אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים א· הרב משה פיינשטיין

סימן מז

סימן מו

בענין ביהכ"נ אשר בית הסמוך לה נמכר לבית תיפלה לע"ז אם יש חשש מלהתפלל שם יום א' י"ד שבט תשי"ב. מע"כ האלופים והנכבדים מנהלי ומתפללי בית הכנסת רעים אהובים בברוקלין ובתוכם גם רבנים וגאונים החביבים מאד כ"א לפי מהללו יהלל.

בדבר ביהכ"נ רעים אהובים אשר הוא מקום מקדש מעט הנשאר לנו בזה"ז כראוי וכהגון זה הרבה שנים ערך ל"ה שנה במתפללים יראי ה' והרבה לומדי תורה וגם גדולי תורה ולומדים שם שעורים קבועים וגם הרבה יחידים שקבעו שם למודם וראוי שיקבע לעתיד בבוא הגואל במהרה בא"י. ועתה נמכר הבית הסמוך לה במזרחה לבית תיפלה לעו"א ורק כותל החוצץ הוא המפסיק ביניהם ורוצים מע"כ לידע דעתי הקלושה אם יש איזה חשש מלהתפלל וללמוד שם.

והנה לע"ד איני רואה בזה שום חשש לדינא. דהנה בהיה ביתו סמוך לעכו"ם בע"ז דף מ"ז רק בנפל צריך לכנוס לתוך שלו ארבע אמות לגירסת רש"י והרא"ש ופסק כן הש"ך [יו"ד] סי' קמ"ג סק"ב, אבל בעודו קיים היה מותר לדור בביתו. ואף להגירסא מי שהיה כותלו נמי פירושו כותל ביתו דכן מוכרח דהא רישא איירי שכל הכותל היה של הע"ז ואם הוא כותל לחצר ולגינה בעלמא הרי יכול עתה להניח ד' אמות כמו אחר שנפל, אלא ודאי דאיירי בכותל ביתו שקודם שנפל מותר לדור שם אף שנמצא שהוא נהנה ממש מע"ז דאיירי שם בנעבד הכותל עצמו כמפורש ברש"י דלכן אבניו ועציו ועפרו מטמאין, והטעם הוא משום דכיון שהיה הכותל של הע"ז משועבד לשמש לכותל גם לבית הישראל קודם שנעבד כדאיתא בר"ן בשם הירושלמי אין בידם לאסור זכותו של הישראל דאין אוסר דבר שאינו שלו אף בזכות תשמיש לבד. ואף שאסורי הנאה מפקיעין מידי שעבוד נצטרך לומר שהוא עדיף משעבוד, וכ"ש שהיה מותר לדור שם בסתם כותל שבינתים שהוי מחצה למחצה עצם הכותל שמתחלה נבנה משל שניהם שזהו דין הסיפא שלו ושל עכו"ם שבאופן זה לא נאסר כלל המחצה שסמוך לביתו שאין בזה ענין איסור כלל. ובאם בעת הסמיכה היה הכותל כולו של אחד לא איירי במתני' אלא הוא בדין אחר שתניא בתוספתא פ"ז מע"ז ה"ב שאם סמך ביתו לבית ע"ז כולו מטמא בביאה וכן יהיה אסור לדור שם, ובסמכו הע"ז לכותל שלו יהיה אסור המחצה שלצד הע"ז עיי"ש, וצריך לפרש או שהניח הישראל להעכו"ם ברצונו לסמוך הע"ז לכותלו ומ"מ לא נאסר אלא המחצה שרק זה נחשב שנתן להם דהא גם ביתו צריכה להכותל או שאיירי בע"כ אך שעשו מעשה שבזה יכולין לאסור אף שאינו שלהם כר"ה וכעולא אר"י בחולין דף מ', ומ"מ לא הועילה המעשה אלא לאסור רק המחצה שלצד הע"ז. ובנפל ובנאו שהיה אסור לבנותו תניא בתוספתא שם חזר לתחלתו פי' שכל הכותל נאסר אף שהוא ברשות שלו כיון שעשה כותל לע"ז וכל ביתו מטמא בביאה ואסור לדור שם מצד אה"נ. ואם בנאוהו הן, בע"כ נידון מחצה למחצה, וא"כ מותר לדור שם, עיי"ש בתוספתא, ופלא שלא ראיתי דינים אלו מבוארין בפוסקים. עכ"פ בעובדא דידן אם היה בית הדיוט היה מותר לדור שם והכותל נידון מחצה למחצה אף באופן שהכותל עצמו היה נעבד וכ"ש בבית תיפלה של הנכרים במקומותינו שאין עובדין להבית שיש שאין אוסרין אף לבנות כשנפל, עיין בש"ך סימן קמ"ג סק"א בשם הב"ח שודאי בקיים אין לאסור אף להש"ך.

וא"כ גם ביהכ"נ מה"ת נימא שיהיה אסור, הא אדרבה מצד איסורי הנאה קיל ביהכ"נ מבית הדיוט שיש בזה גם מצוה שלהרבה שיטות לא ליהנות ניתנו אף כשיש גם הנאת הגוף, ואף שלא נסמוך עלייהו בדבר האסור בהנאה מ"מ בדבר המותר בהנאה גם להדיוט ודאי עדיף בזה שיש מצוה. וגם שום אדם אין יכול ליתן רשות להעכו"ם ולאסור בשביל זה דאף הז' טובי העיר מסתבר שלא יוכלו ליתן רשות באופן האוסר דלאסור לא נתמנו לז' טובי העיר, ואם הוא ביהכ"נ של רבים אף כולם לא יוכלו לאסור, וא"כ אף אם יחשדום שהיה כל הכותל שלהם ונתנו רשות אינו כלום, ואף אם היה רשותם אוסר הא בארתי מהתוספתא שלא נאסר אלא המחצה שלצד הע"ז ובכלל אין מקום לחשוד זה שידוע לכל שכותל המפסיק בין הבתים בנאו בשותפות.

ולכן אין מקום לאסור מצד הנאה אף אם נימא שיש איזה הנאה גם מחצי שלצד הע"ז שאסורה בהנאה כגון שהוא כותל דק שהחצי ממנו לא היה עומד, דהא אף אם היה כולו של הע"ז לא היה נאסר אף להדיוט וכ"ש ביהכ"נ, ורק אם היה כולו דע"ז רק שלא היה נאסר להדיוט משום שאין יכול לאסור את של הישראל אף זכות בעלמא שיש להישראל בשלו דהאוסר היה אסור לביהכ"נ משני טעמים: [א] משום דע"ז היא כצואה והיה אסור בתפלה ובתורה. [ב] דמאוס למצוה אף שמותר בהנאה כמו ע"ז שבטלה והשתחוה לאילן באופן שמותר להדיוט והמשתחוה לבהמה שבעי בדף מ"ז [ע"ז] למצוה מהו שמא מאוס ואיפסק כן בסי' קל"ט סעי' י"ג ביו"ד ובסי' קנ"ד סעי' י"א באו"ח ובסי' י"א סעי' ח' ע"ש, וא"כ אפשר שאף באופן זה שמותר להדיוט מאוס למצוה, ולכן אף אם יכסו בבגד באופן שלא יאסר מטעם צואה יאסר מצד טעם ב' שמאוס למצוה, אבל בשלו ושל ע"ז שהמחצה שלצד ביהכ"נ אינו שייך להע"ז ליכא גם טעם ב' דמאוס למצוה אף אם גורם חזוק לכותל ביהכ"נ שהוא רק המחצה שלצד ביהכ"נ כיון שהמצוה עצמה לא נעשה בו רק שגורם בעלמא להמצוה שזה אין להחשיב מאוס להמצוה. ולבד שמסתבר כן הנה יש ראיה מזה שלא נאסר הצמר של משתחוה לבהמה לעשות גם הבגד של ד' הכנפות אף שבלא הבגד ליכא מצות ציצית משום דאינו אלא גורם למצוה. ומה שאסור לתקן טליתות במעילי הכומרים כדאיתא [יו"ד] בסי' קל"ט שם הוא דוקא טליתות המיוחדות לתפלה שנחשב הטלית עצמה כדבר מצוה כנרות של ביהכ"נ שג"כ לא הוו חובה ומ"מ נחשבו דבר מצוה לענין שמאוס אבל בגד של ד' כנפות בעלמא לא מצינו לאסור וא"כ כ"ש בכאן שאין לאסור, דמאוס שייך רק במעשה המצוה עצמה.

אך יש לדון במה שהוא במזרח שמתפללין לאותו הצד אולי שייך איסור מראית העין, כהא דישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לעכו"ם ובנתפזרו לו מעותיו שאסור. אבל פשוט שאין שייך זה כאן כיון שאדרבה ניכר לכל שמשתחוה ומתפלל להקב"ה כבכל בתי כנסיות שהרי רואין שהוא ביהכ"נ בהארון והספרים ובכל דבר, ובכלל אין שייך לאסור אלא כשעכו"ם היו משתחוים במקום ההוא להע"ז, כהא דישב קוץ ונתפזרו מעותיו בפני ע"ז ששם הוא המקום שעובדיה משתחוים, אבל במקום שאין עובדיה משתחוים כגון בבית אחר אף לצד הע"ז לא אסרו משום דלא שייך מראית העין כיון שאינו במקום שמשתחוים העובדים, ולכן כיון שודאי העכו"ם לא יכנסו לביהכ"נ להתפלל להע"ז שלהם אף להצד של בית הע"ז כי רק בבית הע"ז פנימה הם מתפללים אין שייך לאסור מצד מראית העין.

ובדבר שנשמע לפעמים קול שמזמרין לע"ז אם הוא שיר שאם ישמעו שייך ליהנות מזה והוא מכלי שיר צריך לעשות מה שאפשר שלא ישמעו דשמא יתכוין א' מהמתפללין ליהנות, ואם הוא רק קול שיר של אדם אם אינו של נשים לא מצינו שיהיה איסור הנאה, ולכן אף שודאי אין להתכוין לשמוע מ"מ הא לרוב בנ"א הוא מאוס מלשמוע לזמרה שלהם ואיסור ליכא בזה אין לחוש שמא יתכוין אחד לשמוע. ואם הוא קול של נשים ודאי יש לראות שלא ישמע בביהכ"נ. ואם נשמע רק כעין הברה בעלמא אינו כלום. וכיון שרק בעת פתיחת החלונות אומרים שנשמע יראו לסתום החלונות בעת שיש לחוש שיהיה קול מכלי שיר או קול זמר אשה.

והמקום שבחוץ אשר כותל חדר הפרוזדור של בית התיפלה שלהם סמוך לשם אין לאסור מלהתפלל שם ולברך ברכת הלבנה משום דרק החדרים שקבועים להעמיד שם הע"ז ולהתפלל לפניה נאסר מדין תשמיש ע"ז אבל הפרוזדור שנעשה להלוך בעלמא או לתשמיש אנשים ההולכים לשם אין זה אף תשמיש דתשמיש דאינו תשמיש לבית הע"ז אלא להאנשים. וגדולה מזו מצינו שאף מה שמיוחד להכומרים מלבושים כשנכנסים לבית אלילים סברי התוס' בע"ז דף נ' שאין נאסרין משום דנוי שלהם הוא אלמא דצורך ונוי האדם אף שהוא לצורך עבודתם לא נאסרו כ"ש בדבר שנעשה רק לצורך האדם בעלמא שאין בהם איסור. ואף שיטה השניה [יו"ד] בסי' קל"ט סעי' י"א שהוא המרדכי האוסר באם הוא רק בבית תיפלתם יודה בזה דהא בכל מקום כניסה אף שלא לע"ז היו עושין פרוזדור לצרכיהם וממילא לא שייך בזה ענין מאוס למצוה, ואין בו ג"כ לא משום צואה, ומותר להתפלל שם.

ידידם מוקירם, משה פיינשטיין

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה