אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן נג

סימן נב

בדבר נאמן לרבו כבי תרי לומר על אחד שראה בו דבר ערוה כ"ב אדר תשט"ז. מע"כ בני אהובי מר שלו' ראובן נ"י.

הנה מש"כ בס' חפץ חיים כלל ד' סעי' ה' שיכול אחד שיודע בחברו דבר ערוה לומר לרבו שמאמין אותו כבי תרי ומותר רבו לשנא אותו ולהתרחק מחברתו עד אשר יודע לו ששב מדרכו הרעה, והוא מגמ' פסחים דף קי"ג, נראה פשוט שהוא לא שמאמין לו כבי תרי משום שהוא שומר תורה ומדקדק במצות ומתנהג בחסידות, דבשביל זה אף שהוא גדול מאד אין זה אלא מדין חזקה שהוא כשר לעדות שמצד חזקה זו יש לו נאמנות רק כדין עד אחד ולא יותר ואסור להאמין לו מה שאומר על חברו. אלא הוא איש שיודע בידיעה גמורה שניסה לו בנסיונות וכדומה שהיה עמו יחד כמה שנים וראה שאינו משקר בשום אופן את זה רשאי להאמין כבי תרי שהוא ידיעה ברורה לו שאינו משקר ועדיף זה מחזקה בעלמא.

וראיה גדולה לזה מכתובות דף פ"ה שרבא ע"פ עדותה של אשתו בת רב חסדא שהאיתתא דאיחייבא השבועה היא חשודה אשבועה אפכה לשבועה אשכנגדה, וזימנא אחרינא העיד ר"פ על שטרא דפריעה הוא, אמר לו רבא אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא והקשה ר' אדא בר מתנא ולא יהא ר"פ כבת ר"ח, והשיב רבא בת ר"ח קים לי בגווה דלא משקרא מר לא קים לי בגוויה, והא זה ברור דר"פ היה גם רבא סובר שהוא גדול טובא מבת רב חסדא, דאם רבא היה סובר שבת ר"ח גדולה מר"פ לא היה מקשה ר' אדא בר מתנא בדרך תימה ולא יהא ר"פ כבת ר"ח, ואף אם היה שייך להסתפק לא היה מקשה בלשון זה אלא בלשון וכי בת ר"ח גדולה מר"פ, אלא ודאי משמע דזה היה ברור לכו"ע אף לרבא שאינה שייכת למדרגת ר"פ ומ"מ אמר רבא דר"פ לא קים לי בגוויה ובת ר"ח קים לי בגווה. והטעם הוא כדבארתי דמה שמכיר רבא שהוא ת"ח גדול והוא מהאמוראים הגדולים שהוא ירא שמים ויש בו כל המעלות ומדות טובות מ"מ כיון שלא מכיר אותו בנסיון הוא רק מדין חזקת כשרות שאיש כר"פ לא ישקר ולכן הוא כדין חזקה שיש על כל אדם כשר שהאמינה תורה רק בדין עד אחד, אבל בת ר"ח שמכיר אותה רבא בידיעה ברורה ע"י כמה נסיונות שנזדמן לו שלא משקרא אין זה מדין חזקה אלא ידיעה ודאית שלכן רשאי להאמינה כבי תרי, וזהו גם מה שאמר ר"פ על אבא מר בריה דקים ליה בגוויה.

ולכן גם כאן רק כשמאמין לו רבו כבי תרי באופן זה שיש לו ידיעה ברורה שלא משקר רשאי להאמין לו לשנאתו ולהתרחק מחברתו וממילא רשאי הוא לומר לרבו אבל לא כשמאמין לו כבי תרי משום דהוא ת"ח ויר"ש שזהו עכ"פ רק מדין חזקה שנאמן רק כדין עד אחד שאינו נאמן להעיד על אדם שעבר עבירות לפוסלו ולשנאתו.

והנה התם בכתובות [פ"ה] א"ר פפא כגון אבא מר ברי דקים ליה בגוויה קרענא שטרא אפומיה ומקשה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא, פרש"י ולא אזדקק לגבות באותו שטר ולמקרע נמי לא קרענא, והטעם בזה פשוט דנהי שר"פ יודע שאבא מר בריה לא משקר בידיעה ברורה, מ"מ הא ב"ד אחר שאין מכירין בידיעה ברורה לא את ר"פ ולא את אבא מר בריה אין רשאין להאמין להם אלא מדין חזקה שהוא רק בדין ע"א שאינו כלום אף להרע השטר והיו גובין ע"פ השטר, לכן אי אפשר לו לקרוע השטר, ורק שר"פ שיודע בו שאינו משקר שהוא כיודע בעצמו שהוא פרוע אינו יכול להזדקק לגבות בהשטר כיון שיודע שהוא דין מרומה.

וא"כ יש ללמד מזה דאף שהרב האמין לו כשני עדים אינו יכול לפסוק עליו שהוא רשע ופסול מאחר דידיעתו הוא רק מידיעת עצמו שלכל העולם הרי גם הוא אינו נאמן יותר מעד אחד.

