אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן נד
בענין ת"ח שאינו קשה כברזל לפי' הרבינו גרשום מאור הגולה י"א מנ"א תשי"ז. מע"כ ידידי תלמידי הרה"ג מוה"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
מה שהקשה ידידי על פירוש רבינו גרשום מאור הגולה בתענית דף ד' בהא דא"ר אשי כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שהוא שאינו קשה לרצות מהא דתנן בפ"ה מאבות מי"א שחסיד הוא קשה לכעוס ונוח לרצות. הנכון לע"ד דהם שני ענינים, דבתענית איירי שיהיה קשה כברזל להיות עומד על דעתו כשהוא סובר זה לאמת לפי הדין וההלכה, שבזה אם כעס על אלו שלא רצו לעשות כדעתו, אם יהיה נוח לרצות הרי יאמרו שמה שנוח לרצות אינו מצד מעלת מדותיו אלא מחמת שמתחלה לא היה לו לכעוס שיודע בלבו שאין האמת כדעתו אך שאינו רוצה להודות בפירוש שטעה, ויבא מזה מכשול בדין זה וגם בדינים אחרים שלא יחושו להוראותיו שיאמרו שאינו ת"ח הראוי לסמוך עליו.
ומדויק לפ"ז לשון רב אשי שאומר שאינו ת"ח, דלכאורה מה שייך זה לחכמתו והיה לו לומר שלא טוב עושה, אבל הוא משום שזהו הטעם שבזה יעשה שיאמרו עליו שאינו ת"ח ואין לסמוך על הוראותיו והנהגותיו ולא יהיה התועלת שיש בעיר מת"ח, ונמצא שבאמת הוא לגבי זה כאינו ת"ח. וכן ניחא מה שא"ר אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה, שלשון זה משמע שהוא ממש כמו שאמר רב אשי ורק שדורש מקרא אחר, והא לכאורה הוא ענין אחר לא שאינו ת"ח אלא שדרש מהקרא דאבניה ברזל שת"ח צריך להיות כברזל וידעינן רק שאם אינו כברזל אינו עושה כראוי. דבשלמא קרא דדריש רב אשי מוכפטיש יפוצץ סלע שייך לדרוש דאינו ת"ח, דהא מצייר הת"ח שהוא כפטיש משמע שאם אינו כפטיש אינו בציור ת"ח, אבל קרא דאבניה ברזל נאמר רק שהת"ח שלה מתנהגים כברזל, שמשמע רק שהוא חסרון בהנהגת הת"ח ולא שבזה מתבטל ממנו שם ת"ח. אבל הוא כדבארתי, שמה שא"ר אשי שאינו ת"ח הוא לענין התועלת לגבי עלמא שילמדו ממנו אינו כת"ח שיטעו מזה להחשיבו שאומר ומתחרט בלבו ולא בפיו ואין לסמוך עליו, וזהו גם מה שא"ר אבא דת"ח שנחשבו בונים הוא שיודעים מהם העולם איך להתנהג בדרך התורה, וזהו שפרש"י ת"ח מקיימי עולם בבנינייהו, וכשלא יקשו כברזל ויהיו נוחין לרצות להעוברין על דעתן שיטעו לחשוב שהוא מפני שהתחרט בלבו הרי לא יבנה שוב שלא יסמכו עליו להתנהג כמותו. ונמצא שאומרים תרוויהו דבר אחד אך משני פסוקים.
ומתני' דאבות מיירי בכעס על דבר שעשו שלא כהוגן שהוא מפורסם וידוע גם לעלמא וגם להעושה שהוא מעשה רע שלא יטעו כשיהיה נוח לרצות שהוא מתחרט בלבו אלא יבינו שהוא ממדה הטובה שמתנהג משום שצריך להתנהג ברצון ונחת עם הבריות. ועיין ברבנו יונה שם שכתב שלא אמר שלא יכעוס כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה' כפינחס לכן אמר קשה לכעוס שיש לו לכעוס אך בקושי הפעמים וג"כ טוב להתרצות מיד בעוד כעסו עליו ולא אחר שיסור כעסו מעליו אלא בשעת הכעס ממש הוא נוח לרצות, כי זוהי ממדת החסידות וטוב לבב עיי"ש. הרי פי' שהכעס של החסיד הוא לקנאת ה' כפינחס ומ"מ מתרצה מיד בשעת הכעס, והוא משום שהוא דבר מפורסם למעשה רע וליכא שום חשש במה שיתרצה מיד שיבינו הכל שהוא ממדת החסידות וטוב לבב, אבל אם הדבר אינו מפורסם לדבר רע כהא דמעשה פינחס אף שהוא ג"כ לצורך שיתנהגו בדרך הטוב, אין לו להתרצות מיד משום שאפשר אדרבה יצא מזה מכשול שלא יחושו לדבריו כמו שלא הי' ת"ח כדלעיל.
וניחא מה שמסיק רבינא בתענית [ד] אפ"ה מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך, שמשמע שלא פליג על רב אשי, משום דכיון דאיירי ברוצה להנהיגם בדבר טוב שלא ידעו מעצמם ודאי אם כבר כעס אין לו להתרצות בקל כמו שא"ר אשי מטעם דבארתי אבל מתחלה צריך למילף נפשי' בניחותא היינו שיבקש דרך איך להורותם ולהנהיגם בניחותא שנא' והסר כעס מלבך, שהוא עצה שיעץ קהלת לת"ח שאף כשיש תועלת מכעסם יראו איך שאפשר להסר הכעס ולבקש דרכים אחרים להורותם בניחותא, שאם יעשו בדרך הכעס הרי לא יוכלו להסירו תיכף כדי שלא יטעו לומר שנתחרטו בלבם, ואם הי' הכעס לקנאת ה' לדברים מפורסמים כהא דפינחס הרי צריך לעשות זה דוקא בכעס להראות שצריך להתרגש לכבוד ה'.
ועיין ברמב"ם מה שלכאורה יש סתירה ממש"כ בפ"א מדעות ה"ד על הא דכתב בפ"ב ה"ג בענין הכעס והלח"מ עמד בזה. ולע"ד בפ"ב נקט הא דרבינא שכתב וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, והוא כדפירשתי שלא פליג על רב אשי ובעצם ראוי לכעוס עליו שהוא לש"ש, אבל מ"מ ילמד עצמו לבקש דרכים אחרים אם אפשר והם בדברים שאין מפורסמים להעומדים שם שהוא דבר שצריך לכעוס עליו ורק שממה שכועס על זה ילמדו שיש בזה צורך. אבל בדברים המפורסמים שהוא דבר רע, הוא דבר גדול שראוי לכעוס עליו שכתב בפ"א שע"ז ג"כ לא יהיה נוח לכעוס אם אפשר שלא להרגיש שעשה בזה דבר רע אף שהוא הרגיש ויכול להסביר שהוא דבר רע דכיון דאפשר שאחרים לא הרגישו לא יאמרו שעשה זה לש"ש אבל בזה לא יהיה כמת שאינו מרגיש כלל דכיון דהרבה ירגישו יאמרו שא"צ למחות, אלא יתנהג באופן בינוני, שאם האומדנא הוא שהרבה ירגישו שראוי לכעוס עליו צריך לכעוס.
ומה שהקשה ידידי על מעדני יו"ט הלכות מקואות סי' כ"ח שכתב כי אין לך מלבוש מהודק כ"כ על הגוף והש"ך [יו"ד] בסי' קצ"ח ס"ק נ"ו הביא מרמב"ן דדוקא בבגדים רחבים ולא בקצרים ודבוקים לבשר, הנה מה שלא ראה מעיו"ט דברי הרמב"ן לא קשה כ"כ, אך צריך להבין במאי פליגי.
ואולי יש לומר דכוונת מעיו"ט שלא מצוי בגדים דבוקים כ"כ שלא יכנסו המים ולכן לא גזרו רפויין אטו שאינן רפויין. וכוונת הש"ך בשם רמב"ן שבבגדים מהודקים אף שג"כ הרבה מהן אינם דבוקים כ"כ שלא יכנסו המים יש לאסור אטו אלו המהודקין ביותר ולכן בשל איש שהן קצרים וכן של אשה בזה"ז שהם קצרים אסור אף באלו שנכנסין המים אם אינם רחבין ממש. וזה נראה בכוונת דבריהם לע"ד. ולמעיו"ט לא גזרו אף בדבוקים כשנכנסין המים משום שלא מצוי דבוקים לגמרי אבל בדבוקים לגמרי גם המעיו"ט מודה שחוצצין. וגם זה לא הוצרך הרמב"ן לאשמעינן אלא הוא כדבארתי.
ודע שט"ס הוא מה שכתוב בש"ך ברמב"ן, וצריך להיות בראב"ן, וכן איתא בסד"ט ס"ק פ"ז. ידידו.
משה פיינשטיין