אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן מח

סימן מז

עוד בענין הנ"ל יום ג' כ"א שבט תשי"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר יונתן שטייף שליט"א שלו' וברכה כה"י.

הנה קבלתי אתמול את מכתב הדר"ג במה שהעיר לדון בענין בית הכנסת רעים אהובים דשאילנא שדנתי להיתרא. והנה בהא דכתב הדר"ג באות א' דהמה"פ בירושלמי כתב שהירושלמי אינו מחלק וגם הרמב"ם לא חילק שפסק כירושלמי, אינו מובן כוונת הדר"ג דא"כ אדרבה עוד קולא יותר דלהירושלמי לפי הפ"מ ומה"פ אף בסמך ביתו לבית ע"ז שסמך באיסור נמי רק בנפל אסור לבנותו אבל קודם שנפל היה מותר לדור שם. ונמצא שאין זה השגה ע"מ שהוריתי להיתר. ורק אולי כוונת הדר"ג לתרץ מה שתמהתי שלא נמצא בפוסקים שהוא מחמת שפוסקים כהירושלמי שמיקל ביותר אף בסמך באיסור לבית הע"ז.

אבל הא לא מסתבר כלל להתיר בסמך לבית הע"ז שאסורה בהנאה אף בלא נעבד הבית עצמו מטעם משמשי ע"ז. דאף שפרש"י [ע"ז] בדף מ"ז בבית שבנאו מתחלה לעכו"ם ה"ז אסור שאיירי לעבוד הבית עצמו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מע"ז ה"ד הוא רק כדי לאוסרו מיד אף קודם שנעבד כמפורש בתוס' שם, [ע"ז] וכ"כ הש"ך [יו"ד] סי' קמ"ה סק"ט גם בכוונת הרמב"ם והש"ע וכן ציין הגר"א בסק"ו לתוס' זה, אבל לאחר שנשתמש לבית ע"ז אסור בהנאה לעולם, וכ"ז שהע"ז שם הא אסור בהנאה אף שלא הקצהו לתשמיש עכו"ם אלא לפי שעה כדאיתא ברש"י ובש"ע שם, [יו"ד קמ"ה] וכ"ש במתני' שאיירי שהבית עצמו נעבד ואיך יהיה מותר לדור בו בסמך [בסמוך] לבית הע"ז. אך אולי צריך לפרש בכוונת הפ"מ ומה"פ שלא נשתמש בכותל בית הע"ז אלא שעשה עוד כותל סמוך לכותל הע"ז ונעשה ככותל אחד עב ביניהם שאינו נהנה מכותל בית הע"ז רק שעבר על דין דהרחקת ד' אמות, וסובר שלא אסרוהו כשעבר ובנה, וזה קורא מחצה למחצה. והוא דחוק דא"כ תלוי איזו עובי עשה לכותלו אם שוה לכותל הע"ז או דקה ועבה ממנה ואיך אמר מחצה למחצה שמשמע שהן שוין, אלא משמע שבנו בשותפות או שסמך לבית הנבנה מכבר ואיירי בשסמך בהיתר וכמפורש בר"ן בשם הירושלמי וא"כ אינו חולק כלל על התוספתא ויש לפסוק לדינא ככל חלוקי התוספתא. אך לענין דידן אין זה נוגע כלל דהכותל נבנה בהיתר ורשאי לדור שם ההדיוט וכן ביהכ"נ כדבארתי. [ועיין בהגהות חו"י על הרי"ף שמפרש שהיה הבית נעבד לפני שזה קנה בית הסמוך לו ומ"מ היה מותר לדור קודם שנפל והוא כפי' הפ"מ אבל א"א לומר כן כדלעיל].

והנה ענין היא באה בגבולי שא"ר גמליאל בע"ז דף מ"ד, אין שייך לעובדא דידן ולכן לא הזכרתיו. כי המרחץ הא היתה של העכו"ם ויש בידם לאסור את שלהן אף רק בהכניסו לתוכו ע"ז לפי שעה וכ"ש שמשמע שהעמידו בתוכו לקביעות, ואיך שייך בזה היתר דגוזלת את הרבים. אלא היא תשובה ע"מ שנהנה מנכסי הע"ז שהקצו להרוחה ולהכיר טובה או גם שלא בטובה וכמפורש בגמ' [ע"ז מ"ד] שאמר אביי גנובתה מהכא וכי בא בגבולה מאי הוי והתנן עכו"ם שיש לה מרחץ או גינה נהנין מהן שלא בטובה, ותירץ שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמיא וכן מפורש בריטב"א והביא פרש"י שלכן פי' שלא היתה כלל הע"ז במרחץ והוא משום שלא היה הנידון בתשובה ראשונה אלא מצד שנהנה ממרחץ השייך להע"ז שרחיצת ר"ג הוא כבטובה וא"כ אין צורך לפרש שהעמידוה במרחץ גופה. ואף שתשובה השניה והשלישית שייכים אף כשע"ז בתוכו פרש"י כן בשביל תשובה ראשונה וגם ממה שאמר בגמ' [ע"ז מ"ד] רבה בר עולא וכי נעשה מרחץ נוי מאי הוי ואם היתה בתוכו היה ודאי נאסר אם היה נוי כ"ז שהע"ז שם עיי"ש בריטב"א. וא"כ אף אם נפרש שהיתה הע"ז בתוכו כהראב"ד שהביא בריטב"א נמי תשובה דהיא באה בגבולי אינו לסלק איסור שנעשה ממה שהכניסו לתוכו ע"ז שודאי יכולין לאוסרו אף שהמרחץ קדם אלא מפני שהיו כאן ב' נידונין, אחד משום נהנה ממרחץ השייך להע"ז, ושני משום האיסור הנאה דבית שהכניסו לתוכה ע"ז, ותירץ על איסור נהנה ממרחץ השייך להע"ז שאין נהנין בטובה שהיא באה בגבולי ועל איסור הנאה דהכניסו לתוכו ע"ז דאין אומרים נעשה המרחץ נוי שאינו דבר נוי. וניחא לפ"ז מה שלא אמר על תירוץ השני ג"כ בלשון דבר אחר אין אומרים כמו שאמר על תירוץ השלישי ועיין בריטב"א שעמד בזה. אבל הוא משום דהוצרך ר"ג לב' התשובות דוקא למה שהיה מותר משום דהם על ב' האיסורים דאף שהיא באה בגבולו היה אסור מצד אה"נ דהכניס לתוכו ע"ז ואף שאין המרחץ נוי היה אסור מצד נהנה ממרחץ שיש לה ע"ז, ולכן אין שייך לומר ביניהם לשון דבר אחר, אבל תירוץ הג' שלא נאסר כלל משום שאינו נוהג בו משום אלוה הוא תירוץ להתיר מצד ב' האיסורים דגם איסור נהנה ממרחץ שלה ליכא כיון דאינם עובדים לה אלא אדרבה מבזין אותה לכן אמר לשון דבר אחר. והריטב"א שדחק בזה הוא משום דמפרש כפרש"י שלא היתה הע"ז עומדת במרחץ וא"כ היה סגי בתירוץ הראשון היא באה בגבולי גם אם היתה מעשה הרחיצה ענין נוי כדמותר בצל והיה שייך לומר דבר אחר גם על תירוץ השני. ואף שבתירוץ השני לבדו לא סגי דעכ"פ היה אסור משום נהנה ממרחץ שיש להע"ז, והוא תירוץ רק על הנידון דעושה נוי מ"מ כיון שתירוץ הראשון הוא על ב' האסורים היה שייך לשון דבר אחר, והוצרך לדחוק וכתב ומיהו לפי ששניהם בענין אחד לא אמר דבר אחר כדאמרינן באידך טעמא, וכוונתו למה שפירשתי הוא דמאחר דתירוץ השני עכ"פ צריך לראשון לא אמר לשון דבר אחר אף שהיה שייך גם לשון זה.

עכ"פ לכו"ע תשובת היא באה בגבולי הוא תירוץ רק על האיסור נהנה ממרחץ שיש להע"ז שכיון שבאה הע"ז אחר שכבר נעשה המרחץ לכל הבא לרחוץ לא נאסרו אף אחר שייחדו שיהיה של הע"ז באיסור זה דאין נהנין מהן בטובה. ואין כוונת רש"י בלשון גוזלת את הרבים מטעם אין אוסר דבר שאינו שלו דאין שייך זה בכאן ששלו הוא ויכול לאסור, אלא כוונתו דהוא גזל והפסד לרבים שמתחלה היו רוחצים שם אף שהוא מרחץ של הנכרים דהא עשאום לזה שירחצו הכל, לאו כל הימנה דע"ז באיסור זה לגוזלם ולהפסידם מהנאה זו כיון שאינו איסור הנאה ממש שבקרא דלא ידבק אלא איסור בעלמא. ולפ"ז פשוט מה שבדין מרחץ שיש בה עכו"ם מותר לרחוץ לא הזכירו הרמב"ם והש"ע טעם הראשון דהיא באה בגבולי לבד דלא קשה כלום דהרי בשביל הטעמים דאינו לנוי ואין נוהגין בה מנהג אלהות מותר אף בקדם הע"ז, הנה לא שייך להזכיר טעם זה שאינו טעם להתיר איסור הנאה דבית שהכניסו בה ע"ז כדלעיל. אך שעדיין יקשה מ"ט השמיטו עכ"פ חדוש זה דע"ז שיש לה מרחץ או גינה שאם היו מתחלה מרחץ וגינה ואח"כ ייחדום שיהיו של הע"ז מותר ליהנות אף בטובה.

ולכן הנכון לע"ד שהרמב"ם סובר שגם איסור זה לא הותר מצד שהיא באה אח"כ כיון שהוא של הנכרים שיכולים לאסור ורק בהא דר"ג שרחץ שלא בטובה אך שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי הועיל הא דהיא באה בגבולי שלא יאסר יותר משאר אנשים כיון שלא מחזיק להם טובה רק שבע"כ בלא מתכוין הוא כבטובה להם והוי לא אפשר ולא מיכוין דשרי לכו"ע בפסחים דף כ"ה ולא היה לו מרחץ אחר שלא בטורח שזה נחשב לא אפשר כדאיתא בתוס', ואף שהוא פסיק רישיה שלתוס' והרא"ש שם [פסחים כ"ה] אסור דכמתכוין דמי, הא מפורש שם שרק באיסורי דאורייתא אסור ואיסור ליהנות בטובה לא משמע שיהיה דאורייתא, וא"כ היה מותר מן הדין רק שהי"ל להחמיר, וגם אפשר שעצם הסברא שמה שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמיא אינה אלא שהי"ל להחמיר ולא מדינא. ולכן כיון שמותר היה מה"ד אין לו להחמיר כיון שהיא באה בגבולו. ולשמא ירחצו שם גם אחרים כשיראו שר"ג רחץ לא חש משום שהיה מותר מצד טעמים האחרים וא"כ נמצא שטעם זה אינו שייך לדינא לאחרים אלא היה זה טעם לר"ג לבדו שאין לו להחמיר ולכן לא כתבו זה הרמב"ם והש"ע משום שטעם זה אינו מתיר מה שאסור מדינא לדידהו.

והא דצל אשרה ולעבור תחתיה בגוזלת הרבים שמותר בליכא דירכא אחרינא, נמי אינו שייך לעובדא דידן דג"כ לא שייך שם הא דאין אוסר דבר שאינו שלו, דהא האשרה הוא של הנכרים שנאסרה בודאי וא"כ יש לאסור ליהנות ממנה אף הנאה שברשות אחרים שיש שם ממנה, ורק משום דהם רק איסורים דרבנן לא אסרו רבנן בגוזלת ומפסדת הרבים ולכן רק בליכא דירכא אחרינא התירו ודוקא ברץ לגירסת הרי"ף והרמב"ם וגם לשאר הראשונים החמירו לכה"פ לאדם חשוב שיעבור אף בליכא דירכא אחרינא דוקא בריצה [ופלא על חדר"ג [הדר"ג] שכתב שמגמ' משמע שאדם חשוב אסור אף בליכא דירכא אחרינא הא מותר גם לאדם חשוב רק שהצריכוהו לרוץ כמפורש בגמ']. ונמצא למה שבארתי שהא דר"ג בטעם היא באה בגבולי אינו שייך לדין לעבור תחת האשרה אף לפרש"י ואין להקשות מזה על זה ולומר שדחה הרמב"ם בשביל הדין דצל אשרה. ואף לסברת הדר"ג הא בליכא דירכא אחרינא מותר גם לאדם חשוב ובמרחץ אין שייך לשנות בריצה, א"כ אין קושיא כלל לסברת הדר"ג. ובפירוש הגמ' והרמב"ם הוא מוכרח כדבארתי וא"כ לא שייכים כלל לעובדא דידן לא להוכיח היתר ולא להוכיח איסור אף לאדם חשוב ואף באיכא כמה בתים לדור לכן בעובדא דידן אף שיש כמה בתי כנסיות ואף לאדם חשוב מותר לכתחלה כי בעובדא דידן הוא מטעם אין אוסר דבר שאינו שלו שזה לא נאסר כלל ורק בנפל החמירו להתרחק ד' אמות אף בלא נעבד הבית כדמשמע להש"ך אבל קודם שנפל ליכא שום איסור כדבארתי.

ומה שכתבתי דמאוס לא שייך אלא במה שנעשה המצוה ממש דהוא רק בחצי השייך לביהכ"נ וכיון שהוא דבר המותר וראוי למצוה אין לאסור מצד החצי השני כיון שמצד הנאת החזוק שיש לו מזה מותר אינו כלום מה שמאוס למצוה, כיון דהוא רק גורם החזוק, הוא דבר המסתבר אף בלא ראיה, אך מטלית יש גם ראיה דאף שאינו מעשה המצוה עכ"פ גורם למצוה ודאי הוי ומ"מ מותר. ומש"כ הדר"ג באות ה' שהמחצה של הכותל אסור בהנאה אפילו להדיוט אינו מובן, הא לענין זה שנהנה בחזוק הכותל עיד"ז מותר מצד שאינו אוסר זכות הישראל כדלעיל.

ומש"כ הדר"ג באות ו' שמה שאין רואין הע"ז אינו דומה לאינו נראה שבקוץ הנזכר בע"ז דף י"ב שמותר. הנה אני לא הבאתי מהתם כלום שא"צ ע"ז ראיה דדבר פשוט הוא שבנראה להיפוך שמתפלל ומשתחוה להקב"ה אין שייך איסור מראית העין. וגם הוספתי שאין שייך לאסור מצד מראית העין במקום שעובדיה לא ישתחוו שם כבעובדא דידן שהמקום הוא ביהכ"נ ככל בתי כנסיות שהעכו"ם לא יתפללו ולא ישתחוו בכאן להע"ז, וניכר לכל שרק להקב"ה מתפללים ומשתחוים כאן אין שום חשש מראית העין בזה. ומה שהביא הדר"ג שהש"ך יו"ד סי' ק"נ החמיר בזה, אינו מובן הא הש"ך כתב שם שלשחות ליטול הקוץ והמעות אסור לפני הע"ז אף שאין אדם רואהו מדין דכ"ד שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור אף שאין אדם רואה שם, אבל ודאי הוא רק באופן ששייך המ"ע שהוא רק לפני הע"ז כמפורש בלשון הגמ' ובלשון הש"ע ששם משתחוים עובדיה להע"ז שאסור אף שלא היה שם אדם כיון שאם היה שם אדם היה מ"ע, אבל בחדרי חדרים ממש לא שייך כאן משום שאינו לפני הע"ז ולא רק בחדרי חדרים אלא אף בבית מלא אנשים מותר משום ששם אין נראה כמשתחוה כלל וזה ברור ופשוט. ומש"כ הש"ך בסק"ב והמחמיר אפי' שלא בפני אלילים תע"ב הוא רק להניח פיו ע"פ הפרצופות לשתות שזה ניכר קצת כמנשק לאלילים אף שלא בפני אלילים משום שהפרצוף עצמו נראה כאליל אבל בישב לו קוץ ליכא שום מעלה שלא לשחות שלא בפני אלילים.

ומה שחושב הדר"ג אולי בעת השתחואה יהרהר אחד מהמתפללים להשתו"ע אשר אחורי הכותל, ח"ו לחשוש זה על ישראל קדושים אשר יהרהרו בע"ז אשר הוא מאוס ומשוקץ בכל עת ובפרט בעת תפלתם להקב"ה. ולכן מסתבר שהביהכ"נ בקדושתו קאי ואין שום מקום לחוש לזה ואין לשנות אה"ק ממקומו. ול"ד כלל למה שאסרו איזה אחרונים להתפלל כנגד החלון כשרואין משם הע"ז ואדרבה משם ראיה דבלא כנגד החלון אף שהוא כנגד הע"ז ליכא איסור ואף שם לא ברור האיסור כ"כ.

ומש"כ הדר"ג שמסתפק לאסור מצד רוצה בקיומו, הנה הא מפורש במתני' [ע"ז מ"ז] שמותר אף שהוא כותל ביתו שרוצה בקיומו וברמב"ם וש"ע ובטור איתא ביתו, ואף להגירסא כותלו נמי מוכרח לפרש שהוא כותל ביתו כדכתבתי בתשובתי וכן משמע בר"ן שפי' שהיה אחד מכותליו בית עכו"ם, ולשון זה שייך רק בבית שיש לו ד' כותלים ופשוט שכן צריך לגרוס ברש"י כדאי' ברש"י שעל הרי"ף וכן מפורש בריטב"א שמביא שם בשם מורו הרא"ה דד"א לאו דוקא דהא סתם בית ד"א וא"כ מאי כונסו לתוך ביתו אלא הכל כפ"מ שהוא, ואם ביתו גדול מצוה הוא להרחיק ד' אמות עיי"ש. ואף אם נימא שהוא כותל גינה וחצר נמי ודאי רוצה בקיומו שהרי צריך לכותל, אך אין שייך גם איסור זה משום דלא נאסר זכותו גם מדין רוצה בקיומו ולכן אין לחוש לזה כלל.

וידע הדר"ג שלבטל ביהכ"נ החשוב הזה לבד הוצאה המרובה לבנות ביהכ"נ אחר שיכול לעלות ערך מאה אלף דולר, הוא בכלל לא חומרא אלא קולא, וח"ו לן להקל בקדושת ביהכ"נ חשוב הזה ולבטלו למכרו לדירת הדיוט ואולי יבא עוד מזה להמכר ח"ו לבית תיפלה, לכן ברור שהחומרא בזה שלא כדין רק מצד יראת הוראה וענוה אתי לקולא יתירה בקדושת ביהכ"נ ולהפסד הרבים וגם להפסד ממון רב של ישראל בחנם שע"ז יש יותר להיות מיראי הוראה משום שיהיה קולא שלא כדין, וזהו הנראה לע"ד ברור למעשה.

ידידו דוש"ת באהבה, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה