשרביטים נזרעו משום שאין רוצים שידרסו שם בנ"א ויפסידו השדה. ולכן לא קשה מה שהקשה עליו באבן העוזר מטעם הרשב"א שאוכלין הן עצמן וכן מה שהקשה דלא תלוי בדעתיה אלא כל דעבידי אינשי לנטוע אדעתא דהכי אף שבכאן אין נוטעין, והוכיח מענבים וזיתים במקום שנוטעין שדות שלמות כדי לעשות מהם יין ושמן ואפ"ה מברכין עלייהו בפה"ע, דהוא רק כשליכא קפידא גם כשיתלשו אבל היכא שאיכא קפידא שלא לתלוש אף שהוא בשביל שלא לדרוס בשדה נמי בטלה דעתו ומברך שהכל. וראיה מחלוק הגמ' אליבא דרב בחזיז בין בגנונייתא לדדברא דג"כ לא מסתבר לומר שבאלו שבגנות טובים יותר לאכילה מאלו שבדברא, אלא נמי הוא הטעם שאלו שבשדות מחמת רחוקן או כדי שלא ידרסו בשדה נוטעין אדעתא שלא יתלשו קודם שיגמרו ובגנות לא איכפת להו כ"כ ולכן סובר רב שלא בטלה דעתו. ואם גם בקטניות הוא כן הוא חלוק ברור כהט"ז. ודברי אהעו"ז צ"ע,

ולכן לדינא למעשה בבוסר פחות מכפול הלבן לכו"ע ובשאר אילנות קודם שהגיעו לעונת המעשרות להגר"א שיש לחוש למעשה לדבריו שלא לברך בפה"ע מדין ספק, יש לברך בורא פרי האדמה דגם הגר"א לא פליג בזה. ובאם אינם טובים לאכילה באלו שלא מיתתקנים בבשול וכדומה יש לברך שהכל מדין ספק, ואף במיתתקנים קצת אבל לא כגמורין נמי יברך רק שהכל. ואם ע"י בישול מיתתקנים וטובים לאכול כפירות גמורים שלהמחבר והח"א יש לברך בפה"ע ולהגר"א ברוב האילנות תלוי בעונת המעשרות יברך כשהן חיים שהכל ואחר הבשול בורא פרי האדמה, כדכתב המ"ב בשעה"צ ובבאור הלכה דלהגר"א והפמ"א אפילו מיתקן באור קודם שהגיע לעונת המעשרות מברך בורא פרי האדמה, וא"כ מספיקא דדינא אין לברך בפה"ע אלא בורא פרי האדמה ואם בירך בפה"ע יצא. אבל בבוסר כפול הלבן גם הגר"א מודה שמברך בפה"ע אף בחיים דלא כהמ"ב. וא"כ אף באילנות אחרות אם נדע בברור באיזה מינים שנוטעין גם לאכול קודם שהגיעו לעונת המעשרות גם להגר"א מברכין בפה"ע כמו בבוסר שהוא כפול הלבן. ומסתבר שדברים אלו משתנים לפי המקום ולפי הזמן, אבל בסתמא הוא עד שיגיעו לעונת המעשרות לבד מבוסר ששעורו כפול הלבן ולבד שקדים המרים בקטנותן שמברכין בפה"ע, ולענין שרביטי קטניות לע"ד יש להורות כהט"ז דבשל גנות מברכין בורא פרי האדמה ובשל שדות שהכל, דדבריו נכונים מאד דלא כהח"א ואבן העוזר. ובקטניות לחים גופייהו דהיא הפרי עצמה בזה יש לברך בורא פרי האדמה כרוב האחרונים דלא כט"ז וכדהביא בשע"ת [או"ח] בר"ס ר"ד בשם היד אפרים שכן עמא דבר וכן כתב המ"ב שם בסק"ט.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה