אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן נב
בענין ספר תורה שנתן סתם לביהכ"נ י"א מרחשון תרפ"ז ליובאן. מע"כ ידידי מחו' הרב הגאון מוהר"ר אליהו שחור שליט"א הגאב"ד פהאסט.
[ענף א'] בדבר ס"ת שנתן אחד סתם לביהכ"נ ולא פירש כלום בעת הנתינה אם לחלוטין או רק לקריאה בעלמא שבש"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' כ' איתא שאין הצבור יכולין להחזיק בו, והוא מתשובת מהרי"ק סי' ע', והט"ז והעט"ז הביאו תשובת מהרש"ל שהוא של הצבור.
מסתבר לע"ד כמהרי"ק מאחר שכל יחיד הכותב ס"ת רוצה שיקראו בו רבים א"כ מה"ת נימא שנתנה לחלוטין מזה שנתנה לביהכ"נ מאחר שיש לומר שנתנה רק לקריאה כמו שהיתה כוונתו מתחלה בעת שכתב ואיך נוציא מחזקת מ"ק בלא ראיה כמפורש זה במהרי"ק.
ואני מוסיף עוד יותר דהא כשיתן הס"ת לבית הכנסת לחלוטין ביטל בזה מצות עשה דידיה דכתיבת ס"ת, כדאיתא בחדושי רעק"א ביו"ד סי' ע"ר בשם הת"ח, וא"כ איך נימא שהוא שוטה כזה שכ"כ טרח והוציא ממון רב לקיים מ"ע דכתיבת ס"ת ולבסוף יאבד המצוה בידים במה שיתן לביהכ"נ, ונתינה לביהכ"נ הא אינה מצוה גדולה כ"כ אף כשאין להם ס"ת אחרת דהא יכולין לקרא אף בשל יחיד וכ"ש כשיש להם הרבה ס"ת בלא זו וא"כ ודאי אנן סהדי שלא נתן לביהכ"נ אלא לקריאה בעלמא בס"ת שלו. ואף אם הוא ע"ה ולא ידע שיאבד מצותו בזה שיתן לביהכ"נ ואולי עוד היה סבור שיותר יש מצוה כשיקדישנה לביהכ"נ, וא"כ אפשר היתה כוונתו להקדישה לביהכ"נ לחלוטין, פשוט לע"ד דהוא הקדש טעות דברור אם היה יודע שיאבד מצותו בזה לא היה מקדישה, ונהי שאין לסמוך ע"ז כשהקדיש בפירוש משום דאפשר שיודע שאבד מצותו ומ"מ הקדישה אבל עכ"פ כשלא פירש ממ"נ אינו הקדש, דאם יודע הדין אנן סהדי שלא הקדישה, ואם אינו יודע הוא הקדש טעות. ולכן ברור לע"ד כמהרי"ק וכדמסיק הט"ז וכן משמע שסברי המג"א והגר"א. ודברי מרש"ל לכאורה תמוהין, וצריך לומר שסובר מהרש"ל שלא אבד מצותו בנתינתו לביהכ"נ ועיין בפ"ת ביו"ד שם סק"ג בשם ס' פרדס דוד ובעל ק"נ שפליגי על הת"ח וסברי שיצא והוכיחו כן מרמב"ם וכן סובר גם מהרש"ל.
והנה אין אצלי ספרים אלו ולא ידוע לי הוכחתם. ואולי הוא מהא דבפ"ג ממלכים ה"א כתב הרמב"ם אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת עיי"ש, ומשמע להו דקאי או שנאבד אשל אבותיו דאם נאבד מחוייב לכתוב אחרת אבל אם בעצמו כתב ונאבד אינו מחוייב לכתוב אחרת דאל"כ הי"ל לכתוב דין זה גם בנאבדה אותה שכתב בעצמו. אבל אינו מוכרח וגם לא מסתבר כלל לחלק, דהא המלך יוצא בשל אבותיו במצות ס"ת שמחוייב גם ההדיוט לשיטת הרמב"ם שם מטעם שכותב הכ"מ שמאחר שכותב ס"ת שחייב מדין מלך סגי בהכי עיי"ש, ומ"מ כשנאבדה חייב לכתוב אחרת ולא יצא במה שהי"ל איזה זמן ס"ת, א"כ גם כשכתב בעצמו ונאבדה נמי צריך לכתוב אחרת. דאין לומר דיוצא בכתיבה לבד דא"כ נצטרך לומר דהמצוה היא רק שיכתוב משלו ולא שיהיה לו ס"ת, וא"כ במלך שכותב בלא"ה ויוצא בזה ידי כתיבה לתירוץ הכ"מ בדעת הרמב"ם מ"ט צריך שיהיה לו עוד ס"ת לצאת ידי מצות ס"ת דהדיוט. וגם מה מועיל לו מה שירש הא לא כתבו והמצוה היא רק הכתיבה. אלא ודאי שעיקר המצוה היא שיהיה לו ס"ת רק שיש עוד דין שהקפידה תורה שיכתוב משלו בזה סובר הרמב"ם דבמלך שעכ"פ כותב ס"ת דמלך אין עליו שוב חיוב במצות ס"ת שיש גם בהדיוט רק שיהיה לו ס"ת ולא שיכתוב דוקא, דרק שיהיו לו שני ס"ת. איכא במלך יותר על ההדיוט ולא גם בכתיבה דבזה הוא מלך כהדיוט שחייב רק באחד ולכן יוצא בשל אבותיו. וכיון שעיקר המצוה הוא לו ס"ת א"כ בנאבד הא אין לו. ולכן בין בירש מאבותיו ובין בכתב בעצמו כשנאבדה צריך לכתוב אחרת מאחר שאין מועיל זה שהיה לו בחייו פעם אחת ס"ת דא"כ היה יוצא אף בנאבדה של אבותיו אחר שכבר ירש דהא ודאי איירי הרמב"ם בנאבדה אחר שירש דאי קודם שירש היינו לא הניחו לו אבותיו, ולכן צריך לכתוב אחרת גם בכתב בעצמו ואף ההדיוט. והרמב"ם מחמת שחידש כאן דיוצא בשל אבותיו ואיירי בזה נקט גם דין דנאבד בשל אבותיו אבל ה"ה בנאבד של עצמו נמי צריך לכתוב אחרת ואין שום חלוק בזה, ואדרבה אם היה סובר שיש חלוק בזה היה מזכיר זה בפירוש.
וראיה גדולה יש שאיבד המצוה כהת"ח מהא דכתב המרדכי בהלכות קטנות סי' תתקנ"ז שאם הגיה בו אות א' שהוי כאילו כתבו הוי הטעם משום שעתה לא חיסר מצוה מחברו דאדרבה עברה היתה בידו וזכה בקנייתו ובהגבהתו וזיכה חברו עיי"ש, והוא באור על דברי התוס' מנחות דף ל' ד"ה אם והביאו הד"מ, משמע מזה שהטעם דקונה ס"ת מחברו כחוטף מצוה משום שחיסר מצוה מחברו וכן מפורש בדרישה בשם י"מ והוא לדעת המרדכי, וא"כ מפורש שהמוכר ס"ת שלו איבד מצותו וא"כ גם הקדיש לביהכ"נ ודאי שאיבד מצותו דמ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לביהכ"נ. ולכן אף שבפירוש חוטף מצוה יש שחולקין ע"ז עיי"ש בדרישה משום דאין שייך בזה גזל כיון שחברו מכרו לו מרצונו הטוב, וגם מסתמא מכר לו באופן המותר דלאו ברשיעי עסקינן וגם י"א דיחיד מותר למכור ס"ת באו"ח סי' קנ"ג סעי' י"ח, ולכן אף שחיסר לו מצוה בזה אין לקראו חוטף מצוה. [ועיין בפ"ת סק"ח בשם משנת חכמים שרוצה לומר דבמוכר באופן המותר לא הוי כחוטף וצריך לאוקמי הגמ' דוקא במוכר באיסור והוא דחוק ולא מסתבר זה להחולקין], מ"מ בזה שסובר המרדכי דחסר להמוכר המצוה בזה שמכר לא מצינו מי שחולק עליו וכו"ע מודו בזה. איברא דאם נאבדה או נגנבה יש להסתפק כיון ששלו היא רק אינה ברשותו אם צריך לכתוב אחרת. אך מסתימת לשון הרמב"ם שנאבד משמע בכל אופן אף שישנו בעולם כיון שאינו ברשותו צריך לכתוב אחרת דלא כס' בני יונה שהובא בפ"ת שם. ואולי הפשיטא שכתב התו"ח הוא מסתימת לשון הרמב"ם, ועדיין צ"ע בזה, אבל בנתנה והקדישה אין ספק לע"ד בזה, ואינו יוצא כהתו"ח ורעק"א.
[ענף ב'] והנה הא"ר הובא בערוך השלחן הקשה דסתרי דברי הש"ע [או"ח קנ"ג] אהדדי דבסעיף י"ח פסק בכלי כסף שנהגו להביאם תמיד לביהכ"נ בחגים יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש ומ"ש מס"ת דאין יכולין להחזיק בו. ועוד ק"ו הדברים דהכלי כסף היו תמיד בביתו ורק בחגים היה מביאם לביהכ"נ ומ"מ הוא של הקהל כ"ש בס"ת שעמדה תמיד בביהכ"נ.
ולע"ד לא קשה כלום, לא מבעיא למה שבארתי דבס"ת אם יקדיש יאבד מצותו דאין שייך זה בכלי כסף, אלא אף אם נימא כהסוברים דלא איבד מצותו יש לחלק דבכלי כסף מאחר שאין יכול להוציאן לתשמישי חולין שלו ואין לו בהן רק טובת הנאה בעלמא ליתנם לביהכ"נ זה או זה דהא אין לו ס"ת בביתו דאם היה לו ודאי לא היה חולצן מס"ת שלו, לכן מאחר שכבר נתנם לביהכ"נ זה תלינן שנתנן לחלוטין דאין טעם שלא יתנם לחלוטין מאחר דאין יכול להשתמש לעצמו, ומצד המצוה אחת היא אם יתנם לביהכ"נ זה או זה. ואף שהיה יכול למכור ללמד תורה ולישא אשה כשיצטרך הוא מלתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה שיצטרך לזה, ולכן כ"ז שלא פירש שלא נתן לחלוטין הוא של הקהל, ורק אם היה הדין דרשאי להוציאן לחולין היינו אומרין דלא נתנם לחלוטין רק ליפות הס"ת בשלו כדי שיוכל להוציאן לחולין כשיצטרך שהוא דבר המצוי אבל מאחר שאינו יכול להוציאן לחולין ואין לו שוב בו הנאה של כלום תלינן שנתנם להקהל ותלוי דין איסור הוצאה לחולין ודין שישאר להקדש זה בזה, ועיינתי במהרי"ק סי' קס"א אות ג' משמע כן קצת. אבל בס"ת שתשמישו הוא קיום המצוה וזה יש לו מהס"ת וגם יכול ללמד בהס"ת שזהו תשמישו ולחזור הפרשה בס"ת שיש הדור בזה עיין בט"ז [או"ח] סי' רפ"ה סק"ב ובמג"א סק"א, וגם יכול להשאילו במקום שאין ס"ת שזהו מצוה רבה לכן יש לתלות שלא הקדישו אלא נתנו לביהכ"נ כדי שיקראו בו בצבור בשלו, וכ"ש למה שבארתי שיאבד מצותו כשיתן וזה פשוט וברור.
והנה בס' ערוך השלחן מסיק מחמת קושיא זו דבסתמא אמרינן שנתן לחלוטין לצבור בין בס"ת בין בכלי כסף כמו שסובר מהרש"ל דלא כט"ז שכתב שפליגי בזה ובסעי' כ' איירי בהוחזק אף לאחר הנתינה שהיתה של אבותיו שידוע שלא נתן לחלוטין רק לקריאה בעלמא וטענו שאח"כ נתן לחלוטין עיי"ש, ודבריו תמוהין לסתור דברי הט"ז וסברא גדולה מוכרחת כזו שבארתי. וגם אם כפירושו היה הש"ע מפרש דבר כזה בפירוש ולא לסתום וגם במהרי"ק בסי' ע' הובא לשונו בט"ז לא משמע כן דאם איירי בהוחזק אף אחר שנתן לביהכ"נ שרק לקריאה נתן למה הוצרך מהרי"ק ליתן טעם שלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בביהכ"נ, הא אף בלא זה ליכא חזקה כשידוע שבא לשם בתורת שאלה ופקדון אלא ודאי שלא ידוע איך נתן וטוענין הקהל שנתן לחלוטין ע"ז הוצרך לומר שאף לזה אין חזקה מאחר דידוע שהיה מתחלה קודם שבא ליד הקהל, של אביו, דעשוי ע"מ כן שיקראו בו רבים ושיהיה בביהכ"נ, וא"כ מפורש שלא כעה"ש, והסתירה מסעי' י"ח לא קשה כדבארתי. ולכן לדינא כיון שהמחבר והרמ"א הסכימו למהרי"ק וגם הט"ז מסיק כן הוי דעת מהרש"ל דעת יחיד ובפרט שמוכרח כמותם כדבארתי, ולכן בנתן סתם הוא של הבעלים כפסק הש"ע.
והנה בירש מאביו ס"ת שאיתא בסנהדרין דף כ"א שמצוה לכתוב משלו ומשמע שם דאינו יוצא בשל אבותיו ולא שהוא רק מצוה מן המובחר דאל"כ איך מקשה אביי מלך אין הדיוט לא, דלמא מלך אינו יוצא בשל אבותיו והדיוט הוא רק מצוה מן המובחר. וא"כ ביורש ס"ת שנתנה סתם לביהכ"נ ליכא האנן סהדי שלא נתן לחלוטין דהא לא איבד מצותו דאף כשהיתה שלו לא קיים המצוה, וא"כ אפשר שדמי לכלי כסף דהא ג"כ אין לו בו רק טובת הנאה בעלמא למ"ד דאף יחיד אין יכול למכור ס"ת שלו אלא ללמוד תורה ולישא אשה שהוא מלתא דלא שכיחא, וזה שיכול ללמוד בו ולחזור בו הפרשה הרי אנו רואין שרוצה יותר שיהיה בביהכ"נ ויקראו בו ברבים, וא"כ אפשר יודה אף הש"ע ביורש שנתן סתם שהוא של ביהכ"נ כמו בכלי כסף, אף שיותר מסתבר של"ד לכלי כסף דהא עכ"פ חזי ללמוד בו כשירצה או להשאילו למקום שאין ס"ת שהוא מצוה גדולה להשאיל ספרים.
אבל באמת אינו ברור דין זה שאינו יוצא בשל אבותיו. דהא קשה טובא לשיטת רש"י [מנחות ל] בקונה ס"ת שסובר שיוצא וכן הסכימו הט"ז והגר"א, מ"ש מיורש. ואף שבפ"ת [יו"ד] סי' ע"ר סק"ז כתב שמחמת שבא לו בלא טורח ובלא כסף אינו יוצא ובקנה יוצא משום דקנה בכסף הוא דבר תמוה מאד לחלק בזה אף בסברא וגם אין שייך כלל לומר זה דאם יורש אינו יוצא הוא מצד הקרא דכתבו כדאיתא ברמב"ן במלחמות סוכה דף ט', ולכן בעינן שיכתוב הוא או שלוחו או שנימא שסגי שיעסוק בזה א"כ גם בקנה לא יצא, וא"כ לרש"י שסובר דיצא בקנה ואינו סובר דכתבו דקרא הוא דוקא מ"ט לא יצא בירש, ועוד עדיף לדעת המרדכי שבקנה הוא כחוטף מחמת שחיסר בזה מצוה לחברו אבל ביורש לא שייך זה. ולכן צריך לומר שלרש"י יצא גם ביורש ומדוקדק לשון מצוה שאמר רבה ולא חייב, שרק מצוה מן המובחר הוא כטעם הנ"י כדי שיטרח בה וקרא אסמכתא בעלמא הוא, וזה שמקשה ממלך הוא משום דמשמע לאביי שגם במלך הוא רק למצוה מן המובחר ואסמכתא בעלמא הוא, ואף שהוא דוחק מ"מ צריך לומר כן מצד חומר הקושיא.
איברא דיש לומר דהא זה משמע שלא בעי שליחות לכתיבת ס"ת שלא מצינו מי שמחמיר בזה, וגם הא גדולה מזה חזינן שאף בגט דכתיב וכתב לה סברי בתוס' בגיטין דף כ"ב ועוד הרבה ראשונים שלא בעי שליחות וכ"ש בס"ת. ועוד הא בס"ת אם הכתיבה היא המצוה היה זה מצוה שבגופו שלא מהני שליחות, וא"כ צריך להבין איך הוא גדר מצות כתיבה דס"ת שילפינן מכתבו שאינו יוצא בשל אבותיו, וצריך לומר דקפידת התורה היא שתהיה כתיבה מיוחדת לכל קיום מצוה דס"ת ולא יצאו שנים בכתיבה אחת ולכן בירש שאבותיו כבר יצאו בס"ת זאת ידי המצוה אין יכול גם בנו לצאת בו דא"כ נמצא שיצאו שנים בכתיבה אחת אבל בקנה שבקנייתו חיסר המצוה מהמוכר ונמצא שהכתיבה היתה רק לקיום מצוה דאחד לכן יוצא הקונה רק שנקרא חוטף מצוה מחברו מאחר שרק בזה שחיסר המצוה מחברו יצא הוא. ואף אם יוצאין בשל שותפות מ"מ הוא בפעם אחד אבל ביורש שהם בשתי פעמים שבעת שקיים אביו לא קיים בנו אינו יוצא דצריך שתהיה כתיבה לכל קיום מצוה. זהו מה שיש לתרץ ולחלק בין קונה ליורש ולומר שאף רש"י יודה ביורש שאינו יוצא כדמשמע יותר בגמ' אבל הוא דחוק מאד, ולכן יותר מסתבר שאין לחלק בין יורש לקונה.
והנה נלע"ד ומוכרחין לומר כן להרמב"ם לתירוץ הכ"מ ע"ז שהמלך יוצא בשל אבותיו בס"ת שחייב גם ההדיוט, שיש שתי מצות, חדא שיהיה לו ס"ת, והב' שגם יכתוב הס"ת, ולכן במלך סובר הרמב"ם שלא נתחדש לו רק שיהיה לו שני ס"ת אבל מצות כתיבה סגי באחד, וחדשה תורה שדוקא בשניה כתירוץ הכ"מ. וא"כ א"ש דאין חלוק בין יורש לקונה דבתרווייהו יצא ידי המצוה שיהיה לו הס"ת אבל לא יצא ידי מצות הכתיבה וזה חידש רבה בסנהדרין [כ"א]. ובמנחות דף ל' חידש ר' יהושע בר אבא א"ר גידל אמר רב בקונה שיש חסרון דהוא כחוטף מצוה מן השוק וזה ליכא ביורש לסברת המרדכי, אבל עכ"פ גם בקונה קיים המצוה דיהיה לו ס"ת ולא קיים מצות הכתיבה, וזהו תירוץ נכון מאד וגם לא נצטרך לומר שרמ"א [יו"ד] בסי' ע"ר שכתב דאינו יוצא בזה פליג על רש"י דכוונת רמ"א הוא שלא נפטר מלכתוב אחרת משום דעכ"פ צריך לכתוב בשביל מצות הכתיבה ורש"י שכתב ומצוה עבד כוונתו המצוה שיהיה לו ס"ת. אך אף להט"ז שלא סבר כן דכתב [יו"ד ע"ר] בסוף סק"א שרש"י פליג ארמ"א וגם כתב שמ"כ בקונה ס"ת מיד עכו"ם שלקח מישראל לאו כחוטף מצוה אלא כאילו כתבה ע"ש, חזינן מדבריו שכיון שאינו כחוטף יוצא גם בכתיבה אף שלא כתב ולא הגיה כלום, שא"כ ביורש יקשה מ"ט לא יצא ונצטרך לומר לדידיה כתירוץ הראשון, עכ"פ לדינא גם לדידיה יש לומר כתירוץ ב' דיצא היורש במ"ע שיהיה לו ס"ת ורק במצות הכתיבה לא יצא כדמוכרחין לומר כן להרמב"ם לתירוץ הכ"מ כדבארתי, אך שבקונה יסבור שיצא גם ידי מצות הכתיבה, וא"כ אף ביורש שנתן סתם אנן סהדי דלא נתן לחלוטין דלא יאבד מצוה שלו דכ"ז שאין לו אחרת הרי עכ"פ מקיים מצוה שיהיה לו ס"ת וכשהקדיש איבד מצוה זו.
[ענף ג'] ומה שנסתפק כתר"ה בנתן ס"ת פסולה שא"א לקרות בה אם אמרינן שמסתמא נתן לחלוטין או דיכול לומר שנתן לשמירה בביהכ"נ מחמת שבביתו אין מקום מכובד לס"ת. הנה גם זה מסתבר שיכול לטעון דמאחר שיש להסתפק אין יכולין להוציא מידו דהא ודאי כשאין בביתו מקום מכובד יכול להניחו בביהכ"נ ומסתבר לע"ד שאין יכולין למחות בו דהא כבוד ס"ת אף של יחיד מוטל על כל העולם, וא"כ כשאין מקום מכובד בבית הבעלים מחוייבין כל אדם לראות שיהיה במקום המכובד דמ"ש ממצאה בשוק, ומאחר שביהכ"נ הוא מקום מכובד ומשומר מחוייבין הקהל ליתן לו רשות להניח שם וממילא א"צ ליטול מהם רשות כלל. ולכן אין ראיה מזה שהניח בביהכ"נ שנתנה להקהל ואין חזקה מזה כלל. וטענה זו יכול כל אדם לטעון דבכל בית אין מצוי כ"כ מקום מכובד דהא כל הבית משתמשין ומצויין שם נשים וקטנים וכ"ש שנאמן איש נגלה ממקום אחר שאין לו דירה הגונה שטענה אמתית היא.
אך האנן סהדי שכתבתי לכאורה אין שייך בס"ת פסולה שאף בלא נתינתו אבד מצותו ולא יפסיד כלום בנתינתו. וגם עוד יתקן בזה דכשהוא שלו יש עליו איסור להשהות ספר שאינו מוגה וכשנתן לביהכ"נ נסתלק ממנו איסור זה. אבל יש לומר גם לאידך גיסא דעכ"פ הפסיד דהיה נקל לו לקיים המצוה כשיש לו ס"ת פסולה שאפשר לתקנה ואם יקדישנה שוב לא יוכל לקיים בקל דיצטרך להוציא הרבה הוצאות ולטרוח הרבה עד שרוב בנ"א הרי חזינן שאין יכולין לקיים המצוה, ולכן אף בזה יש אנן סהדי שלא נתן לחלוטין כדי שיוכל בנקל לקיים המצוה. וגם הא ס"ת פסולה רשאי למוכרה כדאיתא ביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ח, וא"כ הוא לו הפסד ממון ולכן כ"ז שאין לנו הוכחה ברורה שנתן אין לנו לומר כן כיון דמהנתינה לא מוכח כלל. ואולי בכגון זה שאין לו מקום מכובד בביתו גם מהרש"ל יודה שיכול לומר לשמירה הנחתי בביהכ"נ דדוקא אם יש לו מקום מכובד ובשביל זה לא היה לו להניחו בביהכ"נ, וא"כ הרי נתנו לביהכ"נ רק שאומר שנתנו רק לקריאה בעלמא בזה סובר מהרש"ל שאינו נאמן לטעון נגד סתם נתינה כ"ז שלא התנה, אבל כשאין בביתו מקום מכובד וטוען שלא נתנו כלל רק הניחו לשמירה בעלמא יודה גם מהרש"ל שנאמן ואין להוציא מחזקת מ"ק. ואף שנתן רשות לקרא בו ודאי אין זו נתינה דכל אדם נותן רשות לקרות בשלו ורק הבאתו לביהכ"נ הוא שייך לנתינה וכיון שהבאתו היתה לשמירה אז הרשות לקרות בו אין שייך לנתינה, ועל הבאתו ודאי יכול לומר שלשמירה הנחתיו כדבארתי. ואף אם נימא דהקהל יכלו למחות בידו מלהניח שם נמי היה נאמן דהא ידוע שלא קפדי הקהל בשום מקום בזה ולכן מסתבר שאף מהרש"ל יודה באם אומר שלשמירה הניח שם וכ"ש בס"ת פסולה שלא קראו בה.
ואף אם נימר שמהרש"ל פליג ע"ז מ"מ הא המהרי"ק סובר בודאי דהוא לבעלים דהא הוצרך בכלי כסף לזה שאסור להוציאן לחולין וכדמשמע כן בש"ע שתלוי זב"ז דהא בחד דינא נקטינהו, וכן משמע בהגר"א ס"ק מ"ו עיי"ש, ולכן כשאין שייך טעם זה כגון בס"ת פסולה דהא יכול למוכרן ואף אם לא ימכור צריך הוא לעצמו כדי שיוכל לקיים המצוה בקל לא אמרינן שנתן לחלוטין מאחר שיש לומר שנתן שם לשמירה. ובפסולה ודאי אין חלוק ביורש דהא אף יורש שהגיה אות א' הוא ככתבו כולו כדאיתא ברמב"ם פ"ז מס"ת ה"א, דהא הרמב"ם לא הזכיר כלל דין קנה רק יורש, וע"ז מסיק דאם הגיה אות אחת הוא כאילו כתבו כולו, [ועיין בשאגת ארי' סי' ל"ז שכתב שלא יצא ביורש אף בכתב בעצמו כל התורה חוץ מאות אחת שהניח לו אביו, ותמוה מאד מנא ליה דבר כזה וגם הא ברמב"ם מפורש שיצא אף בהגיה אות אחת, ולע"ד ברור שאף מלך יצא בהגהת אות אחת מאחר דנחשב ככתב כולו, ולכן הקשה אביי שפיר ונסתלקה קושית השאגת ארי' וזה ברור, וצע"ג בדעת השאגת ארי'], ואף התוס' ומרדכי שכתבו דאיירי בלקוח אין כוונתם למעט יורש דלא היו סותמין דבריהם אם כוונתם למעט דבר שלא הוזכר כלל בסוגיא זו, אלא כוונתם שלא נימא דהוא מילתא בפ"ע שסובר רב ששת שיש מעלה כשיכתוב בעצמו מע"י סופר, וע"ז א"ר ששת שאם הגיה בעצמו אות אחת הוא כאילו כתבו בעצמו את כולו, אלא דאין שום מעלה לכתוב בעצמו יותר מע"י סופר ורק אלקח קאי רב ששת שאם הגיה אות אחת הוא כאילו כתבו ואינו כחוטף ול"ש הגיה בעצמו או ע"י סופר וזה ברור. וא"כ אף יורש שהגיה אות אחת הוא ככתבו כולו לכו"ע. ולכן אף אם נימא דלא יצא היורש כלל שלא כדבארתי וא"כ ליכא אנן סהדי ביורש מ"מ בס"ת פסולה שיכולין להכשירה איכא אנן סהדי גם ביורש. ומזה שלא תיקן עד עתה ליכא הוכחה דאין רוצה לקיים המצוה דאולי לא היה לו אז באפשרי ולכן מאחר שמהרי"ק והמחבר והרמ"א והט"ז סברי דלא הוי של הקהל צריך לדון כמותם נגד מהרש"ל, ובפרט שמסתבר שגם מהרש"ל מודה כדלעיל.
אך מה שנתן עוד יריעות ואמר להקהל שבנקל תוכלו להחליף ולהכשיר ס"ת הקרועה יש הוכחה קצת שנתן לחלוטין כמו שכתב כתר"ה, דאל"כ מה"ת יטפלו בה להכשירה. אבל אין כדאי בהוכחה זו להוציא מחזקתו דאולי חשב דכיון שעכ"פ תעמוד בביהכ"נ הרבה זמן ויוכלו לקרות בו אם יכשירוהו יטפלו בזה מאחר שבקל יוכלו להכשירו כדי שיקראו בו זמן רב, ואדרבה קצת ראיה מזה שאמר להם שבקל יוכלו להחליף שהוא כדי שיתרצו לתקנו אף שאינו שלהם לחלוטין אך יש גם לומר שאמר זה להגדיל מתנתו והוי הדבר ספק שאין יכולין להוציא מחזקתו. ואין לומר דעליו היה להתנות בעת שנתן כיון שיש להסתפק במתנתו, דמאחר דרק בדידיה תלוי דהא נותן בחנם א"צ להתנות כדאיתא בתוס' כתובות דף מ"ז, ואף שיש לחלק דהכא מאחר שאמר להם לתקן תליא גם בדעתייהו דאפשר שלא היו מתקנים אם לא היה נותן לחלוטין אבל זה אינו, דהא לא צוה להם דוקא שיתקנו רק אמר להם שקל לתקן וא"כ אין הוכחה ממה שלא התנה אף שהזכיר אודות התקון ולכן אף שיש ספק אין להוציא דודאי הוא מיקרי מוחזק מצד חזקת מרא קמא והקהל לא הוו מוחזקין משום שיש רשות אף להיחיד להניח ס"ת שלו בבית הכנסת שהוא יותר מקום מכובד ומשומר וגם לא קפדי בזה כדבארתי.
[ענף ד'] והנה אף אם נימא דהוא הוכחה הא לא ידעינן זה אלא מעדותו של השמש שהוא מבני העיר. איברא דלדעת הסמ"ע [חו"מ] בסי' ל"ז ס"ק ל"ג לא בעי סלוק בס"ת כשיש ס"ת כשרה בביהכ"נ, אבל לדעת התומים בעי סלוק ומסתבר כדבריו דבעי שיסלק באם שיצטרכו למכור לאופן המותר יתן חלקו. ובלא טעם דידיה מסתבר לכאורה שיצטרך סלוק דהא בע"ד פסול אף אם אינו נוגע בדבר ובלא סלוק הוא בע"ד דהא גם לדידיה יש בו חלק. אך בזה יש לומר דלא נחשב כממונו ממש, ואינו בע"ד דהחלק שיש לכל אחד בביהכ"נ ובכל עניני הקהל אינו שלו ממש כמו בשל שותפות ולכן דוקא כשיש לו הנאה מזה פסול מצד נוגע בדבר. ונדחה לפ"ז ראיית רעק"א ביו"ד סי' ע"ר דאינו יוצא בס"ת בשותפות מהא שאבד מצותו כשהקדיש ס"ת לצבור, דבשל שותפות יש בו חלק ממש ובשל צבור אין לו חלק ממש.
וראיה לזה דהרבה סוברין דהקדש ביהכ"נ הוא כהקדש לענין דאמירה כמסירה, ואם הוא מתנה להצבור שיש לכל אחד מהם חלק ממש, ודאי שהיה להם רק דין הדיוט שבעי קנין דוקא, וכיון שאין שם חלק ממש לכל אחד ואחד לכן אם אין לו הנאה כשר לעדות כהסמ"ע, אבל בשביל שנוגע לו כשיהיו רשאין למכרו צריך להסתלק כהתומים. ואין להוכיח מנדרים דף מ"ח שיכול לאסור חלקו בביהכ"נ וספרים שהוא שלו וצריך להסתלק בכל אופן, דיש לומר דנדרים שאני דעכ"פ הזכות שיש לו יכול לאסור אף שאינו דין ממון. ובשל כרכים ודאי אין לו חלק ממש דהא הר"ן מפרש שם משום שיכולין למוכרן, וא"כ בשל כרכים שאין יכולין למכור אין יכולין לאסור משום שאינו חלק ממש, ועכ"פ נדחה ראיית רעק"א, דהתו"ח אפשר דאיירי בכרכים אבל יותר מסתבר דאף בשל כפרים אינו שלו ממש רק בנדרים שאני, וצ"ע בזה לדינא.
והנה אף כשיסתלק הא אין כאן רק עד אחד ואשה שאינן נאמנים. ומש"כ הרמ"א דאפילו עד מפי עד מפי הקבלה נאמן, הוא רק בחזקת הישוב וכדומה, אבל לא להעיד שראובן הקדיש נכסיו לביהכ"נ ולעניים דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה דהרוצה להזיק לחברו ילך ויעיד שפלוני הקדיש נכסיו אלא ודאי שאינו נאמן. וגם מה"ת יעשו תקנה כזו דרק בחזקת ישוב שאין דנין שם דין גמור וגם הם רק תקנות בעלמא ויש צורך בזה תקנו להאמין לע"א ועד מפי עד ולא בכגון זה שהם עניני ממון ממש. ובהא דידן שהאיש לא היה מבני העיר רק גולה ממקומו ודר כאן לפי שעה עד שיוכל לשוב לביתו ובפרט שהיורשין דרים עתה במקום אחר, לא שייך כלל מה שנהגו לקבל עדים מבני העיר, עיין בפ"ת [חו"מ] סי' ז' ס"ק כ"ו. ואף אם היו ב' עדים וסלקו עצמן הוא דבר קשה מאד לסמוך על זה כי איש פשוט לא יבין ענין הסתלקות, וגם הא בכל אופן יותר נוטה בעובדא דידן שהוא של הבעלים כדבארתי ולכן לע"ד אין להוציא מהיורשין.
והנה בעובדא דידן שחצי ס"ת לא היתה שלו יש לעיין אף אם בפירוש הקדיש לביהכ"נ אם הוא של ביהכ"נ, דהא הקדיש כולה ויש לדון כאן בדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו בספק שהובא בשער המלך פי"ב מנדרים הי"ב בשם ס' קול יעקב והובא גם בפ"ת יו"ד סי' רכ"ט סק"א, והתם איירי בהקדיש ולא עדיף הקדש לביהכ"נ מהקדש גמור ושייך בו הותר מקצתו הותר כולו אם נסבור שאף אם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו ג"כ הותר כולו, עיי"ש שכתב שבזה פליגי הריטב"א והר"ן. ואף אם נימא שהיה כאן גם דין קנין משיכה או הגבהה במה שנטל השמש יש ג"כ להסתפק מחמת שבקנין אחד הקנה דבר שאינו שלו שלא חל הקנין, אם עכ"פ מועיל לשלו, דלהי"א בחו"מ סי' ר"ג סעי' י' שהחליף מעות ומטלטלין לא קנה גם המטלטלין, מסתבר שגם בכגון זה אינו מכור. אך הסמ"ע מסיק שם [חו"מ ר"ג] לדינא שלא נבטל לענין מה שמועיל הקנין. ובכעין הא דידן איתא מפורש בשט"מ ב"ק דף פ"ח בשם המאירי שמכר האב מכירה גמורה מ"מ הויא מכירה לענין קנין הפירות שיש לו, ועיין בהגהות אמרי ברוך שציין להשט"מ. אבל באמת לא היה כאן קנין דמה שלקח השמש לא היה אדעתא דקנין דלא חשב אודות זה כלל, וההעמדה בביהכ"נ אינו כמובא ליד גבאי מאחר דאף של היחיד צריך לעמוד שם, ונמצא שרק האמירה יש כאן דמועילה כמו בהקדש ולכן לא עדיף מהקדש ממש, וכמו שבהקדש אמרינן דהותר כולו אף אם גם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו להריטב"א שהובא בשעה"מ כ"כ יש להיות הכא. אך לדינא אין אנו צריכין לזה דבל"ז נמי אין יכולין להוציא מחזקת הבעלים ויורשיו כדבארתי.
ומה שטענו גבאי ביהכ"נ שישלם לפי דמי שמירה אינו כלום כדבארתי שכיון שאצל היחיד אין מקום מכובד מחוייבין לקבלו בביהכ"נ שהוא מקום מכובד ומשומר, שבכבוד ס"ת אף של יחיד מחוייבין כו"ע. ולבד זה הא אין מקפידין בשום מקום ע"ז, וגם הוא זה נהנה וזה לא חסר. ולבד זה הא נהגו בכל המקומות שס"ת של יחידים מונחין בארון הקדש שבביהכ"נ ולכן אין יכולין לתבוע כלום.
ותביעת גבאי החברא קדישא שלקחו סך מועט בעד מקום הקבר משום שחשבו שנתן ס"ת להצבור, תליא אם בעצם היו צריכין ליקח יותר באופן שאף רוח חכמים נוחה מהם וגם אמרו בפירוש שמחמת נתינת ס"ת אין לוקחין יכולין לתבוע, אבל אם לא הזכירו כלום ואף בהזכירו אך היו רוצים ליקח הרבה דמים שידוע שאין רוח חכמים נוחה מזה רק שא"א למחות בידם, אין יכולין לתבוע דהא בטעותם עשו כהוגן ומה יתבעו. זהו הנלע"ד להלכה.
והנה עיינתי במנחת חנוך מצוה תרי"ג ומצאתי שהקשה ג"כ מסנהדרין [כ"א] ביורש אמנחות [ל] בקונה ונשאר בקושיא ולדברי א"ש. וביורש שהגיה אות אחת כתב ג"כ שדעת הרמב"ם שיוצא ותמה ג"כ על השאגת ארי' שכתב שלא יצא. אך מש"כ דלתוס' אין מועיל הגיה אות אחת רק בקנה דמצוה קעביד אף בלא הגיה ולא ביורש, אין נראה כלל כמו שבארתי. וגם מה"ת נעשה מחלוקת בחנם, ומאחר שברמב"ם מבואר שיצא ולא מצינו מי שחולק עליו ודאי כו"ע מודו בזה, וגם הא גם הרמב"ם בסה"מ מ"ע י"ח הובא בשאגת ארי' פוסק שיצא בקנה ומ"מ פסק שהגיה מועיל ביורש, וא"כ אפשר שגם התוס' סברי כן דלא כסברת המנ"ח. ובהקדיש ונאבדה גם המנ"ח מסכים להתו"ח דלא יצא, ומתחלה הביא ראיה מהא דנאבד במלך שלא יצא ברמב"ם הל' מלכים, ומה שרצה לחלק בסופו בין מלך להדיוט אין מובן כלל והוא תמוה והנכון כדבארתי. גם מש"כ שזה שמועיל כתיבת אחר הוא מטעם שליחות אינו נכון כמו דבארתי. וגם המנ"ח מסתפק בגזל ולא נתייאשו הבעלים אם יצאו הבעלים מאחר שהוא שלו אף שאינו ברשותו כדנסתפקתי.
ידידו. משה פיינשטיין