אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין
סימן נא
בענין לעשות מקוה בעזרת נשים של בית הכנסת ז' כסלו תרצ"ב ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א.
[ענף א] בדבר אם יש להתיר לעשות מקוה בעזרת נשים של ביהכ"נ ואם מהני מכירה לזה. והנה ספקת כתר"ה הוא רק מחמת שא"א לעשות במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שמפורש ברא"ש פ"ז דמגילה סי' א' ואיפסק בשו"ע או"ח סי' קנ"ג ס"ט שמותר ובלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מפורש במשנה [מגילה] דף כ"ז לרבנן שאסור לעשות בית הטבילה ואיפסק כן שם בש"ע [או"ח קנ"ג] ולא כתבת צדדי הספק, כי ההכרח להסיר תקלה ומניעת פו"ר הביא הספק, משום שא"א לעשות במקום אחר שאין נותנין מהממשלה רשות לעשות במק"א.
והנכון לע"ד להתיר בכגון זה בג' טעמים, חדא דאף אם נימא שאין שום צד היתר לסלק הקדושה אבל הלא האיסור הוא משום כבוד ה' משום שהמקום הוא מקום מקודש לתפלה ולתורה וגם הוא רק איסור מדרבנן כדאיתא בר"ן מגילה שם, [כ"ז] וא"כ הא מצינו גדולה מזו שהתירה תורה למחות שמו הגדול שנכתב בקדושה שהוא יותר זלזול בכבוד ה' והוא איסור דאורייתא, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, וגם עומדת בעזרה בראש פרוע ולב מגולה, וא"כ כ"ש שיש ללמוד מזה שמותר לזלזל בקדושת ביהכ"נ לעשות מקוה שהוא ג"כ לעשות שלום בין איש לאשתו ונוסף לזה לסלק מניעת פו"ר והסרת תקלה לא רק לאחד אלא לקהל גדול.
וחזינן שהוא ק"ו גמור וליכא למידחי דהתם הכשרו בכך דהא אחיתופל למד מזה שמותר לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא במכות דף י"א, וכן בנדרים דף ס"ו להתיר זלזול בכבוד ת"ח כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. ואף ר"ש שפליג התם [נדרים ס"ו] הוא מטעם שפירש הרא"ש שם דל"ד להשקאת סוטה שקינא לה בעלה לשם שמים על שראה בה שהיתה עוברת על דת יהודית והכא הדירה שלא לשם שמים ואין כדאי לדחות מפני השלום שביניהם כבוד ת"ח כיון שהוא גרם לזה ויגרשנה ותנשא לאחר, אבל הכא ודאי יש ללמוד מהשקאת סוטה לר"ש. והכא הוא עוד כ"ש דהכא הא לא יועיל אף גירושין לינשא לאחר. ויותר מזה מצינו בחולין דף קמ"א שמצריך קרא מטעם זה שלא ידחה עשה דמצורע את העשה דשלוח הקן אף שבכ"מ אין עשה דוחה עשה משום שגדול השלום בין איש לאשתו מזה שאמרה תורה בסוטה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים ומצורע אסור בתשמיש המטה אף שבמצורע הוא רק זמן קצר עד שישיג אחרים עכ"ז היה מקום ללמד עד שהוצרך קרא ע"ז שלא ידחה העשה דשלוח הקן א"כ כ"ש בעובדא דידן שיש ללמד להתיר איסור כבוד ביהכ"נ לעשות שלום כיון שא"א להשיג מקום אחר, ולכן הוא טעם ברור להתיר אף אם לא היה עצה לסלק קדושת ביהכ"נ.
ועוד יש להתיר בשעת הדחק כזה באם ימכרו אף בלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר סתם דיש לסמוך אר' יהודה במגילה דף כ"ז דסובר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה דכיון דלא איפסק בגמ' הלכה כחכמים בפירוש רק משום שהלכה כרבים כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד ס"ס רמ"ב בהנהגות הוראת או"ה. ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא כאיפסק בפירוש דהא הפוסקים לא הכריעו מצד עצמם שהלכה כחכמים דאין להם כח להכריע בין התנאים והאמוראים רק שהעתיקו הדין כחכמים מהכלל הלכה כרבים. ול"ד לנפסק בגמ' בפירוש שהתם הכריעו חכמי הגמ' שדברי השני אינם כלום ואין לסמוך עליו אף במקום הדחק אבל פסקי הגאונים במחלוקת חכמי הגמ' אינם הכרעה והוא כלא איתמר הלכתא רק מצד שהלכה כרבים פסקו שמצד זה הא יש לסמוך על היחיד בשעת הדחק. וכמפורש היתר כזה בט"ז [יו"ד] סי' רצ"ג לענין חדש, והש"ך בנקה"כ לא פליג עליה אלא משום דהוא סובר דרק באיסור דרבנן סומכין על היחיד בשעת הדחק אבל באיסור דרבנן מודה, כמפורש בדבריו בהנהגות או"ה. ובהא דידן הוא רק איסור דרבנן, כדאיתא בר"ן, ולכן יש לסמוך אר' יהודה בשעת הדחק אף להש"ך.
אבל באמת יש להתיר אף לדינא. דהנה רש"י [מגילה] בדף כ"ו ד"ה לא שנו סובר דבלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין מורידין הדמים מקדושתן ואף ביהכ"נ בקדושתו עומד אף ביד לוקח ובז' טובי העיר במעמד אנשי העיר פקעה קדושתה מן ביהכ"נ ומן הדמים. והקשה ע"ז רעק"א בגליון הש"ס שסותר דברי עצמו בדף כ"ז שכתב דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים, הא דין זה ליכא כלל לרש"י שבמעמד אנשי העיר תרווייהו חולין ובלא מעמד אנשי העיר תרווייהו קודש ונשאר בצע"ג. ועוד קשה מהא דאמר רבא [מגילה כ"ו] חלופי וזבוני שרי אוזפינהו אסור דאין על מה לחול הקדושה וכדאיתא ברש"י ד"ה חלופי חלה קדושתו על החלוף והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו, והא לרש"י ליכא דין כזה. וצע"ק על רעק"א שלא הקשה גם מזה.
[ענף ב] והנכון לע"ד, דהנה הקשה הרמב"ן הובא בר"ן דכיון דביהכ"נ יש בו קדושה הרי היא קדושת הגוף ואיך נפדה. ועיי"ש שרצה לחדש דהוא רק כתשמישי מצוה. והוא דחוק מאד, וגם הר"ן הקשה עליו וגם שיטת הר"ן דחוק מאד בגדרי הדינים. ולכן צריך לומר דודאי הטילו בו חכמים קדושה כהר"ן, אבל הא גם בקדושה דאורייתא חזינן דכשהדבר נעשה אינו ראוי להקדושה פקעה הקדושה, דבהמה שהוקדשה קדושת הגוף אין בה דין פדיה, וכשהוממה שאינה ראויה עוד לגופה נפקע ממנה חומרת קדושת הגוף. אך מחמת שלדמים עדיין הוא ראוי נשאר בה קדושת דמים שהיתה בכלל קדושת הגוף דיש בכלל מאתים מנה ולכן צריכין ויכולין לפדותו. ואם אינו ראוי גם לדמים כגון קדשים שמתו או חטאות המתות נפקע גם קדושת הדמים ומותר מן התורה בהנאה כמפורש ברש"י מעילה דף ג' ד"ה לא נהנין דרק מדרבנן לא נהנין. וכן ברש"י תמורה דף כ"ב במשנה וברע"ב שם שכתב אזלא קדושתה וברש"י נזיר דף כ"ח ובתוס' נזיר דף כ"ד. וכן פסק הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ו שכל לא נהנין הוא רק מדברי סופרים וכוונתו שהוא רק מדרבנן כדאיתא בכ"מ שם.
[והמיתה צריך לומר לפ"ז שהוא רק מצוה שימותו ושהמעות ילכו לים המלח אבל עכ"פ מותר בהנאה מן התורה. וכן מה שאין פודין קדשים להאכילן לכלבים שהוא מדאורייתא צריך לומר שרק לפדות לזה אסור אבל ליתנם לכלב מותר מן התורה, דאל"כ איזה הנאה יהיה מותר מדאורייתא, דהא לכלב לאו דוקא דגם לכל הנאות אין פודין כמפורש בתוס' פסחים דף כ"ט. ולכן צריך לומר דרק הפדיה שלא לאכילה אסרה תורה דהוא בזיון קדשים אבל ההנאה בלא פדיה מותר ממילא שכיון שאין פודין או מצד העמדה והערכה או מצד שאין פודין לכלבים לא שוה כלום ואין ראוי אף לדמים ממילא פקעה אף קדושת דמים כיון שאין ראוי אף לזה, וממילא מאחר שנפקע הקדושה מותר ליהנות וליתנם לכלבים דשוב אינה קדושה ואין כאן בזיון קדשים. ואף שממילא שוה עתה דמים אין שייך זה להקדש דהא כשהיה הקדש לא היה בו שיוי זה רק אח"כ נעשה בו השיוי, והיא סברא עמוקה. וגם אפשר שהאכילה לכלב אינו גנאי, דהא סברי התוס' פסחים שם [כ"ט] ובזבחים דף ע"א שמותר להאכיל לכלב כשפדה בשביל אדם וכ"כ אינו גנאי גם בלא פדיה. אך יותר נכון כסברא הראשונה. עכ"פ סברי רש"י ותוס' ורמב"ם ורע"ב דמותר בהנאה מה"ת].
וחזינן ג"כ שאף שבהוממה נפקע קדושת הגוף מחמת שאינה ראויה לזה מ"מ נשאר בה קצת קדושה בגופה שאין מועיל ע"ז פדיון כמו איסור גיזה ועבודה ועדיפא משאר קדושת דמים שמועילה הפדיה לגמרי, אף שאם אינה ראויה גם לדמים נפקע כל הקדושה ונעשה מה"ת כחולין גמורין וכשאינה ראויה לקדושת הגוף לא נפקע לגמרי להיות כקדושת דמים. וצריך לומר דכיון דקדושת הדמים נמשך מצד קדושת הגוף ולא מצד שהקדיש לזה הויא קדושת דמיו שיור בגופו דחדשה תורה שאם אינו יכול להקריבו לקרבן בעצמו יעשו ממנו מה שיכולין דהוא לפדותו ולהקריב אחר במקומו, והוי זה ג"כ מדין קרבן ולכן יש עליו דיני קדושת הגוף עד החלול ואף כשנתחלל הוי עליו קצת קדושה מעין שירים דקרבן דעדיין שם הקרבן עליו [ועי' ברש"י תמורה דף כ"ד ד"ה יוצא], כיון דרק מחמת זה היה עליו קדושת הדמים, ול"ד לכל קדושת דמים שרק מחמת שהם נכסי הקדש אסורין בדיני הקדש ולכן כשנפדו ששוב אינן נכסי הקדש הוו חולין גמורין.
והנה ממש כעין הדאורייתא בקדשים גמורין תקנו רבנן בקדושת ביהכ"נ, רק שהחומרות דרבנן לא תקנו בביהכ"נ שכל הקדושה הוא רק מדרבנן. אך ממילא יש חלוק, דבקדשים כל זמן שראויין לא פקעה דמה"ת יפקע כיון דהוא ראוי ואין יכולין לחזור מההקדש דלעולם יש צורך בו דאף המותר דחטאת ואשם הלא הצריכה תורה להקריב עולות, וא"כ יש צורך בהן דאינו תלוי בדעת הבעלים. אבל בביהכ"נ כשהחליטו בני העיר שלא לשהתמש [להשתמש] בו שוב לביהכ"נ לעולם ששוב אין בו צורך הוי כאינו ראוי, דהא אין מחוייבין להתפלל דוקא בביהכ"נ זה. ואף שאין שום חסרון בביהכ"נ אינו כלום, דאף בקדשים אם אין צורך נפקעה הקדושה אף שמצד הבהמה עדיין היה ראוי. וראיה מחטאות המתות שבמתו בעליה אין חסרון מצד הבהמה אבל כיון שעכ"פ אין בה צורך נפקעה הקדושה ומותר ליהנות מהם מן התורה. רק שבקדשים אין מציאות באופן שלא ירצו הבעלים אם אך כשרין להקרבה או לדמיהן כשיוממו דאין תלוי בדעתם, אבל בביהכ"נ שיש במציאות דכשלא ישתמשו בו איך בו צורך אף בלא חסרון הוי כאינו ראוי.
אבל כיון שאפשר שלאחר זמן יחזרו וישתמשו בו לכן לא נפקעה הקדושה אף שאין משתמשין בו עתה מצד שאפשר שישתמשו בו אח"כ, ואף אם נשאר רק הקרקע הרי אפשר שיבנו עוד הפעם על מקום זה, ולכן צריך שימכרוהו שאז א"א להם שוב להשתמש בו לביהכ"נ דאינו שלהם אלא של הלוקח שקנאהו לצרכו והוי זה מעשה ששוב לא ישתמשו בו לביהכ"נ, ומאחר שידוע שלא ישתמשו בו לעולם הרי אין בו צורך והוי כאינו ראוי שנפקעה הקדושה. ואיסור ליכא בזה דהא אין חיוב שיתפללו וילמדו דוקא במקום זה, ואם היה ידוע שלעולם לא ישתמשו בו היה נפקע אף בלא מכירה, אבל א"א זה לידע ובהמכירה הוחלט זה.
ולכן תליא אם אין צריכין לא לביהכ"נ זה ולא לאחר במקומו וגם לא לקדושה אחרת אז נפקעה כל הקדושה ממנו דאין בו אף קדושת דמים והוי חולין גמורין ומותר הלוקח אף לעשות הד' דברים כמו דמצינו בקדשים שמתו וחטאות המתות שנפקעה הקדושה לגמרי מה"ת כיון שאין ראוין אף לדמים, והאיסור דרבנן שאסרו בקדשים לא גזרו בביהכ"נ. ואם צריכים להדמים לבנות ביהכ"נ אחר או לקדושה אחרת אז נשארה עליו קדושת דמים והוי מחמת זה עדיין קדושה בגופו שצריך חלול שיחול קדושתו על החלוף, ואף אחר שיתחלל ישאר עליו קצת קדושה באיסור הד' דברים וכדומה כמו דמצינו בקדשים שהוממו.
והנה בלא מעמד אנשי העיר א"א לידע בהחלט שאין חושבין להשתמש בו לעולם דדילמא יש אנשים שרוצים להשתמש בו עתה או לאחר זמן. ועיין ברמב"ן שהובא בר"ן שלענין הדמים כתב ג"כ דשלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת ביהכ"נ על הדמים, וסברא זו ודאי יש לומר גם על ביהכ"נ גופיה כי דוחק גדול לחלק שלביהכ"נ גופיה יסכימו לז' טובי העיר ולענין הדמים לא יסכימו, ואין מובן לי כלל איזה חלוק ודברי הרמב"ן צ"ע. ולכן אמינא שאה"נ שגם על קדושת ביהכ"נ א"א לידע החלט אנשי העיר דאולי רוצים איזה אנשים עתה או אח"ז להשתמש בו לביהכ"נ וא"כ לא נפקעה קדושתו כיון שיש עדיין צורך בו. אך יש לדון מטעם אחר דכיון דזה ודאי דמצד דיני ממון יש לז' טובי העיר כח למכור כל מה שנראה בעיניהם מנכסי הקהל לצרכם כי עליהם סמכו דעתם וגם ביהכ"נ בכלל זה דלא עדיף משאר נכסי הקהל, וממילא אחר שימכרו ששוב לא יהיה אפשר להם להשתמש בו לביהכ"נ אף אם ירצו מאחר שלא יהיה שלהם אלא של הלוקח א"כ שוב אין צורך בו לביהכ"נ ונפקעה ממילא קדושתו.
[ענף ג'] וזה יהיה מחלוקת רש"י והפוסקים, דרש"י סובר שאין להם לז' טובי העיר רשות למכור להפקיע בזה הקדושה, ל"מ למכור שלא לעלויי דהוי כסותר דבר מביהכ"נ שלא לתקן שמפורש ברמ"א [או"ח] סי' קנ"ב בשם המרדכי דאסור, ולא נתנו להם רשות לעשות איסורין, ועיין בפמ"ג בא"א דמעכב לבנות ביהכ"נ הוא בכלל נתיצה וא"כ מאחר שהמכירה עשתה להפקיע הקדושה הרי הוא כסותר כיון שאינו לתקן, אלא אף אם מכרו לעלויי בהדמים דהשתא אין איסור בהדמים כיון שהוא ע"מ לתקן מ"מ סובר דאין להם רשות ע"ז, דאולי יש שאין רוצים להפקיע הקדושה, ול"ד למה שיש להם רשות מצד דיני ממון דלאפקועי קדושה אינו בכלל הרשות שנתנו להז' טובי העיר. ולכן אין להם רשות רק למוכרו כמכירת ס"ת דישאר ביהכ"נ בקדושתו וגם הדמים. ורק במעמד אנשי העיר יכולין למוכרו אף למישתא ביה שכרא משום דכיון דכולם הסכימו שלא להשתמש בו עוד לביהכ"נ שע"ז אין שום איסור דאין מחוייבין להתפלל דוקא בביהכ"נ זה, ואם היה ידוע שלעולם ישאר כהחלטתם היה נפקע ממילא הקדושה כיון ששוב אין צורך בו והויא המכירה רק מעשה כהגילוי דעת שישאר החלטתם לעולם, ולא הפקיעה המכירה כלום ולכן אין איסור בהמכירה אף שאינו לתקן. וכ"ז אם אין צריכין להדמים לדבר קדושה אבל אם צריכים לדבר קדושה אז יש עליו קדושת דמים כיון דעדיין יש בו צורך לקדושת דמים, וצריך שיתחלל קדושתו על דבר אחר ואף לאחר החלול נשאר עליו קדושה קצת לענין הד' דברים וכדומה כדבארתי.
ושאר הפוסקים סברי דז' טובי העיר לבד נמי יכולין למכור אם נשארו הדמים בקדושתו דאז אין איסור בהמכירה דהוא ע"מ לתקן דלא עדיף זה מכל דין ממון, וממילא כשמכרו שוב לא ישתמשו בו לביהכ"נ לעולם ואין צורך בו לקדושה ונפקעה קדושתו אף בלא מעמד אנשי העיר אף שיש אולי מי שרוצים להשתמש בו. אבל למישתא ביה שיכרא אין יכולין למכור דהא אסור למכור לזה כיון שמפקיעין הקדושה בהמכירה שלא לתקן ולא היו בני העיר מסכימין לז' טובי העיר לעשות איסורין ואינם שלוחים ע"ז. ואולי המכירה לא בטלה אלא שהדמים ישארו בקדושתן שלא ככוונת הז' טובי העיר ולמה להם לבטל המכירה, אבל הלוקח יכול לבטל בודאי שיאמר אדעתא דיהי' אסור בהד' דברים לא קנה. והוי הדין להפוסקים דבלא מעמד אנשי העיר צריך שיתחלל קדושתו על דבר ואף אחר החלול נשאר בקדושתו להד' דברים וכדומה, ובמעמד אנשי העיר נפקעה קדושתו לגמרי כדבארתי אם א"צ לקדושה אחרת, ואם צריכים להדמים לקדושה אז ג"כ צריך לחלל דוקא ואסור בד' דברים. והוי במעמד אנשי העיר ב' הדינים לכו"ע, ולא קשה עתה כלום קושית רעק"א על רש"י דהא גם לרש"י איכא דין דנפקעה קדושת ביהכ"נ והדמים בקדושתן ואם לא חללו הקדושה על הדמים שמכרו למישתא ביה שכרא בעת שצריכין לקדושת הדמים לא נפקעה הקדושה מביהכ"נ. ולכן כתב רש"י [מגילה] בדף כ"ז דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד דאיירי במעמד אנשי העיר וצריכין לקדושת הדמים.
ולפ"ז ניחא סוגיא דמתנה [מגילה כ"ו] שתמוה דאם איירי במעמד אנשי העיר כהרי"ף ורא"ש מ"ט דמאן דאסר ולמה לן שיהיה הנאה מיניה הא גם לשכרא מותר כדהקשו הר"ן ורשב"א, ואם בלא מעמד אנשי העיר כהרשב"א מ"ט דמאן דמתיר הא אין על מה לחול הקדושה כקושית הרמב"ן, ופי' הר"ן ורמב"ן דחוק.
ויש לפרש בב' דרכים, [א] דאיירי במעמד אנשי העיר ויש שמשתמשין עדיין בביהכ"נ או שצריכין לאיזה קדושה וא"כ היה צריך חלול לכה"פ אבל מחמת שהם רוצים לתת לאחד הכריע אותם יותר לתת לו מלהחזיקו לביהכ"נ או למוכרו על דמים אף שצריכין להקדושה, ונמצא שרצון המתנה עשה שלא יתפללו בו ויפקיעו קדושתו, ולכן סובר חד מ"ד דאסור דכיון שצריכין בעצם להקדושה במאי תפקע קדושתה בין שצריכין לביהכ"נ בין להדמים, וזה שלא יתפללו בו אינו עושה שאין בו צורך כיון דהמתנה עשה זה דבלא זה היו מתפללין שם וכשאוסרים ליתן הלא יתפללו בו ויהיה בו צורך או ימכרו ויהיה צורך בדמים, ולכן נחשב שיש בו צורך וא"א להפקיע קדושתה בכדי ואף בדמים יהיה אסור לדידיה אם צריכין לביהכ"נ, ורק בשביל טובת הלוקח מוכרין לו.
ואידך סובר דעכ"פ עתה רצונם שלא להשתמש בו לביהכ"נ ולא בדמיו יהיה מאיזה טעם שיהיה ובמה שיתנו יהיה כן לעולם וממילא אין שוב בו צורך לביהכ"נ נפקעה ממילא הקדושה דדנין רק על החלטתם עתה. וזה שמצריך שיהיה להו הנאה ממנו, ועיין במג"א [או"ח] סי' קנ"ג ס"ק כ"ו בשם הריב"ש שהוא בדוקא, הוא מחמת שבלא הנאה אסור להם להחליט זה, דדמי לסותר בלא תקון כיון שבלא זה היו משתמשין בו, אבל כיון שהיה להם הנאה ממנו אף הנאה של חול נחשב כחייבין לו מתנה שמחוייבין לשלם שחוב גמור הא ודאי יכול לגבות אף מבית הכנסת ולכן כשהיה להם הנאה כזו ממנו שצריכים ליתן לו מתנה רשאין להחשיבו לחוב, ואין איסור על החלטתם וממילא נפקעה קדושתו דהדר הו"ל מתנה כזביני שכיון שמכרו או נתנו נשאר כהחלטתם לעולם. [ומסתבר שבדיעבד אם נתנו במעמד אנשי העיר אף בלא הנאה מיניה נמי נפקעה קדושתו דעכ"פ מעתה לא יתפללו בו ואין שוב צורך בו לקדושה רק שעברו על האיסור. ולמאן דאוסר מסתבר שאף בדיעבד לא נפקעה קדושתו משום דלדידיה דנין על הצורך בעצם].
[ב] דאיירי גם בלא מעמד אנשי העיר דכיון שהו"ל הנאה מיניה אמדינן דודאי היו מתרצין כולם ליתן לו כיון שכבר לקחו ממנו הנאה ומתחשבין כמחוייבין לו והו"ל מתנה כזביני שרשאין להוציא לגמרי לחולין אם מסכימין כל בני העיר כגון במעמד אנשי העיר, והכא אף בלא מעמד אנשי העיר אמדינן שמסכימין לזה כיון שהוה להו הנאה מיניה. דכל הטעם שבעי מעמד אנשי העיר משום דלא נוכל לידע דעתם והכא הוא כידעינן. והרי"ף והרא"ש לא סברי כפי' ב' משום דאינה אומדנא גמורה ולכן מפרשי שאיירי במעמד אנשי העיר ויפרשו כפי' א' והרשב"א והש"ע יפרשו כפי' ב'. אבל במכירה יכולין הרי"ף ורא"ש לפרש שיצא ביהכ"נ לחולין אף בלא מעמד אנשי העיר שלא כרש"י ובמתנה יכול רש"י לפרש כפי' ב' דאיירי בלא מעמד אנשי העיר.
ואף במעמד אנשי העיר אסור למשכנן ולהשכירן ולהשאילן דכיון שלא מכרו לגמרי ונשאר ברשותן אפשר שעוד ישתמשו בו לביהכ"נ וא"כ יש עדיין צורך בו ולא נפקעה הקדושה. ואף להלות הלבנים שהוא שהלוה יצטרך ליתן אחרים נמי אסור דכיון שמקפידין שיחזיר דוקא לבנים נראה שחושבין עוד לבנות ביהכ"נ אחר, וא"כ יש להם עוד צורך בהקדושה יש עליו קדושת דמים ולא נפקעה הקדושה בלא חלול, דבמעמד אנשי העיר נמי אין יכולין להפקיע קדושה כשצריכין לה אף שהסכימו להפקיע, דכל הטעם שמועיל מעמד אנשי העיר משום שאז ידוע שלא יצטרכו עוד לביהכ"נ זה, ולא לדמיו לקדושה אחרת ונפקעה ממילא הקדושה כיון שאין עוד צורך בה כמוקדשים שמתו כדבארתי, אבל כשיש להם צורך או שנשאר ברשותן שעוד יוכלו כשירצו להשתמש בו לביהכ"נ אין להם כח להפקיע ל"מ כשצריכים עדיין לביהכ"נ שהוא קדושת הגוף שלא מתחלל, אלא אף לבנים שהן רק קדושת דמים נמי הא צריך חלול, ולכן למשכן ולהלות ולהשאיל ולהשכיר אסור אף במעמד אנשי העיר לכו"ע, זהו מה שנראה לע"ד בבאור הסוגיא.
[ויש מקום לפרש שהמכירה לא נחשבה כסותר בזה דנפקעה הקדושה, רק דעל הדמים אין יכולין להפקיע בלא מעמד אנשי העיר משום דהדמים ישנם בעין ויכולין לעשות מהן עדיין דבר שבקדושה ולכן במתנה יכולין דאין כאן דמים וטעם ההנאה שצריך הוא ע"ז שרשאין מצד דיני ממון ליתן שבלא זה לא היו שלוחים ליתן ובטלה מתנתם. אבל יותר מסתבר דהמכירה כשהיא מפקעת קדושה הוא כסותר כדלעיל].
[ענף ד'] והנה לפ"ז בדברים שרשאין למכור כמו להספקת תלמידים ולפדיון שבוים ולישא אשה וכ"כ לעשות מקוה כשא"א במקום אחר כי זהו בכלל לישא אשה ועוד עדיף שהוא לכל העיר וגם להסרת תקלה, שודאי אף אם היו נמצאים מוחים היה זה שלא כדין יש לתלות שכולם מסכימים שלא להשתמש בו לביהכ"נ אלא למוכרו לצורך מה שמחוייבין אף שאינו דבר קדושה, ולכן סגי בז' טובי העיר ורב העיר לבד דהא כל צורך מעמד אנשי העיר הוא לידע החלטתם והכא הוא החלט מוכרח שאף שצריכים גם לביהכ"נ ולדבר קדושה הוא מכריע זה שיחליטו מצד הדין למכור בשביל המקוה ות"ת ופדיון שבוים ולא להחזיקו לביהכ"נ.
ועוד נראה דהכא אף אם היו אחדים מוחים ממש שלא כדין אין להשגיח בהם, של"ד למאי דמשמע דאף המעוט יכולין למחות, משום דכיון שיש אף מעוט שרוצין להחזיקו לביהכ"נ הרי יש עכ"פ צורך להקדושה בשביל המעוט ולא נפקעה עדיין קדושתו אלא כשימכרו אם חלה המכירה תפקע שזה אסור דהוא כסותר שלא לתקן כדבארתי, אבל הכא שמחוייבין למכור לזה ואין איסור בהמכירה ואחר המכירה לא יוכלו שוב להתפלל בו נפקעה ממילא הקדושה רק שצריך הסכם בני העיר מדיני ממון משום שהם הבעלים, א"כ תליא רק ברוב בני העיר ולא משגחינן בהמעוט כלל כבכל צרכי העיר.
ואמינא עוד יותר דלא בעינן כלל אומדנא שמסכימין רק כשנדע בודאי שהרוב אין רוצים יהיה אסור דכ"ז שלא ידעינן הוא ככל צרכי העיר מטעם שכבר סמכו עליהם כיון דליכא איסור בהמכירה, ואף לרש"י שאין יכולין אף לצורך קדושה אחרת אף שאין איסור, דהוא משום שעכ"פ אין חיוב למכור בשביל קדושה אחרת, ולכן סובר דלא נעשו שלוחים לאפקועי קדושה אבל הכא שמחוייבין למכור ודאי שהוא בכלל הרשות שנתנו להם לפקח בצרכי הצבור. אך א"צ לזה דודאי יש לסמוך על האומדנא שכולם ולכה"פ רובם יסכימו, ולא מבעיא לפי' ב' דמתנה שיש ראיה לזה ממתנה מכ"ש אלא אף להרי"ף והרא"ש דלא סברי כפי' ב' הוא משום דאינה אומדנא גדולה כיון דעכ"פ אין מחוייבין ליתן לו אבל הכא דהיא אומדנא גדולה ודאי אנן סהדי שמתרצין ויודו כו"ע ששרי בלא מעמד אנשי העיר.
ולכן בעובדא דידן שהוא לעשות מקוה וא"א במק"א רשאין ז' טובי העיר למכור אף בלא מעמד אנשי העיר וגם ליתן לאחד ויפקע קדושתו לגמרי ויוכלו לעשות שם מקוה וזה מותר אף מדינא. אך בלא מכירה ונתינה לא נפקעה הקדושה בהחלטתם לבד משום דאולי לאחר זמן יצטרכו לו כדבארתי. ולכן טוב יותר אם אפשר לעשות מכירה או מתנה אף בלא מעמד אנשי העיר רק המתעסקים שסמכו עליהם בני העיר כמו הרב והגבאים ולהתנות שמוכרים שלא לדבר קדושה אלא לצורך מקוה ויהיה חולין גמורין גם מדינא.
אך קצת יש לפקפק אולי ליכא אנן סהדי שמסכימים שאולי יחשבו בני העיר שהלוקח לא יעשה אח"כ את המקוה שם אלא צורך עצמו שלא יאמינו לשום אדם. ולכן טוב להתנות עם הלוקח שע"מ כן מוכרין או נותנין לו באם יעשה באיזה מקום מקוה ואז יהיה אנן סהדי גמור אבל לא יתנו עמו שדוקא בביהכ"נ יעשה המקוה שאז יתבטל טעם ב' דמדברי ר' יהודה משמע שדוקא ימכרו סתם ולא להזכיר שיעשה הד' דברים. ואף שמרמב"ם פי"א מתפלה הי"ז משמע שיותר טוב אדרבה שיתנו בפירוש שיעשה גם הד' דברים, הוא דוקא במעמד אנשי העיר משום שצריך לפרש לדידיה בדרך אחר שעדיין לא מבורר לי בעניותי וצ"ע בשיטתו והש"ע לא הביאו ולכן אין לחוש לזה. ובלא מעמד אנשי העיר שהוא כדבארתי יותר טוב שלא להזכיר בפירוש כדי שיהיה גם טעם שסומכין על ר' יהודה בשעת הדחק, אך יתנו שיעשה באיזה מקום כדי שיהיה הא"ס ברור, והוא רק לרוחא דמלתא שאם זה קשה לעשות יוכלו לעשות בכל אופן מטעם הראשון שהוא ג"כ ברור ונכון.
ולמה שבארתי שעיקר הפקעה בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא משום החלטתם שלא יתפללו בו לעולם שע"ז אין איסור והמכירה היא רק כדי שלא יוכלו לחזור, ניחא תשובת הרא"ש שהביא המג"א [או"ח] בס"ק כ"ג שפסק דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לשנות לדברי הרשות והקשה עליו המג"א דהאיך תפקע קדושתו בכדי, ותירוצו אינו כדאיתא בערוך השלחן סעי' ל"ג דמפורש בתשובה שבנו עליות לביהמ"ד ואח"כ נתיישבו שילמדו בביהכ"נ והשכירו העליות לדירות והשיב הרא"ש שרשאין לשנות לדבר הרשות אף שאין שם שום חליפין, והקשה עוד דמפורש בגמ' דאסור להשכיר והרא"ש עצמו כתב הטעם דאין על מה לחול הקדושה, ולכן כתב דאין למדין מהתשובה.
ואני עיינתי בהתשובה ריש כלל ה' ונכון מאד לפ"מ שבארתי. ששם היה העובדא שהחרימו לעשות דבר זה שיחזור הרב ללמוד בביהכ"נ ולא בעליות, וא"כ הוי מחמת החרם החלטה עולמית שלא ללמד בעליות אלא בביהכ"נ וא"כ לא צריך מכירה, דהא אף המכירה אינה היא המפקעת אלא מה שע"י זה הוא החלט גמור שלא יוכלו לחזור וא"כ גם החרם עושה שלא יוכלו לחזור, ואף שיש לחלק דבחרם יכולין להתיר כשירצו מ"מ אינו עומד להתיר, וזה סובר הרא"ש מסברא. וע"ז הביא ממה שז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין למכור אף לשכרא אף שאין מתחלל קדושתו על שום דבר וא"כ אין שום מעלה בהמכירה, ומוכרחין לומר מטעם דשוב אין צורך להקדושה כיון שלא יתפללו בו, א"כ גם בלא מכירה יכולין לשנותו אם רק הוא החלט גמור לעולם כמו בעובדא דידיה שעשו חרם. וניחא עתה מה שעשו חרם ע"ז ובכוונה הזכיר זה הרא"ש דרק זה עשה ההיתר, דאל"כ לא הי"ל להזכיר זה כיון שבהתשובה לא דיבר בזה והוא ראיה לדברי.
ומצאתי בשע"ת [או"ח] סי' קנ"ב סק"ה שמח"ב בשם זרע אמת כתב שתיבות ישנות בביהכ"נ שאין ראוין לתשמישן פקעה קדושתן ועל צד היותר טוב למכרם לעצים להסקה ובעד הדמים יקחו חדשים עיי"ש. ולמה שבארתי יש לפקפק קצת כיון שצריכי לחדשים, והישנות שוין איזה מטבע א"כ יהיה בהו קדושת דמים שצריך חלול ואסור לעשות בהישנות דבר גנאי כהד' דברים וזריעה, וא"כ שרפה הוא דבר מגונה עוד יותר מהד' דברים ואיך מותר. אבל נראה דכיון שאין ראוין אלא להסקה אם נימא שנשארו בקדושתן קצת ואסור לשורפן אף אחר החלול לא ישוו כלום, ואין ראוין אף לקדושת דמים וממילא פקעה קדושתן לגמרי אף בלא חלול ומותר לשורפן. ואף שממילא שוה עתה דמים אינו שייך זה להקדש דהא אח"כ נעשה בו השיוי כדכתבתי סברא זו לעיל בקדשים שמתו שאין פודין לכלבים מה"ת, וממילא מותר ליתנם מה"ת לכלבים אף בלא פדיה וכ"כ ממש הוא בבית הכנסת ישן ותיבות ישנות שאין ראוין העצים אלא להסקה שרשאין להסקה אף בלא חלול שלא כצד היותר טוב שכתב השע"ת אלא פקעה קדושתן לגמרי.
ולמה שבארתי ניחא מה שהוכיח הגמ' במגילה דף כ"ז מר' יהושע בן לוי שאסור לשנות מבי רבנן לבי כנישתא אף שלא הזכיר אלא שמותר מביהכ"נ לעשות בית המדרש, וא"כ אפשר ששוין ורשאין לשנות מזה לזה. אבל הוא מחמת דכל הטעם של רב פפא הוא מחמת שקדושת ביהכ"נ אוסרת יותר מקדושת ביהמ"ד לאיזה דברים ולכן אם מותר לעשות מביהמ"ד ביהכ"נ היה אסור כדי שלא יקלו בדינים האסורים בביהכ"נ ומותרים בביהמ"ד, ולכן צריך לומר שאוסר מביהמ"ד לעשות ביהכ"נ ממילא נפקעה קדושת ביהכ"נ.
ידידו מוקירו מאד, משה פיינשטיין