אך מה שכתב בבאר מים חיים דרבו אסור לגלות אח"כ למי שמאמין לו כדברי שני עדים משום דודאי כשיתודע להשני שלא ראה בעצמו רק ששמע מאחר לא יאמין לו תו כדברי שני עדים על עצם המעשה מטעם שהמספר הראשון אינו נאמן לו כ"כ, אינו דין מוחלט, דאם המאמין להרב כשני עדים היה מאמין לו גם על זה שתלמידו פלוני הוא נאמן כבי תרי יכול לומר ורק אם לזה לא היה מאמין להרב כבי תרי משום שחושב שהרב אפשר לו לטעות בזה אסור לו לומר כסברתו בבאר מים חיים. ועיין בבאר מים חיים בכלל ז' בסעי' ח' שכתב הטעם דדבר זה אינו תלוי רק בהשערה ואינו מצוי שהשומע הזה יהיה קים ליה טובא בהשערתו של המספר הזה שלא יפול בו טעות בשום אופן הרי גם הוא כתב משום שלזה אינו מאמין לו כבי תרי. אבל הכוונה במה שכתב שהוא רק בהשערה אינה בהשערה מצד צדקתו וחסידותו אלא שגם זה שמכיר אותו בידיעה ברורה שאינו משקר הוא ג"כ רק השערה דיש לפעמים לחלק דבר מידיעתו שלא שיקר לו בדברים אחרים. אך זה שרשאי הרב לסמוך על זה הוא כענין הוראה שג"כ הוא בדמיון מלתא למלתא ולכן גם אחרים רשאין לסמוך על הרב שהשערתו אמת כמו שסומך על הוראותיו אבל אולי רשאי גם שלא לסמוך על השערתו והוראתו בזה כסברתו בבאר מים חיים. ולע"ד מסתבר לחלק בין אדם שהגיע להוראה לאנשים אחרים ובין הגיע להוראה לרבו שמחוייב לסמוך על הוראתו, דבסתם אנשים שלא הגיעו להוראה אין השערתם ודמיונם ראוי לסמוך, ולכן אף שמאמין לו כבי תרי אסור לו לספר להמאמינו, וניחא מה שאמר בגמ' דמהימן לרביה כבי תרי לימא לו ולא נצטרך לומר דה"ה לכל אדם, רק אורחיה דמלתא נקט או לומר שנקט רביה משום דצריך שיהיה המאמין לו איש סוד וצנוע כדכתב בבאר מים חיים בכלל ד', אלא משום דלסתם אדם שלא הגיע להוראה אין השערתו ודמיונו ראוי לסמוך ואין האמנתו כדין לכן אסור להגיד לו רק לרבו וכן לכל חכם שהגיע להוראה שיש לסמוך על הוראתו ודמיונו מותר להגיד כשמאמין לו כבי תרי. אבל יש חלוק בין סתם חכם שהגיע להוראה לרבו ממש, לענין אחרים שאין מכירין את המספר ומכירין את החכם שנאמן כבי תרי שאחרים שאין מחוייבין לסמוך על הוראתו אפשר אף אם סומך עליו גם בזה אסור, כיון דאם היה אחד מסביר לו שאין לדמות לשאר דברים שלא כסברת החכם לא היה סומך עליו ולכן אין סמיכתו בזה כלום וממילא אסור להגיד לו. אבל ברביה שסמך עליו משום שנאמן לו כבי תרי רשאי לומר לתלמידו אחר שלו שמאמין לרביה כבי תרי אף שאינו מכיר להמספר משום שהוא מחוייב לסמוך על הוראת רבו במה שמדמה לשאר דברים שיודע בו שאינו משקר, ולענין עצם הגדתו הא נאמן לו כבי תרי, ועדיין צ"ע למעשה בזה.

עכ"פ כשמאמין לו כבי תרי באופן שכתבתי שרשאי היה להאמין לו והאמת היה ששיקר לו משום שנתקלקל מכפי שהיה מכיר אותו רבו יהיה נידון כאנוס על קבלת לה"ר ועל שעבר על לא תשנא מאחר שעשה כדין שלא היה מחוייב לחוש לזה.

ומה שאמרתי שאם אחד מתחסד ואינו סומך על סתם חזקת כשרות כדין התורה אלא סומך על איזה אנשים שבחר בעצמו לא מצד שיודע ומכיר אותם בברור, אלא מצד טעמים קלושים שנדמה לו שהוא יותר נאמן ונמצא שרימוהו יתחשב קצת כמזיד, הוא ג"כ דבר אמת, דכיון שאינו בדרך קים לי בגוויה אלא מצד שנדמה לו שמתנהג בחסידות יותר שהוא ג"כ רק מדין חזקה ואין חלוק בינו לאחרים שג"כ נאמנים מדין חזקה, והוא הא לא סמך על דין התורה איך שייך להחשיבו אנוס על מה שסמך על סברת עצמו, דבשלמא כשעשה כדין התורה שאמרה לסמוך על חזקה ולהאמין לעד אחד על איסורין לא עבר כלום אף שכלפי שמיא גליא דהיה איסור והעד שיקר לו, אבל זה שלא סמך על דין התורה אלא על סברת עצמו אין להחשיבו אנוס, וליכא סתירה כלל לשני הדינים.

אביך אוהבך, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה